ארכיון הקטגוריה: ח – מהלכות כשרות לפסח

א – מצה עשירה – לישה במי פירות

חמץ שאסרה התורה נוצר מקמח ומים, אבל אם לשו את הקמח במי פירות, אפילו שהו יום שלם עד שהעיסה תפחה, אין היא נחשבת חמץ, מפני שתפיחה זו שונה מהתפיחה של חמץ שאסרה התורה. בין המשקים הנחשבים מי פירות: יין, דבש, חלב, שמן ומי ביצים, וכן כל המיצים הנסחטים מפירות כמיץ תפוחים ותותים. כיוון שמי פירות אינם יכולים להחמיץ, מותר בפסח ללוש בצק במי פירות ולאפותו ולאוכלו, אלא שאין יוצאים בו ידי מצוות מצה בליל ראשון של פסח, משום שהתורה קראה למצה 'לחם עוני', וזו מצה עשירה, שיש בה טעם נוסף על טעם הקמח והמים.

אם נתערבו מעט מים במי פירות, העיסה יכולה להחמיץ. לא זו בלבד, אלא שלדעת הרבה פוסקים מים עם מי פירות גורמים להחמצה מהירה יותר, וכדי שלא להכנס לחשש חימוץ אסרו חכמים ללוש בפסח עיסה במי פירות עם מים (שו"ע תסב, א-ג).

ומנהג אשכנז לאסור אכילת דבר שנילוש בקמח ומי פירות, מפני שחוששים שמא נתערבו מים בתוך מי הפירות, ואזי הבצק יחמיץ. ועוד, שחוששים לדעת רש"י, החולק על רוב הראשונים וסובר, שגם מי פירות לבד יכולים לגרום לחימוץ דרבנן. ואף שמעיקר הדין היה אפשר להקל כדעת רובם המכריע של הפוסקים, מנהג אשכנז להחמיר ואין לשנות. ורק לצורך חולה או זקן הצריכים לכך מקילים (רמ"א תסב, ד). גם מבין הפוסקים הספרדים, רבים כיום מחמירים, מפני שהתברר שבדרך כלל מוסיפים למי הפירות – מים וחומרים נוספים, ואזי ישנו חשש גדול שמא נוצר חימוץ אסור במצה העשירה (הרב אליהו).[1]


[1]. שתי סוגיות כאן: א' האם קמח עם מי פירות יכולים להחמיץ. ב' כשהוסיפו מים והבצק עלול להחמיץ, האם מותר ללוש תוך זהירות שלא יחמיץ. הסוגיה הראשונה בדין "מי פירות אין מחמיצין" (פסחים לה, א). לרש"י ודעימיה יש חימוץ בקמח ומי פירות, אלא שהוא חמץ נוקשה שאיסורו מדרבנן. ולרוב הראשונים קמח ומי פירות לעולם אינם מחמיצים, אבל אם עירבו שם מים יכולים להחמיץ. ונחלקו בחומרת חמץ זה, לרמב"ם הוא חמץ גמור, ולר"ת הוא חמץ נוקשה, וכתב פמ"ג שאם הרוב מים לכו"ע יהיה חמץ גמור (באו"ה תסב, ב, 'ממהרים'). ועי' בבירור הלכה שם, ובספר 'מצה עשירה' (אלבה) פ"ה סע' 7-8.

הסוגיה השנייה בפסחים לו, א, במחלוקת תנאים בדין מצה עשירה בימי הפסח. לרי"ף ורמב"ם הלכה כר' עקיבא ומותר ללוש קמח במי פירות ומים, אלא שיזהרו שלא יחמיצו כדרך שנזהרים בקמח ומים, וכן דעת רב נטרונאי גאון ומאירי. לעומתם רבים סוברים שאין ללוש קמח במי פירות ומים מפני שממהרים להחמיץ, ונחלקו מה הדין בדיעבד. לרב האי גאון ובה"ג הלכה כרבן גמליאל, ואם לש ישרף. ולר"ח, רי"ץ גיאת ורא"ש הלכה כחכמים, ואם יכול להזדרז מאוד לאפותו מותר באכילה. וכן נפסק בשו"ע תסב, ב.

מנהג אשכנז להחמיר מתוך חשש לשיטת רש"י ודעימיה הסוברים שגם מי פירות לבד מחמיצים, או מפני שחוששים שמא יתערבו מים במי הפירות. מה נחשב מים ומה מי פירות נתבאר בסי' תסב, ג, ז; וסימן תסו (ועי' באנצקלופדיה תלמודית חמץ ח' עמ' פט-צט). לגבי מנהג ספרדים, כבר שנים שהראשל"צ הרב מרדכי אליהו, יצא כנגד ההכשרים של מצה עשירה, מפני החשש שמערבים במי הפירות מים או חומרים שדינם כמים כדוגמת חומר מתפיח (ויש צד לאוסרו גם מצד שהוא יוצר פעולה הדומה להחמצה, כמבואר בפסחים כח, א, פירוש מהר"ם חלאווה וספר מצה עשירה עמ' 178). במשך הזמן התברר שחששו היה מוצדק, ואכן עירבו מים במי פירות, ופעמים שאף עירבו חומרים מתפיחים. ואע"פ כן יש שהקילו בזה, מפני שלדעתם אין חומרי התפחה אלו מחמיצים באופן האסור, וכ"כ ביבי"א ט, מב, ושמע שלמה ח"ד יג-יז. אבל לדעת רבים איסורם מהתורה או לפחות מדברי חכמים, וגם לספרדים אסור לאכול בפסח מצה עשירה שמיוצרת בבתי החרושת.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ב – אין החמצה אחר אפיה, ודין מצה שרויה

אחר שנשלמה האפיה של המצה, נתבטל כח החימוץ שבקמח, ואפילו אם ישרו את המצה במים זמן רב לא תחמיץ. סימן להשלמת האפיה של המצה, שקרמו פניה ואם יפרסוה לא יימשכו ממנה חוטי בצק. וכיוון שמצה שנשלמה אפייתה אינה יכולה להחמיץ, מותר להשרותה במרק. וזקן או חולה שאינו יכול לאכול מצה יבשה בליל הסדר, רשאי להשרות את המצה במים ולאכול אותה רכה (שו"ע תסא, ד; להלן טז, כט). וכן אם חזרו וטחנו את המצה, מותר ללוש את קמח המצה במים, ואין חוששים שיחמיץ, שאחר שנאפה היטב שוב אינו יכול להחמיץ (שו"ע תסג, ג). וכך ניתן לאפות בפסח עוגות מחמשת מיני דגן או לבשל סוגי קציצות שמעורב בהם קמח מצה (קניידלאך וגפילטע-פיש).

