א – חג הסוכות

א – שמות החג ויסודותיו

שלושה שמות לחג: א) חג הסוכות, על שם מצוות הסוכה. ב) חג האסיף, שבו מסיימים לאסוף את התבואה והפירות. ג) ‘הֶחָג’. פעמים שהוא נקרא כך בלא תוספת, שנאמר (דברי הימים ב’ ז, ח): “וַיַּעַשׂ שְׁלֹמֹה אֶת הֶחָג”. וזאת מפני שהוא השמח והחגיגי שבחגים, והיתה בו שמחה יתירה בריקודים של שמחת בית השואבה (תוס’ יו”ט ר”ה א, ב), ובו היו ישראל מקריבים יותר קרבנות מאשר בשאר החגים (העמק דבר טז, יג). ועניין השמחה המיוחדת שבחג הסוכות יבואר להלן (הלכה ח).

שלושה עניינים יסודיים ישנם בחג הסוכות, ושלושתם כרוכים זה בזה: א) עצם קדושת הימים ובכללם שמיני עצרת, שבהם אנו מסיימים את מערכת החגים השנתית, ובהם אנו שמחים ומודים לה’ על אסיף פירות השנה. קדושה זו באה לידי ביטוי במצוות השביתה ממלאכת עבודה ביום הראשון והשמיני שהם ימים טובים, ושביתה חלקית בחול המועד. קדושת הימים מתבטאת גם בקרבנות הנוספים שנצטווינו להקריב בחג, כמבואר בחומש במדבר (כט, יב-לד). ב) מצוות ארבעת המינים, שיש בה תוספת שמחה על אסיף השנה ועל התשובה והכפרה של הימים הנוראים. ג) מצוות הסוכה, שעל שמה נקרא החג – חג הסוכות, למען ידעו כל הדורות את עניין יציאת מצרים והשגחת ה’ על עמו. ויש בסוכה רמז לעתיד לבא, שיפרוש ה’ סוכת שלומו עלינו ועל כל ישראל ועל כל העולם.

שלושת העניינים הללו מבוארים בפרשיית המועדות שבחומש ויקרא (כג, לג-מד), שבשונה משאר החגים שנזכרו כעניין אחד, עניינו של חג הסוכות מבואר בשלושה שלבים: הראשון (ויקרא כג, לג-לח): “וַיְדַבֵּר ה’ אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי הַזֶּה, חַג הַסֻּכּוֹת שִׁבְעַת יָמִים לַה’. בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן מִקְרָא קֹדֶשׁ, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ. שִׁבְעַת יָמִים תַּקְרִיבוּ אִשֶּׁה לַה’, בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי מִקְרָא קֹדֶשׁ יִהְיֶה לָכֶם, וְהִקְרַבְתֶּם אִשֶּׁה לַה’ עֲצֶרֶת הִוא, כָּל מְלֶאכֶת עֲבֹדָה לֹא תַעֲשׂוּ”.

השני (שם לט-מ): “אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים, בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן שַׁבָּתוֹן וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי שַׁבָּתוֹן. וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים”.

השלישי (שם מא-מג): “וְחַגֹּתֶם אֹתוֹ חַג לַה’ שִׁבְעַת יָמִים בַּשָּׁנָה, חֻקַּת עוֹלָם לְדֹרֹתֵיכֶם, בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי תָּחֹגּוּ אֹתוֹ. בַּסֻּכֹּת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים, כָּל הָאֶזְרָח בְּיִשְׂרָאֵל יֵשְׁבוּ בַּסֻּכֹּת. לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”.

ב – חג האסיף

חג הסוכות נקרא גם ‘חג האסיף’, שנאמר (שמות לד, כב): “וְחַג הָאָסִיף תְּקוּפַת הַשָּׁנָה”, מפני שהוא חל בעונה שבה מסיימים לאסוף את התבואה ושאר הפירות מן השדות אל הבתים והמחסנים. וכן נאמר (דברים טז, יג): “חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ” (וכן בויקרא כג, לט).

שלושת הרגלים קשורים לעונה החקלאית שבה הם חלים, שנאמר (שמות כג, יד-טז): “שָׁלֹשׁ רְגָלִים תָּחֹג לִי בַּשָּׁנָה. אֶת חַג הַמַּצּוֹת… לְמוֹעֵד חֹדֶשׁ הָאָבִיב… וְחַג הַקָּצִיר בִּכּוּרֵי מַעֲשֶׂיךָ אֲשֶׁר תִּזְרַע בַּשָּׂדֶה, וְחַג הָאָסִף בְּצֵאת הַשָּׁנָה בְּאָסְפְּךָ אֶת מַעֲשֶׂיךָ מִן הַשָּׂדֶה”. חג הפסח במועד האביב, בעת שהכל מתחיל לצמוח, חג השבועות בהשלמת קציר-התבואה ותחילת קטיף הפירות, וחג הסוכות לעת סיום איסוף פירות השנה. ומצוות החגים היא שנשמח ונודה בהם לה’ על השפע הטוב שנתן לנו, ולכן שמחת חג הסוכות יתירה, שבו מסיימים לאסוף את יבול השנה כולה (עיין פ”ה מועדים א, ב; יג, ד-ה).

התהליך הטבעי שמתרחש בעולם הזה משקף את התהליך הרוחני שמתרחש בעליונים. חג הפסח הוא זמן של התחלה והתחדשות, ולכן בו יצאנו ממצרים ונעשינו לעם. חג השבועות הוא זמן של הבשלת תהליך הצמיחה של התבואה, ולכן בו קבלנו את התורה. חג הסוכות הוא זמן של סיום אסיף התבואה והפירות אל הבית, וכך גם מבחינה רוחנית, הוא זמן של איסוף הפירות הרוחניים שזכו להם ישראל במשך ימי השעבוד במצרים והנדודים במדבר – אל תוך ביתם, היינו לארץ ישראל שהיא ביתם של ישראל. וכפי שכתב האברבנאל (דברים טז, יג), שעיקר שמחת חג הסוכות על ירושת הארץ. שחג המצות על סגולת ישראל שהתגלתה ביציאת מצרים, חג השבועות על מתן תורה, וחג הסוכות על ירושת הארץ.

שני מעגלים מסתיימים בסוכות: המעגל הארוך, הוא מעגל שלושת הרגלים, שתואם את מחזור העונות החקלאיות, וכך בכל חורף התהליך מתחיל מחדש בזריעה ובהכנה, באביב הצמיחה פורצת, ואז אנו זוכים לחג הפסח, שבו התגלתה סגולת ישראל, שבחר בנו ה’ מכל העמים. לאחר מכן בחג השבועות משלימים את קציר התבואה שממנה עיקר מאכלו של האדם, ואז אנו זוכים לקלוט את אור התורה, שהיא עיקר חיינו. ותהליך קטיף הפירות הולך ונמשך כל הקיץ, עד השלמתו בחג הסוכות. הרי שכל הפירות הרוחניים של השנה הולכים ומתקבצים בחג הסוכות, ועל כן השמחה בו רבה יותר משאר החגים.

המעגל הקצר קשור לתהליך התשובה והכפרה שאנו עוברים בחודשי אלול ותשרי. יחד עם כל הדברים הטובים שעשינו במשך השנה, אדם מטבעו גם עלול לחטוא, וכדי להשלים את השנה באופן החיובי ביותר, יש לשוב בתשובה, להתנקות ולהזדכך מכל הרע שדבק בנו. וזו עבודתנו הרוחנית בחודש אלול, ראש השנה, עשרת ימי תשובה ויום הכיפורים. ובזכות התשובה, הכפרה והזיכוך, הטוב שקלטנו במשך השנה נעשה מנופה ונקי מהרע שדבק בו, ועל ידי כך אפשר לשמוח בחג האסיף שמחה כפולה.

עוד הוסיף וביאר מרן הרב קוק, שיחד עם החשיבות העצומה של התשובה, שמזככת את הלב ומטהרת את המעשים מכיעורם, מתלווה אליה כאב שגורם להחלשת הרצון הטוב ועוז החיים. ועל כן השלמת תהליך התשובה הוא בשמחת הקודש של חג הסוכות, שמעצימה בחזרה את הרצון הטוב ועוז החיים הטהור (אורות התשובה ט, י).

