ארכיון הקטגוריה: פרק כה – מלאכת גוי

א – איסור אמירה לנכרי

מצוות השבת שייכת ליהודים בלבד, שנאמר (שמות לא, יג): "כִּי אוֹת הִוא בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם לְדֹרֹתֵיכֶם לָדַעַת כִּי אֲנִי ה' מְקַדִּשְׁכֶם". ולא זו בלבד אלא שאמרו חכמים (סנהדרין נח, ב): "נכרי ששבת חייב מיתה". כלומר, אם בדה לעצמו דת וקבע לעצמו שבת, שבה יתבטל ממלאכה ולא יעסוק בישובו של עולם, חייב מיתה בידי שמים (עי' רש"י שם ורמב"ם מלכים י, ט).

ואף שמותר לגוי לעשות מלאכה בשבת, אסרו חכמים ליהודי לבקש מגוי שיעשה עבורו מלאכה בשבת. ולמדו חכמים סמך לזה ממה שנאמר (שמות יב, טז): "כָּל מְלָאכָה לֹא יֵעָשֶׂה בָהֶם", לא נאמר "לא תעשה" אלא "לֹא יֵעָשֶׂה", הרי שמן הראוי, ששום מלאכה לא תיעשה עבור ישראל בשבתות וימים טובים. וכפי שאמרו חכמים (שם במכילתא): "לא יֵעָשֶׂה – לא תעשה אתה ולא יעשה חברך ולא יעשה גוי מלאכתך". ואפילו מלאכה שאסורה מדברי חכמים אסור לבקש מגוי לעשות, אמנם לצורך גדול או לצורך מצווה מותר (כמבואר להלן הלכה ד-ה).[1]

ואם המלאכה נעשית ברכושו של היהודי, אסור לומר לגוי לעשות מלאכה גם לצורך הגוי. למשל, אסור לומר לגוי: "תבשל לעצמך את הבשר שלי". וכן אסור לומר לגוי שמתארח בביתו "תדליק לך את האור". אבל אם הבשר שייך לגוי, מותר לומר לגוי לבשל את הבשר שלו, שהואיל והגוי עושה את מלאכתו עבור עצמו, לא גזרו חכמים איסור על אמירה שכזו (שו"ע שז, כא, מ"ב עג).

עוד הוסיפו חכמים ואסרו ליהנות בשבת ממלאכה שעשה גוי עבור יהודי. למשל, אם האור שבבית היהודי כבה ובא שכנו הגוי והדליק לו את האור, אסור ליהודי ליהנות ממנו. וגם ליהודים אחרים אסור ליהנות מן האור הזה, הואיל והודלק בשבת עבור יהודי (שו"ע רעו, א). ואם זו מלאכה שדרוש זמן כדי לעשותה, אסור ליהנות ממנה גם במוצאי שבת, עד כדי שיעבור זמן שניתן יהיה לעשותה. למשל, אם הגוי צד דגים או קטף פירות עבור ישראל, אסור לאוכלם במוצאי שבת עד שיעבור זמן כשיעור הנדרש לצוד את הדגים או לקטוף את הפירות (שו"ע שכה, ה-ו).[2]

ואם המלאכה שעשה הגוי עבור היהודי אסורה מדברי חכמים בלבד, מותר ליהודים אחרים שהמלאכה לא נעשתה עבורם, ליהנות ממנה אפילו בשבת. אמנם לזה שהמלאכה נעשתה עבורו, אסור ליהנות ממנה עד שתצא השבת ויעבור זמן כדי שניתן יהיה לעשותה (שו"ע שכה, ח, מ"ב מא). וכאשר הצורך גדול או לצורך מצווה מותר גם לו ליהנות ממנה בשבת (להלן הלכה ד-ה).


[1]. הסמ"ג (ל"ת סי' עה) נוטה לומר שכוונת המכילתא שאיסור אמירה לגוי מדאורייתא, והביאו הב"י בסוף סימן רמד. אולם דעת רוב ככל הפוסקים שאיסור אמירה לגוי מדרבנן, והפסוק הובא כאסמכתא. וכ"כ רמב"ם ו, א; רמב"ן שמות יב, טז; שועה"ר רמג, א, ושעה"צ רמג, ז. בטעם האיסור כתב רש"י (שבת קנג, א), שהגוי שעושה מלאכתו נעשה כעושה אותה בשליחותו. והרמב"ם (ו, א) כתב, שאם יעשה אדם מלאכה על ידי גוי, תהא השבת קלה בעיניו ויבוא לעשות מלאכה בעצמו. ובכל אופן איסור חכמים זה הוא המשך למצוות התורה שהעבד ישבות ממלאכה בשבת, כמבואר לעיל ט, י.

וכן אסור לומר לגוי בשבת לעשות עבורו מלאכה ביום חול (מ"ב שז, ט). וכן אסור לומר לגוי לפני השבת שיעשה עבורו מלאכה בשבת, אבל בדרך רמז מותר להורות לו לעשות מלאכה בשבת, כגון שיאמר לו: "למה לא כיבית בשבת שעברה את האור המיותר בביתי", והוא יבין שרצונו שיכבה בשבת הבאה את האור המיותר (שו"ע שז, ב).

[2]. האיסור ליהנות ממלאכת גוי בשבת מבואר בשבת קכב, א, ובמוצאי שבת עד בכדי שיעשו בביצה כד, ב. וטעם האיסור: לרש"י ור"ן, כדי שלא יהנה ממלאכת שבת. ולתוס' ורמב"ן, כדי שלא יחטא לבקש מגוי לעשות עבורו מלאכה (מ"ב שכה, כח). ואם המלאכה נעשתה בפרהסיא, שכולם יודעים שנעשתה עבור ישראל פלוני, אסור לאותו ישראל ליהנות ממלאכה זו לעולם (שו"ע שכה, יד, מ"ב עג).