אולם יש שנהגו להחמיר שלא להשרות את המצות במים, שמא מעט מן הקמח שבבצק לא נילוש כראוי ונשאר בתוך המצה בלא שנאפה, וכשישרו את המצה במים אותו קמח יחמיץ. וכן חששו שמא נדבק מעט קמח על המצה אחר האפיה, וכשישרו את המצה במים יחמיץ. לגבי קמח מצה ישנו טעם נוסף לחומרה, שמא עמי הארץ יחליפו בין קמח מצה לקמח רגיל ויבואו לידי איסור חמץ בפסח. וכן נהגו החסידים תלמידי הבעל שם טוב, להחמיר על עצמם שלא לאכול מצה שרויה.

אבל להלכה, דעת הפוסקים רובם ככולם, שאין צריך להחמיר בזה, מפני שמן הסתם הלישה נעשתה היטב ולא נותר קמח שלא נילוש ונאפה היטב. וכן נוהגים ספרדים ואשכנזים שאינם חסידים. גם מיוצאי משפחות חסידיות יש שמקילים כיום, מפני שלפי המנהג הרווח לאפות מצות דקות, אין יותר חשש שמא נותר בתוך המצה קמח שלא נאפה כראוי. וכן אין לחוש שמא נדבק על המצות קמח, כי מקפידים שמקום הקמח יופרד ממקום המצות שיוצאות מהתנור. ואף שמצד הדין מותר לכתחילה לאכול מצה שרויה, אין לזלזל בנוהגים להחמיר בזה.[2]


[2]. ברייתא בפסחים לט, ב: "אלו דברים שאין באין לידי חימוץ: האפוי…" וכ"כ רמב"ם הל' חמץ ומצה ה, ה, וכך מוסכם על הראשונים. סימן לאפיה גמורה הוא קרימת פנים ושלא יהיו חוטי בצק נמשכים, וזה שיעור אחד כמבואר במ"ב תסא, טו, ושעה"צ כג. גם בשועה"ר תסג, ג, כתב שאין חימוץ אחר אפיה ומותר לבשל קמח מצה, אלא שכתב בתשובות שבסוף שועה"ר ו', שכל זה בתנאי שהיתה אפיה שלמה, אלא שיש לחוש שמא לא נאפה כל הקמח בשלמות, ואולי נדבק במצות קמח אחר האפיה. וסיכם שאין למחות ביד המון עם שמקילים שיש להם על מה שיסמוכו, והמחמיר תבא עליו ברכה. לגבי קמח מצה, בכנה"ג תס"א, הביא מעשה שראתה שכנה את חברתה הרבנית שמשתמשת בקמח מצה לבישול וטיגון, וטעתה להשתמש בקמח. וכששמעו חכמי העיר גזרו שלא להשתמש בקמח מצה מפני מראית העין. (עי' בטור תס"ג). ופר"ח והרבה אחרונים חלקו על זה, וכ"כ בשאלת יעבץ ב, סה, בשם אביו החכם צבי, וכ"כ בשע"ת ת"ס, והביאו מ"ב תנח, ד. וכן מובא במעשה רב קפ"ג שאפשר לעשות כופתאות. ועי' באנציקלופדיה תלמודית חמץ עמ' פג-פד. ובכה"ח תסא, לא, כתב, שגם לשיטת המחמירים, "ברקיקין אין לחוש", והמצות שלנו רקיקין. גם ביחו"ד א, כא, הקל לכתחילה, וכתב שמי שנהג להחמיר כי חשב שכך הלכה, כיוון שטעה, רשאי להקל בלא התרה, ואם נהג להחמיר כמנהג חסידות ורוצה להקל, טוב שיעשה התרה בפני שלושה על שלא אמר בלא נדר.

למעשה, רבים מיוצאי משפחות חסידים אינם נוהגים כיום בחומרת שרויה, ועיקר הטעם, מפני שהמצות בימינו רקיקים, והתנורים חזקים. ומי שגם אביו הקל לאכול שרויה אינו צריך התרה, למרות שהוא ממשפחה חסידית. ואם אביו החמיר והוא רוצה להקל, טוב שיעשה התרה, ויבדוק היטב שלא יפגע בכבוד אביו.

פרטי מנהגי המחמירים בשרויה: הנוהגים שלא לאכול שרויה מקילים לצורך חולה או קטן, שאין זה נחשב כעשיית חמץ בפסח. וכן נוהגים בחו"ל להכין ביום האחרון של פסח קניידלאך, כדי להראות שאין בזה איסור גמור, ומכינים את הקניידלאך בחול המועד. אלא שבכלים שמכינים בהם שרויה, מחמירים שלא לאכול. ובשערים מצויינים בהלכה קיג, ז, הקל להשתמש בכלים שהשרו בהם מצה. ובשו"ת קניין תורה בהלכה ב, פז, החמיר שגם לצורך חולה וקטן אסור להשרות את המצה במים. ←

שריית מצה במי פירות: כתב בתשובה ו' שבסוף שועה"ר שאין להחמיר, וכן נוהגים להשרות מצה ביין, ולמרוח על המצה ממרחים שונים. וכך המנהג הרווח. ובשו"ת קניין תורה בהלכה ב, פז, החמיר גם בזה (עי' בפס"ת תנח, ה-ז). בשע"ת תס, י, כתב שגם למחמירים אפשר לטבל המצה במים ולהכניסה מיד לפיו, שבזמן קצר אינה יכולה להחמיץ. והמחמירים בהטבלתה במי פירות יחמירו גם בזה.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ג – כללי כשרות לפסח, שיטת הספרדים והאשכנזים

שתי גישות מרכזיות ישנן ביחס להלכות כשרות בפסח. לרוב הפוסקים דיני חמץ בפסח כדיני שאר מאכלי איסור, בהבדל אחד, שכל האיסורים בטלים בשישים ואילו חמץ בפסח אינו בטל בשישים. אבל שאר כללי דיני תערובות חלים גם על חמץ בפסח, ולכן כל זמן שעל פי כללי ההלכה אין מקום לחשוש שמא נתערב טעם חמץ במאכל – הרי הוא כשר לפסח. וכן כאשר יחיד מחמיר ורובם המכריע של הפוסקים מיקל, הלכה כמקילים.

