פרק פרק ג - מקום התפילה

כאשר אדם מתפלל בבית הכנסת עם הציבור – תפילתו נשמעת (עי' ברכות ו, א). וגם מי שהפסיד את התפילה במניין, מצווה שיתפלל בבית הכנסת, שהוא מקום קבוע ומיוחד לקדושה ובו התפילה מתקבלת יותר (שו"ע צ, ט).

אמנם כשהמניין מתפלל במקום אחר, עדיף להתפלל במניין מאשר בבית הכנסת ביחידות. ואם בבית הכנסת ישנו מניין קטן ואילו במקום אחר ישנו מניין גדול, אף שיש מעלה ל'רוב-עם', מעלת התפילה בבית הכנסת גוברת (פמ"ג, מ"ב צ, כז-כח).

על כל קהילה מוטלת מצווה לבנות בית כנסת, שבו יוכלו להתפלל במניין, והוא יהיה להם למקדש מעט. כמו שנאמר (יחזקאל יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א. מצוות בניית בית כנסת מבוארת בפניני הלכה חפצי קודש יג, א-ב).

אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו – נקרא שכן רע. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. והמקדימים לבוא לבית הכנסת לתפילת שחרית ומאחרים לצאת מתפילת ערבית, זוכים לאריכות ימים (ברכות ח, א; שו"ע צ, יא).

מצווה לרוץ לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצווה, כדי לבטא את התשוקה לדברים שבקדושה, שנאמר (הושע ו, ג): "נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'". וכשיצא מבית הכנסת ילך לאט, שלא יראה כמי ששמח לצאת מבית הכנסת (שו"ע צ, יב. הלכות בית כנסת, בנייתו וקדושת תשמישיו מבוארות בפנה"ל חפצי קודש פרקים יב-יד).

מצווה לבחור בית כנסת ולהתפלל בו בקביעות, ולא ישנה את מקום תפילתו בלא צורך. וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה רגיל לעמוד בו לפני ה'. קביעות המקום לתפילה מבטאת את הקשר המוחלט של המתפלל אל הקב"ה, שכל שאר הדברים יכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, אבל הקשר לקב"ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. והמהדר בכך זוכה להעצים את חייו, וכפי שאמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. ועיין מהר"ל נתיב העבודה פרק ד).

אין די לקבוע בית כנסת להתפלל, אלא לדעת רוב הפוסקים, גם בתוך בית הכנסת צריך כל מתפלל לייחד לעצמו מקום קבוע לתפילה (שו"ע צ, יט). ועיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא"ח מקץ ד). כאשר יושבים על ספסלים שזזים מעט קדימה ואחורה, ולפעמים מצטופפים עליהם יותר אנשים, אין צורך למדוד בסנטימטרים את המקום הקבוע, אלא כל הרדיוס של ד' אמות (כשני מטרים) נחשב כמקום אחד. אמנם כאשר לכל אדם ישנו כסא מיוחד, נכון לכתחילה לשבת דווקא עליו ולהתפלל עמידה בסמוך לו. כאשר אורח מתיישב במקומו הקבוע של המתפלל, עדיף לבעל המקום לשבת במקום אחר ולהימנע מלצער אותו.^[1]

המצווה לקבוע מקום אינה גוזרת על יהודי לגור כל חייו באותו מקום, כדי שיוכל להמשיך להתפלל במקומו הקבוע. אלא אם יש לאדם צורך לעבור דירה, או שהוא חושב שבבית כנסת אחר יוכל להתפלל יותר בכוונה, ישנה את מקום תפילתו, ויבחר לעצמו מקום קבוע חדש.

אם אירע שבמקומו הקבוע לא התקבץ מניין, ילך להתפלל במקום אחר, שמעלת התפילה במניין חשובה ממעלת קביעות המקום.^[2] כאשר ליד מקומו הקבוע הזדמנו ילדים שמשחקים ומפריעים לכוונתו, עדיף לעבור באותה תפילה למקום אחר (ערוה"ש צ, כב, כה"ח קיח).