פורסם בקטגוריה פרק כה - מלאכת גוי | תגובה אחת

ב – מותר ליהנות ממלאכה שעשה הגוי עבור עצמו

מה שלמדנו, שאסור ליהנות ממלאכה שעשה גוי בשבת, זהו דווקא במקרה שהגוי עשה את המלאכה עבור יהודי. אבל אם עשה אותה עבור עצמו או עבור גוי אחר, מותר לכל ישראל ליהנות ממנה. למשל, אם הגוי הדליק אור לעצמו, כגון שרצה לקרוא בספר, מותר לכל יהודי ליהנות מהאור (שו"ע רעו, ב). ולא זו בלבד, אלא אפילו אם הגוי התכוון להדליק את האור גם עבור עצמו וגם עבור יהודי, כיוון שבכל מקרה היה צריך להדליק את האור לעצמו, מותר ליהודי ליהנות ממנו (ח"א, ערוה"ש רעו, ח, ולכך נוטה באו"ה רעו, ב, 'ואם', ושלא כמ"א).

לפיכך, כאשר כבה האור בבית, אסור ליהודי לבקש משכן גוי שידליק לו את האור, אבל מותר להביא את הגוי לידי כך שידליק את האור עבור עצמו, ואח"כ יוכל היהודי ליהנות מהאור. וכך יעשה, יזמין את הגוי לאכול אצלו דבר מה, וכשיבוא ויראה שהמקום חשוך, יבין מעצמו שכדאי להדליק את האור. וכיוון שהגוי הדליק את האור עבור עצמו, כדי שיוכל לראות את המאכל שיביאו לו, מותר גם ליהודי ליהנות ממנו (ערוה"ש רעו, ט).

וכן כאשר יש ליהודי משרת גוי, מותר לשלוח אותו לשטוף כלים במטבח, וכשיכנס הגוי למטבח ידליק את האור לעצמו, ואח"כ יהיה מותר גם ליהודי ליהנות מהאור. ואף מותר ליהודי לבקש מהגוי שאחר שיסיים את עבודתו לא יכבה את האור (מ"ב רעו, כז; שש"כ ל, נז). אבל אסור למי שצריך ללכת בחושך, לבקש ממשרתו הגוי לבוא עמו, כדי שהגוי ידליק לעצמו פנס, כי באופן זה ניכר שהגוי עושה מלאכה עבור היהודי (שו"ע רעו, ג).

גוי שהרתיח מים עבור עצמו בשבת ואחר שהשתמש בהם נותרו עוד מים חמים, אסור ליהודי ליהנות מהם, שמא הוסיף הגוי מים עבורו; או שמא מכך שיראה שהיהודי משתמש במים שנותרו, יבוא בשבתות הבאות להוסיף לחמם עבורו עוד מים. אבל אם הגוי אינו מכיר את היהודי, רשאי היהודי להשתמש במים החמים שנותרו שם, כי אין חשש שהוסיף או יוסיף עבורו בעתיד (שו"ע שכה, יא, מ"ב סו). ואם הגוי קטף פירות או צד דגים או חלב פרה עבור עצמו, גם אם לא הכיר את היהודי, כיוון שהמאכלים הללו לא היו ראויים לאכילה בכניסת השבת, הרי הם מוקצה ובכל אופן אסור ליהודי לאכול מהם בשבת (שו"ע שכה, ה).[3]


[3]. אבל במוצאי שבת מותר ליהודי ליהנות מהם מיד, הואיל והגוי קטפם וצדם לצורך עצמו (שו"ע שכה, ה). לגבי פת שהגוי אפה בשבת, יש אוסרים משום מוקצה, ומשום חשש שמא יבוא לבקש זאת מהגוי. ויש מתירים, שהואיל וביד הגוי לעשותו אינו מוקצה. וסומכים עליהם בשעת הדחק או לצורך מצווה (שו"ע שכה, ד).

עי' לעיל יז, ט, בדין מקרר ששכחו לנתק את הנורה שבו, שמותר להציע לגוי לקחת עבור עצמו דבר מאכל משם, אף שתוך פתיחת המקרר תידלק נורה, מפני שאינו אומר לו במפורש לעשות מלאכה. ואח"כ מותר לבקש מהגוי לנתק את הנורה, כי כיבוי אסור מדרבנן, והוא 'שבות דשבות' לצורך מצווה כמבואר להלן בהלכה ה.

פורסם בקטגוריה פרק כה - מלאכת גוי | כתיבת תגובה

ג – כיצד מותר להיעזר במלאכת גוי עבור יהודי

אם דלק בבית אור חלש שלאורו היה ניתן בדוחק לאכול ולסדר את הבית ולשטוף את הכלים אבל לא לקרוא, ובא הגוי והדליק להם אור נוסף – מותר ליהודי לאכול לאורו בהנאה ולסדר לאורו את הבית ולשטוף את הכלים, אבל אסור לקרוא לאורו. כי רק מה שהיה ניתן לעשות בלא האור שהגוי הדליק, מותר לעשות לאחר שהיטיב את האור, אבל דברים שאי אפשר היה לעשות בלא האור הנוסף – אסור לעשות (שו"ע רעו, ד; מ"ב לב).

ואם היה בחדר אור, ובא הגוי וכיבה אותו כדי שהיהודי יוכל לישון, אף שהגוי כיבה את האור למען היהודי, מותר ליהודי לישון שם, הואיל ואינו נהנה מדבר ממשי שנוצר ממלאכת הגוי אלא רק מסילוק האור.

ואף שמותר ליהנות מהאור שהגוי הוסיף, או מהחושך שנוצר בעקבות כיבוי האור, אסור לומר לגוי לעשות זאת. ואפילו בדרך רמז שיש בו ציווי אסור. למשל, כאשר חסר אור, אסור לומר לגוי: "עשה עמי טובה, אין מספיק אור בחדר". ואף להצביע על האור אסור, כי הוא רמז בדרך ציווי (ח"א סב, ב). וכן אם האור מפריע לישון, אסור לומר לו: "תעשה את הדבר שצריך לעשות", או "עשה עמי טובה, איני יכול לישון כאן", או להצביע על האור.

