ארכיון הקטגוריה: פרק ד – החזן וקדיש של אבלים

א – הראוי להיות שליח ציבור

החזן מנהיג את התפילה. פעמים שכל הקהל אומר איתו את התפילה והוא קובע את הקצב, ופעמים שהוא לבדו אומר את התפילה והקהל עונה אחריו אמן, כבחזרת הש"ץ ואמירת הקדישים. לפיכך צריך שיהיה החזן הגון, בעל שם טוב, עניו, רצוי לחביריו, קולו נעים ורגיל לקרוא בתורה, בנביאים ובכתובים (תענית טז, א; שו"ע נג, ד).

במיוחד יש להקפיד על כך בימים נוראים ובימי תענית, שאז אנו מתפללים ומתחננים לפני הקב"ה שימחל לנו על חטאינו ויצילנו מן הצרות ויקרב את גאולתנו, ואם יהיה פגם בחזן, תפילת הציבור לא תעלה יפה (רמ"א או"ח תקפא, א).

בזמן חז"ל אסור היה לכתוב סידורים, משום שרק דברים שבכתב, היינו תנ"ך, הותר לכתוב, אבל דברים שבעל פה, ובכללם תפילות וברכות שתיקנו חכמים – אסור היה לכתוב (תמורה יד, ב). ואז תפקידו של החזן היה חשוב מאוד, מפני שהוא היה צריך לזכור את כל התפילה על פה ולאומרה בקול רם, כדי להוציא את הרבים ידי חובתם. והיו בוחרים חזן קבוע לתפקיד נכבד זה, וכל מה שאמרו לגבי החזן בתעניות שייך גם לגבי החזן הקבוע. ולכתחילה היה צריך שכל אחד ואחד מן הציבור יסכים למינוי החזן, מפני שהוא היה מוציאו ידי חובתו. אולם כיום, שלכולם יש סידורים והם מתפללים מתוכם, תפקידו של החזן פחות חשוב, ואין נוהגים לבחור חזן קבוע לכל השנה, אלא בכל יום אדם אחר עובר לפני התיבה, ולכן פחות מדקדקים בבחירת החזן (שו"ע נג, יט, מ"ב נג, נג).

ואף על פי כן צריכים הגבאים להשתדל שהחזנים העולים לפני התיבה יהיו הגונים, שומרי תורה ומצוות, ושהציבור יסכים שיהיו שלוחיו, מפני שהם אומרים בשליחותו את חזרת הש"ץ והקדישים (עי' כה"ח נג, פו). בתפילות שבת ויום טוב, שבהם נוהגים שהחזנים שרים ומזמרים חלקים מהתפילה, צריכים להשתדל שהחזנים יהיו בעלי כשרון מוזיקלי וקול ערב.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ב – חזנות לשם שמים

החזנים צריכים לכוון בשירתם לכבוד שמים, אבל אם הם מאריכים בחזנות וכל כוונתם להתגאות בקולם היפה, עליהם הכתוב אומר: "נָתְנָה עָלַי בְּקוֹלָהּ עַל כֵּן שְׂנֵאתִיהָ" (ירמיהו יב, ח). שהם עושים מהתפילה הקדושה קרדום להתגאות בו. ואף מי שכל כוונתו לשם שמים, לא יאריך מדי, כדי שלא יטריח את הציבור (רשב"א, שו"ע נג, יא).

אסור לחזנים לכפול את המילים בברכות ובקדיש, משום שיש בכך שינוי ממטבע שתיקנו חכמים. ואם כפילת המילים יצרה שינוי במשמעות הברכה, הרי שאותן המילים נחשבות להפסק, וצריך החזן לחזור על הברכה מתחילתה. ואם אין בכך שינוי משמעות, אינו צריך לחזור על הברכה, מפני שלא הפסיק בעניין אחר (ועיין באג"מ או"ח ב, כב, יבי"א ו, ז).

אין למנות לחזן קבוע או לחזן בימים נוראים זמר שרגיל לשיר שירים שתוכנם מכוער (רמ"א או"ח נג, כה).

