ארכיון הקטגוריה: פרק כב – צביון השבת

א – המצווה לשמור על צביון השבת כיום מנוחה

נצטווינו בתורה שלא לעשות מלאכה ביום השבת, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", אלו ל"ט המלאכות שעל ידן הקימו את המשכן, כפי שנתבאר למשה בסיני (עי' לעיל ט, א-ב). והוסיפו חכמים והתקינו סייגים לתורה, כדי שלא יעשה אדם דבר שמתוכו יגיע לעבור על אחת המלאכות שאסרה התורה (לעיל ט, ג-ד). עוד נצטווינו לשבות ביום השבת, שנאמר (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". והכוונה, שבנוסף לכך שלא נעשה מלאכה גמורה בשבת, גם נשבות וננוח מטורח ועמל, שלא יפתח אדם חנות, ולא יעסוק בהובלת משאות לקראת מלאכת ימי החול. ואף שהעושה כן אינו עובר על אחת מל"ט המלאכות, מכל מקום הוא מבטל את מצוות התורה לשבות ולנוח בשבת (רמב"ן ויקרא כג, כד; ועי' רמב"ם כא, א, ועי' בהלכה הבאה).

כהמשך לכך למדנו בנביא שצריך לשמור על צביונו של יום השבת כיום מכובד ומקודש, יום שאין עוסקים בו בדברי חול, והעושה כן זוכה לשכר גדול. שנאמר (ישעיהו נח, יג-יד): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳותֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". ולמדו חכמים מדברי הנביא הדרכות רבות לשבת, ועיקרן שלא ינהג אדם בשבת כדרך שהוא נוהג ביום חול. וכך אמרו (שבת קיג, א): "וְכִבַּדְתּוֹ – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול… מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ – חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין. וְדַבֵּר דָּבָר – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור – אסור, הרהור – מותר". מעמדן של הדרכות אלו גבוה מתקנות חכמים, הואיל ושורשן במצוות התורה לשבות, ויסודן נתבאר בדברי הנביאים, ומדרגתן נקראת 'דברי קבלה'.

את המצוות הקשורות לכבוד ועונג כבר בארנו לעיל (פרקים ב, ד, ה, ז). הכבוד מתבטא בבגדי השבת, רחיצת הגוף, הכנת הבית והדלקת הנר. והעונג מתבטא בסעודות, בשינה ובלימוד התורה. בפרק זה נבאר את המצוות והסייגים שנועדו לשמור על צביון השבת כיום קדושה ומנוחה. ומצוות אלו הן היסוד לכל מה שאסרו חכמי הדורות משום 'עובדין דחול', היינו שכל מעשה מובהק של חול אסור בשבת, ובכלל זה משחק כדור של גדולים, שחייה בבריכה, התעמלות ונסיעה באופניים. עוד תקנו חכמים כדי לשמור על צביון השבת כיום שבתון את איסור ה'מוקצה' (כמבואר בפרק הבא). וכן תקנו שלא לנגן בכלי זמר (להלן יז-יט).

למרות שמעמדן של המצוות לשמור על צביון השבת ושלא לעסוק בענייני חול (עובדין דחול) גבוה ממעמד הסייגים שתקנו חכמים, מצד גדרי ההלכה, הסייגים שתקנו חכמים חמורים יותר. שכן הסייגים, כדוגמת האיסור לעשות מלאכה בשינוי או לומר לגוי לעשות מלאכה – אסורים גם לצורך מצווה (לעיל ט, ג-ד, יא), ואילו האיסורים שקשורים לצביון השבת – מותרים לצורך מצווה (כפי שיתבאר בכל הפרק). ויש איסורים שמורכבים על שני היסודות הללו, ומצד צביון השבת היה אפשר להתיר אותם לצורך מצווה, אלא שהואיל והם אסורים גם מצד גזרת חכמים, גם לצורך מצווה אסור לעבור עליהם.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

ב- מקח וממכר

אסור לקנות ולמכור בשבת, והפותח חנות ומוכר וקונה בשבת כדרך חול, גם אם נזהר שלא לעשות אחת מל"ט מלאכות, ביטל מצווה מהתורה. שהתורה צוותה שיהיה יום השבת 'שבתון' (שמות לא, טו), והסוחר בחנותו אינו שובת (רמב"ן ויקרא כג, כד; ריטב"א, חתם סופר). וכן מסופר על נחמיה (יג, טו-כא), שכאשר הגיע לירושלים מצא שעושים בה יום שוק בשבת, "וְהַצֹּרִים (סוחרים) יָשְׁבוּ בָהּ מְבִיאִים דָּג וְכָל מֶכֶר וּמֹכְרִים בַּשַּׁבָּת לִבְנֵי יְהוּדָה וּבִירוּשָׁלָיִם. וָאָרִיבָה אֵת חֹרֵי (שרי) יְהוּדָה וָאֹמְרָה לָהֶם: מָה הַדָּבָר הָרָע הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם עֹשִׂים וּמְחַלְּלִים אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת. הֲלוֹא כֹה עָשׂוּ אֲבֹתֵיכֶם וַיָּבֵא אֱלוֹהֵינוּ עָלֵינוּ אֵת כָּל הָרָעָה הַזֹּאת וְעַל הָעִיר הַזֹּאת וְאַתֶּם מוֹסִיפִים חָרוֹן עַל יִשְׂרָאֵל לְחַלֵּל אֶת הַשַּׁבָּת". בעקבות זאת החלו הסוחרים למכור בשבת את מרכולתם מחוץ לחומות ירושלים, ובתגובה ציווה נחמיה לסגור את שערי העיר בכל משך השבת. "וַיָּלִינוּ הָרֹכְלִים וּמֹכְרֵי כָל מִמְכָּר מִחוּץ לִירוּשָׁלָיִם פַּעַם וּשְׁתָּיִם. וָאָעִידָה בָהֶם וָאֹמְרָה אֲלֵיהֶם: מַדּוּעַ אַתֶּם לֵנִים נֶגֶד הַחוֹמָה, אִם תִּשְׁנוּ – יָד אֶשְׁלַח בָּכֶם (לענוש אתכם), מִן הָעֵת הַהִיא לֹא בָאוּ בַּשַּׁבָּת".

וכל זה אמור לגבי הסוחר בשבת דרך קבע, שהוא עובר באיסור תורה, אבל הקונה או מוכר בשבת כדרך ארעי לצורך חול, עובר באיסור מ'דברי קבלה' (דברי נביאים), שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", שלא יעסוק אדם בחפצי חול שלו ביום השבת (שבת קיג, א). אמנם ממה שנאמר מדברי הנביא עדיין לא למדנו שיש איסור לקנות ולמכור לצרכי מצווה, וחכמים עשו סייג לתורה ואסרו כל מקח וממכר, גם לצורך מצווה, גזרה שמא יבוא לכתוב (רש"י ותוספות ביצה לז, א, מ"ב שו, יא). ורק לצורך מצוות ישוב הארץ התירו לקנות בית מגוי ביום השבת, באופן שהגוי יכתוב את השטר ויקח את הכסף בעצמו (שו"ע שו, יא, א"ר כב, ומור וקציעה, ושלא כמ"א יט. לעיל ט, יב).

מחמת איסור מקח וממכר יש מחמירים שלא למכור בשבת עליות לתורה. ורבים נהגו להקל בזה, ויש להם על מה לסמוך. מפני שבפועל אין מבצעים תשלום וקניין בשבת, ומה שמתחייבים לשלם עבור העליות נחשב צרכי מצווה (מ"ב שו, לג; יחו"ד ב, מא). אבל אם התרומות שמגיעות ממכירת העליות נמוכות, אין ראוי להקל בעבורן בדין זה, ואין ראוי לבטל עליהן את זמנו של הציבור.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

ג – קבלת מוצרים מחנות ומסעדה

מי שנצרך בשבת למאכלים לסעודת שבת, כגון שבאו אצלו אורחים או שלא התכונן כראוי לשבת. רשאי לבוא לבעל החנות ולבקש ממנו שיתן לו מאכלים מהחנות, תוך הסכמה בשתיקה שלאחר השבת ישלם לו. ובלבד שלא ידברו על התשלום, היינו שיבקש את המוצר מן החנווני כדרך שהוא מבקש משכנו דבר בהשאלה, בלא להזכיר 'קניה', 'מכירה' ו'תשלום'. ומותר לומר לבעל החנות שבמוצאי שבת או במשך השבוע ידבר עמו על מה שלקח ויתפשרו ביניהם. ואף שבעל החנות מבין מזה שהוא מתכוון לשלם לו, כיוון שלא הזכיר את התשלום במפורש אלא רק ברמז, אין בזה איסור.

ויקפידו שלא להזכיר את מחירו של המוצר, ולא ישקלו או ימדדו אותו כדרך שרגילים לעשות בחול כדי לדעת את מחירו. אבל מותר להם למלא כלי מסוים שלא נועד למדידות, ולסכם שמחר ימדדו אותו מתוך הבנה שלפי תוצאת המדידה יחשבו את התשלום, אבל לא יזכירו בדבריהם את התשלום. וכן מותר למלא כלי שנועד למדידות כדי לקחת בו את המאכלים הנצרכים, אבל אסור למדוד בו את הכמות הנדרשת ולשפוך אותה לכלי של הלוקח, שאז ניכר שהתכוונו למדוד. וכן מותר לבקש מהחנווני חמשה תפוזים או חמשה בקבוקים, שאין מספר זה מבטא מכירה אלא כך הדרך לתאר את הכמות הנצרכת. ואם אותו אדם כבר לקח בעבר מוצרים שכאלה מן החנווני, אסור להם לדבר על חובו המצטבר ולחשב אותו יחד עם מה שהוא לוקח היום (שו"ע שכג, א-ד; מ"ב כ, שש"כ כט, יח-כה).