הנצרך להתפלל שחרית באיזור אחד ומנחה ומעריב באיזור אחר, אם יקבע מקום לתפילת שחרית ומקום לתפילת מנחה וערבית, יחשב כקובע מקום לתפילתו. וכן הנצרך לקבוע מקום בשבתות בבית כנסת אחד, ובימות החול בבית כנסת אחר, נחשב כקובע מקום לתפילתו (הליכות שלמה ה, הערה ב).

בבוא אדם לבחור לו בית כנסת קבוע, עליו לשקול כמה שיקולים. אם הבחירה היא בין בית מדרש לבית כנסת, מוטב שיקבע את מקומו בבית המדרש, שהוא מקודש יותר והתפילה בו מתקבלת יותר (שו"ע או"ח צ, יח). גם כאשר מספר המתפללים בבית המדרש מועט ממספר המתפללים בבית הכנסת – בית המדרש עדיף (מ"ב צ, נה). אמנם נראה שאם בבית המדרש אינו יכול לקבוע לעצמו מקום, מוטב שיקבע את מקומו בבית הכנסת.

כשיש אפשרות להתפלל בשני בתי כנסת, בית הכנסת שיש בו יותר שיעורי תורה עדיף, שהוא נחשב יותר כבית מדרש. ועוד, שעדיף להצטרף לקהילה שמרבים בה יותר בלימוד תורה.

במקום שיש שני בתי כנסת, באחד מתפללים מרובים ובשני מועטים, מקום המרובים עדיף, כי "ברוב עם הדרת מלך". אמנם אם בבית הכנסת הגדול קשה לשמוע היטב את החזן, עדיף לבחור בית כנסת שבו ניתן לשמוע כראוי את החזן (מ"ב צ, כח). נמצא שככלל, מוטב שבתי הכנסת יהיו גדולים עד כמה שאפשר, שעל ידי כך מתרבה כבוד שמיים. אלא שגבול ישנו, שמעבר לכמה מאות מתפללים, כבר אי אפשר לשמוע היטב את החזן.

אם בבית כנסת אחד רגילים לפטפט בתפילה, ובשני אין מפטפטים, עדיף להתפלל בבית הכנסת שבו שומרים יותר על כבוד התפילה, ובו גם אפשר לכוון יותר (ספר חסידים תש"ע).

הכלל החשוב ביותר הוא, שהעיקר הכוונה, ולכן מעבר לכל הכללים שאמרו חכמים, המקום שבו המתפלל באופן אישי יוכל לכוון יותר, הוא המקום העדיף (עי' רדב"ז ח"ג תע"ב).

כמו כן ראוי למתפלל להעדיף בית כנסת שמתפללים בו כנוסח אבותיו, אלא שאם בבית כנסת אחר יוכל לכוון יותר, ראוי שיעדיף את בית הכנסת שבו יוכל לכוון יותר (ראו בהמשך ו, ג).

על כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר, ולכן גם כאשר בית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתו – אל יצטער על טורח הליכתו, שעל כל פסיעה יקבל שכר מרובה.^[3]

העומד לפני הקב"ה בתפילה, צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו, ואין הקב"ה חייב למלא את בקשתו, ועל כן עמידתו לפניו בתפילה צריכה להיות בדרך שמבטאת ענווה. זהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". אמנם את בית הכנסת צריך לבנות בגובהה של עיר, כדי לתת כבוד ורוממות לבית הכנסת (שבת יא, א; פנה"ל חפצי קודש יג, ד). אבל המתפלל עצמו צריך לעמוד לפני אלוקיו בענווה, ולכן אסור לו לעמוד על מקום גבוה. מסופר בתלמוד (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'", ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. מטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה".

ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים לעמוד עליו בתפילה הוא מקום שגובהו שלושה טפחים (כ-23 ס"מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה, בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל. שני טעמים לכך: א) העומד על שרפרף או סלע, גם כאשר גובהו טפח בלבד, חושש שמא יאבד את שיווי משקלו ואינו יכול לכוון כראוי. ב) אם הרצפה ישרה, והוא מגביה את עצמו על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, הוא נראה כמתגאה, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפלל על קרקע עקומה, אינו צריך לדקדק שלא לעמוד על המקומות הגבוהים, כל זמן שאינם גבוהים שלושה טפחים משאר סביבותיהם.^[4]

חולה או זקן שקשה לו לרדת ממיטתו, רשאי להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע, שאין זה נראה כגאווה.

