האבל על אחד מהוריו אומר קדיש בשנה הראשונה. ויש מזה תועלת גדולה לנפטר, להצילו מדינה של גיהנם, שכיוון שבנו שהשאיר אחריו בעולם הזה מקדש את השם באמירת קדיש, מתרבות זכויותיו. אומרים קדיש גם אחר הורים שהיו צדיקים גמורים, וכן אחר מי שנהרג על קידוש השם. ועל אף שמובטח להם שהם בני עולם הבא, מכל מקום יש לנשמתם נחת רוח ועליית מדרגה מהקדיש שבניהם אומרים אחריהם. וברור שצריך לומר קדיש אחר הורים רשעים, כי הם נצרכים לו מאוד, כי הוא מיקל מעליהם את דינה של גיהנם. ואפילו אחר מי שאיבד את עצמו לדעת אומרים קדיש, ולמרות שאמרו חכמים שאין מתאבלים עליו, ואין לו חלק לעולם הבא, מכל מקום הקדיש שבניו אומרים אחריו מועיל לתקן במקצת את נשמתו.[4]
אם הבן יודע לעבור לפני התיבה, טוב שיהיה חזן בימות החול, שיש מזה יותר תועלת לנפטר. ואם קשה לו, ישתדל לעבור לפני התיבה מ'אשרי' שאחר התחנון עד לסוף התפילה. ובמיוחד טוב להיות חזן בתפילת ערבית, שאז מתגברים הדינים בגיהנם, ובמיוחד במוצאי שבת, שאז חוזרות הנשמות לגיהנם. וכל זה בתנאי שאכן הבן יודע להיות חזן, אבל אם אינו יודע לבטא את המילים כראוי, או שקולו משונה, או שהוא מקצר או מאריך מדי, עדיף שלא יהיה חזן אלא יסתפק באמירת קדיש. ואם יתעקש להיות חזן כנגד רצון הציבור, במקום לקדש את השם יתחלל שם שמיים על ידו, ויגרום צער לנפטר. ובכלל צריכים האבלים לדעת, שעם כל החשיבות של החזנות ואמירת הקדיש, החשוב והמועיל ביותר לעילוי נשמתו של הנפטר, שבניו ירבו בלימוד תורה, צדקה ושאר מצוות.
בשבתות וחגים המנהג שהאבלים אינם עוברים לפני התיבה, שאין נותנים ביטוי לאבלות בשבת וחג (רמ"א יו"ד שעו, ד). ורבים נוהגים שאף בראש חודש וחנוכה אינם עוברים לפני התיבה.[5] גם כאשר הציבור חפץ שהאבל יעבור לפני התיבה בשבת או חג, למנהג אשכנז לא יעבור, ולמנהג ספרד – יעבור.
יש קהילות שרבו בהם האנשים שאינם יודעים לעבור לפני התיבה, ועל כן תקנו שהאבלים לא יעברו לפני התיבה, אבל בתפילת ערבית ראוי שלא למנוע את האבלים המסוגלים להיות חזנים מלעבור לפני התיבה (מ"ב נג, סא).
מי שנצרך לומר קדיש ואיחר לתפילה, וכשהציבור הגיע לסיום שיר של יום הוא באמצע פסוקי דזמרא, ואח"כ לא תהיה לו הזדמנות לומר קדיש יתום, יכול להפסיק לומר קדיש. אבל לקדיש דרבנן לא יפסיק (שו"ת מהרש"ג א, מח, יבי"א ח"ז י). ונלענ"ד שאם אין שם מי שיאמר קדיש דרבנן, יפסיק גם כדי לומר קדיש דרבנן.
[5]. בבאו"ה סי' קלב, כתב שבכל יום שאין אומרים 'למנצח' האבלים אינם יורדים לפני התיבה, ושורשו במהרי"ל כב. לעומת זאת כתב מ"ב בסי' תקפא, ז, שבר"ח יכול האבל להתפלל שחרית מנחה וערבית, אבל לא הלל ומוסף. ולעומת זאת כתב לגבי חנוכה בסי' תרפג, א, שלא יתפלל שחרית, וכך הוא המנהג הרווח וכפי שכתבתי למעלה, ובכלל זה גם אינם חזנים בפורים וחול המועד. ויש נוהגים שאפילו בט"ו באב וט"ו בשבט ופורים קטן ול"ג בעומר אין האבלים יורדים לפני התיבה. ועיין בפס"ת קלב, לא.