אולם באשכנז נהגו להחמיר מאוד באיסור חמץ, ואפילו כשיחיד חולק על רבים ומחמיר – פעמים רבות נהגו לחשוש לשיטתו. ואפילו במקום שעל פי כללי ההלכה אין צריך לחשוש לאיסור, לגבי איסור חמץ פעמים רבות נהגו לחשוש. אמנם גם למנהגי אשכנז יש גבול לחומרות, ונזהרים שלא לגזור גזרה לגזרה, אולם הנטייה הכללית לחשוש בכל ספק ולהחמיר. ויסוד סברתם נמשך מחומרת חכמים שאסרו חמץ בכלשהו, ואם כן, כשם שפירור חמץ אינו בטל ואוסר את כל תערובתו, כך ראוי לחשוש לדעות של יחידים.

זהו שורש ההבדל השיטתי שבין פסקי השולחן ערוך שהולך על פי כללי ההלכה המקובלים, ובין פסקי הרמ"א החושש לכתחילה לשיטות המחמירים. אמנם בשעת הדחק גם הרמ"א מיקל כשיטת השולחן ערוך, מפני שהעיקר להלכה כדעת רוב הפוסקים.[3]

בדרך כלל הספרדים נוהגים כשולחן ערוך והאשכנזים כרמ"א, אמנם גם בין רבני הספרדים היו שנטו להחמיר, והנהגתם התקבלה בחלק מקהילות הספרדים.[4]


[3]. אזכיר בקיצור נמרץ את המחלוקות העיקריות שבין השו"ע לרמ"א. א) בסימן תמז, ד, במחלוקת הראשונים אם חמץ בפסח חוזר וניעור, כיוון שהוא ספק דרבנן, פסק בשו"ע כדעה המקילה שאינו חוזר וניעור, והרמ"א בתערובת יבש מחמיר שחוזר וניעור, אמנם בלח גם הוא מיקל שאינו חוזר וניעור. ב) בסימן תמז, ה, דבר שלא נשמר לפסח, אך לא נתגלתה בו ריעותא, לשו"ע כשר לרמ"א לא כשר. ג) תמז, י, נותן טעם לפגם שנתערב בפסח, לשו"ע כשר כדעת רוב הפוסקים ועוד שהוא ספק דרבנן לקולא, ולרמ"א נהגו לאסור. ד) תנא, ו, לשו"ע הולכים בהגעלה אחר רוב תשמישו, לרמ"א אחר התשמיש החמור. ה) תנא, יא, בדין הכשרת מחבת. לשו"ע בהגעלה, לרמ"א מלכתחילה בליבון קל. ו) תנא, טז, יז, מדוכה של חמץ וכלי לישה. לשו"ע בהגעלה, לרמ"א בליבון קל. ז) תנג, א, מנהג קיטניות המפורסם. ח) תסב, א, מצה עשירה, קמח שנילוש במי פירות, לשו"ע כשר, לרמ"א חוששים שמא התערבה בו טיפת מים ואולי החמיץ. ושם סעיף ד', כתב הרמ"א שאין מקילים בזה אלא בשעת הדחק לחולה. ט) תסז, ט, חיטים או שעורים שנמצאו בתבשיל ולא נתבקעו, לשו"ע התבשיל מותר, ולרמ"א התבשיל אסור. י) תסז, י, חיטה מבוקעת שנמצאה בתבשיל, וכן הוא בתמז, א. לרמ"א שורף הכל, לשו"ע מוכר לגוי חוץ מדמי החיטה. יא) מצה שרויה, מנהג חסידים לאסור.

[4]. בין הספרדים יש שהחמירו כרמ"א, כמובא בכה"ח סי' תמז, סעיפים: עו, עח, קיט, וכמו שכתב הזכור לאברהם בריש הלכות פסח, שנהגו ברוב המחלוקות להורות כרמ"א, "באופן דלעניין פסח אנחנו אשכנזים". וכ"כ פוסקים ספרדים נוספים. לעומת זאת גם לרמ"א בשעת הדחק ברוב המחלוקות ההוראה להקל כשו"ע.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ד – כללי ההשגחה לפסח

שאלה עקרונית בדיני הכשרות לפסח, מה דין המאכלים שבכל השנה אין רגילים לערב בהם חמץ, האם הם כשרים לפסח בלא השגחה, או שיש לחשוש שמא נתערב בהם באיזה אופן חמץ, ולכן בלא השגחה מיוחדת לפסח אין לאוכלם בפסח.

לשיטת בעל השולחן ערוך, כל זמן שלא התעורר ספק ממשי שמא נפל חמץ מסוים לתוך המאכלים או שנבלע בהם טעם חמץ על ידי שבושלו בכלים שבאותו יום בישלו בהם חמץ, אין לחוש שמא התערב בהם חמץ.

אולם הרמ"א כתב לגבי כמה מאכלים, שמנהג אשכנז להחמיר לכתחילה, שלא לאכול מוצרים שלא הושגחו במיוחד לקראת פסח. וזאת מפני שבכל השנה החמץ מצוי אצלנו, ואין רגילים להזהר מפניו, ולכן יש חשש שנפל בלא משים לתוך המאכלים השונים, ועוד שיש חשש שמא ישתמשו בלא משים בכלים שבלוע בהם טעם חמץ.

למעשה, כל גופי הכשרות נוטים כיום להחמיר כרמ"א, ואין נותנים כשרות לפסח בלא שנזהרים מחמץ בעת הכנת המאכלים לפסח. ויתכן שגם על פי השולחן ערוך כך צריך לנהוג כיום, מפני שבייצור המזון התעשייתי, כל מוצר מורכב מחומרים שונים, ויש לחשוש שמא אחד מהם אינו כשר לפסח. ולכן יש להקפיד שלא לאכול בפסח מאכל שיוצר בבית חרושת שאין עליו חותמת כשרות לפסח.