אבל לרמוז לו בדרך של סיפור מותר, שאם הוא צריך עוד אור, יאמר: "קשה לי לסדר את הבית או לקרוא כשהאור חלש", או "הבית אינו מואר יפה משום שדולק בו רק אור אחד". שבאופן זה אין ברמז בקשה מהגוי שיעשה עבורו דבר מה, אלא רק סיפור דברים, והגוי מתוך רצון לעזור ליהודי מחליט מעצמו להדליק את האור הנוסף. וכן אם היה שם אור שמפריע לישון, יכול לומר לו בדרך סיפור: "קשה לי לישון באור", והגוי יבין מעצמו שאם הוא רוצה לעזור ליהודי טוב שיכבה את האור.

וכן כאשר אין שם נייר טואלט חתוך, מותר לומר לגוי בדרך סיפור: "אין לי נייר טואלט", והגוי יחתוך את הנייר. ואין כאן הנאה ממלאכת הגוי, כי אפשר היה להשתמש בנייר בדוחק גם כשאינו חתוך. אבל לא יאמר לו בדרך ציווי: "עשה לי טובה, אין לי נייר טואלט". וכן כאשר התנור עובד בחינם, מותר לומר לגוי: "חבל על החשמל שמתבזבז", והגוי יבין את הרמז מעצמו ויכבה אותו. אבל אסור לרמוז לו בלשון ציווי: "המכבה אינו מפסיד".[4]

לסיכום, מותר להיעזר בגוי בתנאי שלא יעבור על אחד משני האיסורים שקבעו חכמים: האחד, שלא יאמר לגוי לעשות עבורו מלאכה אלא רק ירמוז לו בדרך סיפור. והשני, שלא יהנה ממלאכת הגוי בדבר שלא יכל לעשות בלא מלאכתו. הרי שההיתר הוא לרמוז בדרך סיפור להדליק אור במקום שכבר יש אור שמספיק בדוחק, או לכבות את האור או את התנור, שאז אין הנאה ישירה מהמלאכה.[5]

וכל ההיתרים שלמדנו עד כה הם לכתחילה, וכשאין אפשרות להיעזר בהם, כאשר יש צורך גדול או צורך מצווה, התירו חכמים לבקש מגוי במפורש לעשות איסור דרבנן, ופעמים שאף התירו לבקש ממנו לעשות איסור תורה, כמבואר בהלכות הבאות.


[4]. כשיש הפסד גדול, כגון בדליקה, התירו לומר לגוי: "המכבה אינו מפסיד" (שו"ע שלד, כו). כי בדליקה לא יועיל לומר "חבל על הבית", כי הגוי לא יתאמץ לכבות את האש בחינם. אבל אם ירמוז לו שיקבל על כך כסף, יתאמץ מאוד, ולכן התירו לרמוז שירוויח מזה, למרות שרמז כזה הוא בלשון שמעודדת לעשות מעשה, שדינו כרמז בלשון ציווי.

[5]. במקרה שחטא וביקש במפורש מהגוי להדליק לו את האור, אף שעבר באיסור, כיוון שבפועל גם לפני כן היה שם אור, אין איסור ליהנות מתוספת האור (מ"ב רעו, כ).

פורסם בקטגוריה פרק כה - מלאכת גוי | כתיבת תגובה

ד – לצורך מצווה וצורך גדול

לצורך מצווה או לצורך גדול כדי למנוע צער או הפסד, התירו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה שאיסורה מדברי חכמים. איסור זה נקרא 'שבות דשבות', היינו איסור שמורכב מצירוף של שני איסורי חכמים: א) שהמלאכה עצמה אסורה מדברי חכמים בלבד. ב) שהאיסור לבקש מגוי לעשות מלאכה הוא מדברי חכמים. אבל אסור לבקש מגוי לעשות מלאכה שאסורה מהתורה גם לצורך מצווה. ורק לצורך מצוות ישוב הארץ או בשעת הדחק לצורך מצווה של רבים, התירו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה האסורה מהתורה. וכן כאשר מדובר בהפסד גדול מאוד, התירו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה האסורה מהתורה, מפני שחששו שאם לא יתירו זאת, יבוא מרוב צערו לחלל שבת בעצמו. ודינים אלה נתבארו לעיל בהרחבה (ט, יא-יב; טז, ה, 1).

נזכיר כמה דוגמאות להיתר זה: מותר לומר לגוי להוריד שופר מהאילן כדי לתקוע בו בראש השנה, שכן איסור השימוש באילן מדברי חכמים (שו"ע שז, ה; לעיל יט, ז). וכן מותר לבקש מגוי להביא יין לקידוש, או סידורים לבית הכנסת, דרך 'כרמלית' שהאיסור לטלטל בה מדברי חכמים (מ"ב שכה, ס; לעיל כא, ג). וכן מותר לבקש מגוי להביא דרך 'כרמלית' מאכלים שהם עיקר הסעודה, שבהם מקיימים את מצוות עונג שבת, אבל אסור לבקש מגוי להביא מאכלים שאינם עיקר הסעודה (מ"ב שכה, סב).

וכן מותר לבקש מגוי לטלטל 'מוקצה' כדי למנוע הפסד. למשל, מותר לבקש מגוי לאסוף כסף שנתפזר כדי שלא יאבד או יגנב. וכן מותר לבקש מגוי להכניס שקי מלט מן החצר לתוך הבית כדי שלא ירטבו בגשם ויתקלקלו (שז, יט, ועי' במ"ב סט).