אם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול יותר מארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הוא נחשב מקום לעצמו. לכן כאשר יש בבית הכנסת שני מפלסים, אם יש במפלס הגבוה ארבע אמות על ארבע אמות, מותר להתפלל עליו.

גם כאשר המקום קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הרי הוא מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו. וכן הדין בבתי כנסת שבנו במרכזם בימה לצורך החזן, שאם הקיפוה מחיצות או שהיא גדולה יותר מארבע אמות על ארבע אמות – מותר להתפלל עליה, שאין למדוד את גובהה ביחס לבית הכנסת הואיל והיא מקום נפרד. אלא שהמתפלל עליה אינו מקיים את ההידור המתבטא בפסוק "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". ובכל זאת העדיפו באותם המקומות לבנות בימה לחזן ולוותר על ההידור של "לרדת לפני התיבה", כדי שכל הציבור יוכל לשמוע היטב את קולו של שליח הציבור. ^[5]

אמרו חכמים: לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל (ברכות ח, א). שלושה פירושים נאמרו בזה, וכולם נתקבלו להלכה (שו"ע או"ח צ, כ).

המשמעות הראשונה, שהמתפלל צריך להיכנס לתוך בית הכנסת כשיעור רוחב שני פתחים קטנים לפחות (כ-60 ס"מ). שהמתפלל ליד הפתח, מראה בעצמו שהתפילה נדמית בעיניו כמשאוי, ולכן הוא עומד סמוך לפתח כדי שמיד יוכל לצאת (רש"י). אבל אם מקומו הקבוע סמוך לפתח, מותר להתפלל בו, כי הכל יודעים שהוא עומד שם כי שם מקומו (תר"י).

לפי זה ברור, שבלא צורך גדול, אין להתפלל במבואה שלפני פתח בית הכנסת, שאם בתוך בית הכנסת סמוך לפתח אמרו שלא להתפלל, קל וחומר שאין להתפלל במבואה שלפניו.

המשמעות השניה, שלא ישב סמוך לפתח, כדי שלא יביט החוצה ויסיח את דעתו מהתפילה (הר"ם מרוטנבורג). לפי זה ראוי גם שלא לשבת ליד חלון הפונה לרחוב.

המשמעות השלישית, שהבא להתפלל צריך לשהות כמה שניות, כשיעור כניסה בשני פתחים, לפני שיתחיל בתפילתו, כדי שיכוון את דעתו לתפילה (הובא ברא"ש).

רמז יש בהלכה זו לשני פתחים רוחניים שאדם צריך לעבור לפני שיתחיל להתפלל. בפתח הראשון יסיח את דעתו מענייני העולם הטורדים את מנוחתו, ובפתח השני ייחד את כוונתו לעבודת ה' (מהר"ל נתיב העבודה פרק ה; ראו פנה"ל חפצי קודש יג, ח, על מבואת בית הכנסת).

מצווה מן המובחר שלא יהא דבר חוצץ בין המתפלל עמידה לקיר, כדי שלא יהיה דבר שיסיח את דעתו מהתפילה. ואם בסמוך לקיר עומד רהיט קבוע כארון, אינו חוצץ, ואפשר לכתחילה להתפלל בסמוך לו (שו"ע צ, כא; מ"ב סג, סה).

רהיטים שנועדו לצורך התפילה, כגון שולחנות וסטנדרים – אינם חוצצים (מ"ב צ, סו).^[6]

יש מי שאומר שגם אדם חוצץ (עי' מ"ב צ, סט), ופירש מרן הרב קוק זצ"ל, שהכוונה לאדם שאינו עוסק בתפילה, אבל מותר לכתחילה לעמוד בתפילה אחר אדם שעוסק בתפילה (טוב ראיה ברכות ה, ב).

