לצורך אוכל נפש – מותר לכבות אש ביום טוב, ושלא לצורך אוכל נפש – אסור לכבות אש. ואפילו אם נכסיו עולים באש, כל זמן שאין שם חשש של סכנת נפשות, אסור לכבות את האש. וגם החלשת האש שלא לצורך אוכל נפש אסורה, משום שכל החלשה של אש מכבה חלקים ממנה (ביצה כב, א; שו"ע תקיד, א-ב; פניני הלכה שבת טז, ו-ז).
אבל כיבוי לצורך אוכל נפש מותר, לפיכך מותר להניח בשר חי על גחלים, למרות שנוטף מהבשר נוזל שמכבה בתחילה מקצת מהגחלים (שבת קלד, ב; שו"ע תקז, ד). וכן מותר לפזר מיני בשמים על הגחלים, כדי לתת ריח טוב בפירות להטעימם לאכילה, למרות שבתחילה הבשמים מכבים מקצת מהגחלים (ביצה כג, א; שו"ע תקיא, ד). וכן מותר להחליש את הלהבה שתחת הקדירה כאשר היא חזקה מדי ועומדת לשרוף את התבשיל. אמנם, כאשר יש שם להבה חלשה, יניח עליה את הקדירה, ולא יכבה בחינם.[2]
נחלקו הפוסקים בשאלה, האם מותר לכבות אש שעומדת לשרוף את הבית שבו מתכוונים לאכול, או את הכלים שמשמשים לצורך סעודת יום טוב. יש אוסרים מפני שכיבוי האש אינו מועיל למאכלים עצמם (רי"ף, רמב"ם, שו"ע תקיד, א). ויש מתירים, הואיל ובכלל ההיתר לעשות מלאכה לצורך אוכל נפש כלול גם ההיתר לדאוג לקיומו של המקום שבו אוכלים, ולכלים שבהם אוכלים. ולכן אם אין לאדם מקום אחר שנוח לאכול בו, מותר לכבות את האש שעומדת לשרוף את הבית. ואם אינו יכול להשיג כלים אחרים לאכול בהם, מותר לכבות את האש שעומדת לשרוף את הכלים (מרדכי, ר"ן, רמ"א תקיד, א, מ"ב ח). וכיוון שהמחלוקת באיסור חכמים, בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים.
כאשר האש עומדת להקדיח את התבשיל, אם יש שם עוד אש חלשה, צריך להעביר אליה את התבשיל, כדי שלא לכבות בחינם (רא"ש, רמ"א תקיד, א). ואם אין שם אש חלשה, יש אומרים שעדיף להדליק אש חדשה מאשר להחליש את הקיימת (מ"א תקיד, ג; מ"ב ו). ויש אומרים שעדיף להחליש את הקיימת (אג"מ או"ח ד, קג; יבי"א א, לא, יב). וכן נראה למעשה, מפני שכיבוי זה הוא לצורך האוכל, ובמיוחד שהוא ספק דרבנן שההלכה כמקילים. ועיין בהרחבות.