נחלקו הפוסקים אם מותר להשתמש בניגונים של שירים מכוערים לתפילות ופיוטים. למעשה, כאשר מילות השיר המכוער אינן מוכרות לקהל – אפשר להקל, ויעשו במנגינה שינויים כדי להתאימה לתפילה. אבל אם השיר מוכר לקהל, אין להשתמש במנגינתו לתפילה, מפני שבשעה שיזמרוהו יזכרו בנושא המכוער של השיר וכוונת המתפללים עלולה להיפגם.[1]


[1]. ביבי"א ח"ו או"ח ז, סיכם שלדעת מעשה רוקח והגר"ח פלאג'י בכף החיים, אסור להשתמש בניגון של נוכרים לצורך התפילה. אבל למהר"ם לונזאנו, וברכי יוסף סי' תקס, מותר, וכן נהגו רבים מגדולי ישראל. וכן פסק ביבי"א למעשה, ובציץ אליעזר יג, יב, החמיר. ולגבי מנגינות שחוברו לשם עבודה זרה, רוב הפוסקים מחמירים, וכ"כ בספר חסידים רלח, ושו"ת הב"ח הישנות קכז. ואמנם בשו"ת כרך של רומי מיקל ומספר שהיו גדולים שהקשיבו לניגוני הנוצרים והביאום לתפילות ימים נוראים. ועיין בציץ אליעזר שם, שיצא כנגד דבריו בחריפות. לסיכום, דעת רוה"פ, שאם שירי החול המכוערים אינם מוכרים, אין איסור להשתמש במנגינותיהם. ובמנגינות של שירי חול הגונים ומוכרים – מותר להשתמש.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ג – מינוי החזן

החזן הוא שליח הציבור, לפיכך אסור לאדם לתפוס את החזנות בלא שהציבור, או הגבאי שהוא נציגו, יבקש זאת ממנו. ומי שעשה עצמו חזן בניגוד לרצון הציבור – אין עונים אחריו אמן (רמ"א נג, כב).

כשיבוא הגבאי לבקש מאחד המתפללים לעבור לפני התיבה, מן הנימוס שיסרב תחילה, כדי שלא יראה כמי שרוצה להתגאות בחזנותו. וכשימשיך הגבאי לבקש, יכין את עצמו כמי שמוכן לעלות אלא שעדיין ממתין שמא ימצאו ראוי ממנו. וכשיבקש בשלישית, יתרצה ויתחיל להתפלל. ואם המבקש הוא אדם גדול – יעלה מיד, שאין ראוי לסרב לגדול (ברכות לד, א; שו"ע נג, טז). ונראה שמי שסרב לגבאי באחת התפילות הקודמות, כשיבוא הגבאי לבקש ממנו שוב בתפילה הבאה, יחשיב את עצמו כמי שפונים אליו עתה בפעם השנייה, ויכין את עצמו לעמוד אלא שימתין לראות אם יש שם ראוי ממנו, ואם יבקש ממנו שוב, יעמוד מיד.

היודע להתפלל ומסרב יותר ממה שאמרו חכמים, פוגע בכבוד התפילה ובכבוד שמים. וכן מי שחננו ה' בכשרון שירה וקול ערב, לא יהיה סרבן בשבתות ובימים טובים, שבהם התפילות מעוטרות בשירה וזמרה. ואם הוא מסרב להתפלל מתוך עקשות או עצלות, ואינו משבח לה' בקולו, ראוי לו שלא בא לעולם (ספר חסידים תשס"ח). ואמרו חכמים על נבות היזרעאלי שהיה קולו ערב ונאה, והיה עולה ברגלים לבית המקדש שבירושלים, והיו כל ישראל מתכנסים לשומעו. פעם אחת לא עלה מפני שרצה לשמור על כרמו, ובעוון זה נתפס, והעידו עליו בני בליעל שמרד במלך, ואבד מן העולם (פסיקתא רבתי כ"ה).

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ד – הלבוש הראוי לתפילה, פוחח ושנתמלא זקנו

אמרו חכמים (מגילה כד, א) שפוחח, שהוא מי שמלבושיו אינם מכסים את גופו באופן מכובד, לא יקרא בתורה ולא יעבור לפני התיבה. לפיכך, אין למנות לחזן מי שלבוש בחולצה ללא שרוולים, או במכנסיים קצרים.