אין ראוי להתפלל מול ציורים, כדי שלא יסיחו את דעתו (שו"ע צ, כג). לפיכך, אין לצייר ציורים על כותל בית הכנסת שהמתפללים עומדים מולו, אבל מעל גובה קומת אדם מותר, שאין חשש שיסתכלו בהם בתפילה (מ"א צ, לז; מ"ב עא).

מותר לעטר את הפרוכת וארון הקודש כמקובל, שהואיל ורגילים לציורים שעליהם – אינם מסיחים את הדעת (פנה"ל חפצי קודש יב, ה).

אסור להתפלל מול ראי, מפני שהמתפלל כנגדו נראה כמשתחווה לבבואתו, ולכן אף אם יעצום את עיניו אסור לו להתפלל מול ראי (מ"ב עא). לכתחילה אין להתפלל בלילה מול חלון שנשקפת ממנו בבואתו, מפני שההסתכלות בבבואתו עלולה להטריד את כוונתו. אבל אם יעצום את עיניו או יסתכל בסידור, מותר לו להתפלל שם, שכיוון שהחלון אינו מראה את בבואתו בבירור כראי, אינו נראה כל כך כמשתחווה לבבואתו. לכתחילה טוב להתקין וילונות לחלונות שמול המתפללים, כדי לכסותם לפני תפילת ערבית.^[7]

לא יתפלל אדם תפילת עמידה סמוך לרבו המובהק, מפני שכאשר הוא מתפלל לצידו, הוא מראה עצמו כשווה לרבו. וקל וחומר שאם הוא מתפלל לפני רבו, שהוא נראה כמתגאה עליו. גם אחרי רבו לא יתפלל, מפני שאם הרב יסיים את תפילתו לפני התלמיד, יצטער כשלא יוכל לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, ועוד שהתלמיד עלול להיראות כמשתחווה לרבו (שו"ע צ, כד; מ"ב עד).

איזהו רבו המובהק, זה שלימדו את רוב חכמתו.^[8] וכן הדין ביחס לאחד מגדולי הדור.

אם הרחיק ארבע אמות (קרוב לשני מטרים) – מותר. ואם הוא מתפלל אחרי רבו, צריך להתרחק ארבע אמות ועוד שיעור ג' פסיעות (כ-60 ס"מ), כדי שגם אם יאריך בתפילתו, יהיה רבו רשאי לפסוע לאחריו.

יש אומרים שהאיסור הוא כאשר התלמיד בחר מעצמו להתפלל סמוך לרבו. אבל אם הגבאים סדרו את מקום התלמיד סמוך לרב, או שזה המקום היחיד שנותר פנוי בבית הכנסת, רשאי התלמיד להתפלל שם, שאין בכך יוהרא מצד התלמיד. בשעת הדחק אפשר לסמוך על דעה זו, אבל לכתחילה ישתדל שלא יקבעו את מקומו סמוך לרבו.^[9]

נכון להתפלל בחדר שיש בו חלונות, ולכתחילה טוב שיהיה חלון פתוח לכיוון ירושלים (שו"ע צ, ד). הנמצא במקום שאין בו חלונות, יתפלל בחדר מואר, מפני שיש מפרשים שעיקר מעלת החלונות, שנכנס דרכם אור שמיישב את דעת המתפלל (תר"י).

יש מהדרים לעשות בבית הכנסת שנים עשר חלונות (שו"ע צ, ד; פנה"ל חפצי קודש יג, ח). עושים את החלונות גבוהים, כדי שהמתפללים יוכלו לראות דרכם את השמיים, ולא דברים שעלולים להסיח את דעתם מהתפילה.

אין להתפלל תפילת עמידה בשטחים פתוחים. והמתפלל במקום פתוח נקרא חצוף (ברכות לד, ב), מפני שבמקום פתוח מחשבתו של המתפלל מתפזרת, ואילו במקום סגור ומוצנע אימת המלך עליו וליבו נשבר (שו"ע צ, ה). בנוסף, יש לחוש שבמקום פתוח יעברו לידו אנשים ויטרידו את כוונתו. אמנם הולכי דרכים רשאים להתפלל בדרך, ואם יש שם עצים מוטב שיתפללו ביניהם (מ"ב צ, יא). כמו כן, עדיף להתפלל סמוך לקיר מאשר במקום פתוח לגמרי (א"א בוטשאטש צ, ה). וטוב יותר להתפלל בחצר שיש סביבה קירות, משום שהעיקר הוא המחיצות ולא התקרה (מ"ב צ, יב).