ג – ארבעת המינים

מצוות נטילת ארבעת המינים קשורה לשמחת חג הסוכות, שנאמר (ויקרא כג, מ): “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן פְּרִי עֵץ הָדָר כַּפֹּת תְּמָרִים וַעֲנַף עֵץ עָבֹת וְעַרְבֵי נָחַל, וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים”. פירשו חכמים שהשמחה בנטילת הלולב קשורה לעניינו של חג האסיף על שני הפנים שלו: הגשמי והרוחני.

הפן הגשמי, שבחג הסוכות מסיימים לאסוף את יבול השנה, והאנשים שמחים ביבולם שמחה יתירה, וכדי שהשמחה תהיה מקודשת ומקושרת להכרת הטוב למי שברא את העולם ומקיימו, נצטווינו ליטול ארבעה מינים כאות תודה לה’ (רמב”ן ויקרא כג, לט; החינוך שכד). ותקנו חכמים לנענע את ארבעת המינים למעלה ולמטה ולארבע רוחות העולם, כדי לבטא את אמונתנו במי שהשמים והארץ וארבע רוחות העולם שלו. ויש בזה גם תפילה לשנה הבאה, שיעלה יבולנו יפה, ויציל ה’ אותנו מרוחות רעות וטללים רעים (סוכה לז, ב; להלן ה, ד).

הפן הרוחני, שבחג הסוכות סיימנו את תהליך התשובה על חטאי השנה שעברה, ונטילת הלולב היא נשיאת נס לאות ניצחון על הצלחת התשובה וההתקרבות השלימה שלנו אל ה’ יתברך. וכפי שאמרו חכמים: משל למה הדבר דומה, לשניים שנכנסו לדין, וכשהם יוצאים איננו יודעים מי ניצח, וכאשר אחד מהם מניף את רומחו, אנו יודעים שהוא ניצח. כך ישראל, בכל שנה בימי הדין באים רשעי אומות העולם לקטרג על ישראל, שאינם ממלאים את תפקידם ואינם ראוים לשאת את שמו יתברך בעולם ואין ראוי לקיימם עוד. והדין מתוח ועומד, ואין אנו יודעים מי ניצח בטענותיו. וכאשר ישראל יוצאים ולולביהם ואתרוגיהם בידיהם, אנו יודעים שישראל ניצחו בדין, והם בניו ועמו של ה’ יתברך. ואפילו אומות העולם שמחים עמהם, ועל כן מקריבים עליהם קרבנות בחג הסוכות. וזהו שנצטווינו בתורה: “וּלְקַחְתֶּם לָכֶם בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן” (עפ”י ויק”ר ל, ב; זוהר ח”א רכא, א).

עוד רמזים אמרו חכמים במצוות ארבעת המינים, שהם כנגד ארבעה סוגים של יהודים שצריכים להתאגד יחד לקיום המצווה, ועל ידי אחדותם נעשה קידוש השם בעולם, כמבואר להלן בהרחבה (ד, ב-ג). והאחדות שביניהם מביאה לשמחה גדולה, ולכן על ידי נטילת ארבעת המינים אפשר לשמוח לפני ה’ אלוקינו שבעה ימים.

ד – הסוכה זכר לסוכות במדבר וענני הכבוד

בטעם המצווה לשבת בסוכה שבעה ימים, נאמר (ויקרא כג, מג): “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”. לרבי אליעזר הכוונה לענני הכבוד שסככו על ישראל, ולרבי עקיבא הכוונה לסוכות ממש שעשו ישראל בעת צאתם ממצרים (סוכה יא, ב). וזהו שנאמר (שמות יג, יז, כ-כב): “וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם… וַיִּסְעוּ מִסֻּכֹּת [הרי שעשו סוכות], וַיַּחֲנוּ בְאֵתָם בִּקְצֵה הַמִּדְבָּר. וַה’ הֹלֵךְ לִפְנֵיהֶם יוֹמָם בְּעַמּוּד עָנָן לַנְחֹתָם הַדֶּרֶךְ וְלַיְלָה בְּעַמּוּד אֵשׁ לְהָאִיר לָהֶם לָלֶכֶת יוֹמָם וָלָיְלָה. לֹא יָמִישׁ עַמּוּד הֶעָנָן יוֹמָם וְעַמּוּד הָאֵשׁ לָיְלָה לִפְנֵי הָעָם” [הרי שזכו לענני כבוד].

לדעת רבי עקיבא מצוות הסוכה היא זכר לסוכות שעשו ישראל להגן על עצמם מהשמש והמטר, כדי שנזכור את ימי דלותנו, כשהוציאנו ה’ ממצרים מעבדות לחירות, ונדדנו במדבר ארבעים שנה כשסוכות ארעי משמשות לנו מחסה משמש ומטר, בלא בתים ובלא נחלה. ומתוך כך נודה לה’ שהביאנו אל ארץ טובה ורחבה, לבנות בה בתים ולנטוע בה עצים. ובזכות זיכרון דלותנו בסוכה, ברכת הארץ הטובה לא תגרום לנו להתגאות ולשכוח את ה’, אלא נזכור שהכל בידיו והוא שנתן לנו את הכוח לכבוש את הארץ וליישב אותה, לאכול מפריה ולשבוע מטובה (רשב”ם ויקרא כג, מג). ועוד יש בזיכרון זה שבח מעלתם של ישראל, שהלכו אחרי ה’ במדבר בארץ לא זרועה (רבנו בחיי שם).

ולדעת רבי אליעזר, מצוות הסוכה היא זכר לנס הגדול שפרש ה’ עלינו את ענני כבודו להגן עלינו ולהנחותינו במדבר, שנאמר (במדבר י, לד): “וַעֲנַן ה’ עֲלֵיהֶם יוֹמָם בְּנָסְעָם מִן הַמַּחֲנֶה”. בענני הכבוד היה ביטוי לאהבת ה’ אלינו, שלא רק שסיפק את צרכינו במדבר ארבעים שנה, במן, בשליו ובאר המים, אלא אף השרה שכינתו עלינו, ופרש עלינו את ענני כבודו, לסוכך ולהגן עלינו (רמב”ן ויקרא כג, מג). אמרו חכמים: “שבעה ענני כבוד היו עִם ישראל… ארבעה מארבע רוחות ואחד מלמעלה ואחד מלמטה ואחד שמקדים לפניהם מתקן להם את הדרכים…” (מכילתא דרשב”י שמות יג, כא; ספרי בהעלותך פג). עוד אמרו חכמים, שבזכות שהלכו ישראל אחרי ה’ במדבר בארץ לא זרועה, פרש עליהם את ענני כבודו (זוהר ח”ג קג, ב).

יש בענן גילוי והסתר, מצד אחד הוא מבטא את גילוי השכינה, ומנגד הוא מסתיר את ההארה הגדולה כדי שנוכל לקלוט אותה בהדרגה. וכך היא הדרך שה’ מתגלה אלינו, מאיר אלינו אור גדול, וכיוון שהוא גדול מיכולת השגתנו, הוא פורש מסך להסתירו, וכך האור מגיע אלינו בהתאם ליכולת הקליטה שלנו. כמו השמש שממנה האנרגיה מגיעה לעולם, אבל כיוון שאיננו יכולים לעמוד ברוב עוצמתה, פרש ה’ את האטמוספרה להגן עלינו מפני עוצמת קרניה. וכפי שרמוז בפסוק (תהלים פד, יב): “כִּי שֶׁמֶשׁ וּמָגֵן ה’ אֱלוֹהִים” (עיין תניא, שער היחוד והאמונה פרק ד).

גם הסכך של הסוכה רומז לכך, הוא מגן עלינו מפני רוב האורה הגשמית של השמש, אבל אינו אטום לגמרי, כדי שנוכל ליהנות מהאור. וכך מבחינה רוחנית, הסכך מגן עלינו מרוב האורה הרוחנית של ה’אור המקיף’ שמתגלה בחג הסוכות, ומעניק לנו את האפשרות לקלוט אותו באופן שמתאים לנו (עיין להלן ז).

