ארכיון הקטגוריה: פרק כד – תפילת מנחה

א – עניינה

אמרו חכמים: "לעולם יהא אדם זהיר בתפילת המנחה, שהרי אליהו לא נענה אלא בתפילת המנחה" (ברכות ו, ב). וצריך להזהיר על מנחה במיוחד, הואיל ותפילת שחרית זמנה קבוע וברור – מיד אחר שיקום משנתו בבוקר, ותפילת ערבית אחר שיחזור לביתו. אבל בשעת המנחה פעמים רבות שאדם טרוד בעסקיו, ועליו להתגבר על טרדותיו ולייחד זמן לתפילת המנחה.

אכן עניינה של תפילת המנחה לקדש את עבודת יומו של האדם, אל מול כל המכשולים והקשיים, המשטינים והמקטרגים. ולכן דווקא על ידי תפילת המנחה נענה אליהו במלחמתו בעובדי הבעל.

בתפילת מנחה אדם מקדש את חיי המעשה שלו, ולכן יש ממנה קידוש השם מיוחד. ואולי לכן נקראת תפילה זו 'מנחה', לשון נדבה ומתנה. כי בתפילת שחרית כבר קיימנו את חובתנו להודות לה' על כל הטוב שנתן לנו, ובתפילת מנחה אנו מוסיפים ומתפללים. תפילת שחרית היא על מה שה' נתן לנו ברוב חסדיו, ותפילת מנחה עולה מתוך חיי המעשה שלנו.

פורסם בקטגוריה פרק כד - תפילת מנחה | כתיבת תגובה

ב – סדר התפילה

רוב הגאונים והראשונים סוברים, שאין צריך לומר קרבנות לפני תפילת מנחה. וכן הרמב"ם (הל' תפילה ט, ח), ושולחן ערוך, לא הזכירו שאומרים קרבנות במנחה. ויש מהראשונים שכתבו לומר את פרשת התמיד והקטורת לפני מנחה, שכשם שראוי לאומרם לפני שחרית, כך ראוי לאומרם לפני מנחה (רמ"א רלד, א; קלב, ב). והנוהגים על פי האר"י מקפידים יותר לומר קרבנות לפני תפילת מנחה (כה"ח רלב, ו; פס"ת רלד, א).

הכל נוהגים לומר מזמור 'תהלה לדוד' (אשרי) לפני התפילה, וזאת מפני שראוי לסדר שבחו של מקום לפני תפילת עמידה. והרי הוא כעין 'פסוקי דזמרה' שלפני תפילת מנחה (עיין לעיל יד, א-ב). אמנם אין חיוב גמור לאומרו לפני מנחה, ולכן כשזמן מנחה עומד לעבור, ידלג על 'תהלה לדוד' ויתחיל מיד בעמידה (מ"ב רלד, ו). וכן כאשר הציבור עומד להתחיל עמידה, ידלג על 'תהלה לדוד' כדי שיתחיל להתפלל יחד עמהם במניין (מ"ב קח, יד; אול"צ ח"ב טו, ג).

אחר 'תהלה לדוד' אומר החזן חצי קדיש, ואחריו מתחילים להתפלל עמידה בלחש, ואח"כ החזן אומר את חזרת הש"ץ. ואין הכהנים נושאים את כפיהם בחזרת הש"ץ, מחשש שמא ישתו יין בסעודה שלפני כן ויבואו לישא את כפיהם באיסור. אבל בתענית ציבור אין חשש כזה, ולכן נושאים כפיים (ובתנאי שמתפללים אחר פלג המנחה, כמבואר לעיל כ, ה).

אחר התפילה אומרים תחנונים. למנהג ספרד וחסידים אומרים: וידוי, י"ג מידות רחמים ונפילת אפיים. ולמנהג אשכנז ותימן (בלאדי), אומרים רק נפילת אפיים. אחרי התחנונים החזן אומר קדיש תתקבל. ובימים שאין אומרים בהם תחנון (כמבואר כא, ז-ח), החזן אומר קדיש תתקבל אחר חזרת הש"ץ.

ספרדים אומרים 'למנצח בנגינות' (תהלים סז) ואחריו קדיש יתום, ומסיימים את התפילה ב'עלינו לשבח'. והאשכנזים אינם אומרים 'למנצח', ואומרים קדיש יתום אחר 'עלינו לשבח'.

