בנוסף למה שלמדנו בהלכה הקודמת, שלדעת רבי עקיבא הסוכה היא זכר לסוכות ממש שעשו במדבר, ולרבי אליעזר זכר לענני כבוד, הישיבה בסוכה היא גם זכר ליציאת מצרים, שנאמר (ויקרא כג, מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". ולא זו בלבד אלא שגם כל השבתות והחגים הם זכר ליציאת מצרים, כפי שאנו מזכירים בקידוש ובתפילה. חשיבותה הגדולה של יציאת מצרים שבה נתגלתה סגולת ישראל, שבחר ה' בנו להיות לו לעם סגולה, ועל כן הוציאנו ממצרים מעבדות לחירות. ובמובן העמוק, שחרר את רוחנו מהשעבוד לחומרנות, שכן ממלכת מצרים היתה ממלכת החומרנות, ובצאתנו ממצרים לחירות, נשתחררה רוחנו מן העבדות לחומר, להיות בני חורין שיכולים לקבל תורה (עיין פניני הלכה פסח א, ג).
ולכאורה אם הסוכה היא זכר ליציאת מצרים, היה צריך לעשותה באביב, בזמן צאתנו ממצרים. אלא שאז לא היה ניכר שהיא נעשית לשם מצווה, כי באביב רבים רגילים להקים סוכות להנאתם, לפיכך נצטווינו לשבת בסוכה בסתיו, שעל ידי כך ניכר שכל ישיבתה לצורך מצווה (טור או"ח תרכה).
להלכה נפסק כדברי רבי אליעזר, וזה מה שצריך לזכור בעת קיום המצווה, שהסוכה היא זכר לענני הכבוד (שו"ע תרכה, א). והוסיפו האחרונים, שצריך לזכור גם שהסוכה היא זכר ליציאת מצרים (מ"א, שועה"ר, פמ"ג, מ"ב א). ויש אומרים שזו היא כוונתו של רבי עקיבא, שצריך לזכור את הסוכות שעשו ישראל בצאתם ממצרים (ר"ח, ט"ז). ואם כן בזה שאנו זוכרים את ענני הכבוד ויציאת מצרים, אנו נוהגים בפועל כשתי הדעות.
ואף שטעמי המצווה נאמרו במפורש בתורה, שנאמר (ויקרא כג, מג): "לְמַעַן יֵדְעוּ דֹרֹתֵיכֶם כִּי בַסֻּכּוֹת הוֹשַׁבְתִּי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּהוֹצִיאִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם". מכל מקום בדיעבד, השוכח לכוון שהסוכה היא זכר לענני כבוד וזכר ליציאת מצרים, יצא ידי חובתו, ובתנאי שהתכוון לקיים את מצוות הבורא (פמ"ג, מ"ב תרכה, א. להלן ג, ג, מבואר שכך הדין גם בלילה הראשון).