היתה שם דלת חורקת עד שקשה להירדם, מותר לבקש מגוי לשים שמן בציריה, שהאיסור לשים שמן מדברי חכמים, הואיל וגם בלא השמן ניתן להשתמש בדלת (מלכים אמניך ו, א, 1). וכן אם היו בחדר יתושים שמפריעים לישון, מותר לבקש מגוי לרסס עליהם ולהמיתם, שכל זמן שאינו ממית אותם לצורך שימוש בבשרם, האיסור מדברי חכמים (לעיל כ, ח).

גם כאשר יש ספק אם פעולה מסוימת אסורה מהתורה או מדברי חכמים, מותר לבקש מגוי לעשותה לשם מצווה או צורך גדול, שהואיל ועצם האמירה לגוי אסורה מדברי חכמים, הרי ש"ספק דרבנן לקולא".

אם כבה האור בבית המדרש או בבית הכנסת, מותר לבקש מגוי להדליק את האור בשינוי, שההדלקה בשינוי אסורה מדברי חכמים. ואם אינו יכול להדליק בשינוי, בשעת הדחק לצורך מצווה של רבים מותר לבקש ממנו להדליק את האור בלא שינוי. ואם אפשר, עדיף לתת לו שם לאכול, כדי שידליק את האור עבור עצמו, שבאופן זה אפילו שלא לצורך מצווה מותר.

פורסם בקטגוריה פרק כה - מלאכת גוי | כתיבת תגובה

ה – היתר מלאכת גוי עבור חולה ועבור מצטער (מזגן)

האיסור שקבעו חכמים לבקש מגוי לעשות מלאכה בשבת אינו אלא במצב רגיל, אבל לצורך חולה מותר לבקש מגוי לעשות כל מלאכה, ואפילו מלאכה שאסורה מהתורה. וכל זה אמור לגבי חולה שאין בו סכנה, אבל אם יש במחלתו סכנה, גם יהודי צריך לחלל שבת כדי להצילו, שפיקוח נפש דוחה שבת (שו"ע שכח, יז). ודיני חולה יבוארו להלן בפרקים כז-כח.

גם קטן שצריך מאוד לדבר מסוים נחשב כחולה שאין בו סכנה, ומותר לומר לגוי לעשות עבורו מלאכה האסורה מהתורה. לפיכך, מותר לבקש מגוי לבשל מאכלים לצורך קטן שאין לו מה לאכול. וכן מותר לומר לגוי להדליק אור בבית שיש בו ילדים שמפחדים מאוד מהחושך (רמ"א רעו, א, מ"ב ו; רמ"א שכח, יז, לעיל כד, ו).

בארצות הקרות שבצפון אירופה נוצרה בעיה קבועה של חימום הבית בשבת, שהואיל והיו מחממים את הבית בתנורים שהוסקו בעצים ופחמים, עד הבוקר התנור היה כבה. וכיוון שהכל נחשבים חולים בקור כזה, התירו להם לבקש מגוי לבוא להדליק למענם בכל שבת בבוקר את התנור (שו"ע רעו, ה). וקראו לגוי שעשה זאת 'גוי של שבת'. אבל כיום שניתן להפעיל תנורים על חשמל או גז, והם אינם כבים במשך השבת, אין היתר להסתייע באופן קבוע ב'גוי של שבת'. ורק אם במקרה התנור כבה והקור עז, אף שאין שם ילדים קטנים, מותר לבקש מגוי להדליק תנור. ובבית שיש בו ילדים שנצרכים לכך מאוד, גם כשהקור אינו עז כל כך, מותר לבקש מגוי להדליק תנור (שש"כ כג, כח, ועי"ש הערה פז).

ההיתר לבקש מגוי לעשות מלאכה אסורה מהתורה הוא דווקא לצורך חולה, אבל עבור מצטער אסור לבקש מהגוי לעשות מלאכה שאסורה מהתורה. אמנם מלאכה שאסורה מדברי חכמים – מותר לבקש מגוי לעשות עבור מצטער. ויש אומרים לפי זה, שמותר ביום חם לבקש מגוי להדליק את המזגן. וזאת משום שלדעתם הדלקת מזגן אסורה מדברי חכמים בלבד, ואם כן לצורך מצוות עונג שבת וכדי להסיר צער גדול, מותר לבקש מהגוי להדליק את המזגן. אלא שהואיל ויש סוברים שהדלקת מזגן אסורה מהתורה (לעיל יז, ב), נכון לבקש מהגוי שידליק את המזגן בשינוי, כגון שילחץ על השלט על ידי כפית (ואז הוא 'שבות דשבות').

ואם הדליקו את המזגן ונעשה קר מאוד, מותר לבקש מגוי לכבות את המזגן. ועדיף לומר לו שקר מדי, כדי שיבין ברמז בדרך של סיפור שטוב לכבות את המזגן. ואם לא יבין מעצמו, מותר לומר לו במפורש לכבות את המזגן.[6]


[6]. בירושלמי סנהדרין פ"י ה"ה, ובתוס' כתובות ל, א, 'הכל', מבואר שצער שרב קשה מצער צינה אולם אינו גורם מחלות כקור. ולכן התירו בו אמירה לגוי באיסור חכמים ולא באיסור תורה. ולכל הסוברים שאיסור הפעלת מכשירים חשמליים שאין בהם חוט להט מדברי חכמים, הרי שאמירה לגוי היא 'שבות דשבות' ומותר במקום צער גדול וק"ו כאשר יש בזה צד של מצוות עונג שבת. וכ"כ בשש"כ יג, לט, ומנח"י ג, כג-כד, ושערים המצוינים בהלכה צ, כ. אמנם לסוברים שהפעלת מכשירים חשמליים אסורה מהתורה (לעיל יז, ב), הרי שהבקשה מהגוי להדליק את המזגן היא 'שבות' אחד, ולכן נכון לבקש ממנו להדליק את המזגן בשינוי, ואז זה יהיה לכל הדעות 'שבות דשבות'. ואם אינו יכול להדליק בשינוי, אפשר שידליק כדרכו, שיש לסמוך בדין דרבנן של אמירה לגוי על הסוברים שהדלקת מזגן אסורה מדרבנן. ועוד שיש לצרף את דעת העיטור, שמיקל באמירה לגוי לצורך מצווה אפילו במלאכה דאורייתא, כמבואר לעיל ט, יא. וכיבוי מזגן, לכל הדעות אסור מדרבנן, והרי זה מותר כדין 'שבות דשבות' לצורך מצוות עונג שבת והסרת צער גדול. וכן התיר באג"מ או"ח ג, מב, לומר לגוי לכבות את המזגן בבית כנסת, כדי שהמתפללים יוכלו להישאר בו.