אבל מי שיש לו חולצה עם שרוולים קצרים המגיעים עד קרוב למרפק – יכול להיות חזן. ואם השרוולים שלו קצרים מאוד ואינם מגיעים עד קרוב למרפק, יכסה את זרועותיו עד המרפק בטלית.[2]

למנהג אשכנזים, לכתחילה החזן צריך להתעטף בטלית לכבוד התפילה, וכן נוהגים גם בתפילת ערבית (מ"א יח, ב). ולמנהג ספרדים, החזן אינו צריך להתעטף בטלית. אמנם כאשר החזן אינו לבוש בלבוש מכובד, כגון שאין לו חליפה, נכון שיתעטף בטלית (הרב אליהו). אם התפילה בלילה, החזן שמתעטף בטלית אינו מברך עליה, משום שלדעת הרא"ש צריך לברך על טלית בלילה, ולדעת הרמב"ם אין מברכים, וספק ברכות להקל. ויש מדקדקים להתעטף בטלית של חבר, תוך שהם מכוונים שלא לקנותה, וכיוון שטלית שאולה פטורה מציצית, לכל הדעות אין מברכים עליה (ט"ז תקפא, ב).

עוד אמרו חכמים שאין למנות לחזן קבוע מי שעדיין לא נתמלא זקנו, שאין זה כבוד הציבור וכבוד התפילה שנער שעוד לא גמר להתבגר יהיה חזן קבוע, אבל בדרך ארעי גם נער שעדיין לא התחיל להצמיח זקן רשאי לירד לפני התיבה. ואם הגיע לגיל שמונה עשרה וכבר התחיל לצמוח לו קצת זקן, יכול להתמנות לחזן קבוע, וכן מי שהגיע לגיל עשרים, למרות שלא צמח לו זקן, מותר למנותו לחזן קבוע, שהואיל וברור לכל שהוא גדול, אין בכך גנאי לציבור ולתפילה (שו"ע נג, ו-ח).

לפי זה כתבו כמה אחרונים (פמ"ג ובאו"ה), שנער צעיר שאחד מהוריו נפטר, אם לא נתמלא זקנו, לא יהיה חזן קבוע בתפילת שחרית ומנחה, אלא יסתפק באמירת קדיש. אבל בתפילת ערבית, שאין בה חזרת הש"ץ, יוכל להתפלל באופן קבוע.[3]


[2]. רש"י פירש פוחח שכרעיו נראים. מכאן שהרגליים צריכות להיות מכוסות לפחות עד הברך. ולא חילקתי בין מעל הברך למתחתיו, מפני שכיום רוב האנשים אינם רגילים לילך לפני אנשים חשובים במכנסיים שעד הברך, ולכן גם שאר המתפללים צריכים ללבוש מכנסיים ארוכים. אמנם בקיבוצים או בחברות נוער שבהם הכל רגילים ללבוש מכנסיים קצרים, וכך באים לפני אנשים נכבדים, מותר לחזן ללבוש מכנסיים שמגיעות עד הברך.

לגבי הזרועות: הרי"ף והרמב"ם והטור סוברים שפוחח הוא מי שכתפיו מגולות, לפיכך אם יש לו חולצה עם שרוולים קצרים מאוד, יכול להיות חזן. וכן פסק במ"ב נג, לט. אמנם בשו"ע נג, יג, פסק עפ"י העיטור, שגם אם זרועותיו מגולות הוא פוחח, וכ"כ ב"ח. לפי זה החזן צריך להיות עם שרוולים עד המרפק. אמנם יתכן שגם לפי שו"ע אין צריך לדקדק וגם עד קרוב למרפק נחשב כעד המרפק. ויש מחמירים שהחזן יהיה עם שרוול ארוך, וכ"כ בישכיל עבדי ח"ז עמ' שכ"ט, שכך צנוע ומקובל ללכת בפני אנשים חשובים. וכיוון שהרי"ף והרמב"ם ורוה"פ מקילים לגמרי בזרועות, אפשר להקל בשרוולים שמגיעים עד קרוב למרפק. והמהדרים מכסים את כל היד בשרוול ארוך. וכך נהג מו"ר הרצי"ה לדקדק שיהיו החזנים עם שרוולים ארוכים.