אם החנווני אינו מאמין לו שיזכור לשלם אחר השבת, יכול החנווני לבקש ממנו להשאיר אצלו בגד או חפץ, אבל לא יאמר שהוא 'משכון' או 'עירבון' כדרך שמדברים בחול (רמ"א שז, יא).

הלוקח מוצרי מזון מהחנות בשבת, לא יקחם בארגז גדול כדרך שרגילים לקחתם מהחנות ביום חול, כדי שלא יחשבו הרואים שהוא מביאם לצורך מסחר, אלא יביאם בידו או על כתפו כדרך שמביאים מאכלים לסעודה. וגם אם השינוי בדרך נשיאתם יטריח אותו ללכת כמה פעמים כדי להביא את כל המאכלים הנצרכים, עדיף להרבות בהליכה מאשר להיראות כמי שעוסק בצרכי מסחר. ואם יש בבית אורחים שממתינים לסעודה, יזדרז להביא את כל המאכלים בבת אחת למרות שהוא נושאם כדרך חול. וכן אם הוא הולך במקום שאין חשש שיחשדו בו שהוא מביאם למסחר, יכול לשאתם כדרך חול כדי למעט בהליכה (י"א בשו"ע שכג, ה; מ"ב כה; רמ"א תקי, ח).

בעל חנות או מלון שמעוניין לתת ללקוחותיו אפשרות לקבל מוצרים בשבת, יכול למכור לפני השבת כרטיסים בצבעים שונים, באופן שכל מי שיבוא בשבת ויתן למוכר או למלצר כרטיס צהוב יקבל סעודה ראשונה, ומי שיתן כרטיס ירוק – סעודה שנייה, ואדום – משקה, וכחול – עוגה, וכיוצא בזה. וכאשר הצבעים אינם מספיקים למוצרים השונים, מותר לכתוב על הכרטיס את שם המוצר, אבל אסור לכתוב על הכרטיסים את מחיר המוצרים שמחזיק הכרטיס זכאי להם, כי באופן זה הכרטיס נעשה כשטר כספי שאסור לקרוא בו בשבת (מ"ב שז, נ; שכג, כ; שש"כ כט, כו).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

ד – הלוואה השאלה ומתנה

כשם שאסור לקנות ולמכור בשבת, כך גם אסור להלוות דבר או לפרוע חוב, שהואיל ורגילים לכתוב על כך שטרות, יש חשש שיבואו לכתוב. לפיכך, מי שצריך לבקש מחבירו לצורך שבת דבר מאכל או מלבוש או כסא, יבקש אותו בלשון 'השאלה', שאין רגילים לכתוב את מה שמשאילים. ובשפה שאין בה הבדל בין לשון הלוואה והשאלה, יאמר בלשון 'תן לי'. ואם המשאיל חושש שהשואל ישכח להחזיר לו את החפץ, יוכל לבקש ממנו להשאיר אצלו איזה חפץ, אבל לא יאמר שהוא 'משכון' או 'עירבון' כדרך חול (שבת קמח, א; רמ"א שז, יא). אם טעה המבקש וביקש בלשון הלוואה, יענו לו שאסור להלוות אבל יוכלו לתת לו בהשאלה (שלחן שלמה שז, טו, ב).

לדעת כמה פוסקים, אסור לתת מתנה או לקבל מתנה בשבת, מפני שבעת נתינת המתנה החפץ עובר מרשותו של הנותן לרשותו של המקבל, והרי זה דומה למקח וממכר (מ"א שו, טו; ברכ"י ז; מ"ב לג). ויש סוברים, שמותר לתת מתנה בשבת, כי אין כותבים שטרות על מתנות (בית מאיר עפ"י רי"ף ורמב"ם). לכתחילה נוהגים להחמיר שלא לתת מתנות בשבת, אבל בשעת הצורך, בשביל קיום מצווה, לכל הדעות מותר לתת מתנה (שו"ע או"ח תרנח, ג-ד). לפיכך, מותר לתת במתנה כלים ומאכלים לצורך סעודת שבת (מ"ב שו, לג). וכן מותר לתת פרסים לילדים שהשתתפו בלימוד תורה, שיש בזה צורך מצווה לעודד אותם ללמוד.

הרוצה להביא מתנה לחתן בר המצווה בשבת, נכון שיבצע את פעולת הקניין לפני השבת. כלומר יבקש מאדם אחר שיגביה את המתנה כדי לקנות אותה עבור חתן בר המצווה, וכך המתנה תעבור לרשותו לפני השבת, ובשבת יגישו לו את המתנה שכבר היתה שייכת לו מערב שבת. ואם לא עשו כך, אפשר לתת את המתנה כפקדון עד מוצאי שבת, ובמוצאי שבת מקבל המתנה יקנה אותה (שש"כ כט, לא). ויש מקילים לתת מתנה לחתן, כי יש בזה קצת מצווה לשמחו (א"ר וחת"ס). ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם (שרידי אש ב, כו).

אסור להטיל גורל בשבת כדי לקבוע מי יקבל מנה זו ומי יקבל מנה זו, שהואיל והם מקפידים על כך, שכל אחד רוצה לקבל מנה יותר גדולה וטעימה, יש חשש שיגיעו להזכרת מחיר המנות ולמדידתן ושקילתן. ועוד שיש בזה משום איסור משחק בקוביה. וכאשר המנות אינן שוות במחירן, גם בין בני הבית אסור להטיל גורל. אבל אם המנות שוות במחירן, מותר לבני הבית להטיל עליהן גורל (שבת קמח, ב – קמט, א; שו"ע שכב, ו, להלן כב, ח). מותר להטיל גורל על הזכות לעלות לתורה או לומר קדיש, שאין שם דברים שאפשר למדוד ולחשב (מ"ב שכב, כד).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

ה – מעשה בית דין, נישואין, תרומות ומעשרות

אסרו חכמים בשבת לדון דין ולבצע את עונשי בית הדין. וכן אסרו לקיים בשבת אירוסין, נישואין, גירושין, חליצה ויבום. וגזרו חכמים על הדברים הללו מחשש שמא יבואו לכתוב (ביצה לז, א). וכן אסור לפדות את הבן הבכור בשבת, מפני שהפדיון דומה למקח וממכר, ואם היום השלושים ואחד חל בשבת, דוחים את הפדיון למחרת. וכן אסרו להקדיש או להחרים או להעריך דבר לבית המקדש, שעל ידי הקדשת החפץ הוא עובר לרשות גבוה, והרי זה כמקח וממכר. אבל מותר להתחייב לתת צדקה, כי בעצם ההתחייבות עדיין לא נעשה קניין. ואם קנה או מכר או עשה אחד מכל הדברים הללו בשבת, מה שעשה עשוי (משנה ביצה לו, ב; שו"ע שלט, ד).

אין מפרישים תרומות ומעשרות וחלה בשבת, שהמפריש דומה כמקדיש את הפירות לגבוה, ועוד שהוא נראה כמתקן את הפירות (ביצה לו, ב; רמב"ם כג, יד). ואם טעה והפריש בשוגג, מותר לאכול מהם בשבת. ואם הפריש במזיד, מה שעשה עשוי והפירות מותרים, אלא שאסור לכל ישראל לאכול מהם עד מוצאי שבת. (משנה תרומות ב, ג; מ"ב שלט, כה).

מי שחושש שלא יספיק להפריש תרומות ומעשרות לפני שבת מפירות שמיועדים לשבת, יאמר בערב שבת בלא ברכה את נוסח הפרשת תרומות ומעשרות על מה שיפריש ביום השבת, ובמה שיאמר בערב שבת יתחיל את תהליך ההפרשה, ועל ידי כך, יהיה מותר לו בשבת להפריש בפועל תרומות ומעשרות בנוסח הרגיל עם ברכה. וכן מי שחושש שלא יספיק להפריש חלה, יוכל להפריש באופן זה

רק מי שהפירות שלו יכול להפריש מהם בשבת על ידי תנאי שעשה בערב שבת, היינו על סמך נוסח ההפרשה שאמר בערב שבת, אבל לאדם אחר אין התנאי מועיל. ואורח שחושש שמא המארח שלו ישכח להפריש תרומות ומעשרות, יכול לבקש ממנו בערב שבת שיעשה אותו שליח להפריש עבורו תרומות ומעשרות, וכך יוכל לעשות את התנאי מערב שבת ולהפריש בפועל בשבת (משנה דמאי ז, א; ה; ירושלמי שם; רמב"ם מעשר ט, ז-ט).[1]


[1]. מה שכתבתי שרק בעל הפירות או שליחו יכול לעשות תנאי ולהפריש בשבת, הכוונה לפירות טבל, שבוודאי אינם מעושרים. אבל על פירות דמאי (ספק מעושרים) גם אדם אחר יכול לעשות תנאי (ירושלמי דמאי ז, א). נוסח התנאי בערב שבת הוא כנוסח הפרשת תרומות ומעשרות אלא שיאמר הכל בנוסח עתיד, היינו: "מה שאני עתיד להפריש". לאחר שיניח את התרומה במקומה, לא יגע בה יותר כי היא מוקצה (להלן כג, טו).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | 2 תגובות

ו – טבילה ומדידה בשבת

כידוע יהודי שקנה או קיבל כלי מאכל מגוי, אסור לו לאכול בו עד שיטבילנו. ואם לא הטביל אותו לפני שבת: יש אומרים שאסור להטבילו בשבת, מפני שזה נראה כתיקון כלי, שלפני הטבילה לא היה הכלי ראוי לאכילה ועל ידי הטבילה נעשה ראוי (רא"ש). ויש אומרים שאם צריך לאכול בו, מותר להטבילו בברכה, שאין הטבלתו נחשבת לתיקון, כי בדיעבד, אם השתמשו בו בלא טבילה, המאכל כשר (רי"ף). ואם יש שם גוי נאמן, נכון לתת לו את הכלי במתנה ולבקש מהגוי רשות להשתמש בו, שבאופן זה מותר ליהודי לאכול בו בלא טבילה (שו"ע שכג, ז). ונכון לבקש אחר השבת מהגוי שיעניק לו בחזרה את הכלי במתנה, ויטביל אותו בברכה.[2]

אבל אדם, רשאי לטבול מטומאתו בשבת לכל הדעות. ואף לסוברים שטבילת כלים אסורה, הואיל וטבילת אדם נראית גם כרחצה, הרי שאין הטבילה נראית בהכרח כמעשה של תיקון (לעיל יד, ט). אבל אין מטבילים את הגר בשבת, משום שעל ידי הטבילה הוא נעשה כאדם חדש, והרי זה כתיקון. בנוסף לכך, הטבילה צריכה להיעשות בפני בית דין, וכשם שאסור לדון כך אסור להטביל גר (יבמות מו, ב). ואם עברו והטבילו את הגר בשבת, טבילתו כשרה והוא נעשה יהודי (שו"ע יו"ד רסח, ד).