פורסם בקטגוריה פרק כה - מלאכת גוי | כתיבת תגובה

ו – שכיר, אריס ושוכר בשדה ובמפעל

אסור ליהודי לשכור פועלים שיעבדו עבורו בשבת, שכל מה שאסור ליהודי לעשות בשבת אסור לו לבקש מגוי שיעשה עבורו בשבת. לפיכך, אסור ליהודי להעסיק גוי שיעבוד עבורו בשדה או במפעל או בחנות. אבל מותר לשכור פועל גוי שיסייע לו בהגשת מאכלים ושטיפת כלים בשבת, שהואיל ואלו פעולות מותרות, מותר לשכור גוי שיעשה אותם. (ואין צריך להבליע את שכרו בעבודה שבימות החול, תהל"ד רמג, א, שש"כ כח, סג. עי' לעיל כב, יד).

ואם עשה הגוי עבורו עבודה בשבת, אסור ליהנות ממנה בשבת, וגם במוצאי שבת אסור ליהנות ממנה עד שיעבור זמן כדי שיוכלו לעשות את אותה המלאכה בהיתר. ואם המלאכה שעשו הגויים עבורו בשבת היתה בדבר מפורסם, כמו בבנית בית, גזרו שלא יגור בבית שבנו עבורו לעולם, אבל מותר לו למכור את הבית ליהודי אחר. (ובשעת הדחק מקילים לו לגור בבית שבנו עבורו. שו"ע רמד, ג-ד; שכה, יד; מ"ב רמד, יט-כ; שכה, עג).

וכל זה לגבי שכיר, אבל אם הגוי אריס בשדה של היהודי, היינו שהשדה שייכת ליהודי והגוי לוקח על עצמו אחריות מלאה לטפל בשדה, ותמורת זה הוא מקבל אחוזים מהפירות – מותר לגוי לעבוד בשדה בשבת, שהואיל והגוי שותף ברווחים, הרי שהוא עובד לצורך עצמו.

וכן מותר ליהודי שיש לו מפעל או חנות לתת לגוי להפעיל אותם בשבת תמורת אחוזים מהרווח. ואף שהיהודי מרוויח מעבודת הגוי בשבת, כיוון שהגוי עובד כדי להרוויח לעצמו, אין זה נחשב שהוא עובד עבור היהודי, ומותר ליהודי להרוויח אחוזים מעבודתו.[7]

וכן מותר ליהודי שיש לו שדה או מפעל או חנות בחוץ לארץ להשכיר אותם לגוי תמורת תשלום קבוע, והגוי יעבוד בהם גם בשבת. שהואיל והיהודי בכל אופן מקבל את דמי השכירות שלו, הגוי שעובד בשבת למען עצמו הוא עובד. ובתנאי שלא ישכיר את החנות ליום השבת בלבד, שאם ישכיר ליום השבת בלבד, הרי שהוא מעוניין שהגוי יעבוד בשבת. אלא ישכיר את החנות לשבוע או חודש או שנה, וכך שכר השבת נכלל בהבלעה בתוך דמי השכירות.


[7]. בשו"ת נוב"י א, כט, התיר גם כאשר הפועל שכיר וחוץ מהמשכורת הוא מקבל תוספת קטנה עבור כל הצלחה, שגם באופן זה הוא נחשב כעובד עבור עצמו. וזו עצה לבעלי בתי חרושת וחברת טלמרקטינג, שיתנו תוספת עבור כל הצלחה, וכך יחשב השכיר כעובד עבור עצמו. והחת"ס או"ח נט, הצריך שהרווח הנוסף עבור כל הצלחה יהיה משמעותי, שאם לא כן עיקר עבודת השכיר תהיה עבור המשכורת שהוא מקבל מהיהודי.

פורסם בקטגוריה פרק כה - מלאכת גוי | כתיבת תגובה

ז – מראית עין והכשלת ישראל

כל מה שלמדנו שמותר להשכיר חנות או מפעל לגוי, וכן מותר לתת אותם לגוי באריסות, הוא דווקא כשאין חשש מראית עין. אבל אם שמו של היהודי נודע עליהם, והרואים אותם פעילים בשבת עלולים לחשוד ביהודי ששכר פועלים שיעבדו עבורו בשבת, אסור ליהודי לתת אותם לגוי בשכירות או אריסות.

וזהו שאמרו חכמים, שאסור ליהודי לתת את בית המרחץ שלו לגוי בשכירות או באריסות. משום שהיו רגילים להפעיל מרחץ על ידי שכירי יום, והרואים את המרחץ פועל בשבת היו חושדים ביהודי שמחלל את השבת על ידי העסקת פועלים, ויש לחשוש שחומת השבת תיפרץ עקב כך, שאנשים נוספים ישכרו פועלים גויים בשבת. אבל אם נתפרסם ברבים שהיהודי משכיר את בית המרחץ לגוי, מותר להשכיר אותו לגוי. וכן אם מנהג רוב אנשי אותו מקום לתת מרחץ באריסות, מותר לתת אותו באריסות לגוי (שו"ע רמג, א-ב).[8]

וכן הדין לגבי חנות, אם מפורסם שהיא של יהודי, אסור להשכיר אותה לגוי שיפעיל אותה בשבת, משום מראית עין. אבל אם יפרסמו ברבים שהחנות הושכרה לגוי, אין בדבר איסור.