לפי זה אפשר להתפלל לכתחילה ברחבת הכותל המערבי, שכן היא מוקפת בקירות משלושה כיוונים. יתר על כן, קדושת המקום גורמת לאהבת ה' ויראתו להתגבר, ועל ידי כך התפילה נאמרת יותר בכוונה. וכן נהג יצחק אבינו שהתפלל מנחה בהר המוריה שהיה אז שדה פתוח, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג; ברכות כו, ב).

כשאין אפשרות להתפלל בתוך בית הכנסת, כגון שהוא תפוס על ידי מניין אחר, מותר להתפלל אחרי בית הכנסת, ובתנאי שפני המתפלל יופנו לכיוון בית הכנסת וירושלים. וכן בצידי בית הכנסת מותר להתפלל כשהפנים מופנות לכיוון ירושלים. אבל לפני בית הכנסת בכל אופן אסור להתפלל, מפני שאם יפנה לכיוון ירושלים, יהיו אחוריו מופנים בבזיון לבית הכנסת, ואם יפנה לבית הכנסת יהיו אחוריו לירושלים (שו"ע צ, ז).

אסור לומר או להרהר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה או שאר דברים מסריחים, שנאמר (דברים כג, יד-טו): "וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ וגו' וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ".

כל הנמצא בתוך ד' אמות (כשני מטרים) של אדם, נחשב בכלל מחנהו, לפיכך, אם ישנה צואה בתוך ד' אמותיו, אין מחנהו קדוש ואסור לו להתפלל שם. ואם הצואה מונחת כנגד פניו, כל זמן שהוא רואה אותה – אסור לו להתפלל. ואם ריחה מתפשט, צריך להתרחק ד' אמות ממקום שכלה ריחה. לכתחילה יש להחמיר בזה גם כשהריח מגיע מחדר אחר או משירותים.^[10] גם מי שחוש ריחו נפגע, צריך להתרחק כשאר האנשים שמריחים (שו"ע עט, א).

כדין צואת אדם כך דין כל דבר שנתקלקל והסריח עד שבני אדם רגילים להצטער ממנו. לפיכך, יש להרחיק מנבלה ומצואת בעלי חיים שהסריחה כפי שמתרחקים מצואת אדם (מ"ב עט, כג). לגבי קיא, אם ריחו רע, דינו כצואה. ואם אין ריחו רע, יש מקילים שלא להחשיבו כצואה (עיין מ"ב עו, כ, ואש"י נא, יב).

קרא קריאת שמע או התפלל בתוך ד' אמות של צואה, לא קיים את מצוותו ועליו לחזור ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואם לא ידע שהיתה שם צואה, אם הוא מקום שיש חשש סביר שתהיה בו צואה, והתרשל ולא בדק את נקיות המקום לפני שהתפלל – לא יצא ידי חובתו. ואם הוא מקום שאין סבירות שתהיה בו צואה – יצא בדיעבד ידי חובתו (שו"ע עו, ח; מ"ב לא).

יש אומרים שכך הדין גם בשאר ברכות, שאם אמרן תוך שהוא עובר באיסור תורה, לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור ולברך (מ"ב קפה, ז, ובאו"ה שם). ויש אומרים שרק לגבי קריאת שמע ותפילה החמירו, אבל בשאר ברכות, בדיעבד יצא ידי חובתו (ח"א ג, לג; קצוש"ע ה, י; כה"ח עו, לז; קפה, יד). וכיוון שזו מחלוקת אין לחזור ולברך מספק, וטוב לחזור ולהרהר את הברכה בליבו.

כשפניו של המתפלל מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליו ריח רע – מותר להתפלל שם. ואם הדלת פתוחה גם כשאין מגיע משם ריח רע – אסור להתפלל שם (מ"ב פג, ה).