אסור לבצע מדידות בשבת, משום שהמדידה היא מעשה חול (שו"ע שו, ז, מ"ב לד). לפיכך, אסור לשקול אדם, ואסור למדוד את גובהו (שש"כ יד, מב). וכן אסור למדוד אורך ורוחב של רהיטים, או אורך ורוחב של חדרים.

לצורך מצווה מותר למדוד ולשקול, לפיכך מותר לבדוק אם יש במקווה שיעור ארבעים סאה. וכן מותר למדוד תרופה בשביל חולה, וכן מותר למדוד לו את החום (שו"ע שו, ז; שש"כ מ, ב). וכיוון שמותר לעשות לצורך תינוקות כל מה שמותר לעשות לצורך חולה, כאשר יש צורך, מותר למדוד את כמות האוכל הדרושה לתינוק. וכן כאשר צריך לבדוק האם התינוק הוסיף במשקלו אחר האוכל – מותר לשקול אותו (במאזניים שאינן חשמליות, שש"כ לז, ה).


[2]. לב"י גם הרמב"ם מיקל כרי"ף, וכך משמע משו"ע שכג, ז, שבשעת הדחק מותר להטביל כלים בשבת. וכתב מהר"ם בן חביב בשו"ת קול גדול טו, שיטבילם בברכה (לוית חן עב, עה). ויש אומרים (זבחי צדק וערוה"ש) שהשו"ע ביו"ד קכ, טז, חזר בו, והפתרון היחיד להקנותו לגוי. גם הרמ"א בדרכי משה החמיר, וכ"כ שאגת אריה נו. ובדיעבד אם הטביל מותר להשתמש בכלי (מ"א ומ"ב שכג, לג). ובבאו"ה ביאר הסוגיה היטב. ואם הכלי נותר קנוי לגוי אבל בפועל הוא ברשותו של היהודי, יטבילו בלא ברכה. ולכן נכון לבקש מהגוי שיתן לו את הכלי במתנה חזרה, כדי שיוכל להטבילו בברכה (ט"ז ומ"ב שכג, לה).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

ז – הליכה בנחת, ריצה וקפיצה

העולם שלנו מלא חסרונות, שכדי להשלימם, בכל ימות החול אנו אצים ורצים וטורחים ועמלים במלאכות שונות. אולם ביום השבת, שהוא מעין עולם הבא, נצטווינו לשבות ממלאכה, כאילו הכל כבר מתוקן, ואין לנו יותר צורך להיחפז, אלא רק להתענג בקדושת השבת ולהתבונן במבט של אמונה על הצד הפנימי השלם של העולם כפי שבראו הקב"ה. ומצווה שֶׁעֶמְדָּה רוחנית זו תבוא לידי ביטוי גם בצורת ההליכה שתהיה בנחת, וכפי שדרשו חכמים (שבת קיג, א): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ" (ישעיהו נח, יג), שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול.

לפיכך, אסור לרוץ בשבת, וכן אסור ללכת בצעדים גדולים. וכל זה בעת שאדם הולך לצרכי עצמו, שאז עליו ללכת בנחת לכבוד השבת. אבל ההולך לשמוע שיעור תורה או לתפילה, מצווה שירוץ (ברכות ו, ב; שו"ע שא, א). כי אין בריצה זו פגיעה בכבוד השבת, אלא להיפך, ביטוי לאופייה של השבת, שיש בה מנוחה מטרדות העולם הזה ומתוך כך היא ממריצה לעבודת ה'.

במקרה שיש בכך תועלת אישית, מותר לרוץ ולקפוץ, לפיכך, מותר לרוץ כדי להינצל מהגשם, או לקפוץ מעל שלולית כדי שלא ללכלך את הנעליים. וכן מותר לרוץ כדי לראות דבר מענג (שבת קיג, ב; שו"ע שא, ב-ג). וכן מותר לילדים ונערים שנהנים מריצתם להשתתף במשחקי ריצה, הואיל ואין בריצה זו טורח אלא הנאה (שו"ע שא, ב). וכן מותר למבוגרים לקפוץ להנאתם עם ילדים קטנים כדרך משחק.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

ח – התעמלות ואופניים

אסור לרוץ לשם התעמלות, מפני שאין בריצה זו תענוג אלא טורח. ואף שהמתעמלים נהנים בעמלם, הנאתם היא מכך שהם שומרים על הבריאות והכושר הגופני ולא מעצם הריצה. וגם מי שכושרו הגופני מצוין, והוא רגיל לרוץ בכל יום ומתענג מכך, אסור לו לרוץ בשבת משום 'עובדין דחול' (מעשה חול), שבעיני הרואים הוא נראה כמזלזל בשבת ועושה אותה כיום חול. אמנם בתוך הבית, מותר למי שנהנה מהתעמלות לקפוץ ולהתעמל להנאתו. ובתנאי שלא יתייגע הרבה, ולא יתעמל על פי תוכנית מסודרת, ולא יתעמל על מכשירים, משום 'עובדין דחול'. וכן אסור לשחק בכדור משום 'עובדין דחול'. וגם לקטנים אסור לשחק בכדור שהגדולים רגילים לשחק בו, משום 'עובדין דחול'.[3]

מותר ללכת בשבת לשם בריאות, ובתנאי שילך בהליכה רגילה, ולא ירחיב או ימהר את צעדיו. ואף שאין לעסוק בצרכי רפואה בשבת, כיוון שאין ניכר בהליכתו שהיא לשם רפואה, והרבה אנשים נהנים לטייל, מותר לטייל לשם בריאות ורפואה בשבת (מ"ב שא, ז). וכן מותר לעשות מתיחות קלות לשחרור העצמות והשרירים.

מוסכם על הפוסקים האחרונים שאסור לרכוב על אופניים בשבת. יש אומרים שטעם האיסור מחשש שמא יצא מחוץ לתחום, ויש אומרים, שמא תארע תקלה באופניים ויבוא לתקנם. והטעם העיקרי – משום 'עובדין דחול', שעיקר יעודם של האופניים כדי להגיע בעזרתם לעבודה או לצורכי ספורט.[4]


[3]. אמנם לאול"צ ח"ב לו, יב, האיסור הוא רק כאשר מתעמלים כדי להזיע, למטרה רפואית, אבל מותר לרוץ לשם התעמלות, כשם שמותר לנערים לרוץ להנאתם (עפ"י רמב"ם ובניגוד לרש"י, ויעויין בבאו"ה שכח, מב). אולם למעשה נראה שיש צד של 'עובדין דחול' בהתעמלות, וכמבואר בתוספתא שבת יז, טז: "אין רצין בשבת כדי להתעמל, אבל מטייל כדרכו ואינו חושש ואפילו כל היום כולו". ואף שמותר לנערים שנהנים מריצתם לרוץ, זה מפני שהם נהנים מהריצה עצמה, אבל כאשר ההנאה משיפור הבריאות – אסור, וכפי שמבואר בשו"ע שא, א-ב; ט"ז א, וערוה"ש מד. וכ"כ למעשה ציץ אליעזר ו, ד; שש"כ לד, כב. אמנם מי שנהנה מן ההתעמלות עצמה רשאי להתעמל (מלמד להועיל או"ח נג, ורשז"א בשש"כ טז, הערה קו). ובתנאי שלא יעשה זאת באופן מסודר ומקצועי, משום 'עובדין דחול'. וכן נראה שאסור למבוגר שנהנה מריצתו לרוץ בחוץ, משום שהוא נראה כמזלזל בשבת וממילא גם זה 'עובדין דחול'. ועי' בהרחבות.

[4]. אמנם בשו"ת רב פעלים א, כה, התיר, משום שאין לגזור שמא יבואו מתוך כך לנסוע בקרון, ואין לגזור גזירות חדשות מדעתנו. אולם רוב ככל הפוסקים החמירו מהטעמים שנזכרו למעלה. וכ"כ קצות השולחן קי בדה"ש טז; ישכיל עבדי ג, יט; צי"א ז, ל; שאלת יעקב מה; כה"ח תד, ח; שש"כ טז, יח. ובאול"צ ח"ב מב, א, כתב שאף שמעיקר הדין היה אפשר להתיר כיוון שנהגו לאסור – אסור. וי"א שגם בעל רב פעלים חזר בו ואסר (ישכיל עבדי ח"ג או"ח יב, ה; ח"ה או"ח מ). ←

כעין מקור לסברת עובדין דחול בביצה כה, ב: "תנו רבנן: אין הסומא יוצא במקלו… ואין יוצאין בכסא". רש"י – "במקלו – דהוי דרך חול, ואיכא זלותא דיום טוב. ואין יוצאין בכסא – שטוענין אותם בני אדם". ושם בגמרא מבואר שהאיסור בכסא הוא על הכתפיים, ומבאר רש"י שכאשר נושאים את הכסא על הכתפיים הוא נראה "דרך חול ופרהסיא ולהוליך למקום רחוק טפי משנושאים בין ידיהן בכסאו".