אולם כאשר המציאות ברורה, פעמים רבות יהיה הבדל למעשה בין פסיקת השולחן ערוך והרמ"א. ואף שהעיקר להלכה כדעת השולחן ערוך, הנטייה כיום להחמיר, כדי שהמזון יהיה כשר לכל העדות. וכך אכן ראוי לנהוג במקום שאין קושי גדול להחמיר, אולם כאשר ההחמרה גורמת להפסד משמעותי, יש מקום לחזק את ההולכים בשיטת השולחן ערוך ורוב הפוסקים, שימשיכו במנהגם.[5]


[5]. סוגית 'חוזר וניעור' עומדת במוקד השאלה, המחמירים חוששים שמא נפל פירור חמץ וכשיגיע הפסח יחזור ויתעורר ויאסור הכל. וכ"כ רמ"א תמז, ד, עפ"י כמה מראשוני אשכנז, וכ"כ רדב"ז א, תפז. אבל לסוברים שאינו חוזר וניעור, אף אם נפל פירור מסוים של חמץ, כבר בטל בשישים לפני הפסח ואינו ניעור בפסח. ואמנם גם למחמירים וסוברים שחוזר וניעור, יש מקום להקל, שמדוע לחוש בחינם שמא נפל שם פירור, וכ"כ פר"ח. ועוד שלכו"ע איסור חמץ במשהו מדברי חכמים. ולשאילתות, אף בפסח בטל בשישים.

חשש נוסף ישנו, שמא בישלו בכלי חמץ את המאכלים הם בלעו מהכלי טעם חמץ. אבל המקילים סוברים שאין לחוש לזה בחינם, שסתם כלים לאו בני יומם ונותנים טעם לפגם. ואף אם בישלו בהם ביומם, חמץ לפני פסח נחשב היתר, והרי הוא נ"ט בר נ"ט דהיתירא שאינו אוסר, ועי' ביחו"ד א, יא, ובהערה. מחלוקת יסודית זו תלויה בשאלות נוספות, כגון בדיני חריף, האם מחזיר טעם הבלוע בכלים לשבח, ועי' במ"ב על שו"ע תמז, ה.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ה – חלב מבהמה שאוכלת חמץ

שאלה שגדולי האחרונים עסקו בה היא, מה דינו של חלב הבא מפרה שאכלה חמץ? ברור שאין בחלב עצמו תערובת חמץ, שכן החמץ שהפרה אכלה התעכל ושינה לגמרי את צורתו עד שאינו נחשב יותר חמץ כלל. אבל מכוח אכילת החמץ יכלה הפרה להפיק חלב, נמצא שהחמץ גרם ליצירת החלב, ואולי מפני שהחמץ אסור בהנאה אסור להנות מהחלב שנוצר בסיועו.

לגבי החלב שנחלב לפני תחילת זמן האיסור, מוסכם להלכה שהוא כשר לפסח, משום שלפני הפסח אין איסור להנות מהחמץ, וכשם שמותר למכור לפני פסח חמץ ולקנות בכסף זה מצות ולאוכלם בפסח, כך מותר לתת לפרה לפני פסח מאכלי חמץ כדי שתפיק מכוחם חלב שאח"כ נשתה בפסח.

המחלוקת היא לגבי פרה של גוי שאכלה חמץ לאחר שהגיע זמן האיסור. יש מקילים וסוברים, שכיוון שאין איסור חמץ בבהמתו של גוי, אין חלבה נחשב כחלב שנוצר על ידי איסור. ועוד, שהחמץ לבדו לא יכול היה לגרום להפקת החלב אלא רק הצטרף לשאר המאכלים שאכלה ולמנגנוני גופה, וכיוון שהחמץ רק אחד הגורמים, אין בחלב איסור. לעומתם יש מחמירים, שכל זמן שגם החמץ גרם ליצירת החלב, החלב אסור. ויש אומרים שאם עברו עשרים וארבע שעות בין אכילת החמץ וחליבת החלב, החלב כשר.

ואם הפרה של יהודי, והאכילו אותה חמץ באיסור, יש להחמיר שלא לאכול את חלבה, ראשית, מפני שלגבי בעל הפרה החמץ אסור בהנאה, שנית, כדי שלא לסייע בידי עוברי עבירה. וכן הדין לגבי ביצים ובשר. [6]

בתנובה (ואולי בעוד מחלבות) נזהרים לקחת חלב בפסח רק מרפתות שהוכשרו לפסח ומאכילים בהן את הפרות אוכל שאין בו חשש חמץ. לפי זה אין צורך להדר לקנות את מוצרי החלב לפני הפסח, מפני שגם מוצרי החלב שמיוצרים בפסח אין בהם חשש איסור.[7]


[6]. הפרה מייצרת חלב על ידי שני גורמים, האחד הוא גופה, והשני המאכל שאכלה. ואם אכלה חמץ, דין החלב תלוי בדין "זה וזה גורם", שנחלקו התנאים בדינו של דבר שנוצר על ידי שני גורמים, אחד מותר ואחד אסור (ע"ז מח, ב). להלכה נפסק בשו"ע יו"ד קמב, יא, ש"זה וזה גורם מותר". לפי זה חלב של פרה שאכלה חמץ מותר.

אלא שהמ"א (תמה, ה) כתב שמפני חומרת החמץ שאוסר במשהו, בדין חמץ "זה וזה גורם אסור". וכך דעת ט"ז. אולם דעת רוב הפוסקים שגם בפסח "זה וזה גורם מותר", וכ"כ שו"ע, ש"ך וגר"א. ובשועה"ר (תמה, י, ובקונ"א) סיכם שדעת רוה"פ להקל, ולכן במקום הפסד מרובה או בשעת הדחק אפשר להקל. וכ"כ בבאו"ה תמה, ב.