[3]. בחולין כד, ב: "תנו רבנן: נתמלא זקנו ראוי ליעשות שליח ציבור ולירד לפני התיבה". ושאל התוס' הרי במגילה כד, א, למדנו שבן שלוש עשרה יכול לרדת לפני התיבה. ותרץ, שבדרך ארעי יכול להיות חזן, אבל לא בקביעות או בתעניות. וכך דעת רוב הראשונים. אמנם הרמב"ן והר"ן סוברים שמי שלא נתמלא זקנו, אף בדרך ארעי לא יהיה חזן, ורק כשאין שם מי שיתפלל יכולים למנות לחזן בן שלוש עשרה. המתגלח נקרא שנתמלא זקנו. (מו"ר הרצי"ה נהג להדר שיהיה החזן בעל זקן ממש. ואולי גם התכוון לעודד בכך את בני הישיבה לגדל זקן).

נער צעיר שאבל על אחד מהוריו, לפמ"ג ובאו"ה נג, ו, 'יוכל', לא יהיה חזן קבוע. ובשו"ת שיבת ציון י"ח, כתב, שמנהגם שלא לדקדק בזה אלא מניחים לנערים האבלים לעבור לפני התיבה כל השנה, שהציבור מוחל להם. ע"כ. אלא שצריך לדעת שאכן לרמב"ם הציבור יכול למחול על כבודו, אבל לרא"ש אין הציבור יכול לוותר בזה (מפני שיש בזה גם כבוד שמים). ועוד דנו לגבי ישיבה של צעירים, שכתב בבית ברוך כט, מה, שכיוון שכולם צעירים, ודאי מוחלים על כבודם. ושוב, דבריו יצדקו אליבא דהרמב"ם בלבד. ועוד שאם יש שם בני חמש עשרה ושש עשרה, כמעט תמיד יש ביניהם שנתמלאו זקנם. וכיוון שהדבר בספק, יחליט הרב לפי העניין. ←

כתבו מ"א ומ"ב נג, כה, שאין צריך שיעידו על בן שלוש עשרה שהביא שתי שערות, שסומכים על החזקה. אמנם בפמ"ג כתב שלרמב"ם הסובר שתפילה מהתורה – צריך עדות. אולם נראה שהואיל ואין החזן מוציא ידי חובת תפילה, לכו"ע אין צריך עדות.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ה – תפילת אבלים

האבל על אחד מהוריו אומר קדיש בשנה הראשונה. ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, להצילו מדינה של גיהנם, שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את השם באמירת קדיש, מתרבות זכויותיו. אומרים קדיש גם אחר הורים שהיו צדיקים גמורים, וכן אחר מי שנהרג על קידוש השם. ועל אף שמובטח להם שהם בני עולם הבא, מכל מקום יש לנשמתם נחת רוח ועליית מדרגה מהקדיש שבניהם אומרים אחריהם. וברור שצריך לומר קדיש אחר הורים רשעים, כי הם נצרכים לו מאוד, כי הוא מיקל מעליהם את דינה של גיהנם. ואפילו אחר מי שאיבד את עצמו לדעת אומרים קדיש, ולמרות שאמרו חכמים שאין מתאבלים עליו, ואין לו חלק לעולם הבא, מכל מקום הקדיש שבניו אומרים אחריו מועיל לתקן במקצת את נשמתו.[4]

אם הבן יודע לעבור לפני התיבה, טוב שיהיה חזן בימות החול, שיש מזה יותר תועלת לנפטר. ואם קשה לו, ישתדל לעבור לפני התיבה מ'אשרי' שאחר התחנון עד לסוף התפילה. ובמיוחד טוב להיות חזן בתפילת ערבית, שאז מתגברים הדינים בגיהנם, ובמיוחד במוצאי שבת, שאז חוזרות הנשמות לגיהנם. וכל זה בתנאי שאכן הבן יודע להיות חזן, אבל אם אינו יודע לבטא את המילים כראוי, או שקולו משונה, או שהוא מקצר או מאריך מדי, עדיף שלא יהיה חזן אלא יסתפק באמירת קדיש. ואם יתעקש להיות חזן כנגד רצון הציבור, במקום לקדש את השם יתחלל שם שמיים על ידו, ויגרום צער לנפטר. ובכלל צריכים האבלים לדעת, שעם כל החשיבות של החזנות ואמירת הקדיש, החשוב והמועיל ביותר לעילוי נשמתו של הנפטר, שבניו ירבו בלימוד תורה, צדקה ושאר מצוות.