גם כאשר יש חשש שיהודים מחללי שבת יכנסו ויקנו בחנות שהגוי שכר, אין איסור להשכיר את החנות לגוי, הואיל ומחללי השבת יכולים לקנות בחנות אחרת, והיהודי אינו מסייע להם בשעת העבירה. אבל אם רוב הקונים שיבואו לחנות בשבת יהיו יהודים ותפרץ בזה חומת השבת, אסור להשכיר את החנות לגוי שמתכוון לפתוח אותה בשבת (עי' ציץ אליעזר יג, לט).[9]


[8]. חילקו חכמים, שאם המלאכה נעשית מחוץ לתחום שבת, אין לחשוש למראית עין (שו"ע רמד, א). ויש לדעת שבעסקים גדולים שיש הפסד גדול מאוד אם לא יעבדו בשבת, גם כאשר שם היהודי על העסק, מותר לתת אותם באריסות לגוי. ואף מותר לקנותם לכתחילה על דעת כך (שו"ע רמד, ו). וגם במניעת רווח גדול אפשר להקל (אג"מ או"ח ד, נג). וכן אפשר להשכירם לגוי לכל שבתות השנה (רמ"א שם), וטוב להשכירם בתוספת כמה שעות ביום שישי כדי ששכירות השבת תובלע בשעות של ימי החול (עי' באו"ה שם 'דבמקום', ומ"ב רמג, טז). ואפשר להוסיף שבעסקים גדולים יש פחות חשש מראית עין, כי ענייניהם מפורסמים. לכאורה איסור מראית עין הוא גזירה לגזירה, שעצם איסור אמירה לגוי מדרבנן, ומדוע כשאין בפועל אמירה לגוי יש לגזור משום מראית עין. אלא שביאר בפמ"ג (משב"ז רמד, א), שאיסור אמירה לגוי נסמך על פסוק ולכן החמירו בו.

[9]. כיוצא בזה התיר בשו"ת בנין ציון טו, ומשיב דבר ב, לא, לתת מלאכה לגוי שיש לו פועלים יהודים שאולי יעבדו על מלאכתו בשבת, וזאת משום שגם בלעדיו הם היו מחללים שבת, לכן אין כאן 'לפני עוור'. אמנם אם היה נותן את המלאכה בשבת, היה בזה איסור מסייע לדבר עבירה, אבל כאשר נתינת המלאכה היא לפני שבת, אין בזה איסור מסייע. וכן מובא בספר אמירה לנכרי עז, טז. וכן התיר מהרש"ם ב, קפד, להשכיר דירה למחללי שבת. אבל כאשר רוב הקונים הם יהודים שיכשלו שם באיסורי שבת, אסר בציץ אליעזר יג, לט. ונראה שיש להחמיר בזה כאשר על ידי כך תפרץ חומת השבת.

פורסם בקטגוריה פרק כה - מלאכת גוי | כתיבת תגובה

ח – עבודת גוי בקבלנות

מה שלמדנו (הלכה ו) שאסור לשכור פועלים גויים שיעבדו בשבת, הוא דווקא כאשר הם שכירים, אבל אם הם עובדים בקבלנות מותר. בהסכם 'קבלנות' העובד מתחייב לבצע את העבודה תוך זמן מסוים עבור סכום כולל. ואין זה משנה באילו ימים הקבלן יעבוד, אם יסיים את העבודה עד התאריך שסוכם, יקבל תשלום מלא. וכיוון שהגוי יכול להספיק לבצע את העבודה גם בלא לעבוד בשבת, הרי שאם עבד בשבת, למרות שצמחה מזה תועלת ליהודי, שעל ידי כך העבודה הסתיימה מוקדם יותר, אין בזה איסור, הואיל והגוי עבד עבור עצמו, כדי לסיים את העבודה שקיבל.

למשל, מותר ליהודי לסכם עם גוי שיתפור עבורו בגד או נעליים תמורת סכום מסוים, ואם הגוי יעבוד בשבת אין בזה איסור. אבל אסור ליהודי לבקש מהגוי ביום שישי שיתפור לו בגד או נעליים עד מוצאי שבת, שהואיל וכדי להספיק את עבודתו הוא צריך לעבוד בשבת, הרי היהודי נחשב כמי שאמר לגוי לעבוד עבורו בשבת.

וכן מותר ליהודי להכניס את המכונית שלו למוסך של גוי בערב שבת למרות שידוע לו שאולי הגוי יתקן את המכונית בשבת, שהואיל והגוי עובד בקבלנות, עבור הסכום שמקובל לשלם, והיהודי לא ביקש ממנו לעבוד בשבת, אין הוא נחשב כעובד עבור היהודי. וגם אם יבשר ליהודי במוצאי שבת שסיים לתקן את מכוניתו, מותר ליהודי לקחת את המכונית ולהשתמש בה. אבל אסור לסכם עם בעל המוסך שיסיים את עבודתו עד מועד שיחייב אותו לעבוד בשבת, כי באופן זה הגוי עובד עבור היהודי בשבת (שו"ע רמד, א, מ"ב ב).[10]

וכל מה שלמדנו שמותר לתת לגוי עבודה בקבלנות הוא בתנאי שאין ניכר שהעבודה נעשית עבור יהודי, אבל אם ניכר שהוא עובד עבור יהודי, כגון שהוא עובד בבית היהודי, אסור לתת לגוי את העבודה משום מראית עין. ולכן הורו חכמים שהלוקח קבלן גוי לצורך בניית בית, לא יסכים שיעבוד בשבת, מפני שהרואים יחשדו בבעל הבית שהוא מחלל שבת בהעסקת הפועל הגוי (שו"ע רמד, א). וכיום שמקובל לבנות בתים בקבלנות, לכאורה אפשר להקל בזה, שכן הרואים יחשבו שהפועלים הגויים עובדים אצל הקבלן הגוי, ואין חשש מראית עין. אלא שלמעשה נוהגים להחמיר כדעת הסוברים שגם באופן זה עלולים לחשוד בבעל הבית שהוא בונה את ביתו על ידי פועלים שכירים (ר"ן). ועוד, שיש לחשוש שמא יהודים שידעו שבונים את בתיהם בשבת יבואו לפקח על עבודת הבניין ויחללו שבת. אבל בשעת הדחק, לצורך גדול, כאשר יש חשש שאם הגויים לא יעבדו בשבת תתבטל הבנייה, על פי הוראת חכם אפשר להקל.[11]