אולם לעניין חלב מפרה של גוי שאכלה חמץ, יש סוברים שלכל הדעות החלב מותר, וכפי שכתב בשו"ת בית אפרים או"ח ל"ה, הובא בשע"ת סו"ס תמ"ח, שהואיל ולגוי החמץ מותר בפסח, אין החלב נחשב כנוצר על ידי איסור הנאה. ובנשמת אדם ט', התיר משום שכל חומרת המ"א כאשר האיסור הגורם בעין, כדוגמת עצים, אבל כאן אין החמץ בעין. וכן התירו חלב מבהמת גוי שאכלה חמץ בשו"ת מהר"י אסאד סו"ס קכז, ובשו"ת מהר"ם שיק ריב, ורכב. ובאג"מ או"ח א, קמז, האריך וכתב שגם אם הגוי יאכיל את בהמתו חמץ בלבד, חלבה מותר גם למדקדקים. ←

אבל הפמ"ג בא"א סו"ס תמח, חושש לגרימת ההנאה שבאה מהחמץ, ונשאר בצ"ע כאשר עברו פחות מעשרים וארבע שעות מעת אכילת החמץ, ואחר עשרים וארבע שעות מתיר. וכ"כ בישועות יעקב, שטוב שיאכל חלב שנחלב אחר עשרים וארבע שעות, ואם לאו, אם אכלה גם דברים מותרים, החלב מותר משום שזה וזה גורם מותר, (והביאם במ"ב תמח, לג, ע"ש). ויש שהחמירו למעשה: בקצוש"ע קיז, יג, הזכיר שתי הדעות, וסיכם ושומר נפשו יחמיר, ובפרט במקומות שנהגו לאסור, חלילה להתיר, ע"כ. ובערוגת הבושם ח"ב, קלח, כתב, שאפילו לשיטת המתירים ראוי לבעל נפש לפרוש, מפני שמוליד טבע רע. ובבא"ח (ש"א צו מ"ב), כתב שאין לשתות חלב מבהמת גוי שמא האכיל אותה חמץ. וכ"כ ר' חיים פלאג'י ברוח חיים תמח, א.

ואם הבהמה אכלה חמץ לפני שהגיע זמן איסורו, ונחלבה אחר שהגיע זמן האיסור, לרובם המכריע של הפוסקים החלב כשר לפסח. ובשדי חמד, הזכיר דעת יחיד של ספר רינון יצחק שאוסר אפילו חלב של בהמה שאכלה חמץ לפני פסח ונחלבה אחר שהגיע זמן האיסור, וכתב שהפריז בזה, ודעת שאר הפוסקים שמותר. ע"כ. אע"פ כן יש שנהגו להחמיר מחמת זה לקנות מוצרי חלב לפני פסח. והרחיב בסוגיה זו בשדי חמד מערכת חמץ ומצה סימן ב' סעיף ד', ע"ש. ובקיצור בכה"ח תמח, קיג.

[7]. אם יהודי האכיל את בהמתו חמץ בפסח, לסברת הנש"א החלב כשר, וכ"כ באגרות משה או"ח א, קמז. מ"מ רבים מחמירים, ולא רק משום זה וזה גורם, אלא גם מפני שיש בזה מסייע לדבר עבירה. למעשה, שמעתי מהרב ויטמן רבה של תנובה שכל המוצרים המיוצרים בפסח הם מחלב של פרות שלא אכלו חמץ, כך שהחלב כשר לכל הדעות, ואפשר לקנותו גם בפסח. עוד בעיה היתה, שהפרות רובצות על הזבל ונדבק בגופם קש ואולי גם גרגירי דגן שעלולים להתערב בחלב. ואם מדובר בחלב שמיוצר לפני הפסח, הרי שאף אם יצא טעם מהגרגירים לחלב, הטעם בטל בשישים וכיוון שמדובר בתערובת לח בלח גם לרמ"א שוב אינו חוזר וניעור (תמז, ד). אבל אם יתערב בפסח אינו בטל, אמנם מדובר בספק אם התערב, מ"מ מצד זה היה הידור לקנות מוצרי חלב לפני הפסח. אבל שמעתי מהרב ויטמן שלאחרונה חידשו בתנובה שכל החלב מסונן בפילטרים טובים, זמן קצר אחר החליבה, כך ששום גרגר אינו יכול ליתן טעם בחלב, ולפי זה אפשר לקנות חלב בפסח על פי כל ההידורים.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ו – בשר וביצים

כדין החלב כך דין בשר בקר ועופות. שאם נשחטו לפני פסח, אין לגביהם שום בעיה, ואפילו אם אכלו מאכלי חמץ. אלא שיש לחוש שמא מצויים בקיבתם גרגירי שעורים חמוצים שעוד לא הספיקו להתעכל, ולכן צריך לזרוק את מה שבקיבתם. ואם נשחטו בתוך הפסח, אם הם של גויים, והאכילום לפני שחיטתם מאכלי חמץ, נחלקו בזה הפוסקים, יש מחמירים שלא לאכול מבשרם, ויש מקילים. ואם הם של יהודים שהאכילום חמץ בפסח, יש להחמיר שלא לקנותם.

בפועל, רוב הבשר משווק באריזות, וצריך שתהיה עליהם חותמת כשרות לפסח. ואף שהוא נשחט לפני פסח, כך שאין בעיה בזה שהאכילום חמץ, מכל מקום צריך השגחה לפסח כדי למנוע נפילת פירורי חמץ לבשר בתהליך השחיטה עד האריזה.

וכן דין הביצים, שאם נקנו לפני פסח, אפילו שהאכילו את התרנגולות חמץ, אין בביצים שום חשש, שאותו חמץ שאכלו – בהיתר אכלו. אבל אם התרנגולות אכלו חמץ בפסח, אם הם של גוי, נחלקו הפוסקים אם מותר לאוכלם, ואם הם של יהודי, אף שיש מקילים, צריך להחמיר שלא לקנותם. בפועל, אין השגחה על הביצים שהוטלו בפסח, ולכן יש הידור לקנות ביצים שהוטלו לפני הפסח.[8]

עוד התעוררה בעיה לגבי החותמת שעל הביצים, שהיו שחששו שמא יש בה חמץ ואולי יפול פירור ממנה למאכלי פסח. ושמעתי מהרב ויטמן, שכל הביצים המשווקות מתחנות מיון המאורגנות במועצת הלול (חוץ מהמבריחים), מוחתמות לפני פסח בחותמת שאין בה חשש חמץ (צורת הסימון – מספר כוכבים).


