שאלת התרופות בפסח היא מן השאלות הנפוצות ביותר. כאשר מדובר בחולה מסוכן שרפואתו באכילת חמץ, אזי מצווה עליו לאכול חמץ, שפיקוח נפש דוחה איסור אכילת חמץ. אולם כאשר מדובר בחולה שאין בו סכנה, מתעוררת השאלה אילו תרופות מותר לו ליטול. לדוגמה, יש חשש שמא מעורב בגלולות – עמילן המופק מחיטה. תפקידו של העמילן להקשות ולגבש את הגלולה. אם העמילן הופק מתפוחי אדמה או מקטניות – אין כל בעיה. וגם עולי אשכנז שנוהגים שלא לאכול קטניות בפסח, לצורך רפואה יכולים לבלוע גלולות שיש בהן תערובת קטניות. השאלה מה הדין כאשר העמילן הופק מחמשת מיני דגן. כמו כן לעיתים האלכוהול או הסוכר הופק ממיני דגן.
התשובה תלויה בטעם התרופה. אם היא טעימה, כדוגמת סירופ או גלולות מציצה – צריך לברר אם היא כשרה לפסח או לא, וכל זמן שלא נודע שהיא כשרה לפסח, אין לאוכלה. ובשעת הדחק כשיש ספק שלא ניתן לבררו – אפשר להקל (ראו בהערה).
אבל אם טעמה של התרופה מר או חסר טעם עד שאינו ראוי לאכילה, אפשר לבולעה בפסח. שאף אם הפיקו חלקים ממנה מדגן שהחמיץ, כיוון שעירבוהו בחומרים שונים ומרים – נפסל מאכילה ואין לו יותר דין של חמץ. שכן למדנו שכל חמץ שנפסל מאכילת כלב לפני פסח אין לו יותר דין חמץ ומותר להשהותו בפסח. ואין לומר שמזה שהוא רוצה לבלוע את התרופה הרי הוא מראה בעצמו שהחמץ שבתרופה חשוב עבורו, מפני שלא החמץ חשוב לו אלא התרופה, והיא עצמה מרה ואינה ראויה לאכילה, ולכן החמץ שבה בטל ואין בו איסור (חבלים בנעימים ה, ד; אג"מ או"ח ב, צב).
אמנם יש מדקדקים שמשתדלים לא לבלוע אפילו תרופות מרות שיש בהן תערובת חמץ, מפני שחוששים לדעת אותם פוסקים בודדים הסוברים שהואיל והתרופה חשובה לנו, אין היא נחשבת פסולה מאכילת כלב, ואסור מדברי חכמים לבולעה. ויש שהתירו לבלוע תרופות מרות שמעורב בהן חמץ לחולים שנאלצים לשכב במיטתם או שכל גופם כואב, אבל החמירו למי שסובל מכאבים ומיחושים קלים, שלא יטול תרופה זו.
ודעת רוב הפוסקים, שמותר ליטול תרופה מרה שיש בה חמץ לצורך כל חולה, ואפילו לצורך הפגת כאבים קלים או מניעת מחלות או חיזוק הגוף.
למעשה, במצב שיש לאדם ספק אם עירבו חמץ בתרופות המרות או חסרות הטעם – יכול לבולען בלא לבדוק אם יש בהן חמץ. שכבר למדנו שלדעת רוב הפוסקים, גם כאשר ידוע שמעורב בהן דבר חמץ, כיוון שנפסלו מאכילת כלב לפני פסח, מותר לבולען. וגם הרוצה לחוש לדעת המחמירים, כאשר יש ספק האם בכלל מעורב בהן דבר חמץ, אין צריך לחוש. ובמיוחד כיום, שידוע כי ברוב התרופות אין מערבים חומרים מחמץ אלא מתפוחי אדמה או קטניות כתירס. ולכן למעשה, אפשר ליטול בפסח תרופות מרות או חסרות טעם שנועדו לבליעה בלא לברר אם עירבו בהן דבר חמץ. ואם נודע שיש בהן חמץ, רשאי כל אדם לבחור כיצד לנהוג, אם כדעת רוב הפוסקים שהקילו, או כדעת המיעוט שהחמירו.[9]
בנוסף, גם כאשר הפיקו את העמילן מקמח חיטה, בדרך כלל מדובר בקמח שלא הספיק לתפוח ולכל היותר הוא 'חמץ נוקשה', שפעולת החמצתו נקטעה ואיסורו מדברי חכמים בלבד, ובחמץ כזה שהתערב בתרופה מרה אין מקום להחמיר. ואע"פ כן, יש שנטו להחמיר (ערוגת הבושם צט, ועצי הלבנון יט). ויש שכתבו שאמנם מעיקר הדין מותר, אבל נהגו ישראל קדושים להחמיר אפילו בתרופות מרות שלא תהיה בהן תערובת חמץ, וכ"כ בציץ אליעזר ח"י כה, כ. אולם כתב בנשמת אברהם או"ח א' תסו, א, בסוף דבריו, שבפועל רוב התרופות ללא חמץ כלל. וכתב ששמע מהגרע"י, שאף שכתב ביחו"ד ב, ס, שרק חולה ממש יכול להקל, למעשה אם ספק לו אם יש בתרופה חמץ או לא, אינו צריך לברר. וכפי שלמדנו לדעת רובם המכריע של הפוסקים, אין איסור כלל לבלוע תרופה מרה, ואף מי שיש לו מיחוש בעלמא עפ"י רוב הפוסקים יכול ליטול תרופה מרה שמעורב בה חמץ שנפסל ממאכל כלב לפני פסח.
תרופה טעימה צריכה כשרות. אמנם בשעת הדחק, כאשר יש ספק אם יש חמץ בתרופה הטעימה ולא ניתן לברר זאת (בדרך כלל מפני שהחברות שומרות על הרכב התרופות כסוד מסחרי), כיוון שברוב רובן של התרופות אין חמץ, אפשר להקל על פי הרוב, כמבואר בשו"ע יו"ד קי, ג. ואמנם לגבי חשש איסור בתרופות טעימות כתבתי בפנה"ל כשרות לז, ח, שאם אין תרופה עם הכשר אפשר ליטול תרופה טעימה בלא הכשר, כאן משום חומרת איסור חמץ, כתבתי להקל רק בשעת הדחק.