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

ט – הליכה לצורך חול

גם כאשר אדם הולך בנחת, אסור לו ללכת לשדה או למפעל כדי לתכנן את מלאכתו לימות החול, והרי זה בכלל חפציו של אדם שאסור לו לעסוק בהם ביום השבת, שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ". אבל כשאין ניכר שכוונתו לתכנן את מלאכתו, אין בדבר איסור. לפיכך, מותר לאדם לטייל בדרכו בשבת, גם אם היא עוברת ליד השדה שלו. ומותר לו כדרך אגב להביט בשדה ולהרהר במלאכתו, ובתנאי שלא יהיה ניכר שהוא מתבונן בשדה לשם כך. ומידת חסידות שלא יהרהר אדם בשבת במלאכתו (שו"ע שו, ח, ועי"ש).

וכן מי שבונה בית, לא יתבונן בו בשבת, כי ניכר שהוא מתכנן את מלאכתו. וכן מי שמתכוון לשפץ או להרחיב את דירתו, אסור לו להתבונן באופן שניכר שהוא מתכנן את מלאכתו. וכן מי שרוצה לקנות דירה, אסור לו לבדוק בשבת דירות שעומדות למכירה. אבל מותר למי שרוצה לקנות דירה ללכת ברחוב שבונים בו בניינים חדשים, ואף שבכוונתו לראות אותם, כל זמן שהוא נראה כמטייל ואינו נעמד להתבונן בהם, אין הוא נראה כמתכנן את קנייתו. וכן מותר לאדם שמתכוון לקנות מוצרי חשמל להתבונן בעת הליכתו ברחוב היכן יש חנות למוצרי חשמל, אבל לא יתבונן במחירים (שש"כ כט, י). ומידת חסידות שלא להרהר בשבת בעניינים אלו כלל.

אסור לאדם ללכת לפנות ערב לסוף תחום השבת, כדי שמיד בצאת השבת יוכל לשכור שם פועלים למלאכתו. וכן אסור לאדם ללכת לפנות ערב לשדה או לחנות או למפעל, כדי שיוכל להתחיל לעבוד בהם מיד בצאת השבת. שהואיל וניכר שהוא הולך בשבת לצורך מלאכתו, הרי שהוא עושה את חפציו בשבת. אבל אם אין ניכר שהוא הולך לשם כך, כגון שרבים רגילים לטייל שם, גם אם אח"כ כשתצא השבת ילך לשכור פועלים או להתחיל במלאכתו, אין בדבר איסור, כי האיסור הוא רק כאשר ניכר שהוא הולך לצורך חול (שו"ע שו, א, מ"ב א, באו"ה 'שמעיין'; שו"ע שז, ט, מ"ב מ).[5]


[5]. האיסור להחשיך על התחום הוא רק כאשר אין שום דרך לעשות את אותו הדבר בהיתר. אבל אם מטרתו להחשיך על התחום כדי להביא פירות קטופים שנמצאים מחוץ לתחום שבת, או כדי לבקר את קרוביו שנמצאים מחוץ לתחום – מותר, הואיל ואין בזה איסור עצמי, שכן אם היה שם עירוב, היה יכול להביא את הפירות ולבקר את קרוביו בשבת. אבל אסור להחשיך על התחום כדי להביא פירות מחוברים או פירות מוקצה, הואיל והאיסור הוא עצמי, שאין דרך להתירו בשבת. וכן לגבי איסור דיבור המבואר בהלכה הבאה, אם יש דרך שהדבר יהיה מותר, כגון על ידי עירוב, מותר גם לדבר על כך שמחר הוא מתכוון ללכת לשם או להביא פירות משם (שבת קנ, ב; שו"ע שז, ח, מ"ב לה. ובשועה"ר טז, באר את יסוד ההיתר. ובארח"ש כב, הערה ז, הובאו עוד טעמים).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

י – דיבור בענייני מלאכה וחשבונות

מצווה לכבד את השבת בדיבור, שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", ופירשו חכמים (שבת קיג, א): "שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול". והכוונה, שלא ידבר אדם בשבת על מה שאסור לו לעשות. לפיכך, לא יאמר מחר אסע במכונית או אכתוב מכתב או אקנה דבר. וקל וחומר שאסור לאדם לבקש מחבירו שלמחרת יסע בשליחותו או יכתוב מכתב עבורו או יקנה דבר מה בשבילו (שו"ע שז, א). והאיסור הוא על מה שהוא מתכוון לעשות בעתיד, אבל על מה שכבר עשה מותר לדבר, ובתנאי שאין בכוונתו להדריך את חבירו כיצד לעשות מלאכה זו.

האיסור הוא לדבר על דברים שאסור לעשות בשבת, אבל להרהר בהם מותר, שדרשו חכמים (שבת קיג, א): "וְדַבֵּר דָּבָר – דיבור אסור, הרהור מותר". גם דיבור שרומז למלאכה נחשב כהרהור ומותר. למשל, אסור לומר: "מחר אדבר עם פלוני בטלפון", אבל מותר לומר: "מחר אדבר עם פלוני", למרות שברור שכוונתו לדבר בטלפון. וכן אסור לומר: "מחר אסע לירושלים", מפני שהנסיעה אסורה, אבל מותר לומר: "מחר אלך לירושלים", מפני שבהליכה אין איסור. ואף שירושלים מחוץ לתחום שבת שלו, כיוון שאילו היו עושים עירוב עד ירושלים היה מותר ללכת אליה, אין הדבר אסור לחלוטין, ולכן מותר לדבר על כך. ואף שהחבר מבין שהוא מתכוון לנסוע ואם ירצה יוכל להצטרף לנסיעתו, אין זה אלא רמז ומותר.

וכן מי שרוצה לנסוע במוצאי שבת במונית, רשאי לשאול את חבירו שיש לו מונית: "האם נראה לך שתוכל לבוא אלי בצאת השבת"? וכיוון שלא שאל אם יוכל לבוא עם המונית כדי להסיע אותו, למרות שחבירו מבין שלכך התכוון, אין בדבר איסור. אבל לא יאמר לו: "בבקשה תבוא אצלי במוצאי שבת", כי רמז בלשון ציווי אסור. וכן מי שרוצה לשכור פועל ביום ראשון, רשאי לומר לו בשבת: "אני מקווה לפגוש אותך ביום ראשון". אבל לא יאמר לו: "בבקשה תבוא אלי ביום ראשון" (שבת קנ, א; שו"ע שז, ז).

אסור לדבר על חשבונות שיש בהם תועלת עסקית, ומותר לדבר על חשבונות שאין בהם שום תועלת. לפיכך, אסור לדבר על התשלום שצריכים לשלם לפועלים, אבל על מה שכבר שולם מותר לדבר. וכן אסור לספר בכמה מכרו בית למי שמתעניין בקניית בית דומה, אבל מותר לספר זאת למי שאינו מתכוון לקנות בית. וכן מותר לספר כמה יבול צמח בשדה בשנה הקודמת, וכמה הוא תקציב המדינה וכיוצא בזה, הואיל ואין לדיבורים אלו קשר לעסק שהמספר או השומע מתכוונים לעשות בחול (שו"ע שז, ו).[6]

אלא שיש למעט בדברים בטלים בשבת. ומי שמתענג מסיפורים כאלה, רשאי להרבות בהם קצת והרי זה בכלל עונג שבת הגשמי שלו. אבל לא ידבר בהם יותר מדאי, כשם שגם אין להרבות יותר מדי באכילה ושינה, כדי שלא לפגוע בשעות שצריך להקדיש ללימוד התורה. וכבר למדנו שלכל הפחות צריך ללמוד שש שעות תורה בשבת (שו"ע ורמ"א שז, א, מ"ב ד, ועי' לעיל ה, א).


[6]. כשיש צורך גדול לדבר בשבת בעניין משא ומתן, כגון שפגש אדם שלא יוכל לפוגשו ביום חול, ואם לא ידבר עמו יהיה לו הפסד מרובה, מותר לדבר על הדבר בלשון שינוי, כגון במקום לומר מאה שקלים אומרים מאה חלות (א"א בוטשאטש שז). שכן מצינו בכל איסור דרבנן, שכאשר עושים אותו בשינוי האיסור הוא 'שבות דשבות', ובמקום הפסד גדול התירו (שערים מצוינים בהלכה צ, ג, וקונט"א).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יא – הליכה ודיבור לצורך מצווה

לצורך מצווה מותר לדבר בענייני מלאכה שאסורים בשבת, וכן מותר ללכת לראות דברים שצריך לעשות בהם מלאכה, וכן מותר לחשב חשבונות כספיים הקשורים לצרכי מצווה. שנאמר (ישעיהו נח, יג): "וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר", דרשו חכמים (שבת קיג, א): "חפציך אסורין, חפצי שמים מותרין". לפיכך, מותר בשעת הצורך ללכת להתבונן בבית כנסת שנמצא בתהליך בנייה. וכן כאשר צריך להכין צרכי כלה או צרכי מת, מותר ללכת עד קצה תחום השבת, כדי שמיד בצאת השבת יוכלו לטפל בהם. וכן מותר ללכת סמוך לחשיכה למקום שיסעו משם לניחום אבלים (שבת קנא, א; שו"ע שו, ג; שש"כ כט, יג).

וכן מותר בשעת הצורך לדבר דיבורי חול בעסקים של צרכי מצווה, כגון לחשב את העלויות הכספיות של סעודת חתונה וסעודת ברית מילה, שהן סעודות מצווה. וכן מותר לתכנן את שכירת התזמורת לחתונה ואת הכנת בגדי הכלה. אבל אסור לסכם את העסקה בפועל, כי מקח וממכר אסור גם לצרכי מצווה. ועל שכירת הצלם לחתונה ועל קניית בגדים להורי הכלה ואחיותיה, אסור לדבר בשבת, מפני שאינן מכלל צרכי המצווה.