ה – טעם מצוות הסוכה למעשה

בנוסף למה שלמדנו בהלכה הקודמת, שלדעת רבי עקיבא הסוכה היא זכר לסוכות ממש שעשו במדבר, ולרבי אליעזר זכר לענני כבוד, הישיבה בסוכה היא גם זכר ליציאת מצרים, שנאמר (ויקרא כג, מג): “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם”. ולא זו בלבד אלא שגם כל השבתות והחגים הם זכר ליציאת מצרים, כפי שאנו מזכירים בקידוש ובתפילה. חשיבותה הגדולה של יציאת מצרים שבה נתגלתה סגולת ישראל, שבחר ה’ בנו להיות לו לעם סגולה, ועל כן הוציאנו ממצרים מעבדות לחירות. ובמובן העמוק, שחרר את רוחנו מהשעבוד לחומרנות, שכן ממלכת מצרים היתה ממלכת החומרנות, ובצאתנו ממצרים לחירות, נשתחררה רוחנו מן העבדות לחומר, להיות בני חורין שיכולים לקבל תורה (עיין פניני הלכה פסח א, ג).

ולכאורה אם הסוכה היא זכר ליציאת מצרים, היה צריך לעשותה באביב, בזמן צאתנו ממצרים. אלא שאז לא היה ניכר שהיא נעשית לשם מצווה, כי באביב רבים רגילים להקים סוכות להנאתם, לפיכך נצטווינו לשבת בסוכה בסתיו, שעל ידי כך ניכר שכל ישיבתה לצורך מצווה (טור או”ח תרכה).

להלכה נפסק כדברי רבי אליעזר, וזה מה שצריך לזכור בעת קיום המצווה, שהסוכה היא זכר לענני הכבוד (שו”ע תרכה, א). והוסיפו האחרונים, שצריך לזכור גם שהסוכה היא זכר ליציאת מצרים (מ”א, שועה”ר, פמ”ג, מ”ב א). ויש אומרים שזו היא כוונתו של רבי עקיבא, שצריך לזכור את הסוכות שעשו ישראל בצאתם ממצרים (ר”ח, ט”ז). ואם כן בזה שאנו זוכרים את ענני הכבוד ויציאת מצרים, אנו נוהגים בפועל כשתי הדעות.

ואף שטעמי המצווה נאמרו במפורש בתורה, שנאמר (ויקרא כג, מג): “לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם”. מכל מקום בדיעבד, השוכח לכוון שהסוכה היא זכר לענני כבוד וזכר ליציאת מצרים, יצא ידי חובתו, ובתנאי שהתכוון לקיים את מצוות הבורא (פמ”ג, מ”ב תרכה, א. להלן ג, ג, מבואר שכך הדין גם בלילה הראשון).

ו – דירת ארעי

רצה הקב”ה להיטיב לנו, ועל כן בחר בנו מכל העמים והוציאנו מעבדות לחירות ונתן לנו את הארץ הקדושה, ארץ טובה ורחבה, ארץ זבת חלב ודבש. כדי שנקיים בה את התורה והמצוות, ניטע בה עצים ונבנה בה בתים, נאכל מפריה ונשבע מטובה, וכל חיינו בה יהיו בקדושה עד שהעניין האלוקי יתגלה בארץ בשלמות, בנשמה ובגוף, בכל תחומי החיים. אולם סכנה גדולה אורבת לפתחינו, שמא בעקבות הישיבה בבתי קבע והיבול הרב שנאסוף בכל שנה משדותינו, ירום לבבנו ונשכח את ה’ אלוקינו ואת היעוד שלשמו הוציאנו ה’ ממצרים, ויגברו העוונות עד שנאבד מעל הארץ הטובה ונצא לגלות, לנדוד בין העמים לגדל את פירותיהם ולהעשיר את אוצרותיהם. ועל כך הזהירה אותנו התורה (דברים ח, יא-יט): “הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ. וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה. וְהָיָה אִם שָׁכֹחַ תִּשְׁכַּח אֶת ה’ אֱלוֹהֶיךָ, וְהָלַכְתָּ אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים וַעֲבַדְתָּם וְהִשְׁתַּחֲוִיתָ לָהֶם, הַעִדֹתִי בָכֶם הַיּוֹם כִּי אָבֹד תֹּאבֵדוּן…”.

וזהו שנצטווינו דווקא בחג האסיף, בעת שאנחנו שמחים בכל היבול שצמח בשדותינו, לשבת בסוכה שהיא דירת ארעי ולזכור בכך את קיומו הארעי של האדם בעולם, ולזכור את הימים שבהם היינו עבדים לפרעה במצרים, ואת ארבעים שנות נדודינו במדבר, בהם ישבנו ישיבת ארעי בסוכות (עפ”י רשב”ם ויקרא כג, מג).

נבאר יותר: הישיבה הנוחה בבתים, עלולה ליצור אצל האדם מצג שווא, כאילו קירות ביתו וגגו יכולים לשמש לו הגנה מכל צרה וצוקה. אולם באמת, חייו של האדם בעולם הזה ארעיים, וגם הבתים החזקים והטובים ביותר אינם יכולים להגן עליו מפני מחלות, אסונות-טבע ומלחמות. וגם אם ישרוד את כל אלה ויזכה לזקנה ושיבה, לבסוף יבואו ימיו לקיצם, ויתברר שכל ישיבתו בעולם הזה היא ישיבת ארעי. ואף באותן השנים שבהן זכה לשבת בשלווה בביתו המוגן – השלווה וההגנה מאת ה’. מי שאינו זוכר זאת, חי בשקר. הוא חושב שככל שישקיע יותר בהבלי העולם הזה כך יזכה לחיים יציבים וטובים יותר, בעוד שהאמת היא שככל שיחבר יותר את עבודתו בעולם הזה אל מקור החיים, אל ערכי הנצח, יזכה לחיי אמת, חיים טובים מלאי משמעות, שיש בהם שמחה אמיתית (עיין עוד בהלכה ט לעניין קהלת).

את כל היסודות הללו, אנחנו זוכים לקלוט בחג הסוכות על ידי היציאה מהבית המוגן לסוכה. ועל כן הסוכה נקראת ‘צל האמונה’ (צילא דמהימנותא). וזמנה מדויק, מעט לפני שהחורף מגיע והאדם עומד להתכנס אל תוך ביתו, כדי להתגונן מהקור והרוח, מהגשם והמטר, נצטווינו לשבת בסוכה, ולזכור שבאמת ה’ הוא השומר והמגן עלינו. “אִם ה’ לֹא יִבְנֶה בַיִת – שָׁוְא עָמְלוּ בוֹנָיו בּוֹ, אִם ה’ לֹא יִשְׁמָר עִיר – שָׁוְא שָׁקַד שׁוֹמֵר” (תהלים קכז, א).

בזכות הישיבה בסוכת ארעי, שעל ידה אנו מתקשרים לאמונה, נזכה שישרה ה’ את שכינתו עלינו, ויפרוש עלינו את סוכת שלומו, ויקים לנו לבניין עולם את סוכת דוד הנופלת ואת בית המקדש, ונשב לבטח בבתי קבע בארץ הטובה שהבטיח לאבותינו ולנו. וכפי שנאמר (עמוס ט, יא-טו): “בַּיּוֹם הַהוּא אָקִים אֶת סֻכַּת דָּוִיד הַנֹּפֶלֶת וְגָדַרְתִּי אֶת פִּרְצֵיהֶן וַהֲרִסֹתָיו אָקִים וּבְנִיתִיהָ כִּימֵי עוֹלָם… וְהִטִּיפוּ הֶהָרִים עָסִיס וְכָל הַגְּבָעוֹת תִּתְמוֹגַגְנָה. וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל וּבָנוּ עָרִים נְשַׁמּוֹת וְיָשָׁבוּ, וְנָטְעוּ כְרָמִים וְשָׁתוּ אֶת יֵינָם, וְעָשׂוּ גַנּוֹת וְאָכְלוּ אֶת פְּרִיהֶם. וּנְטַעְתִּים עַל אַדְמָתָם וְלֹא יִנָּתְשׁוּ עוֹד מֵעַל אַדְמָתָם אֲשֶׁר נָתַתִּי לָהֶם אָמַר ה’ אֱלוֹהֶיךָ”.