[8]. אמנם אין איסור ביד המקילים לקנות ביצים שהוטלו בפסח למרות שאין עליהם השגחה, שכבר למדנו שאפילו אם התרנגולות של ישראל והאכילם חמץ – יש מקילים, ובפועל רוב מאכל התרנגולות בפסח אינו חמץ, נמצא שגם לדעת המחמירים יש כאן ספק אם הביצים הללו אסורות. והרי זה ספק ספיקא באיסור דרבנן.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ז – תרופות בפסח

שאלת התרופות בפסח היא מן השאלות הנפוצות ביותר. לדוגמה, יש חשש שמא מעורב בגלולות – עמילן המופק מחיטה. תפקידו של העמילן להקשות ולגבש את הגלולה, ואם העמילן הופק מתפוחי אדמה או מקטניות אזי ברור שאין כל בעיה, וגם האשכנזים שנוהגים שלא לאכול קטניות בפסח, לצורך רפואה יכולים לבלוע גלולות שיש בהם תערובת קטניות. השאלה מה הדין כאשר העמילן הופק מחמשת מיני דגן. עוד צריך להדגיש, שאם מדובר בחולה מסוכן ותרופתו אכילת חמץ, אזי מצווה עליו לאכול חמץ, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ, אולם כאשר מדובר בחולה שאין בו סכנה מתעוררת השאלה.

התשובה תלויה בטעם התרופה. אם היא טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה, אזי חובה לברר אם היא כשרה לפסח או לא, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח, אסור לאוכלה.

אבל אם טעמה של התרופה מר או חסר טעם עד שאינו ראוי לאכילה, אפשר לבולעה בפסח. שאף אם הפיקו את העמילן מחיטה, כיוון שעירבוהו בחומרים שונים ומרים – נפסל מאכילה ואין לו יותר דין של חמץ. שכן למדנו שכל חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח אין לו יותר דין חמץ ומותר להשהותו בפסח. ואין לומר שמזה שהוא רוצה לבלוע את התרופה הרי הוא מראה בעצמו שהחמץ שבתרופה חשוב עבורו, מפני שלא החמץ חשוב לו אלא התרופה, והיא עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, ולכן החמץ שבה בטל ואין בו איסור (חזו"א מועד קטז, ח; אג"מ או"ח ב, צב).

אמנם יש מדקדקים שמשתדלים לא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת אותם פוסקים בודדים הסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. ויש שהתירו לבלוע תרופות מרות שמעורב בהן עמילן חמץ לחולים שנאלצים לשכב במיטתם או שכל גופם כואב, אבל החמירו למי שסובל מכאבים ומיחושים קלים, שלא יטול תרופה זו.

ודעת רוב הפוסקים, שמותר ליטול תרופה מרה שיש בה עמילן חמץ לצורך כל חולה, ואפילו לצורך הפגת כאבים קלים או מניעת מחלות או חיזוק הגוף.

למעשה, במצב שיש לאדם ספק, שמא עירבו בתרופות המרות או חסרות הטעם – עמילן חיטה, יכול לבולען ואינו צריך לבדוק אם יש בהן עמילן חמץ. שכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים, גם כאשר ידוע שמעורב בהן דבר חמץ, כיוון שנפסלו מאכילת כלב לפני פסח, מותר לבולען. וגם הרוצה לחוש לדעת המחמירים, כאשר יש ספק האם בכלל מעורב בהן דבר חמץ, אין צריך לחוש. ובמיוחד כיום, שידוע כי ברוב התרופות אין מערבים עמילן חיטה אלא עמילן תפוחי אדמה או קטניות. ולכן למעשה, אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה בלא לברר אם עירבו בהן דבר חמץ. ואם נודע שיש בהן עמילן חמץ, רשאי כל אדם לבחור כיצד לנהוג, אם כדעת רוב הפוסקים שהקילו, או כדעת המיעוט שהחמירו.[9]


[9]. חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח פקע ממנו דין חמץ, ולדעת המאור ור"ן ועוד ראשונים, מותר אף לאוכלו בפסח, ולדעתם ברור שמותר לבלוע תרופות מרות בפסח. לעומתם דעת רא"ש ורבינו ירוחם ועוד ראשונים, שאסור לאוכלו מדברי חכמים, מפני שהאוכלו מחשיבו לאוכל ומראה שעבורו לא נפסל מאכילת כלב. וכן נפסק בשו"ע תמב, ט, ובמ"ב מג, שמותר להשהות בביתו חמץ שנפסל מאכילת כלב כיוון שפקע ממנו דין חמץ, אבל אסור לאוכלו. אולם גם לדעתם לא ברור שאסור ליטול תרופות מרות שיש בהן חמץ, שכן נחלקו האחרונים אם בזה שהוא בולע את החמץ שנפסל מאכילת כלב כתרופה הוא מחשיבו לאוכל. לדעת השאגת אריה עה, אכן מחשיבו, ולדעת הכתב סופר או"ח קיא, אינו מחשיבו. ואם החמץ אינו עיקר התרופה אלא רק מעורב בה, לדעת רוב האחרונים אף הרא"ש ודעימיה יודו שבזה שהוא בולע את התרופה המרה אינו נחשב כמחשיב את החמץ, וכך כתבו בשו"ת חבלים בנעימים ה, ד, ובחזו"א מועד קטז, ח, ואג"מ או"ח ב, צב, ויחו"ד ב, ס, ושש"כ מ, עד, ועוד רבים. ואמנם נראה משועה"ר תמב, כב, שלמד מדין התריאקה שאף במקרה כזה לפי הרא"ש אסור לאכול את התרופה. ולדעת רוה"פ המקילים יש לחלק בין תריאקה שנועדה לאכילת חולים לבין תרופות שלא נועדו לאכילה כלל אלא בולעים אותן.