מותר לערוך מגבית, שבה כל אדם מתחייב לתת סכום מסוים לצדקה או לבית כנסת. וכן מותר להורים לחשב את הסכום הנדרש עבור חינוך ילדיהם לתורה, מדע ומקצוע. וכן מותר לעוסקים בחינוך לדון בתקציב בית הספר והשיעורים השונים. וכן מותר למנהל לשאול מורה אם הוא מוכן ללמד אצלו, ולספר לו כמה יוכל להרוויח בחודש, אבל אסור לסכם עמו בפועל את שכרו. וכן מותר לדבר על צרכי ציבור, כמו סלילת כביש וקביעת מסים, שגם צרכי ציבור נחשבים צרכי מצווה (שבת קנ, א; שו"ע שו, ו). ונכון להקל בכל זה רק כאשר יש בכך תועלת למצווה, אבל כאשר בכל אופן הטיפול בצרכי המצווה יתבצע כראוי, נכון שלא לדבר בענייני חול או ללכת לראותם אף לצרכי מצווה (מ"ב שז, א).

בשעת הצורך מותר להכריז על אבדה בשבת, גם אם היא מוקצה כארנק, כדי שיוכלו לקיים מצוות השבת אבדה אחר השבת (שו"ע שו, יב). במקום שקשה למצוא מצות לפסח או ארבעה מינים לסוכות, מותר להודיע בשבת היכן ניתן לקנותם (מ"ב שו, נה).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יב – המותר והאסור בקריאה

אסור לקרוא שטרות ומסמכים בשבת, כגון שטרות הלוואה וקנייה, חשבונות בנק, חשמל ומים, ומחירי מוצרים שרשומים על מודעות וליד מוצרים שבחלון הראווה. שכל הקורא בהם עוסק בחפצי חול ביום השבת (רא"ש), ועוד, שיש לחוש שמא מתוך קריאתם יבוא לכתוב או למחוק בהם (רמב"ם).

לדעת הרמב"ם, מותר לקרוא בשבת רק בדברי קודש, אבל בכל שאר דברי החולין אסור לקרוא, ואפילו ללמוד מדעים אסור, כדי שלא ינהג בשבת כמנהג חול ויבוא מתוך כך לידי כתיבה. אבל למעשה נוהגים כדעת רוב הפוסקים (רש"י, ר"י, רא"ש), שסוברים שהאיסור הוא לקרוא בענייני חשבונות ועסקים, וכדי שלא יבואו לקרוא בהם, אסרו חכמים לקרוא גם בדברי חול שאין בהם ערך. אבל בדברי חול שיש בהם ערך מותר לקרוא, כדוגמת דברים שיש בהם צורך הגוף, כמו הדרכות על תזונה נכונה ומרכיבי המזון שמודפסים על האריזות. וכן מותר ללמוד חכמות ומדעים.

וסתם דברי חול וסיפורים שאין בהם ערך, אסור לקרוא, אבל מי שמתענג בקריאתם רשאי לקרוא בהם דרך ארעי, שלא גזרו על קריאה שיש בה עונג. אבל סיפורים מסקרנים שגורמים צער או דאגות אין לקרוא בשבת (מ"ב שו, לח; שז, ג). ונראה שסיפורים עצובים מתולדות ישראל ומחיי הצדיקים מותר לקרוא, הואיל ויש בהם ערך של לימוד תורה ומוסר, אלא שעדיף ללמוד בדברים משמחים המתאימים יותר לשבת.

מעיקר הדין מותר לקרוא בעיתונים דברי חכמה. ומי שמתענג מקריאת חדשות וסיפורים ופרשנויות – רשאי לקרוא בהם דרך ארעי, אבל ידיעות שגורמות לעצב ודאגה אסור לקרוא. מותר לקרוא מאמרי כלכלה כלליים שאינם עוסקים בהדרכה מעשית, אבל אסור לקרוא מאמרים שיש בהם הדרכה מעשית לעסקים והשקעות. וכן אסור לאדם לקרוא פרסומות למוצרים שאולי יקנה בעתיד.

ואף שכפי שלמדנו מותר לקרוא חלקים מהעיתון, לדעת רבים ראוי להימנע מקריאת עיתונים בשבת, מפני שהם מלאים פרסומות מסחריות, ויש בהם הרבה ידיעות מצערות, וקשה להבחין בין המותר לאסור. בנוסף לכך, הקריאה בהם מבטלת את עיקרה של השבת שנועדה ללימוד תורה. ורק בשירותים אפשר לקרוא את דברי החכמה והידיעות שאינן מצערות.[7]

מותר לפרסם ולקרוא בעלוני שבת פרסומות של קניית צרכי מצווה, כגון ספרי קודש ובתים בהתנחלויות, וכאשר המחיר של צרכי המצווה זול ופרסומו יכול לעודד את הקוראים לעסוק במצווה, מותר לפרסם את המחיר ומותר לקוראו בשבת (עי' מ"ב שו, נה; שז, א; שכג, כ).

אסרו חכמים לקרוא ברשימת המוזמנים לסעודה או ברשימת המאכלים שעומדים להגיש בסעודה, משום שהקריאה בהן דומה לקריאה בשטרות, ועוד, שיש חשש שמא יתקן את הרשימה בכתיבה או מחיקה, כדי שלא לטעות בהזמנת אנשים רבים שאין מספיק מאכלים להגיש לפניהם (שבת קמט, א; שו"ע שז, יב-יג). אמנם כאשר הדבר נצרך מאוד לסעודת השבת או כדי למנוע עלבון, מותר להיעזר ברשימה, כי כיום שהמאכלים מצויים בשפע, אין מכינים מספר מדויק של מנות לפי האוכלים אלא יותר, וממילא המתח סביב הרשימה פחת ואין חשש שיבוא לכתוב. אמנם כאשר האחראי על הסעודה מתוח מאוד, נכון שיסתכל ברשימה יחד עם עוד אדם, כדי שלא יבוא לכתוב בטעות.[8]

וכן מותר לגבאי לקרוא את העולים לתורה מתוך פנקס או כרטיסים, הואיל וזה לצורך מצווה. ואין לחשוש שמא ימחק או יכתוב, שהואיל והוא נמצא בציבור, אם ישכח ויבוא לכתוב, יזכירו לו שהיום שבת. וכן מותר לגבאי לקרוא את העולים לתורה מתוך רשימה שהכינו לו בעלי שמחה. אבל אם ירצו לשנות את הרשימה, לא יסתכל בה בלא שיהיה איתו עוד אדם אחד לפחות, שאם ישכח ויבוא לכתוב, יזכיר לו חבירו שהיום שבת.


[7]. לרמב"ם, מותר לקרוא בשבת רק בדברי תורה ועל כל השאר גזרו שמא יכתוב. ולרש"י, ר"י, רא"ש, רמב"ן ורשב"א, האיסור הוא בדברים הקשורים למקח וממכר ושאר דברים שאסורים בשבת, וגזרו גם שלא לקרוא סיפורים ודברים שאין בהם ערך, כדי שלא יגרר לקרוא בדברים האסורים. וכן דעת רוה"פ להקל (ב"ח שז, ה; שועה"ר שז, כא-כב; מ"ב שז, נב; שש"כ כט, מח-מט). וסתם סיפורים אסור לקרוא, שהם ככתב שתחת התמונות (שבת קמט, א, שו"ע שז, טו), ולמאמ"ר ושועה"ר, גם למתענג מהם אסור לקוראם, ולמ"א שא, ד; ברכ"י, פמ"ג, מהרש"ם, מותר למתענג מהם לקוראם דרך ארעי. ובדברים מצערים, למרות שהם מסקרנים, אין לקרוא (עי' מ"ב שז, ג). וכתב בשאלת יעבץ א, קסב, שמעיקר הדין מותר לקרוא עיתונים, אבל למעשה נכון לאסור, שמא יקרא בדברים אסורים. וכ"כ במ"ב שז, סג. ובשבות יעקב ג, כג, התיר. ועי' בשש"כ כט, מח, ובהרחבות.

[8]. מצד איסור קריאת שטרות, הרי שלצורך מצווה מותר. ורבים מהאחרונים כתבו שכל סעודת שבת היא מצווה (לבו"ש, מחה"ש, תוספת שבת ועוד). ומצד גזירה שמא יכתוב, כיום אין בזה חשש, וכיוצא בזה מובא בשם ריש"א בשש"כ כט, קלג. שכן כאשר אין כל כך מתח, אין חשש שישכחו את השבת. וכפי שהקילו בעבר למשרתים שאינם אחראים על הסעודה (מ"ב שז, מז, שעה"צ נד). אמנם לכתחילה כאשר יש לבעל הסעודה או המלצר הראשי מתח, נכון שיסתכל יחד עם עוד אדם (עי' שו"ע רעה, ב, וט"ז ומ"א).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יג – משחקים בשבת

נחלקו הפוסקים אם מותר לשחק במשחקים בשבת. יש אומרים שהואיל והשבת נועדה ללימוד תורה, אסור לבטל תורה כדי לשחק בשום משחק בשבת. בכלל זה אסור לשחק בשחמט, דמקה, שש-בש, ביליארד ומשחקי כדור (אפילו בבית). וכיוון שאסור לשחק בהם, כל המשחקים הללו הם מוקצה (מהר"א ששון, ברכ"י שלח, א; פתח הדביר ד).