ז – הסוכה – אור מקיף

מיוחדת היא מצוות הישיבה בסוכה, שהיא מקדשת את שגרת חייו של האדם. שהאכילה והשתייה, השיחה והשינה, כיוון שהן מתקיימות בסוכה – הרי הן מתרוממות ומתקדשות למעלת מצווה. ורמזו לזה בעלי הקבלה, שאור הסוכה הוא ‘אור מקיף’, לעומת רוב המצוות ובכללן ארבעת המינים ששייכים ל’אור פנימי’. נבאר יותר:

ההארה שה’ מאיר אלינו, היא מעל ומעבר למה שאנחנו מסוגלים לקלוט ולהכיל, ועל כן היא מתחלקת לשני חלקים: אור פנימי ואור מקיף. האור הפנימי הוא החלק הקטן והנמוך שאותו אנחנו מסוגלים לקלוט במחשבה וברגש, ואילו החלק שגדול מיכולת הקליטה שלנו נעשה אור מקיף, שאף שאיננו מסוגלים להכיל אותו, הוא מקיף אותנו ומעניק לנו השראה בעלת השפעה מכרעת על חיינו.

על ידי האור הפנימי אנו מסוגלים לרומם ולקדש את הצדדים הרוחניים המוּדעים של החיים. הוא מתגלה בלימוד התורה ובתפילה, ובעיקר במצוות שבין אדם למקום, שמקשרות את האדם אל מה שמעבר לחיים הרגילים, שבהן בולטת יותר הקדושה שמתגלה לנו. לפי תפישת האור הפנימי, ככל שהדבר יותר רוחני כך הוא במדרגה גבוהה יותר, ומנגד, ככל שהוא יותר קשור לענייני המעשה, כך הוא במדרגה נמוכה יותר. ולזה רומזים ארבעת המינים, שכל נטילתם לצורך מצווה בלבד (להלן ד, ב-ג).

על ידי האור המקיף שהוא גדול בהרבה, אנו יכולים לתקן ולרומם גם את הצדדים הגשמיים והשגרתיים שבחיים. אור גדול זה מתגלה כאשר האמונה והתורה, מאירות את החיים הארציים: את האכילה והשתייה ואת השינה, את חיי המשפחה ואת היחסים שבין אדם לחברו, את העבודה והמלאכה, המסחר והמחקר המדעי. וזה עיקר ייעודו של עם ישראל, לגלות לעולם שה’ אחד, בשמים ובארץ. לגלות שגם העניינים הארציים מחוברים ומקושרים לקדושה. ועל כך רומזת מצוות הסוכה, שבה מתגלה סוד האמונה (זוהר ח”ב קפו, ב), שכל מה שאנו עושים בה מתקדש והופך למצווה.

ובזה דומה מצוות הסוכה למצוות ישוב הארץ, ששתי המצוות הללו מקיפות אותנו, והננו נכנסים לאווירת הקדושה שלהן, ועל ידי כך גם המעשים הארציים שלנו מתקדשים. ואמר הגר”א (קול התור א, ז), שרעיון זה רמוז בפסוק (תהלים עו, ג): “וַיְהִי בְשָׁלֵם סֻכּוֹ וּמְעוֹנָתוֹ בְצִיּוֹן”. וכן למדנו שעיקר שמחת חג הסוכות על ירושת הארץ (אברבנאל דברים טז, יג; לעיל הלכה ב). ובשתי המצוות הללו מתגלה סגולת ישראל באופן מיוחד, שזה עיקר סגולתם של ישראל, שמגלים את הקדושה בארץ (עי’ ע”ז ג, ב).

שתי המצוות הללו מקרינות זו על זו. הסוכה היא זכר לענני הכבוד, שבהם נתגלתה השכינה במדבר, כמו שנאמר (שמות טז, י): “וַיִּפְנוּ אֶל הַמִּדְבָּר וְהִנֵּה כְּבוֹד ה’ נִרְאָה בֶּעָנָן”. וכן נאמר במעמד הר סיני (שמות יט, טז): “וְעָנָן כָּבֵד עַל הָהָר”. וכן נאמר בעת שנתגלה ה’ אל משה (שמות לד, ה): “וַיֵּרֶד ה’ בֶּעָנָן וַיִּתְיַצֵּב עִמּוֹ שָׁם”. והטעם שהשכינה נגלתה אלינו במדבר בעב הענן, כי עוד לא זכינו להיכנס לארץ הקודש, שבה הכל קשור לקדושה. ולאחר שזכינו להיכנס לארץ, תפקידנו לגלות שכינה בארץ, באופן שהשכינה תשרה בכל מעשה ידינו. אולם העיסוק בחיי המעשה בארץ ישראל עלול להשכיח מאיתנו את הכוונה הקדושה, ועל כן נתן לנו ה’ את חג הסוכות, כדי שנזכור תמיד את ענני הכבוד והשריית השכינה, ואת התפקיד המקודש שיש לעם ישראל, לגלות את הקדושה בעולם המעשה.

מתוך גילוי הקדושה של חג הסוכות וארץ ישראל, יתוקן העולם לגמרי, כמו שנאמר (ישעיהו יא, ט): “לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ בְּכָל הַר קָדְשִׁי, כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה’ כַּמַּיִם לַיָּם מְכַסִּים”. ועל ידי כך ייעשה שלום בעולם, כמו שנאמר (שם יא, ו): “וְגָר זְאֵב עִם כֶּבֶשׂ וְנָמֵר עִם גְּדִי יִרְבָּץ…” וזהו שנאמר בפרק העוסק בגאולה ובחג הסוכות (זכריה יד, ט): “וְהָיָה ה’ לְמֶלֶךְ עַל כָּל הָאָרֶץ בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה ה’ אֶחָד וּשְׁמוֹ אֶחָד”. ואף בני אומות העולם יעלו לירושלים לחגוג עמנו את חג הסוכות, ואפילו על דברים שנראים רחוקים מקדושה, כמצילות הסוס שהם קישוטי הסוס, יהיה כתוב “קֹדֶשׁ לַה'” (שם יד, כ).

ח – שמחת חג הסוכות – האחדות והשלום

למרות שבכל החגים יש מצווה לשמוח, שנאמר (דברים טז, יד): “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ”, שמחת חג הסוכות יתירה, ולכן דווקא מתוך הציווי על חג הסוכות לימדה אותנו התורה שמצווה לשמוח בכל החגים. שנאמר (דברים טז, יג-טו): “חַג הַסֻּכֹּת תַּעֲשֶׂה לְךָ שִׁבְעַת יָמִים בְּאָסְפְּךָ מִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ. וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ, אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ. שִׁבְעַת יָמִים תָּחֹג לַה’ אֱלוֹהֶיךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה’, כִּי יְבָרֶכְךָ ה’ אֱלוֹהֶיךָ בְּכֹל תְּבוּאָתְךָ וּבְכֹל מַעֲשֵׂה יָדֶיךָ, וְהָיִיתָ אַךְ שָׂמֵחַ”. וכן נאמר (ויקרא כג, לט-מ): “אַךְ בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יוֹם לַחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי בְּאָסְפְּכֶם אֶת תְּבוּאַת הָאָרֶץ תָּחֹגּוּ אֶת חַג ה’ שִׁבְעַת יָמִים… וּשְׂמַחְתֶּם לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֵיכֶם שִׁבְעַת יָמִים”.