בנוסף לכך, גם כאשר הפיקו את העמילן מקמח חיטה, בדרך כלל מדובר בקמח שלא הספיק לתפוח ולכל היותר הוא 'חמץ נוקשה', שפעולת החמצתו נקטעה ואיסורו מדברי חכמים בלבד, ובחמץ כזה שהתערב בתרופה מרה אין מקום להחמיר. ואע"פ כן, יש שנטו להחמיר (ערוגת הבושם צט, ועצי הלבנון יט). ויש שכתבו שאמנם מעיקר הדין מותר, מ"מ נהגו ישראל קדושים להחמיר אפילו בתרופות מרות שלא יהיה בהם תערובת חמץ, וכ"כ בציץ אליעזר ח"י כה, כ. אולם כתב בנשמת אברהם או"ח א' תסו, א, בסוף דבריו, שבפועל רוב התרופות ללא חמץ כלל. עוד כתב בשם הגרע"י שאף שכתב ביחו"ד ב, ס, שרק מי שחולה ממש יכול להקל, מ"מ שמע ממנו שאם ספק לו אם יש בתרופה חמץ או לא, שאינו צריך לברר. וכפי שלמדנו דעת רובם המוחלט של הפוסקים שאין איסור כלל לבלוע תרופה מרה, ואף מי שיש לו מיחוש בעלמא עפ"י רוה"פ יכול ליטול תרופה מרה שמעורב בה חמץ שנפסל ממאכל כלב לפני פסח.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ח – חומצת לימון

בחומצת לימון משתמשים להטעמת מיצים, ריבות, ממתקים ומוצרי מזון שונים. בעבר היו מפיקים אותה מלימונים ומעוד פירות, וכיום מפיקים אותה באופן מסחרי מקמח חיטה.

לדעת המתירים אף שבתחילת התהליך מערבים את הקמח במים ויתכן שהחמיץ, כיוון שבמשך התהליך ישנו שלב שבו הקמח מאבד את טעמו ואת מראהו ונפסל מאכילת כלב, בטל ממנו שם חמץ, ומותר אח"כ לאכול מוצרים שיש בהם חומצת לימון (יחו"ד ב, סב).

לעומת זאת פוסקים רבים החמירו ולדעתם רק חמץ שנפסל מאכילת כלב מחמת שנתקלקל – בטל ממנו שם חמץ, אבל חמץ שבכוונה גרמו לו שיפסל מאכילה כדי שאח"כ יוכל לשמש להטעמת מאכלים – אינו בטל ודינו כחמץ לכל דבר (מנח"י ז, כז; אור לציון א, לד; שבט הלוי ד, מז).

אולם הרב שאר ישוב הכהן, רבה של העיר חיפה, בדק ומצא שאין בחומצת לימון כל חשש חמץ. ראשית, הקמח שממנו מתחילים את התהליך אינו מחמיץ, מפני שהוא שוהה במים שש דקות בלבד. שנית, לאחר מכן מפרידים את העמילן שהוא אחד החומרים שבקמח, והעמילן לבדו אינו יכול להחמיץ. שלישית, חומצת הלימון אינה נוצרת מהעמילן עצמו אלא מפטריות שניזונות מחומר שאחד ממרכיביו הוא אותו חומר שהופק מהעמילן שלא החמיץ.[10]


[10]. דיון זה רחב מאוד, ובתוכו דנו בשאלה: האם דבר שנתבטל לפני פסח בשישים חוזר וניעור בפסח. והאם כאשר הוא מעמיד דינו משתנה וחוזר וניעור, ומה הדין אם אינו גורם לבדו אלא בעזרת חומר נוסף. הבד"צ וגופי כשרות נוספים נוהגים להחמיר מאוד בחומצת לימון, ובמוצרים הדומים לו. אולם עפ"י מה שנתברר במאמרו הארוך של הרב שאר ישוב בתחומין חלק א', נראה בבירור שאין בחומצת לימון חשש חמץ. ביתר פירוט: תחילה מפרידים בין העמילן שבקמח לגלוטן, תהליך זה נעשה על ידי סחרור הקמח במים למשך שש דקות. כידוע קמח מחמיץ בשמונה עשרה דקות, לפיכך באותן שש דקות הקמח אינו יכול להחמיץ. לאחר מכן העמילן שכבר הופרד מהגלוטן אינו יכול להחמיץ, מפני שה'גלוטן' הוא החומר בקמח שבו מתרחשת התפיחה, ובלא גלוטן העמילן אינו יכול להחמיץ. את העמילן מחממים לחום של 140 מעלות עד שהוא הופך לנוזל סוכרי – דקסטרוזה (גלוקוזה). חימום זה הורס את כל המולקולות הקודמות ומשנה את הרכבן. ליתר בטחון ניסו להחמיץ חומר זה ולא החמיץ כלל. אח"כ מערבים בנוזל זה גופרית כדי להרוס את כל האינזימים שבו וכדי שיהפוך לחומר בלא חיים ותסיסה. וכיוון שמעולם לא יכל להחמיץ וודאי שגם עכשיו לא יחמיץ. עד כאן נתבאר השלב הראשון שבו נתברר שהעמילן לא החמיץ. לאחר מכן נוזל זה מוכנס למיכלים גדולים ומשמש מזון לפטריות, וכך משהים אותם עד שהפטריות מעכלות את כל הדקסטרוזה ומפרישות חומר אחר, החומר המופרש מהפטריות הוא חומצת הלימון. נמצא שאין חומצת הלימון תוצר של העמילן, אלא תוצר של הפטריות. וכשם שאם הניחו זבל אורגני שבתוכו שיירי לחם ליד שתילי ירקות, הירקות כשרים לפסח, על אחת כמה וכמה שחומצת הלימון שיצאה מהפטריות, שעיכלו את הנוזל שלא החמיץ כלל, שכשרה לפסח. לדיון זה השלכות רבות לגבי מרכיבים נוספים בתעשיית המזון, שבתהליך יצורם משתמשים בעמילן חיטה שאינו מחמיץ, ובנוסף לכך עובר שינויים מהותיים לפני שילובו במזון.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה

ט – סבונים וקוסמטיקה

נחלקו הפוסקים בשאלה מה דין מוצרים שנועדו לסיכת הגוף שמעורב בהם חמץ. ואמנם אין קרם או סבון העשוי מחמץ, אלא שלעיתים מערבים בסבונים או בשמפו או בקרמים שונים אלכוהול העשוי מחיטה, או חומרים אחרים שהופקו מחמץ, והשאלה מה דינם.