בשבתות וחגים המנהג שהאבלים אינם עוברים לפני התיבה, שאין נותנים ביטוי לאבלות בשבת וחג (רמ"א יו"ד שעו, ד). ורבים נוהגים שאף בראש חודש וחנוכה אינם עוברים לפני התיבה.[5] גם כאשר הציבור חפץ שהאבל יעבור לפני התיבה בשבת או חג, למנהג אשכנז לא יעבור, ולמנהג ספרד – יעבור.

יש קהילות שרבו בהם האנשים שאינם יודעים לעבור לפני התיבה, ועל כן תקנו שהאבלים לא יעברו לפני התיבה, אבל בתפילת ערבית ראוי שלא למנוע את האבלים המסוגלים להיות חזנים מלעבור לפני התיבה (מ"ב נג, סא).


[4]. במס' סופרים פרק יט מובא שהאבלים אומרים קדיש. ובאור זרוע ח"ב סו"ס נ, מובא מעשה מהמדרש, שמת אחד נתייסר מאוד בחטאיו החמורים שעשה בעודו חי, וראהו ר' עקיבא, ורצה להצילו מיסוריו, וברר שיש לו בן, והיה הבן עם הארץ גמור, וטרח הרבה ללמדו עד שיכל לומר עליו קדיש. ואחר זאת נתגלה אותו המת לר' עקיבא, ואמר לו: רבי, תנוח דעתך בגן עדן כשם שהנחת את דעתי והצלתני מדינה של גיהנם. הרי שהקדיש מועיל לרשעים (ב"י יו"ד שעו). וכ"כ בחת"ס אה"ע סו"ס סט, שהתפילה מועילה גם למאבד את עצמו לדעת שאין לו חלק לעוה"ב, וכפי שהתפלל דוד על אבשלום בנו. ועיין ביבי"א ח"ו, יו"ד לו. להבדיל, כתב בשו"ת מהרי"ל צו, שגם על צדיקים אומרים קדיש.

מי שנצרך לומר קדיש ואיחר לתפילה, וכשהציבור הגיע לסיום שיר של יום הוא באמצע פסוקי דזמרא, ואח"כ לא תהיה לו הזדמנות לומר קדיש יתום, יכול להפסיק לומר קדיש. אבל לקדיש דרבנן לא יפסיק (שו"ת מהרש"ג א, מח, יבי"א ח"ז י). ונלענ"ד שאם אין שם מי שיאמר קדיש דרבנן, יפסיק גם כדי לומר קדיש דרבנן.

[5]. בבאו"ה סי' קלב, כתב שבכל יום שאין אומרים 'למנצח' האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. לעומת זאת כתב מ"ב בסי' תקפא, ז, שבר"ח יכול האבל להתפלל שחרית מנחה וערבית, אבל לא הלל ומוסף. ולעומת זאת כתב לגבי חנוכה בסי' תרפג, א, שלא יתפלל שחרית, וכך הוא המנהג הרווח וכפי שכתבתי למעלה, ובכלל זה גם אינם חזנים בפורים וחול המועד. ויש נוהגים שאפילו בט"ו באב וט"ו בשבט ופורים קטן ול"ג בעומר אין האבלים יורדים לפני התיבה. ועיין בפס"ת קלב, לא.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ו – עד מתי נוהגים לומר קדיש, ויום היורצייט

מנהג אשכנזים, שהאבלים יורדים לפני התיבה ואומרים קדיש במשך אחד עשר החודשים שאחר הפטירה, מפני שדין הרשעים בגיהנם שנים עשר חודש, ואם יאמרו על הנפטר קדיש כל שנים עשר החודשים, יראו כמחשיבים אותו לרשע (רמ"א יו"ד שעו, ד). ומנהג ספרדים, להפסיק רק שבוע אחד בתחילת חודש השנים עשר, ואח"כ ממשיכים לעבור לפני התיבה ולומר קדיש עד יום השנה (ברכ"י שם). קדיש שאחר שיעור שאינו במסגרת התפילה יכולים האבלים לומר בכל החודש השנים עשר (רב פעלים ח"ד יו"ד לב). על מי שידוע שהיה רשע, כגון מי שאיבד עצמו לדעת או מומר, אומרים קדיש כל שנים עשר החודשים (פ"ת יו"ד שעו, ט).