[10]. כך היא דעת מ"א שז, ד; ט"ז ג; שועה"ר רנב, ד; מ"ב רמז, ד; רנב, טו, ארח"ש כג, קעג. אמנם לב"י שז, ג, כל שלא אמר במפורש לגוי שיעבוד בשבת, אף שלא יוכל לסיים את מלאכתו עד הזמן שנקבע בלא שיעבוד בשבת, מותר בקבלנות. וכ"כ מנחת כהן א, ד; בית יהודה א, מד; רב פעלים ב, מג; יחו"ד ג, יז. ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם, כגון שצריכים את הרכב לצורך דחוף ביום ראשון.

גם כאשר אי אפשר לסכם את מחיר העבודה, כגון שמכניסים רכב למוסך ואין יודעים מה צריך לתקן, כל זמן שסוכם שהתשלום יהיה כמקובל, או שיתפשרו על התשלום, כיוון שהגוי יודע שיקבל תשלום ראוי עבור עבודתו, הרי הוא נחשב כעובד בקבלנות. אבל אם הוא אינו בטוח שיקבל תשלום כמקובל, כגון שהוא חברו הטוב, אפילו שהוא יודע שיקבל תשלום מסוים, הרי הוא נחשב כעובד עבור היהודי, ואסור שיעבוד בשבת (שו"ע רמז, ב, באו"ה רנב, ב, 'אם קצץ'). אם הגוי הציע לבצע את העבודה בחינם, כיוון שהוא מקווה לגמול עבור כך, הרי זה נחשב בקבלנות. ואם היהודי ביקש ממנו שיעבוד עבורו בחינם והגוי הסכים, לשו"ע רמז, ד, גם בזה נחשב כקבלנות ומותר, ולרמ"א טוב להחמיר.

[11]. לדעת רמב"ם, רא"ש, רמב"ן ועוד, מותר לתת לגוי שקיבל מיהודי עבודה בקבלנות לעבוד בשבת, ורק כאשר מקובל שם אצל רוב האנשים לבצע עבודות כאלה על ידי שכירים, אסור משום מראית עין, שלא יחשבו שהשכירים עובדים בשביל היהודי בשבת (שו"ע רמג, א, ועי' באו"ה 'שכן'). ודעת הר"ן ודעימיה, שגם כאשר מקובל לתת שם שדה בקבלנות אסור שהגוי יעבוד בשבת, שהואיל והגוי אינו מקבל חלק מהפירות כמו באריסות, הרי הוא נראה כשכיר יום ויבואו להתיר גם שכיר יום. וגם בית אסור לבנות בקבלנות לדעת הר"ן. ואף שיש עוד ראשונים שסוברים כר"ן, הלכה כדעת המקילים. וכך נפסק בשו"ע ורמ"א רמד, א. וכן דעת נו"ב ורע"א. (בנוסף לכך, יש ראשונים שסוברים שגם במקום שרבים רגילים לשכור פועלים מותר לתת לגוי שדה בקבלנות, כי הרואים יחשבו שהוא אריס. ור"ת סבר להתיר קבלנות בבית). ואף שלמעשה חוששים לדעת הר"ן ואין נוהגים לסמוך על המקילים בבניית בית בקבלנות, בשעת הדחק בהוראת חכם אפשר להקל, וכפי שכתב במ"ב רמד, יג, לגבי בניית בית כנסת במקום שיש חשש שאם לא יבנו אותו בשבת תתבטל בנייתו. וכן נוהגים להקל בשעת הצורך לתת לקבלן גוי לבנות בתים ביהודה ושומרון כאשר יש חשש שהבנייה תתבטל. ועי' בבאו"ה רמד, א, 'או לקצור', ובאג"מ או"ח ג, לה. כתב בילקוט יוסף רמד, א, שכאשר סיכמו עם קבלן לפנות פסולת בניין תוך מספר ימים, והגוי הגיע בשבת, אין למחות בידו, שהואיל ורגילים לבצע עבודות אלה בקבלנות, אין לחשוש למראית עין.

פורסם בקטגוריה פרק כה - מלאכת גוי | כתיבת תגובה

ט – שותפות מניות ובנק

יהודי וגוי שיש להם מפעל או חנות בשותפות, צריכים להתנות בתחילת השותפות שיום השבת יהיה באחריותו של הגוי והוא יקבל את כל הרווחים שלו, ויום חול אחד כנגדו יהיה באחריות היהודי והוא יקבל את כל הרווחים שלו, ושאר הימים יחלקו בשווה. וכל זה בתנאי שאכן מתנהל שם רישום הכנסות יומיות, שעל פיו ניתן לחשב את חלקו של היהודי ואת חלקו של הגוי. ואם הרווחים של כל הימים שווים פחות או יותר, או שלא ניתן לחשב אותם כלל, מותר להם לחלוק את הכל בשווה, מתוך הנחה שרווחי הימים שווים, וממילא כל אחד מקבל את חלקו עבור היום שלו (שו"ע רמה, א; שועה"ר ה, מ"ב ה-ו; אג"מ או"ח ב, סה).[12]

וכל זה כמובן בתנאי שאין חשש שהרואים יחשבו שהגוי עובד אצל היהודי בשבת כשכיר, אלא שידוע שהם שותפים או שמקובל לקחת אריס בעסק כזה.[13]