אמרו חכמים, שבחג הפסח לא נזכרה השמחה, מפני שנידונים בו על התבואה ועדיין לא יודעים אם תעלה יפה. ועוד, שמתו בו המצרים, ואין השמחה שלימה. ובחג השבועות נאמרה פעם אחת שמחה, שנאמר (דברים טז, י-יא): “וְעָשִׂיתָ חַג שָׁבֻעוֹת… וְשָׂמַחְתָּ לִפְנֵי ה’ אֱלוֹהֶיךָ…” מפני שכבר יודעים שהתבואה צמחה ושמחים בה, אבל עדיין דואגים על שאר הפירות. ובראש השנה לא כתוב שמחה, מפני שהוא יום דין לכל באי עולם. ובחג הסוכות, לאחר איסוף התבואה והפירות, ולאחר התשובה והכפרה – השמחה שלימה, ולכן נאמר בפסוקי חג הסוכות שלוש פעמים ‘שמחה’ (פסיקתא דרב כהנא, סוכות; ב”י או”ח תצ, ד; מ”ב ז).

הרי ששמחת חג הסוכות היתירה היא חגיגת הסיום של השנה, שבה מציינים את אסיף יבול השנה, אסיף גשמי ורוחני, אסיף התבואה והפירות, ואסיף כל הלימודים והמעשים הטובים שעשינו במשך השנה. ואסיף זה זך ונקי, בזכות ימי התשובה והכפרה שעברנו (כמבואר לעיל ב). גם מצוות נטילת לולב מבטאת את שמחת האסיף הגשמי והרוחני (לעיל ג). ומתוך כך הננו מתעלים אל מקור החיים בדבקות, ומתאספים לשמוח לפני ה’ אלוקינו. והסוכה, שמקיפה את האדם מכל צדדיו, מבטאת את אסיף כל הדברים הטובים שעשינו במשך השנה, שכולם מתקבצים לכלל הופעה שלימה שמקיפה אותנו וסוככת עלינו באור אלוקי.

על ידי איסוף הטוב על כל צדדיו ומדרגותיו, גם אלו שנראים לכאורה כסותרים, ה’ פורש עלינו את סוכת שלומו, ועם ישראל מתלכד ומתאחד. שכל זמן שכל מעלה עומדת בפני עצמה, אין אחדות בישראל. אבל בחג האסיף, שכל המעלות מתאספות בו יחד, מתגלה האחדות. וזהו שאמרו חכמים (סוכה כז, ב): ראויים כל ישראל לישב בסוכה אחת. וכן ארבעת המינים רומזים לכל סוגי היהודים שמתאגדים יחד בחג הסוכות (להלן ד, ב-ג).

מתוך השלמות היחסית שאנו זוכים לה בחג הסוכות בעולם הזה, נזכה לשלמות של העתיד לבא. וכפי שאמרו חכמים: “כל מי שמקיים מצוות סוכה בעולם הזה, אומר הקב”ה: הוא קיים מצוות סוכה בעולם הזה, אני מסיך (סוכך) עליו מחמתו של היום הבא” (פסיקתא דרב כהנא, סוכות). וזהו שאמרו חכמים (ע”ז ג, ב): “אין גיהנם לעתיד לבא, אלא הקדוש ברוך הוא מוציא חמה מנרתיקה ומקדירה, רשעים נידונים בה וצדיקים מתרפאים בה; רשעים נידונים בה, דכתיב (מלאכי ג, יט-כ): כִּי הִנֵּה הַיּוֹם בָּא בֹּעֵר כַּתַּנּוּר וְהָיוּ כָל זֵדִים וְכָל עֹשֵׂה רִשְׁעָה קַשׁ וְלִהַט אֹתָם הַיּוֹם הַבָּא אָמַר ה’ צְבָאוֹת… צדיקים מתרפאים בה, דכתיב: וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ. ולא עוד אלא שמתעדנים בה, שנאמר: וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק”.

אמרו חכמים, שמהמצוות שאנו עושים בעולם הזה, נעשים לנו לבושים שעל ידם אנחנו יכולים לקלוט את האור הגדול לעתיד לבא (זוהר ח”ב רי, א). והסוכה היא הביטוי לכך בעולם הזה, שהיא המצווה והיא המגן, שעל ידה אנחנו יכולים לקלוט את האור הגדול באופן שמתאים לנו (עיין בסוף הלכה ד).

ט – מגילת קהלת

רבים נוהגים לקרוא את מגילת קהלת בחג הסוכות (מסכת סופרים יד, א), שעל ידה אנחנו לומדים כיצד לשמוח באמת. והאדם נצרך מאוד ללימוד זה, מפני שמטבעו הוא נוטה לשמוח בהבלי העולם, ולחשוב שככל שיהיה יותר עשיר, ויהיו לו יותר בתים גדולים, בגדים מפוארים, מאכלים משובחים, משקאות טובים, גינות חמד, משרתים ומשרתות, כך ישמח יותר. ובאמת כל אלו הם רק כלים שיכולים לסייע לדבר האמיתי, שהוא מעמדו הרוחני, אמונתו ומידותיו הטובות. וכאשר הרכוש הגשמי הופך לעיקר, הוא משכיח מהאדם את פנימיותו וערכיו, מנתק אותו ממקור חייו, ומותיר אותו מרוקן וחלול, בלא שמחה.

וזה עניינו של חג הסוכות – לשמוח בכל היבול שאספנו במשך השנה שמחה אמיתית. ולכך אנחנו מגיעים על ידי התחזקות בהכרה שכל מה שאספנו במשך השנה – בחסדי ה’ הוא, וייעודו העיקרי, לסייע לנו להתחזק באמונה ומוסר, ולתת בידינו רצון ויכולת להיטיב לבריות ולתקן את העולם. על ידי היציאה מבית הקבע לסוכה שהיא דירת ארעי ומקום של מצווה וקדושה, אנו חוזרים להתבונן ביסודות אמונת ישראל, ולומדים שהבית והרכוש הם כלי עזר להגשמת האידיאלים האלוקיים.

רעיון זה בא לידי ביטוי במגילת קהלת, שמבארת שהחכמה, העושר, היופי, וכל שאר המעלות שבעולם הזה, הם הבל הבלים, ורק דבר אחד חשוב: “סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלוֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְוֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם” (קהלת יב, יא). שמעתי ביאור יפה לזה: ‘הבל’ משמעותו אפס, ויראת ה’ אחד, שכן היראה היא הראשונה במעלה, כמו הספרה הראשונה בין המספרים (שבת לא, ב). כאשר יראת ה’ בראש והחכמה מצטרפת אליה, הרי שעל ידי תוספת האפס, האחד הופך לעשר, ועם עושר הוא נעשה מאה, ועם יופי נעשה אלף, וכך כל מעלות העולם הזה. אבל כאשר יראת ה’ אינה בראש, הרי שכל המעלות הללו הן הבל הבלים, אפס מאופס (מדודי הרב אברהם רמר זצ”ל).

וכן למדנו בקהלת, ששמחה שאינה קשורה למצווה או לערך מוסרי היא שמחה שאינה ראויה, ועליה נאמר (קהלת ב, ב): “וּלְשִׂמְחָה מַה זֹּה עֹשָׂה?!”. אבל על שמחה של מצווה נאמר (קהלת ח, טו): “וְשִׁבַּחְתִּי אֲנִי אֶת הַשִּׂמְחָה אֲשֶׁר אֵין טוֹב לָאָדָם תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי אִם לֶאֱכוֹל וְלִשְׁתּוֹת וְלִשְׂמוֹחַ”. ואמרו חכמים: “אין שכינה שורה לא מתוך עצבות ולא מתוך עצלות ולא מתוך שחוק ולא מתוך קלות ראש ולא מתוך שיחה ולא מתוך דברים בטלים, אלא מתוך דבר-שמחה של מצווה” (שבת ל, ב).

יש מהאשכנזים שנוהגים לקרוא את קהלת מתוך מגילת קלף, ולברך לפני קריאתה: ‘על מקרא מגילה’ ו’שהחיינו’. וכן נוהגים תלמידי הגר”א. ומנהג רוב האשכנזים שלא לברך על קריאתה, ואין מקפידים לקוראה ממגילת קלף (רמ”א תצ, ט; מ”ב יט; פניני הלכה מועדים ב, י).

