בבוא אדם לבחור לו בית כנסת קבוע, עליו לשקול כמה שיקולים. אם הבחירה היא בין בית מדרש לבית כנסת, מוטב שיקבע את מקומו בבית המדרש, שהוא מקודש יותר והתפילה בו מתקבלת יותר (שו"ע או"ח צ, יח). גם כאשר מספר המתפללים בבית המדרש מועט ממספר המתפללים בבית הכנסת – בית המדרש עדיף (מ"ב צ, נה). אמנם נראה שאם בבית המדרש אינו יכול לקבוע לעצמו מקום, מוטב שיקבע את מקומו בבית הכנסת.
כשיש אפשרות להתפלל בשני בתי כנסת, בית הכנסת שיש בו יותר שיעורי תורה עדיף, שהוא נחשב יותר כבית מדרש. ועוד, שעדיף להצטרף לקהילה שמרבים בה יותר בלימוד תורה.
במקום שיש שני בתי כנסת, באחד מתפללים מרובים ובשני מועטים, מקום המרובים עדיף, כי "ברוב עם הדרת מלך". אמנם אם בבית הכנסת הגדול קשה לשמוע היטב את החזן, עדיף לבחור בית כנסת שבו ניתן לשמוע כראוי את החזן (מ"ב צ, כח). נמצא שככלל, מוטב שבתי הכנסת יהיו גדולים עד כמה שאפשר, שעל ידי כך מתרבה כבוד שמיים. אלא שגבול ישנו, שמעבר לכמה מאות מתפללים, כבר אי אפשר לשמוע היטב את החזן.
אם בבית כנסת אחד רגילים לפטפט בתפילה, ובשני אין מפטפטים, עדיף להתפלל בבית הכנסת שבו שומרים יותר על כבוד התפילה, שבו אפשר לכוון יותר (ספר חסידים תש"ע).
הכלל החשוב ביותר הוא, שהעיקר הכוונה, ולכן מעבר לכל הכללים שאמרו חכמים, המקום שבו המתפלל באופן אישי יוכל לכוון יותר, הוא המקום העדיף (עי' רדב"ז ח"ג תע"ב).
כמו כן ראוי למתפלל להעדיף בית כנסת שמתפללים בו כנוסח אבותיו, אלא שאם בבית כנסת אחר יוכל לכוון יותר, ראוי שיעדיף את בית הכנסת שבו יוכל לכוון יותר (ועיין בהמשך ו, ג).
על כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר, ולכן גם כאשר בית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתו – אל יצטער על טורח הליכתו, שעל כל פסיעה יקבל שכר מרובה.[3]