מותר לקנות מניות של חברה שמנוהלת על ידי גויים ועובדת גם בשבת, משום שהגויים מפעילים את החברה בשבת עבור הרווח שלהם עצמם, וכדרך אגב היהודי מרוויח (שו"ע רמה, ד). וגם כאשר יתכן שהחברה מעסיקה יהודים תוך חילול שבת, אין על קונה המניות אחריות לכך, הואיל ואותו יהודי ממילא מחלל שבת, וקניית המניות לא סייעה באופן ישיר לחילול השבת שלו (עי' לעיל בהערה 9). אבל אם החברה מנוהלת על ידי יהודים, או שעיקר עבודתה מתבצעת על ידי יהודים תוך חילול שבת, הקונה מניות שלה נעשה שותף בחילול שבת ולכן אסור לקנות מניות שלה.[14]

בנק בבעלות יהודית שיש לו לקוחות גויים, יכול לסכם עם בנק בבעלות של גויים, שיבצע בשבת את כל הפעולות הנדרשות עבור הלקוחות הגויים. ואין זה נחשב שהבנק השני עובד עבור היהודי בשבת, שהואיל והוא מרוויח מכל פעולה, הוא עובד עבור הרווח שלו (מלמד להועיל א, לג).[15]


[12]. אבל אם לא התנו בתחילה שהיהודי יעבוד יום אחד בחול וכנגדו יעבוד הגוי בשבת, כאשר יבואו לחלוק את הרווחים, אסור ליהודי לומר לגוי, טול אתה את רווחי השבת וכנגד זה אני אטול רווחי יום חול אחד, כי באופן זה יצא שהגוי עבד בשליחותו בשבת, שעל ידי כך קיבל היהודי רווח של יום אחר כנגדו. ואם רצו לחלוק את הרווחים בשווה בלא לדבר על כך שהיהודי עבד כנגד הגוי ביום חול, לדעת הרמב"ם ושו"ע רמה, א, הדבר אסור. ולרא"ש מותר, וכ"כ הרמ"א במקום הפסד גדול.

וכל זה בעסק שאין שני השותפים עובדים בו יחד, ולכן אם הגוי עובד בשבת יתר על החלוקה השווה שלהם, הרי שהוא עובד בשליחותו. אבל אם הוא עסק שהם עובדים בו יחד, ורצה הגוי לעבוד בשבת לבדו, מותר ליהודי לחלוק את הרווחים עם הגוי, שכן הגוי נחשב במקרה זה כאריס, שהואיל והוא עובד עבור מחצית הרווחים שלו, אינו נחשב כעובד בשליחות היהודי (רמ"א רמה, א, מ"ב ט-יא).

חנות שמכירותיה בשבת כפולות מאשר ביום רגיל, יעשו מתחילה תנאי שיום השבת יהיה שייך לגוי, ושני ימי חול כנגד זה ליהודי.

[13]. אם הגוי אריס או קבלן, אבל הרואים עלולים לחשוב שהוא שכיר, כתב מהר"ם שיק או"ח צז, שאם הגוי יהיה שותף בחלק קטן, כבר אין לחוש למראית עין, שכן מי שיברר ימצא שהגוי שותף. וכך מובא בשם ריש"א בארח"ש כג, הערה שעו. ואמנם בארח"ש כתב שם שזה מועיל בתנאי שאין הכרח מצד העסק שהגוי יעבוד בשבת. אבל כפי שלמדנו בהערה 10 רבים חלקו על כך, ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. ובהפסד מרובה לכל הדעות אפשר להקל כמבואר בהערה 8.

[14]. עי' במנח"י ג, א; ג, לא, ב, ובספר אמירה לנכרי פרק סז. ובילקו"י ח"ב עמ' קל, היקל לקנות מניות מחברה יהודית שעובדת בשבת, ובתנאי שיקנה את המניות לאחר שכבר החלו להיסחר, היינו ביד שנייה. שבאופן זה החברה ממילא עובדת בשבת, ובזה שקנה את מניותיה לא גרם שתמשיך לעבוד. אבל לקנות את המניות הראשונות אסור, ואף שגם בלעדיו החברה תעבוד בשבת, מכל מקום הוא מסייע לדבר עבירה. ע"כ. ונלענ"ד שיש להחמיר גם ביד שנייה, מפני שיש צד שבעלי המניות שותפים בחברה, ואם החברה של יהודים, הרי שהוא שותף בחילול שבת. ומ"מ בשעת הדחק יש לצרף את דברי המקילים.

מי שנתן הוראה לקנות או למכור עבורו מניות כשיגיעו לשער מסוים, אין איסור אם גויים יבצעו עבורו את הקנייה או המכירה בשבת, שהואיל ובכל יום היו המניות יכולות להגיע לשער הזה, לא קבע להם שיעבדו עבורו דווקא בשבת, והם מבצעים את הפעולה עבור האחוזים שלהם. ועי' באמירה לנכרי סז, ו, שהחמיר בזה.

[15]. אין איסור לקבל רווח יומי (בהיתר עסקא) עבור הכסף שנמצא בבנק. ואף שגם עבור שבת מקבלים רווח, אין זה נחשב שכר שבת, מפני שהבנק מחשב את הימים מהצהריים, כך שרווחי השבת מובלעים בשעות החול של יום שישי ומוצאי שבת (ועי' לעיל כב, יד, 9). החותם על הוראת קבע בבנק של גויים לפי תאריך לועזי, ולעיתים מועד ההוראה יחול בשבת, טוב יעשה אם יודיע לבנק שאינו מקפיד על התאריך המדויק, ומבחינתו אפשר שידחו את ביצוע הפעולה ליום ראשון או יקדימו ליום שישי, ואז אם יבצעו את הפעולה בשבת, יהיה זה לנוחיותם ולא בשליחותו (חשב האפוד ג, נא).

פורסם בקטגוריה פרק כה - מלאכת גוי | כתיבת תגובה