מנהג אשכנז לקרוא את המגילה בתפילת שחרית של שבת שחלה בחג הסוכות, וקוראים אותה לפני קריאת התורה. ורוב הספרדים לא נהגו לקרוא קהלת בסוכות. ולמנהג תימנים קוראים חלק מקהלת סמוך למנחה של שבת ועוד חלק ביום טוב אחרון (עיין פניני הלכה מועדים ב, י).

י – שמחת בית השואבה

בזמן שבית המקדש היה קיים, היו עורכים בחול המועד של חג הסוכות בחצר המקדש שמחה גדולה בריקודים וניגונים. אמרו חכמים (סוכה נא, א): “מי שלא ראה שמחת בית השואבה – לא ראה שמחה מימיו”. לאחר הקרבת תמיד של בין הערביים היו מתחילים בשמחה וממשיכים בה כל הלילה. לקראת עלות השחר היה הממונה מכריז, ושני כהנים שעמדו בשער העליון היו תוקעים בחצוצרות תקיעה תרועה ותקיעה, ומתחילים לרדת מהמקדש עם כל העם בתהלוכה. כשהגיעו הכהנים למעלה העשירית חזרו לתקוע להריע ולתקוע. הגיעו לעזרת נשים חזרו לתקוע ולהריע, והמשיכו בתקיעה עד שהגיעו לשער העזרה היוצא לכיוון מזרח. משם המשיכה התהלוכה לרדת אל מעיין השילוח, לשאוב מים לצורך ניסוכם עם קרבן התמיד של שחר (סוכה נא, ב). וכשעלו נכנסו דרך שער המים, ושוב היו הכהנים תוקעים ומריעים ותוקעים בחצוצרות. וכל התקיעות הללו לשם שמחה היו, שנאמר (ישעיהו יב, ג): “וּשְׁאַבְתֶּם מַיִם בְּשָׂשׂוֹן מִמַּעַיְנֵי הַיְשׁוּעָה” (סוכה מח, א-ב). ועל שם שאיבת המים נקראה שמחה זו ‘שמחת בית השואבה’. עוד אמרו חכמים, שמתוך שמחת המצווה, זכו גדולי ישראל לרוח הקודש, וגם על שם כך נקראה השמחה – ‘שמחת בית השואבה’ – “שמשם שואבים רוח הקודש” (ירושלמי סוכה פ”ה ה”א).

על שני יסודות נשענה השמחה: על השמחה המאפיינת את חג הסוכות, ועל המצווה המיוחדת של ניסוך המים, שהיתה מתקיימת בחג הסוכות בלבד. בכל השנה, יחד עם כל הקרבנות, של הציבור והיחיד, היו מנסכים על גבי המזבח יין. ורק בחג הסוכות בקרבן תמיד של שחר, נוספה מצווה מיוחדת, לנסך יחד עם היין גם מים. לשם כך היו ממלאים שני כלים, האחד ביין והשני במים שהובאו ממעין השילוח, והיו יוצקים את שני הכלים יחד אל תוך ה’שיתין’, שהם נקבים שנבראו בששת ימי בראשית ונמשכים מפני הקרקע אל התהום. וכשבנו את המקדש, הקימו עליהם את המזבח, והותירו חלל צר בין המזבח לכבש, כדי שיוכלו לנסך את המים לתוך השיתין (סוכה מט, א). ועיקר בריאת השיתין נועדה לצורך מצווה חשובה זו, כדי שיגיעו המים עד תשתיות הארץ, אבל לצורך ניסוך היין שעם שאר הקרבנות היה אפשר להסתפק בניסוך על גבי המזבח (מהרש”א סוכה נ, ב).

ניסוך המים מבטא את ייחודו של חג הסוכות, שבו מתגלה הקדושה בכל המציאות הטבעית של החיים, כפי שמצוות הישיבה בסוכה הופכת את המעשים הטבעיים כשינה ואכילה למצווה. שבכל השנה היו מנסכים רק יין על גבי הקרבנות, מפני שבדרך כלל, רק התעלות מיוחדת הרמוזה ביין מגלה את הקדושה. אבל בחג הסוכות, לאחר שזכינו לקיים את כל החגים וימי התשובה ולאסוף את כל יבול השנה, הקדושה מתגלה גם בחיים הרגילים, שמתקיימים על ידי המים. ואז השמחה גדולה ושלימה, מפני שהיא כוללת את כל תחומי החיים.

עוד אמרו חכמים, שבחג הסוכות אנו נידונים על המים, ועל ידי מצוות ניסוך המים, אנו זוכים שיתברכו עלינו גשמי השנה הבאה (ר”ה טז, א). ויש לדעת שהמים רומזים לחסד הגדול שמקיים את הכל בלא יוצא מהכלל: עשבים ועצים, פירות וירקות, דגים ועופות, בהמות וחיות, ישראל ואומות העולם. בדרך כלל איננו ראויים להתעלות למדרגת החסד הגדול, אבל בחג הסוכות, לאחר שסיימנו לקיים את כל מערכת החגים והתשובה, אנו זכאים לנסך מים על גבי המזבח, ולהתחבר בזה אל תשתית קיומו של העולם ולפתוח בכך שערי ברכה לכל חי. ועל כן השמחה שבשאיבת המים גדולה מאוד.

י”א – סדרי השמחה בבית המקדש

מנורות של זהב גדולות על עמודים בגובה של חמישים אמה העמידו בחצר המקדש, ועל כל מנורה ומנורה הפקידו ארבעה נערים מפרחי כהונה, שהיו עולים על סולמות למלאם בשמן ולהדליקם לקראת השמחה שנמשכה כל הלילה. מבלאי מכנסיהם של הכהנים היו עושים פתילות למנורה. והיו המנורות מפיצות אור גדול שהתפשט בכל חצרות ירושלים (סוכה נא, א).

השמחה עצמה התקיימה בעזרת נשים, שהיא החצר החיצונה של בית המקדש. על חמש עשרה המעלות (מדרגות) היורדות מעזרת גברים לעזרת נשים, היו הנגנים עומדים ומנגנים בכלי זמר שונים, ומהם: חלילים, כנורות, נבלים, חצוצרות ומצלתיים (סוכה נא, ב). רוב המנגנים היו לויים, אבל גם ישראלים שידעו לנגן היו מצטרפים לתזמורת.

חסידים ואנשי מעשה היו מרקדים ואבוקות של אש בידיהם, והיו זורקים את האבוקות כלפי מעלה וחוזרים לתופסם. היו שידעו לזרוק ארבע אבוקות, והיו שידעו לזרוק שמונה אבוקות. ולא היו חסים על כבודם, אלא כדוד המלך בשעתו שרקד וכרכר בכל עוז לפני ארון ה’ (שמואל ב’ ו, טז), אף הם היו מרקדים ומקפצים ומדלגים בשמחת בית השואבה. אמרו עליו על רבן שמעון בן גמליאל (נשיא ישראל), כשהיה שמח בשמחת בית השואבה היה נוטל שמונה אבוקות בכלים של זהב, והיה זורק אחת ונוטל אחת, ולא היתה אחת מהן נוגעת בחברתה. וכשהיה כורע היה נועץ אגודליו בארץ ונושק לרצפת העזרה ומיד נזקף. והיו מזמרים שירות ותשבחות לה’. חסידים ואנשי מעשה היו אומרים: “אשרי ילדותינו שלא ביישה את זקנותינו”, ובעלי תשובה היו אומרים: “אשרי זקנותינו שכפרה את ילדותינו”. “אלו ואלו אומרים: אשרי מי שלא חטא, ומי שחטא ישוב וימחול לו”. ומתוך שמחתם היו זוכים אז חכמי ישראל לרוח הקודש. אמרו על יונה הנביא, שבזכות שמחתו בשמחת בית השואבה שרתה עליו רוח הקודש וזכה לנבואה (סוכה נג, א; ירושלמי פ”ה ה”א וה”ד).

ולא היו רוקדים שם לפני העם עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות וחברי הסנהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה, הם שהיו מרקדים ושמחים לפניהם. וכל העם, האנשים והנשים, היו באים לראותם רוקדים ולשמוע את התזמורת המופלאה (רמב”ם לולב ח, יד). ומן הסתם על מקומם יכלו לשיר ולרקוד מעט.