גם ביום היורצייט (יום פטירת אב או אם) נוהגים לומר קדיש ולירד לפני התיבה. ומנהג ספרדים, שמערב שבת שלפני היורצייט מתחילים לומר קדיש עד יום הפטירה, ומי שמרוצה לציבור, טוב שגם יהיה חזן (כה"ח נה, כג). וגם בין האשכנזים יש שנוהגים לרדת לפני התיבה בשבת שלפני היורצייט ובערבית של מוצאי אותה השבת (פני ברוך לט, ב). אבל אין הם יכולים לדחות אבל בתוך שנתו או מי שיש לו יורצייט באותו יום ממש (פס"ת קלב, כו). יום היורצייט נקבע לפי יום הפטירה ולא לפי יום הקבורה. ואף בסיום השנה הראשונה נקבע היורצייט ביום הפטירה.[6]


[6]. ואף שלעניין אבלות, מונים מיום הקבורה לשבעה, לשלושים ולשנים עשר חודש, מ"מ היורצייט הוא ביום המיתה. ויש נוהגים בשנה הראשונה לעשות היורצייט ביום הקבורה, אבל המנהג העיקרי לעורכו גם בשנה הראשונה ביום המיתה, כמובא בפני ברוך לט, לה, יבי"א (יו"ד ה, לב). בשנה מעוברת, לדעת שו"ע (או"ח תקסח, ז) היורצייט באדר ב', ולרמ"א באדר א'. וכשנפטר בא' דר"ח אדר ב', שהוא ל' באדר א', בשנה שאינה מעוברת היורצייט בא' דר"ח אדר, שהוא ל' שבט (מ"ב תקסח, מב, ועיין פני ברוך לט, לו-לז). לשאר הלכות אמירת קדיש עיין בפני ברוך לד, וחזון עבדיה אבלות ח"א עמ' שלב.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ז – סדרי קדימה

בעבר נהגו באשכנז שרק אחד היה אומר קדיש, ואזי כשהיו כמה אבלים שנצרכו לומר קדיש, היה צריך לקבוע את סדר הקדימויות ביניהם. אבל כיום נוהגים אשכנזים כספרדים, שכל הנצרכים לומר קדיש – אומרים אותו ביחד. ואפילו אם יצא שכל הציבור יאמר קדיש ולא יהיה שם מי שיענה אחריהם אמן, אין הדבר פוסל את הקדיש, אלא שלכתחילה טוב שיהיו שם שניים שיענו אחריהם אמן (כה"ח נה, לא). כאשר שניים ויותר אומרים קדיש, ישתדלו לאומרו יחד, מילה במילה, ולשם כך טוב שאומרי הקדיש יעמדו יחדיו. ואם בית הכנסת גדול וקשה להם להתקבץ למקום אחד, אפשר בדיעבד שבכל אזור יהיה אומר קדיש אחד, ואלה שסביבו יענו אחריו.

כשיש שני אבלים שיודעים לעבור לפני התיבה ומקובלים על הקהל, צריך לילך לפי סדרי העדיפויות. זה הכלל: הנמצא באבלות שבעה קודם למי שנמצא באבלות שלושים, והנמצא באבלות שלושים קודם למי שבשנת אבלותו. ויום היורצייט שווה לאבלות שלושים. ואם יש שם שני אבלים השווים בזכותם, יחלקו ביניהם את התפילות. ואפשר שיחלקו את תפילת שחרית, אחד יתפלל את עיקר התפילה עד אחר תחנון, והשני מ'אשרי' עד סוף התפילה, ולמחרת יחליפו (באו"ה קלב, מאמר קדישין).

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה

ח – אמירת קדיש על מי שאין לו בן גדול

איש או אשה שנפטרו והשאירו אחריהם בן קטן, אף שלא הגיע למצוות, הוא יאמר עליהם קדיש. ולשם כך נתקן קדיש יתום, שהרי לגדול – עדיף שירד לפני התיבה לעילוי נשמת הוריו, אבל לקטן שאינו יכול להיות חזן – תיקנו קדיש (רמ"א יו"ד שעו, ד). ואפילו אם הקטן לא הגיע עדיין לחינוך, מקריאים לו את הקדיש, והיתום יחזור אחר המקריא מילה במילה, והקהל יענו אחריו אמן. (לפי כוונות האר"י, יש להקפיד שגדול יאמר יחד עם הקטן את קדישי היתום הכלולים בי"ב הקדישים שצריך לשמוע בכל יום. ועיין בהמשך כג, י).