ויש אומרים, שמצד הדין אין איסור לשחק בשבת, ובתנאי שאין משחקים על כסף (רמ"א שלח, ה; מאמ"ר). והיו רבנים שנהגו לשחק שחמט בשבת, שהוא משחק שמצריך מחשבה ומחכים (שלטי גיבורים).[9]

למעשה, טוב לגדולים (שהגיעו למצוות) להחמיר שלא לשחק בשבת בכדור ושחמט וכיוצא בזה, הן מצד שלדעת כמה פוסקים הדבר אסור, והן מצד שנכון שלא להתרגל לבטל תורה ביום השבת. ולרוצים להקל יש על מה לסמוך (עי' שו"ע שח, מה; מ"א שלח, ה; מ"ב כא; כה"ח לט). וגם את הילדים צריך לחנך להרבות בלימוד תורה ביום השבת, אבל מוסכם על רוב ככל הפוסקים שאין לאסור עליהם לעסוק במשחקים הללו בשבת (כמבואר להלן כד, ז).

אבל משחקים שנעשים בעסק גדול, כדוגמת כדורגל, כדורסל וטניס, אסור לשחק בשבת, משום 'עובדין דחול'. וקל וחומר שאסור לשחק את המשחקים הללו במגרשי ספורט. וגם לילדים אסור לשחק בהם משום 'עובדין דחול' (להלן כד, ט).


[9]. החיד"א בברכ"י שלח, א, נטה לאסור, וכתב, שמן הסתם הרבנים ששיחקו שחמט בשבת סבלו ממרה שחורה, וכדי להסיח את דעתם מן הדאגות, שיחקו בשחמט וחזרו לתלמודם, אבל בלא טעם זה אין לשחק בשבת. אמרו חכמים (ירושלמי תענית ד, ה), שהיה מקום שנקרא 'טור שמעון' שהיו מכבדים בו את השבת ובכל זאת חרב, ויש אומרים שסיבת חורבנו מפני משחק הכדור ששיחקו בשבת. ופירש רבי אלעזר מגרמייזא (רוקח נה), שהיו מתבטלים מלימוד התורה על ידי המשחק. ומכאן למד בב"י (שבה"ל, ב"י ושו"ע שח, מה), שאסור לשחק בכדור בשבת, והכדור מוקצה. ויש מקילים וסוברים שבתוך חצר על מקום מרוצף מותר לשחק בכדור (תוס', רמ"א), אבל במקום שאינו מרוצף אסור לשחק, שמא יבוא להשוות את פני הקרקע (לעיל טו, ב). ומה שנענשו היה בגלל ששחקו בכדור ברשות הרבים (גר"א), או שביטלו על ידו תורה יותר מדי.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | 2 תגובות

יד – שכר שבת

אסרו חכמים לקבל שכר תמורת עבודה שנעשית בשבת, מפני שקבלת שכר עבור שבת בכלל איסור מקח וממכר. וגם עבור עבודה שמותר לעשות בשבת, כמו שמירה מגנבים או מלצרות, אסור לקבל שכר (ב"מ נח, א; שו"ע שו, ד). וכן אסור לקבל שכר עבור השכרת מקום או כלים לשבת (מ"ב רמו, ג). ואפילו בדיעבד אסור ליהנות משכר שבת (שו"ע רמה, ו; מ"ב רמג, טז).

אבל מותר להבליע את שכר השבת יחד עם שכר חול, כגון שיסכמו שיעבוד בשמירה או מלצרות ביום שבת ועוד כמה שעות במוצאי שבת. ואף שבפועל רוב שעות העבודה יהיו בשבת ועליהן יהיה עיקר השכר, כיוון שסיכמו מראש שיעבוד גם במוצאי שבת, הרי שהשכר הוא גם עבור השעות שעבד בחול, וזה נחשב ששכר השבת מובלע בשכר החול. אבל אם לא היה סיכום מראש שיעבוד איזה זמן בחול, אזי גם אם בפועל עבד בימות החול, כל יום שעבד עומד בפני עצמו, ושכר השבת אינו מובלע בשכר החול ואסור לקבלו (ח"א ס, ח; מ"ב שו, כא; שש"כ כח, סד-סח).

כיוצא בזה מותר להשכיר חדר כאשר זמן השכירות נמשך גם ביום שישי או במוצאי שבת. וכן בעל מונית רשאי להשכיר את המונית שלו לגוי, בתנאי שהשכירות תימשך גם ביום שישי או במוצאי שבת, כדי ששכר השבת יובלע בשכר החול. וכן מותר לקבל ריבית בנקאית, הואיל וחישוב היום אינו תואם את זמני השבת, כך ששכר השבת מובלע בשכר החול.

הטובל במקווה בשבת רשאי לשלם על כך אחר השבת, כי בנוסף לכך שזה צרכי מצווה, השכר אינו על הטבילה אלא על הניקיון והחימום שנעשו מבעוד יום.[10]

מותר במוצאי שבת לתת מתנה למי שעבד בהתנדבות בשבת, כגון שהתנדב לסדר את בית הכנסת או לשמש כמלצר בסעודה, שהואיל ואין חובה לתת לו מתנה, אין היא נחשבת שכר (פמ"ג, מ"ב שו, טו).

נחלקו הפוסקים אם מותר לאדם לקבל שכר עבור חזנות ושאר צרכי מצווה שהוא עושה בשבת. יש אומרים שגם לגבי מצוות – שכר שבת אסור, ולכן אסור לקבל שכר עבור חזנות בשבת. ויש אומרים שעבור מצוות מותר לקבל שכר שבת, אלא שאין רואים ממנו ברכה. למעשה, נכון לסכם שהתשלום יהיה גם על דבר שיעשה ביום חול, כגון שהחזן יקבל שכר גם עבור ההכנות לתפילה, או עבור תפילה חשובה נוספת שיתפלל בימות החול, וכך שכר השבת יובלע בשכר חול (שו"ע ורמ"א שו, ה).

רופא שנקרא להעניק טיפול רפואי בשבת, רשאי לדרוש במוצאי שבת שכר, שאם לא ידע שיקבל שכר, יתכן ולא יסכים להתנדב בעתיד (מ"ב שו, כד; מנחת שבת צ, יט; שש"כ כח, עה).


[10]. ואם היו שבת ויום טוב סמוכים, נמצא שיש שם יממה שכולה קודש שמקבלים עליה ריבית בנקאית, ולכאורה זה אסור (מנח"י ט, נט; בצל החכמה ג, לח). אולם גם זה מותר, כי ריבית זו מובלעת בריבית של השעות שלפני ואחרי הימים הקדושים, שכן מחשבים את כל הימים יחד (עי' במנו"א ח"א י, ל, 69, וילקו"י ח"ב עמ' קלג). וכן עי' במ"ב שו, כ, שי"א שגם כאשר מסתבר שהעסק ימשך בחול, שכר השבת נחשב מובלע בחול, למרות שלא סיכמו על כך במפורש.

אסור לעשות בשבת עבודת מלצרות שרגילים לקבל עליה שכר תמורת זה שחבירו ישלם לו בעבודה אחרת שיעבוד עבורו, כי גם עבודה נחשבת תשלום שכר. אבל מותר לשמור בשבת תמורת זה שחבירו ישמור עבורו במקום אחר, שכן הגנה מהפסד אינה נחשבת תשלום שכר (שו"ע שז, י). וכן מותר להיות שמרטף אצל משפחה תמורת זה שהם ישמרו בפעם אחרת על ילדיו (שש"כ כח, נט). וכן תורנים בעבודת סידור חדר האוכל, רשאים להחליף תורנות שבת בתורנות אחרת, שהואיל ואינם מקבלים כסף על התורנות, היא אינה נחשבת כתשלום שכר (שם סא).

הטובל בשבת רשאי לשלם על כך אחר השבת, כי השכר הוא על הניקיון והחימום שמבעוד יום (נו"ב תנינא או"ח כו; שש"כ כח, עב). וכן אפשר להקל לגבי השכרת בית לשבת בלבד, כי השכר הוא גם על הניקוי שלפני השבת (שש"כ כח, ע). ויש לדעת שבשעת הדחק כשיש הפסד גדול, התירו שכר שבת (רמ"א רמד, ו, באו"ה 'דבמקום').

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

טו – הכנה משבת לחול וסידור הבית והשולחן

השבת נועדה לקדושה ומנוחה, והטורח בשבת להכין דבר לימות החול – מזלזל בכבודה, לפיכך אסרו חכמים לטרוח בהכנת דברים משבת לחול.

אסור לסדר את המיטות בשבת לקראת השינה במוצאי שבת, אבל מותר לסדר את המיטות כדי שהחדר יהיה מסודר בשבת. וכן מותר לסדר את השולחן שאכלו עליו כדי שהבית יהיה מסודר בשבת. וכן לאחר סעודה שלישית, אם נשארים לשהות שם עד צאת השבת, מותר לסדר את השולחן ולפנות את הכלים לכיור. אבל אם סידור השולחן יועיל רק למוצאי שבת, כגון שנותרו דקות ספורות עד למוצאי שבת או שעומדים לצאת מהחדר שאכלו בו, אסור לסדר את השולחן, שאין לטרוח ולהכין משבת לחול (משנה שבת קיג, א; מ"ב שב, יט).

וכן מותר לשטוף את הכלים אם יש כוונה לאכול בהם שוב באותה שבת. ואם השתמשו בכלים רבים ויש צורך להשתמש בכוס אחת, אם אין לפניו כוס נקייה, מותר לשטוף את כל הכוסות, הואיל ואפשר להשתמש בכל אחת מהן. וכן אם היה צריך לצלחת אחת, אם אין לפניו צלחת נקייה, מותר לשטוף את כל הצלחות ולהשתמש אח"כ באחת מהן. אבל אם אין כוונה לאכול או לשתות בהן עוד בשבת, אסור להדיחן (שבת קיח, א; שו"ע שכג, ו; מ"ב שכג, כו).