יש אומרים שמדברי חכמים סיכה אסורה כשתייה, ולכן גם אם החמץ אינו ראוי למאכל כלב, כיוון שהוא ראוי לסיכה, עדיין שם חמץ עליו ואסור להשתמש בו בפסח. לכן צריך להשתמש בפסח בקרמים וסבונים ושמפו כשרים לפסח.

ויש אומרים, שחכמים אמרו שסיכה כשתייה רק לגבי איסור סיכה ביום הכיפורים ושמן תרומה, אבל שאר הדברים שאסרה התורה – אסורים באכילה ולא בסיכה. ואף שהחמץ אסור בהנאה, כיוון שלפני פסח נפסל מהיות ראוי למאכל כלב, אין עליו יותר שם חמץ, ומותר להנות ממנו ולסוך בו את הגוף בפסח.

וכיוון שמדובר בספק בדברי חכמים הלכה כמיקל, והמהדרים מחמירים. ויש להבדיל בין ארבע דרגות של סוגי תערובת חמץ, ורק בשתיים האמצעיות ישנה מחלוקת.

א) במשחת שיניים חייבים להקפיד על כשרות לפסח, הואיל ויש בה טעם, והרי היא כשאר מוצרי המזון שחייבים להקפיד בהם על כשרות לפסח.

ב) קרם שנספג בגוף, שפתון בלא טעם ובשמים שיש בהם אלכוהול, הלכה כמיקל שאינם צריכים כשרות, כי אינם ראויים לאכילה, ואף המציאות היא שבדרך כלל אין מערבים בהם דבר חמץ. אמנם רבים נוהגים להחמיר לקנות קרמים ובשמים שיש עליהם כשרות לפסח.

ג) סבון ושמפו, כיוון שנועדו לניקוי ולא כדי להספג בגוף, יש יותר מקום להקל. ואע"פ כן יש מחמירים.

ד) חומרי ניקוי, משחת נעליים וכדומה, אינם צריכים שום השגחה. ואף חומרי ניקוי לכלים אינם צריכים השגחה, משום שטעמם פגום, ואף אם ערבו בהם חמץ, טעמו נפגם לפני הפסח ואינו נחשב יותר חמץ כלל.[11]


[11]. נחלקו הראשונים: י"א שהכלל סיכה כשתייה נאמר רק לגבי יום כיפור ושמן תרומה, וי"א שנאמר לגבי כל האיסורים, אמנם איסורו מדברי חכמים. השאלה נידונה לגבי סבון העשוי משומן חזיר, ולמעשה הרבה אחרונים נטו להחמיר בדבר שנועד להנאה ולהקל אם נועד לריפוי (עי' ביחו"ד ד, מג). ואם נפגם טעמו של שומן החזיר נטו להקל, כמובא בערוה"ש (יו"ד קיז, כט). לגבי פסח יש צד של חומרה שהחמץ אסור בהנאה, ומנגד יש צד לקולא, שכיוון שנפסל מאכילה לפני פסח, בטל ממנו שם חמץ, ואזי דינו קל משאר איסורים שמתחילתם היו אסורים. למעשה כתב בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ג ח"ב קמו, לגבי סבון שיש בו חמץ, שכיוון שטעמו פגום מותר להשהותו בפסח. אלא שהשאלה עדיין מה דין השימוש בו. בשו"ת דברי מלכיאל ד, כד, מג, אסר להשתמש במוצרי קוסמטיקה שמעורב בהם אלכוהול חמץ מחיטה, מפני שעל ידי האלכוהול ריחם נודף ויש להם חשיבות, ולא נתבטל איסורם מפני שניתן להפריד את האלכוהול משאר התערובת. ובשו"ת חזון נחום מו, כתב שהולכים אחר המצב הנוכחי שטעמו של החמץ פגום ואין בו איסור. והחזו"א (דמאי טו, א) העלה סברה שרק דבר שראוי לאכילה אסור גם בסיכה. ובאג"מ או"ח ג, סב, הקל לסוך במשחה שיש בה חמץ לצורך רפואה. ובס' בדיקת חמץ וביעורו ב, מג, סיכם הסוגיה והחמיר, אלא שבמקום שיש ספק אם יש תערובת חמץ, יש לסמוך להקל. ונ"ל שיש להוסיף חילוק חשוב לשיטת המחמירים בין סבון משומן לסבון שלנו, שהסבון שלנו רק מנקה ומוריד שומנים ואינו נספג בגוף, ואילו סבון משומן נספג בגוף, ויותר שייך לדמותו לסיכה, ולכן חילקתי בין קרם נספג לסבון ושמפו. (ואולי מרכך שער דומה יותר לקרם). למעשה שמעתי מהרב רבינוביץ שמורה להקל בכל המוצרים שאינם ראויים למאכל כלב, וכן שמע מרבו הרב הירשפרונג, וכן מורה הרב ליאור.

במציאות, ברובם המוחלט של מוצרי הקוסמטיקה שמיוצרים בארץ אין אלכוהול מחיטה. וגם ברוב המוצרים בחו"ל אין אלכוהול מחיטה, מפני שהוא בדרך כלל יקר מאלכוהול מתפוחי אדמה. אמנם יש מוצרים בודדים שיש בהם אלכוהול מחיטה, ואזי למחמירים אין להשתמש בהם. אבל כאשר יש לנו מוצר שאיננו יודעים אם יש בו אלכוהול חיטה, גם המחמירים רשאים להקל, על סמך כמה ספקות.

עוד העלו חשש למוצרים שמערבים בהם נבט חיטה שיש בו ויטמין אי, אלא שלא ברור שהנוזלים היוצאים מהחיטים נחשבים חמץ, וכפי שכתב הרב קוק באורח משפט עמ' קכט, ואף אם יש בהם איסור – בטלו בשישים לפני הפסח ואינם חוזרים וניעורים. וק"ו שרבים סוברים שאפילו אם היו נחשבים חמץ, כיוון שאינם ראויים למאכל אינם נחשבים חמץ. עוד יש בעיה של תחליבים, אולם גם תחליבים שנעשים מעמילן חיטה, לא ברור שהם חמץ, בנוסף לכך שאינם ראויים למאכל. ולכן למעשה אפשר להקל בכל מוצרי הקוסמטיקה שאינם ראויים למאכל.

פורסם בקטגוריה ח - מהלכות כשרות לפסח | כתיבת תגובה