בתחילה היו הנשים עומדות בתוך עזרת נשים, והגברים עמדו רחוק יותר, ברחבת הר הבית. כשראו חכמים שהגיעו לידי קלות ראש וערבוביה, הורו להקים לקראת השמחה סביב עזרת נשים גזוזטראות (יציעים), שעליהן היו הנשים עומדות, ולמטה מהן עמדו הגברים, ובאמצע העזרה היו הריקודים (סוכה נא, ב).

העיד רבי יהושע בן חנניא, שהיה לוי והיה מהמשוררים בעת הקרבת הקרבנות, שבמשך כל ימי חול המועד של סוכות לא היו ישנים על מיטתם. בבוקר היו שרים בהקרבת קרבן תמיד של שחר, אח”כ התפללו שחרית, חזרו לשיר בהקרבת המוספים, לאחר מכן התפללו מוסף. משם הלכו לבית המדרש ללמוד תורה עד אחר הצהרים. לאחר מכן סעדו סעודת חג, ומשם הלכו לתפילת מנחה, ולאחר מכן הלכו לשיר עם תמיד של בין הערביים, ומיד לאחר מכן התחילו בשמחת בית השואבה עד עלות השחר. וכשהיו מתעייפים, היו מנמנמים מעט זה על כתפי זה (סוכה נג, א).

י”ב – שמחת בית השואבה כיום

נהגו ישראל לקיים שמחה בלילות חול המועד זכר לשמחת בית השואבה שהיו מקיימים במקדש. ובכל שמחה שעורכים בחג מקיימים מצווה, שנאמר (דברים טז, יד): “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ”, ובשמחת בית השואבה מקיימים מצווה נוספת, שמציבים זיכרון לשמחה שהיתה במקדש, ומקרבים בזה את בניינו (סוכה מא, א).

ההתחזקות בשמחה זו התרחשה במאות השנים האחרונות, לאחר שיהודים התחילו להתקבץ לארץ ישראל ואור הישועה החל לנצנץ. בתחילה הנהיגו את השמחה בארץ ישראל וממנה התפשט המנהג לגולה. וכפי שכתב רבי חיים בן עטר באגרת ששלח מירושלים (בשנת ה’תקג): “בחול המועד עשינו שמחת בית השואבה, והייתי אני מדליק לילה אחת, ועשינו שמחה גדולה”. וכן מסופר בעוד מקומות שהיו רוקדים במעגל ואבוקות בידיהם. וכן סיפרו החסידים שעלו לארץ מאירופה, שקיימו שמחת בית השואבה בצפת בתופים ומחולות ואבוקות.

וכן סיפר רבי יהוסף שוורץ (נפטר ה’תרכה) במכתבו לאחיו, על החגיגות המיוחדות שהיו מקיימים בירושלים, ואף תיאר שבבית הכנסת ‘קהל ציון’ הותקנה מכונה מיוחדת שהיתה מתיזה מים כלפי מעלה בשעת החגיגות. והרב אורנשטיין (אב”ד חסידי ירושלים מ-ה’תרלג) כתב, שחסידי סדיגורה שעלו לירושלים היו שוכרים מנגנים נוכרים שינגנו בכל לילות חול המועד בשמחת בית השואבה (שו”ת מוהרי”ל עמ’ ח). אמנם האשכנזים לא נהגו להדליק אבוקות (עיר הקודש והמקדש ח”ג פכ”ה ח-ט).

גם רבי חיים אבולעפיה תיקן בבתי הכנסת באיזמיר, שיעשו שמחת בית השואבה זכר למקדש, וידליקו נרות רבים בבתי הכנסת, וינגנו כשעתיים פזמונים, וירקדו זקנים ואנשי מעשה, כאשר היו עושים במקדש (חיים וחסד תצז, יא). וכן כתב רבה של טריפולי (בשנת ה’תק”ע) רבי אברהם חיים אדאדי, שעל פי מה שנתייסד על ידי שליח מעיר הקודש, נהגו לקיים שמחה בלילי חול המועד, והיו מנגנים ורוקדים שעתיים עד שלוש שעות, והגבאי היה מחלק נרות לרוקדים, וכל רוקד היה משתחווה תחילה לפני ארון הקודש (ויקרא אברהם, קונטרס מקום שנהגו עמ’ קכג). ואף התירו לאבל לנגן בשמחת בית השואבה, כי היא שמחה של מצווה וזכר למקדש (זרע אמת ב, קנז). והיו שנהגו לשיר בשמחת בית השואבה מפיוטי הימים הנוראים (יסוד ושורש העבודה יא, יד).

ואף שאין חובה לקיים את שמחת בית השואבה, יש בה מצווה, ובמיוחד ראוי לעודד את המתבטלים מתורה שישתתפו בשמחה ולא יבטלו את זמנם בדברים בטלים (בכורי יעקב תרסא, ג).

יש נוהגים לומר בתחילת השמחה חמשה עשר פרקי ‘שיר המעלות’ שבתהלים (קכ-קלד), שסגולתם להרבות מים וברכה. יסוד הדבר במה שאמרו חכמים (סוכה נג, א-ב), שבשעה שפתח דוד המלך את השיתין לצורך ניסוך המים, החל התהום לעלות ואיים לשטוף את הארץ. כתבו את השם המפורש על חרס והניחוהו על פי התהום ושקע ששה עשר אלפי אמה, ונעשה העולם יבש מאוד. אמר דוד המלך חמישה עשר פרקים של ‘שיר המעלות’, ועל כל פרק ופרק עלה התהום אלף אמה, ונעשה העולם לח.

י”ג – ישראל ואומות העולם

מיוחד הוא חג הסוכות, שגם לשבעים אומות העולם יש בו חלק, שכן אמרו חכמים (סוכה נה, ב), ששבעים הפרים שנצטווינו להקריב בשבעת ימי חג הסוכות, הם כנגד שבעים אומות. וכבר למדנו (לעיל ז), שבחג הסוכות מתגלה שאין תחום שאינו קשור לקדושה, וממילא מתברר גם ערכן החיובי של אומות העולם. אלא שסדר הקרבת הקרבנות הוא מיוחד, ביום הראשון מקריבים שלושה עשר פרים, בשני שנים עשר, וכך פוחת והולך עד שביום השביעי מקריבים שבעה פרים (במדבר כט, יב-לד). והעניין הוא שהשורש הפנימי של אומות העולם הוא טוב, אבל פעמים רבות שבמעשיהם מתגלים חטאים קשים, ויש צורך לברר את הטוב מהרע, ועל ידי מיעוט הפרים, הכוחות השליליים מתכלים, עד שביום השביעי מקריבים שבעה, שהוא המספר הנכון והמדויק לגילוי הקדושה בעולם הזה, שנברא בשבעה ימים (עיין עין איה שבת ח”א ב, ז).

וכך למדנו בנביא, שלעתיד לבוא חג הסוכות יהיה אבן בוחן לאומות העולם, שכל מי שיעלה לירושלים להשתחוות לה’ ולחגוג עִם ישראל את חג הסוכות, יזכה לרוב ברכה. שנאמר (זכריה יד, טז-יט): “וְהָיָה כָּל הַנּוֹתָר מִכָּל הַגּוֹיִם הַבָּאִים עַל יְרוּשָׁלִָיִם, וְעָלוּ מִדֵּי שָׁנָה בְשָׁנָה לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה’ צְבָאוֹת וְלָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. וְהָיָה אֲשֶׁר לֹא יַעֲלֶה מֵאֵת מִשְׁפְּחוֹת הָאָרֶץ אֶל יְרוּשָׁלִָיִם לְהִשְׁתַּחֲוֹת לְמֶלֶךְ ה’ צְבָאוֹת, וְלֹא עֲלֵיהֶם יִהְיֶה הַגָּשֶׁם. וְאִם מִשְׁפַּחַת מִצְרַיִם לֹא תַעֲלֶה… עֲלֵיהֶם תִּהְיֶה הַמַּגֵּפָה אֲשֶׁר יִגֹּף ה’ אֶת הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת. זֹאת תִּהְיֶה חַטַּאת מִצְרָיִם וְחַטַּאת כָּל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יַעֲלוּ לָחֹג אֶת חַג הַסֻּכּוֹת…”.