פורסם בקטגוריה פרק כד - תפילת מנחה | כתיבת תגובה

ג – זמנה כנגד זמן התמיד

תקנו חכמים את זמנה של תפילת המנחה כנגד תמיד של בין הערביים. מעיקר הדין זמן התמיד אחר שש שעות, שאז הוא חצות היום, והחמה מתחילה לנטות לצד מערב. אלא שחששו חכמים שמא יטעו בהערכת מקומה של החמה, לפיכך תקנו שרק אחר חצי שעה יוכלו להקריב את התמיד של בין הערביים, נמצא שזמן מנחה מתחיל בשש שעות ומחצה של היום.[1]

בפועל נהגו להקריב את התמיד של בין הערביים אחר תשע שעות ומחצה של היום, מפני שתמיד של בין הערביים הוא הקרבן האחרון, החותם את היום, ואחריו אי אפשר היה להקריב עולות ושלמים, חטאות ואשמים, לפיכך דחו את הקרבתו לאחר תשע שעות ומחצה.

ורק בערב פסח שחל בערב שבת היו מקריבים את התמיד מיד אחר שש שעות ומחצה, מפני שזמן הקרבת הפסח אחר קרבן התמיד, וכדי להספיק להקריב את קרבנות הפסח של כל ישראל עד כניסת השבת, נצרכו להקדים את הקרבת התמיד ככל האפשר.

זה שורש חלוקת זמן המנחה לשני חלקים: 'מנחה-גדולה' ו'מנחה-קטנה'. זמנה של 'מנחה-גדולה' משש שעות ומחצה ועד תשע שעות ומחצה, ומצד הדין זמנה ראוי להקרבת התמיד, אולם בפועל רק במקרים נדירים התמיד הוקרב ב'מנחה-גדולה'. וזמנה של 'מנחה-קטנה' מתשע שעות ומחצה ועד סוף שתים עשרה שעות, כלומר עד סוף היום, ובה היו רגילים להקריב את התמיד של בין הערביים. וקראו למנחה הראשונה 'גדולה' מפני שזמנה ארוך יותר – שלוש שעות, והשניה שזמנה שעתיים ומחצה נקראת 'קטנה'. וכבר למדנו ששעות אלו זמניות. מחלקים את משך היום לשנים עשר חלקים, וכל חלק נקרא שעה זמנית, בקיץ שהיום מתארך השעות ארוכות, ובחורף שהיום קצר השעות קצרות (עיין לעיל יא, י).

כיוון שבפועל היו מקריבים את התמיד ב'מנחה-קטנה', לדעת הרמב"ם לכתחילה צריך להתפלל מנחה באותה שעה, ורק בדיעבד אפשר לצאת ידי חובת מנחה בזמן של 'מנחה-גדולה'. וכך נפסק בשולחן ערוך (רלג, א). אמנם מנגד יש סוברים שכיוון שמעיקר הדין זמן התמיד מתחיל משש שעות ומחצה, אפשר לכתחילה להתפלל מנחה בזמן של 'מנחה-גדולה' (רי"ף ורא"ש). ויש אומרים שאף ראוי לכתחילה להקדים את תפילת מנחה ככל האפשר, שזריזים מקדימים למצוות (רס"ג).

למעשה, עדיף להתפלל בשעת 'מנחה-קטנה'. אולם בשעת הצורך אפשר לכתחילה להתפלל 'מנחה-גדולה'. למשל, מי שיש לו שתי אפשרויות: להתפלל במניין 'מנחה-גדולה' או ביחידות 'מנחה-קטנה', עדיף שיתפלל במניין 'מנחה-גדולה'. וכן מי שנוהג לאכול ארוחת צהרים אחר שהגיע זמן 'מנחה-גדולה', אף שלהלכה הוא רשאי לסמוך על המקילים ולאכול לפני שיתפלל מנחה (כמבואר בהלכה ו), לכתחילה טוב יותר שיתפלל במניין לפני כן. וכן נוהגים בישיבות רבות.[2]


[1]. טעה והתפלל בחצי שעה הראשונה שאחר חצות, נחלקו האחרונים אם יצא בדיעבד, למ"א לא יצא, ולפר"ח יצא. בשעה"צ רלג, ו, נשאר בצ"ע, ובכה"ח ב מסיק שכיוון שהתפילה מדרבנן, בספק מקילים ולא יחזור להתפלל. עוד נסתפקו, אם חצי שעה זו זמנית או קבועה. בשעה"צ רלג, ח, נוטה לומר שהיא זמנית.