מי שרגיל בכל השבוע להקפיד שלא ישארו כלים מלוכלכים בכיור, וקיומה של ערימת כלים מלוכלכת בכיור במשך שעות רבות פוגעת עבורו בכבוד השבת, למרות שעד צאת השבת לא יצטרך להשתמש בכלים הללו, רשאי לשטוף אותם כדי שביתו יהיה מסודר לכבוד שבת. אבל את הסירים אסור לשטוף משום מוקצה וטרחה יתירה (שו"ת מהרש"ג או"ח א, סא; צי"א יד, לז). (כבר למדנו לעיל יג, ד-ה, כיצד ניתן לנקות בשבת שולחן שנרטב במים או מיץ. ולעיל טו, ט, כיצד ניתן לנקות רצפה).

אסור לקפל את הטלית כדי שתהיה מגוהצת לשבת הבאה, אבל מותר לקפלה כדי שלא תהיה מוטלת בשבת בצורה שאינה מכובדת (עי' לעיל יג, ט).

גם לדבר מצווה אסור להכין משבת, למשל, אסור לגלול את ספר התורה למקום שיקראו בו ביום חול או בשבת הבאה (מ"ב תרסז, ה). ואם יש בזה צורך, אפשר לגלול את הספר לקריאה הבאה וללמוד שם כמה פסוקים, שעל ידי כך הגלילה היא גם לצורך הלימוד בשבת זו (ערוה"ש תרסז, ב). וכן מותר להביא ספר לבית הכנסת לצורך מוצאי שבת בתנאי שילמד בו מעט בשבת.

מותר להתכונן בשבת למבחן במקצועות קודש שיתקיים ביום חול, הואיל ויש מצווה בעצם הלימוד. ולקראת מבחן במקצוע חול ראוי שלא ללמוד בשבת, כי השבת צריכה להיות מוקדשת ללימוד תורה, וגם מפני שעיקר כוונתו להצליח במבחן ולא כדי להחכים. ובשעת הדחק אפשר להקל, הואיל ויש ערך עצמי בלימודי החול. אבל אסור ללמוד לקראת מבחן באנגלית או שפה אחרת, כי אין בלימוד זה ערך עצמי. וכן אסור ללמוד למבחן שרגילים להתכונן אליו על ידי כתיבת תרגילים, כי רק כאשר אין חשש שיבוא לכתוב או למחוק מותר לקרוא בדברי חכמה.

לא יאמר אדם בשבת אלך לישון כדי שיהיה לי כוח במוצאי שבת, שהוא מבזה בכך את השבת שעושה בה הכנה לחול. אבל אם לא יאמר זאת אלא רק יחשוב על כך, אין בדבר איסור, שהשינה בשבת תענוג (ספר חסידים, מ"ב רצ, ד. עי' לעיל ה, ג).

כשיום טוב חל במוצאי שבת, אסור להכין משבת ליום טוב. בדיעבד, אם הכין דבר משבת לחול, מותר ליהנות ממה שעשה.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

טז – היתרים להכין משבת לחול

האיסור להכין משבת לחול הוא דווקא בדברים שיש בהם טרחה, אבל דברים קלים שאדם רגיל לעשות כדרך שגרה מותר לעשות אף שהם מועילים לימות החול, שאין בעשייתם זלזול בשבת. למשל, לאחר נטילת לולב ביום טוב ראשון של סוכות, מותר להחזיר את המינים למים, למרות שזה נעשה כדי שלא יכמשו ויהיו ראויים למחרת (סוכה מב, א; שו"ע תרנד, א). הלומד בספר רשאי בסיום הלימוד להניח בו סימניה, למרות שזה נעשה לצורך המשך הלימוד ביום חול. מי שלקח סידור לבית הכנסת רשאי להחזירו לביתו (במקום שיש עירוב), למרות שלא ישתמש בו שוב בשבת.

וכן מותר להחזיר את המאכלים שנותרו מהסעודה במקרר, כפי שנוהגים תמיד. וכן מותר לערות מים על הכלים שבכיור, כפי שרגילים לעשות תמיד, כדי ששיירי המאכלים לא ידבקו לדפנות. היוצא מביתו בשבת אחר הצהריים, רשאי לקחת מפתח וסוודר למרות שהם לצורך מוצאי שבת. אבל לא יאמר שהוא עושה זאת לצורך מוצאי שבת (עי' שו"ע תטז, ב; שש"כ כח, פט).

בשעת הדחק כדי למנוע טרחה יתירה, מותר לעשות מעשים קלים לצורך חול, למרות שאין רגילים לעשותם תמיד כדרך שגרה, ובתנאי שלא ייראה שהוא עושה אותם עבור חול, כדי שלא לזלזל בשבת. למשל, מי שהולך למקום שקשה למצוא בו יין להבדלה, רשאי להביא עמו יין, ובתנאי שיביא אותו בעוד היום גדול, כדי שלא ייראה שהוא מביא את היין למוצאי שבת. ואם ישתה מהיין בסעודה שלישית, מותר לכתחילה (עי' ח"א קנג, ו; מ"ב תרסז, ה).

בשעת הדחק כדי למנוע הפסד, התירו אף לעשות מעשים שניכר בהם שהם לצורך חול, כמו להכניס כלים שעומדים בחוץ ועלולים להינזק מהגשם, וכן להכניס למקפיא מאכלים שעלולים להתקלקל בחוץ (שו"ע שח, ד; מ"ב שכא, כא).[11]


[11]. למ"א שכא, ז, אסור ליתן מים על בשר שלא נמלח קודם שיעברו עליו שלושה ימים כדי שאפשר יהיה לבשלו, כי אסור לטפל בדבר כדי להצילו מהפסד. ועי' במ"ב שכא, כא, שכתב שבשעת הדחק אפשר לסמוך על א"ר ונו"ב שהתירו זאת. וכ"כ בשש"כ כח, צא, וילקו"י ח"ב עמ' ריח.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יז – ניגון בכלי זמר והשמעת קול

אסרו חכמים לנגן בכלי זמר בשבת ויום טוב שמא תארע תקלה בכלי ויתקנו אותו ויעברו על איסור תורה (רמב"ם שבת כג, ד). אבל בבית המקדש איסורי 'שבות' של חכמים אינם חלים, ולכן גם בשבתות וימים טובים היו מנגנים בעת הקרבת הקרבנות בחלילים, נבלים, כנורות, חצוצרות וצלצל (ביצה יא, ב).

בכלל איסור נגינה גם אסור לתקוע בשופר, וגם בראש השנה, לאחר שקיימו את המצווה לפי כל ההידורים, אין לתקוע יותר. ולילדים עד גיל בר מצווה מותר לתקוע בשופר בכל אותו היום, כדי שילמדו לתקוע (רמ"א תקצו, א; מ"ב ג-ה).

מותר להשמיע בכלים ובידיים קול שאינו קשור לזמר, לפיכך, מותר למחוא כפיים כדי להעיר חבר, ומותר לדפוק ביד או בכלי על הדלת כדי שבני הבית ישמעו ויבואו לפתוח, ומותר להכות בכף על כוס או בקבוק כדי לבקש שקט מהמסובים. וכן מותר להקיש את האמה באגודל כדי לעורר חבר או להצחיק תינוק (שו"ע שלח, א).

נחלקו הפוסקים אם הרוצה שיפתחו לו את הדלת רשאי לצלצל בפעמון ידני, או לדפוק בטבעת מתכת שהותקנה על הדלת, כדי שבני הבית יבואו לפתוח. יש אוסרים משום שהשמעת קול מסוג זה דומה לכלי זמר (רמ"א), ויש מתירים הואיל ואין הכוונה לשם זמר (שו"ע שלח, א). ואם בימות החול משתמשים בפעמון חשמלי, מותר להשתמש בשבת בפעמון ומדפק ידני (מ"ב שלח, ז).[12]

מותר לתת על ספר תורה כתר שיש בו פעמונים. ואף שהפעמונים הללו משמיעים קול, כיוון שהמטרה לקשט ולכבד את ספר התורה, ויש בזה צורך מצווה, ונושא הספר אינו מתכוון להשמיע קול, אין בזה איסור (ש"ך ומ"א ושלא כט"ז).

יש אוסרים לפתוח דלת שמחוברים לה פעמונים, הואיל והפעמונים נחשבים כלי שיר (ט"ז וא"ר). ויש מתירים, מפני שהנכנס אינו מתכוון להשמיע קול אלא לפתוח את הדלת (מ"א). ולכתחילה נכון להסיר את הפעמונים מהדלת לפני שבת, ואם לא הסירו, מותר להיכנס בדלת (עי' מ"ב שלח, ו).

מותר לשרוק בפה, כי השריקה נחשבת כסוג של שירה בפה ולא כניגון בכלי, ויש אומרים שמותר להיעזר לשם כך גם באצבעות (ערוה"ש שלח, ז). (לגבי צעצועים שמשמיעים קול עי' להלן כד, ז).


[12]. בעירובין קד, א, מובאת מחלוקת: לעולא אסור להשמיע קול גם שלא למטרת שיר, ולכן אסור לדפוק על הדלת כדי שבני הבית ישמעו. ולרבא רק לשם שיר אסור להשמיע קול. ובירושלמי (ביצה פ"ה ה"ב) מסופר על רבי אילעא שהגיע לביתו בלילה, וקרא לבני משפחתו שיפתחו לו את הדלת ולא שמעו, וכיוון שהחמיר שלא לדפוק על הדלת, נותר לישון בחוץ. וכן פסקו ר"ח והגר"א. ומ"מ גם לדעתם מותר לדפוק בשינוי (באו"ה שלח, א, 'אבל'). אולם הרי"ף והרמב"ם (כג, ד) למדו ממהלך הסוגיה בבבלי, שהלכה כרבא להקל. ולכך נוטה הרא"ש. וכך דעת רוב ככל הפוסקים, וכן נפסק בשו"ע שלח, א, מ"ב ב-ג; שש"כ כח, מא. אלא שלגבי מדפק מיוחד שעל הדלת, שהוא כעין כלי שנועד להשמעת קול, מהרי"ל החמיר. והב"י הסביר שאולי החמיר מחשש שמא יתכוון לשיר. והרמ"א שלח, א, החמיר כמהרי"ל, ולבאו"ה שלח, א, 'הואיל', כך גם דעת השו"ע. אולם בלוית חן קי, ואול"צ ח"ב לט, א, ביארו שלשו"ע מותר להשתמש במדפק. ואם המדפק נועד לשימוש רק בשבת, גם לרמ"א מותר (מ"ב שלח, ז, שבט הלוי ט, עו), לכן מותר להשתמש בפעמון ידני, כאשר בימות החול משתמשים בחשמלי (שש"כ כג, נה, הערה קנט).