איש או אשה שנפטרו ולא זכו להניח אחריהם בן, או שיש להם בן אבל אינו ירא שמים ואינו מוכן לבא לבית הכנסת לומר אחריהם קדיש, אם יש להם נכד ירא שמים – יאמר הנכד במשך כל השנה את הקדיש. כשאין נכד שיכול לומר קדיש ויש להם חתן, יאמר החתן קדיש. הנכד או החתן רשאים לומר קדיש כאשר אחד מהוריהם נפטר, או כשהוריהם מסכימים שיאמר קדיש. אבל מי שהוריו מקפידים עליו שלא יאמר קדיש בעוד שניהם חיים, לא יאמר קדיש על סבו או חותנו.

כשאין לנפטר חתן, יאמר האב על בנו קדיש. כשהאב אינו בחיים, יאמר עליו קדיש אחיו או אחיינו.

כשכל הקרובים הללו אינם יכולים לומר אחריו קדיש, ישכרו מכספי ירושתו אדם ירא שמים שיאמר אחריו קדיש, וטוב לשכור מי שעוסק בתורה. אם יש במשפחתם מי שעוסק בתורה, הוא קודם לאדם זר. ויש חשיבות לתשלום עבור הקדיש, כדי להבטיח את קיום אמירתו. ועוד, שאם ישלמו למי שעוסק בתורה או לעני מטופל בילדים, תתווסף לנפטר על ידי כך עוד זכות.[7]

ילד קטן שנפטר, אם כבר הגיע לגיל חינוך, אביו אומר עליו קדיש (פ"ת יו"ד שעו, ג). ויש נוהגים לומר קדיש אף על תינוק קטן (עיין פני ברוך לד, ל).

המשכיר עצמו לומר קדיש, יכול להשכיר עצמו עבור כמה אנשים, ובתנאי שיצא לו לומר לפחות קדיש אחד ביום עבור כל אחד מהנפטרים (אג"מ יו"ד א, רנד; ועי' פני ברוך לד, כג-כח).

בן מאומץ, נכון שיאמר על הוריו קדיש. וקל וחומר שאם אין להם בן אחר, שמצווה שיאמר קדיש על הוריו המאמצים. גר צדק, טוב שיאמר קדיש על הוריו הגוים (שו"ת זקן אהרן יו"ד פז).


[7]. גם כשיש לנפטר בת, ישכרו גבר שיאמר אחר הנפטר קדיש. ואמנם במשך הדורות היו מקומות שבעת שהנפטר השאיר אחריו בת בלבד, היא אמרה אחריו קדיש, בביתה או בחדר הסמוך לביהכ"נ. והיו שהורו שאם הבת קטנה מגיל י"ב שתאמר קדיש בביהכ"נ. אבל המנהג שהתקבל שאינן אומרות קדיש, וכתב בשו"ת חוות יאיר רכב, שיש למחות שלא יאמרו קדיש, כדי שלא להחליש את כח המנהגים. וכ"כ בילקוט יוסף חלק אבלות כג, יא, ובפני ברוך לד, כ, ובפס"ת קלב, לג. וכך הוא המנהג הרווח. ומ"מ במקומות שהדבר נדרש, ואין חשש שיחליש את המנהגים, או מפני שממילא נחלשו או מפני שהם יראי שמיים ומדקדקים במצוות, וגם אין חשש שהדבר יגרום למחלוקת, רב המקום רשאי להורות שיאמרו קדיש מעזרת נשים, לפי התנאים שיקבע, שכבר למדנו שהיו מקומות שכך נהגו בעבר. בהלכה זו ודוגמותיה אנו נפגשים עם התפקיד החשוב של רב המקום או רב בית הכנסת, שעליו האחריות להנחלת התורה ומצוותיה וערכיה. ועל כן חשוב שלכל קהילה יהיה רב מובהק שמבין לליבם של בני הקהילה. כמו כן חשוב שבני הקהילה יבצרו את מעמדו ולא יעוררו כנגדו מחלוקת בעת שהוא מכריע לאחד הצדדים.

פורסם בקטגוריה פרק ד - החזן וקדיש של אבלים | כתיבת תגובה