היחסים שלנו עם הגויים מורכבים, שכן במשך ההיסטוריה הארוכה שלנו פעמים רבות נהגו כלפינו ברשעות, אולם היחס הבסיסי שלנו כלפיהם הוא חיובי. אמרו חכמים (סוכה נה, ב): “אוי להם לגויים שאִבדו ואין יודעין מה שאִבדו, בזמן שבית המקדש קיים – מזבח מכפר עליהם, ועכשיו מי מכפר עליהם?!”. “אמרו ישראל: רבון העולמים, הרי אנו מקריבים עליהם שבעים פרים והיו צריכים לאהוב אותנו, והם שונאים אותנו, שנאמר (תהלים קט, ד): תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה” (במד”ר כא, כד).

וכן מבואר בזוהר במקומות רבים, שמתוך אהבה הננו מקריבים עבור שבעים העמים שבעים פרים, כדי להוסיף להם שפע וברכה (ח”א רכא, א; ח”ג רנו, א). אלא שאם הם שונאים אותנו, הרי שבכך שאנו מקריבים עבורם פרים, הם מתעסקים בשפע שקיבלו על ידי הפרים, ואינם מיצרים לנו (ח”א סד, א; ח”ב קפז, א). ולבסוף, כיוון שהם כפויי טובה ושונאים אותנו ברשעות, השפע שקיבלו מאיתנו נהפך להם לרועץ, בבחינת מה שנאמר (משלי כה, כא-כב): “אִם רָעֵב שֹׂנַאֲךָ הַאֲכִלֵהוּ לָחֶם, וְאִם צָמֵא הַשְׁקֵהוּ מָיִם. כִּי גֶחָלִים אַתָּה חֹתֶה עַל רֹאשׁוֹ, וַה’ יְשַׁלֶּם לָךְ” (ח”ג רנט, א; כד, א-ב)

מתוך גילוי האחריות שלנו כלפי כל העולם, מתגלה יותר סגולת ישראל, והדבר בא לידי ביטוי בשמיני עצרת, שבו אנו מתייחדים באהבה המיוחדת שבין הקב”ה לישראל. ועל כן אנו מקריבים בו פר אחד בלבד. וכפי שאמרו חכמים (סוכה נה, ב): “פר יחידי (של שמיני עצרת) למה? כנגד אומה יחידה. משל למלך בשר ודם שאמר לעבדיו: עשו לי סעודה גדולה. ליום אחרון אמר לאוהבו: עשה לי סעודה קטנה, כדי שאהנה ממך” (עיין להלן ז, ב).

י”ד – מנהג האושפיזין

כפי שלמדנו (פ”ה מועדים א, יא), מצווה מהתורה לשתף בשמחת החג את העניים והגלמודים ולהזמינם לסעודה, שנאמר (דברים טז, יד): “וְשָׂמַחְתָּ בְּחַגֶּךָ אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ וְעַבְדְּךָ וַאֲמָתֶךָ וְהַלֵּוִי וְהַגֵּר וְהַיָּתוֹם וְהָאַלְמָנָה אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ”. והם האושפיזין (האורחים) שמצווה להזמינם לסוכה. כנגד זה אמרו חכמים בזוהר, שראוי להזמין לסוכה גם ‘אושפיזין עילאין’ (אורחים עליונים), כלומר את נשמות שבעת הצדיקים, אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד, שאורם מתנוצץ בחג הסוכות. ובכל יום אורו של אחד מהם מאיר יותר, והוא נכנס בראש ועימו ששת הצדיקים.

וכן מסופר בזוהר (אמור ח”ג קג, ב – קד, א), על מנהגו של רב המנונא סבא, שכאשר היה נכנס לסוכה היה שמח, והיה עומד על פתח סוכתו מבפנים ומברך ואומר: שבו אורחים עילאים שבו. שבו אורחי האמונה שבו. והיה מרים ידיו בשמחה ואומר: אשרי חלקנו, אשרי חלקם של ישראל שיושבים בסוכה, שכל מי שיש לו חלק בעם הקדוש ובארץ הקדושה, יושב בצל האמונה לקבל אורם של שבעת הצדיקים שמתארחים בסוכה, לשמוח בעולם הזה ובעולם הבא.

ועם כל זה, עליו להקפיד לשמח את העניים, לפי שהחלק של שבעת הצדיקים שהזמין לסוכה, שייך להם. ומי שיושב בצל האמונה של הסוכה ומזמין את האורחים העילאים, אורחי האמונה, ואינו נותן את חלקם לעניים, קמים הצדיקים משולחנו, משום שאין להתארח אצל קמצן, שנאמר (משלי כג, ו-ז): “אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאָיו לְמַטְעַמֹּתָיו”. שהשולחן שהכין לסעודה הוא שולחן שלו ולא של הקב”ה, ועליו נאמר (מלאכי ב, ג): “וְזֵרִיתִי פֶרֶשׁ עַל פְּנֵיכֶם פֶּרֶשׁ חַגֵּיכֶם”. אוי לו לאותו אדם בשעה שאורחי האמונה קמים משולחנו. ואברהם אבינו שכל ימיו היה עומד על פרשת דרכים להזמין אורחים ולהתקין להם שולחן, רואה שזה שערך את שלחנו לא נתן לעניים את חלקם, קם ואומר: “סוּרוּ נָא מֵעַל אָהֳלֵי הָאֲנָשִׁים הָרְשָׁעִים הָאֵלֶּה” (במדבר טז, כו). וכל שאר האורחים העילאים מסתלקים אחריו. ובתוך כך יצחק אבינו אומר (משלי יג, כה): “וּבֶטֶן רְשָׁעִים תֶּחְסָר”, ויעקב אבינו אומר: “פִּתְּךָ אָכַלְתָּ תְקִיאֶנָּה” (שם כג, ח), ושאר הצדיקים אומרים: “כִּי כָּל שֻׁלְחָנוֹת מָלְאוּ קִיא צֹאָה בְּלִי מָקוֹם” (ישעיהו כה, ח).

עוד אמרו שם בזוהר: לא יאמר אדם, אוכל ואשבע ואשתה תחילה, ומה שיישאר אתן לעניים, אלא ראשית הכל יתן לעניים. ואם הוא נוהג כהלכה ומשמח את העניים ומשביע אותם, הקב”ה שמח עמו. ואברהם אבינו קורא עליו: “אָז תִּתְעַנַּג עַל ה’ וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ” (ישעיהו נח, יד). וכן כל הצדיקים קוראים עליו פסוקים של ברכה כמובא שם בזוהר. אשרי חלקו של האדם שזוכה לכל זה.

צריך להוסיף, שגם מי שנותן צדקה לעניים לפני החג כפי הראוי לו, מקיים את המצווה, שכן הוא דואג לשתפם בשמחת החג, ואע”פ כן מצווה גדולה יותר לארח אותם בסוכה. ובדורנו יש להתחזק בזה יותר, מפני שכיום התמעטו הרעבים ללחם, אבל מאידך, התרבו העצובים והגלמודים, ומצווה גדולה לטרוח להזמינם להשתתף בשמחה.

בסידורים רבים מובא נוסח להזמנת אושפיזין עילאין בכל יום. הסדר המקובל הוא: אברהם, יצחק, יעקב, משה, אהרן, יוסף ודוד. וכך נוהגים ספרדים וחסידים (כה”ח תרלט, ח). ולמנהג אשכנז הסדר הוא: אברהם, יצחק, יעקב, יוסף, משה, אהרן ודוד (סידור השל”ה). יש נוהגים לדרוש בכל יום מעניינו של האושפיזין המיוחד לאותו יום. ויש נוהגים שאנשים ששמותיהם כשם האושפיזין, עורכים באותו לילה מסיבת חג בסוכתם, ומגישים לאורחים כיבוד ויין, ומזמינים תלמידי חכמים שידרשו להם בדברי תורה.