אסור לחזנים להשתמש בקולן שמשמיע קול קבוע ועל פיו החזנים יודעים לכוון את הטון שבו יתחילו לשיר, משום שגם הקולן בכלל גזירת כלי שיר (מ"ב שלח, ד). ואמנם יש שהתירו מפני שקולו אחיד וחרישי והוא לצורך מצווה, אולם נכון להחמיר, מפני שכך הורו כמעט כל הפוסקים. והרוצה לסמוך על המקילים אין לגעור בו (ערוה"ש שלח, ח; ועי' יבי"א ג, כב).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יח – מחיאת כף וריקוד

בכלל האיסור לנגן בכלי שיר, אסרו חכמים לרקוד ולמחוא כפיים ולהכות בכף על הירך בעת ששרים, שמא מתוך כך יגיעו לנגינה ותיקון כלי שיר (ביצה לו, ב). אבל מותר למחוא כפיים בדרך שינוי, אחורי היד אל כף היד, שעל ידי השינוי זוכרים את השבת ולא יגיעו לתיקון כלי שיר (ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב). ומשמע שריקוד מתון, שאין רגע שבו שתי הרגליים ניתקות מהקרקע, אינו נחשב בכלל הריקוד שנאסר (ירושלמי שם).

האיסור הוא דווקא בעת ששרים, שאז יש חשש שמא מתוך כך ירצו לנגן, אבל בלא שירה – מותר לאדם לקפוץ מעט להנאתו, וכן מותר למחוא כפיים או להכות על השולחן כדי להעיר חבר.

למעשה, רבים נוהגים לרקוד, למחוא כפיים ולתופף על השולחן בעת ששרים בשבת, ונחלקו הפוסקים בדינם:

לדעת הרבה פוסקים, מנהגם מוטעה, ולא מחו חכמים בידם מפני שאמרו, הואיל והאיסור אינו מפורש בתורה, מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים (ביצה ל, א). אבל כאשר אפשר להעמיד את ההלכה על מקומה, חייבים ללמדם שלא למחוא כפיים ולא לרקוד, כפי שתקנו חכמים (רי"ף, רמב"ם, שו"ע שלט, ג). אמנם בשמחת תורה, שיש מצווה מיוחדת לשמוח לכבוד התורה, גם המחמירים נוהגים לרקוד ולמחוא כפיים (מהרי"ק בשם רב האי גאון). אבל בשאר שמחות של מצווה, כגון שמחת נישואין, לא הקילו (מ"ב שלט, ח).

ויש מקילים וסוברים, שכל טעם הגזירה הוא שמא יגיעו לתיקון כלי שיר, וכיום שהמנגנים אינם בקיאים בתיקון כלי שיר, בטלה הגזירה, ומותר לרקוד ולמחוא כף (תוספות ביצה ל, א, 'תנן'). ויש שאינם מקבלים טעם זה, כי כל המנגנים יודעים לכוון את מיתרי הגיטרה והכינור ולמתוח את עור התוף, וגם זה נחשב תיקון כלי. אלא שהקילו מפני שהגזירה היתה דווקא בימיהם, שהיו רגילים מתוך ריקוד ומחיאת כף להביא כלי זמר ולנגן, אבל כיום שרבים שרים ורוקדים ומוחאים כף בלא כלי זמר, בטלה הגזירה (ערוה"ש שלט, ט).

ויש סוברים שמאז שגדולי החסידות בדורות האחרונים הגדילו וביססו את מעלת השירה והריקוד, כדי לעורר את הלבבות לדבקות בה' מתוך שמחה, נעשו הריקודים ומחיאת הכף צרכי מצווה ממש, וכשם שהקילו בהם בשמחת תורה, כך יש להקל בהם בכל השבתות (דבר יהושע ח"ב מב, ד).

ונראה שגם למקילים ראוי שלא לתופף על השולחן, מפני שתיפוף זה דומה לתיפוף בתוף, שלכל הדעות אסור גם לצורך מצווה. וגם החשש שמא ינגנו בתוף קיים כיום, מפני שרבים רגילים להביא בעת שהם שרים תופי דרבוקות וכדומה. אבל בשעה ששרים בתפילה, מותר למי שמנצח על השירים לתופף על הבמה, וכן רשאי להקל בזה המנצח על השירים בשולחן שבת.[13]


[13]. בשמחת תורה הכל נוהגים למחוא כפיים ולרקוד על פי רב האי גאון המובא במהרי"ק וב"י שלט, ג. אבל לא התירו בשאר שמחות מצווה, וכן דעת שו"ע שלט, ג, ולכך נטה הרמ"א, שאין גוערים בהם רק מפני שמוטב יהיו שוגגים. אמנם הרמ"א הזכיר בדעת יש אומרים את סברת התוס' שהקילו בזה לגמרי, משום שאין לחשוש כיום לתיקון כלי שיר. וביש"ש (ביצה ה, ו) משמע שמצד הדין אפשר במקום מצווה לסמוך על התוס', והביאו את דבריו בא"ר שלט, א, ומ"ב י (עי' שעה"צ שלט, ו-ז). על סמך סברה זו הקילו החסידים (דבר יהושע ח"ב מב, ד, ומנחת אלעזר א, כט). וגם ספרדים יכולים לסמוך על סברה זו לצורך מצווה (ועי' באול"צ ח"ב מג, ט, ובהרחבות). אולם הקולא נאמרה לעניין ריקוד ומחיאת כף שנעשים בגוף ולא בתיפוף על דבר אחר. וכ"כ א"ר שלט, א, ומ"ב שלט, י (וכ"כ באבני ישפה ח"ב לה, א). והסברה פשוטה, שהתיפוף על השולחן דומה לתיפוף בתוף. אמנם לגבי גבאי שמנחה את שירי התפילה, יש שני צדדים להקל: א' שזה יותר צורך מצווה, וכבר למדנו מרב האי גאון ומהרי"ק, שמקילים לצורך שמחת התורה (ועי' שעה"צ שלט, ז). ב' הואיל והוא בציבור, אין לחשוש שמא יביא כלי זמר ויתקנם. ואולי זה אחד הטעמים שהקילו בשמחת תורה. וכעין ההיתר לשניים לקרוא לאור הנר (שבת יב, ב), וכן כאשר אחד קורא וחבירו משגיח עליו (שו"ע רעה, ג). וכיוצא בזה התיר בשערי דעה (יו"ד סי' רפב) לתת פעמונים על ס"ת (שלא כט"ז, ועי' יבי"א ג, כב). ואפשר ללמוד מזה היתר גם לשלחן שבת, כאשר אחד מנהיג את השירה בציבור, והכל הולכים אחריו. אבל אין ראוי ששאר המשתתפים בשירה יתופפו. בנוסף לכך, לא תמיד יש בזה צורך מצווה, שפעמים רבות מתופפים אלו מפריעים לשירה בתיפוף בקצב לא מתאים.

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה

יט – מוזיקה וסרטים ממכשירים אלקטרוניים

ברור ומוסכם על כל הפוסקים שאסור לשמוע רדיו ולצפות בטלוויזיה בשבת. ואף אם הפעלת המכשיר תיעשה לפני כניסת השבת, ובשבת עצמה לא תיעשה שום מלאכה, הדבר אסור. כמה טעמים לכך: אם מדובר בתחנת שידור שעובדים בה יהודים, הרי הם מחללים שם שבת, ואסור ליהנות מדברים שנעשים על ידי חילול שבת. וגם כאשר כל עובדי התחנה גויים – אסור להאזין או לצפות בשידורי התחנה בשבת. ראשית, יש בזה זלזול ופגיעה בכבוד השבת. וכבר למדנו (ב, ט) שיש אומרים שאסור להפעיל בערב שבת טחנת קמח שתמשיך לעבוד בשבת, מפני שקול הטחנה פוגע בכבוד השבת. ושמיעת רדיו וטלוויזיה חמורה בהרבה, כי טחנת הקמח משמיעה קול שאין מתכוונים להאזין לו, אולם כאשר מפעילים רדיו או טלוויזיה בערב שבת, הכוונה להאזין להם בשבת קודש, ובזה יסכימו הכל שיש פגיעה בכבוד השבת. ועוד, שזה 'מעשה חול', וכשם שאסרו הנביאים והחכמים הרבה מעשים הדומים למעשים של חול, כדי שלא ננהג בשבת כדרך שנוהגים בימות החול, כך יש לאסור שמיעת רדיו וצפייה בטלוויזיה בשבת. בנוסף לכך, יש לחשוש שמא תארע תקלה במכשיר ויתקנו אותו בשבת, או שירצו לשנות בו את העצמה או לחבירו באופן אחר (לעיל יז, ב), ומצינו כיוצא בזה שגזרו שלא לנגן בכלי נגינה שמא יבואו לתקנו. לפיכך, אסור לשמוע רדיו ולצפות בטלוויזיה בשבת, גם כאשר הפעלתם נעשתה בערב שבת.

מטעמים אלו אסור להפעיל על ידי שעון שבת טייפ או וידאו (עי' יסודי ישורון מערכת ע"ש עמ' 32; צי"א ג, טז; שש"כ מב, מג; יבי"א א, כ; ילקו"י ח"ג שיח, לד-לח).

פורסם בקטגוריה פרק כב - צביון השבת | כתיבת תגובה