צואת תינוקות קטנים אינה מסרחת כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של אכילת פרס (כשבע דקות), צריך להרחיק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). ויש שכתבו שהוא מגיל שנה. וכל זה בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו).

כשמתפללים במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. וכל זמן שאין יוצא ממנו ריח רע – מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה את צרכיו, כיוון שהם מכוסים בחיתול ובבגדים, כל זמן שהריח אינו מגיע לזה שאומר דברים שבקדושה, אין בכך איסור (עי' הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה).^[10] ואם הגיע אליו ריח רע ובכל זאת התפלל – צריך לחזור על תפילתו.

כאשר מגיע ריח רע מהביוב לתוך בית הכנסת, אסור להמשיך להתפלל בו. לפעמים סגירת החלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני. בעבר היו מבטלים את הריח על ידי שריפת בגד (כה"ח עט, כ).

נראה שדין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. שכן בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי הרגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ובוודאי האוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים. אלא שהואיל והיו רגילים בריח זה, הוא לא נחשב אצלם לריח רע, ולכן התפללו בבתי כנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות השופכין. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ כשהריח הרע היה מתגבר, היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, ואנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו – אסור להתפלל.

וכן במושבים שיש בהם רפתות ולולים, הריח הרגיל שמגיע לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב שם כריח רע. אבל בעיר הוא נחשב כריח רע ואסור להתפלל לפני שיבטלוהו. ונראה שהמתארחים במושבים הולכים אחר מנהג המקום.

המתפללים בחוץ, צריכים להיזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. וגם כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פניו.

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, שנאמר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". כאשר גבר רואה גבר אחר, או אשה רואה אשה אחרת, רק כאשר מקום הערווה עצמו גלוי אסור לומר דברים שבקדושה. אבל לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים (ברכות כד, ב): "טפח באשה ערווה". וכוונתם, שכל מקום שנשים רגילות לכסות – אסור לגלות, ואם הוא מגולה, אסור לומר מולו דברים שבקדושה (גדרי דין זה נתבארו בשו"ע או"ח סימן עה, ובפנה"ל ליקוטים משפחה ז, ג-ו).

אף שצריך לחנך ילדות ללבוש צנוע מגיל חינוך, האיסור לומר דברים שבקדושה למול טפח שרגילים לכסותו מתחיל משעה שהבת מתחילה להתבגר (שם ז, ז).

אמרו חכמים (ברכות כד, א): "שער באשה ערווה". וכוונתם, לאשה נשואה, שאם אינה מכסה את שער ראשה, אין לומר מולה דברים שבקדושה (גדרי כיסוי הראש נתבארו בפנה"ל שם ז, יז-כ).

הרוצה להתפלל או לברך ברכות או ללמוד תורה, ועומדת מולו אשה שמגלה טפח ממקומות המכוסים, יפנה עצמו לכיוון אחר, כך שלא יוכל לראותה. ואם אינו יכול להסתובב, יביט בסידור או יעצום את עיניו, ויאמר דברים שבקדושה (שו"ע עה, ו; מ"ב עה, סעיפים: א, כט).

לגבי כיסוי הראש, כתבו כמה אחרונים, שהואיל ולצערנו נשים רבות אינן מכסות את ראשן, שער שאינו מכוסה אינו מעורר הרהורים, ובדיעבד אפשר לומר מולו דברים שבקדושה. וכל זה לגבי שיער שדינו קל משאר מקומות מכוסים, שכן מצינו שרווקות אינן חייבות לכסותו, אבל לגבי מקומות המכוסים שבגוף, שגם רווקות צריכות לכסות, אין להקל על פי סברה זו (ערוה"ש עה, ז; בא"ח בא יב; אג"מ ח"א מד, וראו פנה"ל ליקוטים משפחה ז, יז).

אין לומר דברים שבקדושה בסמוך לאשה השרה (שו"ע עה, ג). ושמיעת זמרת מרדיו, לדעת כמה אחרונים, בדיעבד, אינה אוסרת אמירת דברים שבקדושה (ראו בפנה"ל שם ז, יג).