[2]. כן נפסק במ"ב רלג, א, והרחיב בזה יחו"ד ד, יט. ויש עוד סברה להתפלל לכתחילה סמוך לשקיעה, עפ"י הגמ' ברכות כט, ב, שאמר ר' יוחנן, מצווה להתפלל עם דמדומי חמה, ופירש רש"י, דהיינו סמוך לשקיעה. וכן דעת ר"ח (הובא בהגה"מ פ"ב מהל' תפילה), ואע"פ דלייטו עלה במערבא, זהו כשמאחר ביותר, אבל לפני השקיעה מעט הוא הזמן המשובח. וכך נהג האר"י ז"ל. אמנם המהרש"א פירש את הגמ' על שחרית, שמצווה להתפלל עם דמדומי חמה, בהנץ. ועיין ביחו"ד ד, יט, שהביא כמה ראשונים שסוברים כרס"ג שעדיף להזדרז להתפלל מנחה מיד בתחילת זמנה. ועיין בפס"ת רלג, 11-12.

פורסם בקטגוריה פרק כד - תפילת מנחה | כתיבת תגובה

ד – סוף זמנה

זמן תפילת המנחה נמשך עד הערב, אלא שנחלקו הפוסקים עד אימתי בדיוק זמנה, ומחלוקתם תלויה בשאלה, מתי מסתיים זמן הקרבת התמיד של בין הערביים. יש אומרים שזמן זריקת דם התמיד היה עד שקיעת החמה בלבד, ולכן עד שקיעת החמה אפשר להתפלל מנחה (תר"י, הגר"א, מ"ב רלג, יד). ויש אומרים שזמן המנחה עד הלילה, מפני שגם עבודת קרבן התמיד של בין הערביים היתה נמשכת עד הלילה, אם בזריקת דמו או בהקטרת חלביו והעלאת נסכיו. וכן דעת רוב הפוסקים (שו"ע רמ"א רלג, א).[3]

למעשה, צריך להשתדל לסיים את תפילת מנחה עד שקיעת החמה, אולם בדיעבד אפשר לסמוך על דעת רוב הפוסקים ולהתפלל עוד כארבע עשרה דקות אחר השקיעה, שעד אז לכל הדעות עוד לא התחיל הלילה (ולמעשה עד 4.8 מעלות מעבר לאופק). גם י"ג מידות רחמים ונפילת אפיים, אפשר לומר באותו הזמן (מ"ב קלא, יז; יחו"ד ו, ז).[4]

מי שיש לו אפשרות להתפלל ביחיד לפני השקיעה או בציבור אחר השקיעה, יש אומרים שעדיף שיתפלל ביחידות לפני השקיעה, ולדעת רוב הפוסקים עדיף שיתפלל בציבור אחר השקיעה.

מניין שהתחיל להתפלל מאוחר, יש אומרים שלא יוותרו על חזרת הש"ץ, אף שתאמר אחר השקיעה. ויש אומרים שמוטב לוותר על חזרת הש"ץ, כדי שלא לאומרה אחר השקיעה. ויתחיל החזן את שלוש הברכות הראשונות בקול רם, כדי לזכותם בקדושה. ולשתי הדעות מקום בהלכה, וכשיש שם רב, הוא צריך להכריע בשאלות כאלה.[5]


[3]. לדעת תר"י עד השקיעה היו זורקים את דם התמיד, ולרש"י גם בבין השמשות אפשר לזרוק את דם התמיד. בנוסף לכך, גם לסוברים שזריקת הדם עד השקיעה בלבד, יש אומרים שתפילת המנחה כנגד הקרבת איברי התמיד ומנחתו והקטורת של בין הערביים, שזמנם נמשך בדיעבד גם בבין השמשות. וכ"כ בהגה"מ ומנחת כהן. ואף אם לעניין זריקת הדם צריך להחמיר, שהוא ספק דאורייתא, לגבי תפילה שהיא דרבנן, הלכה כמיקל. ועוד, שלשיטת ר"ת בין השמשות מתחיל רק בשקיעה השניה שהיא חמישים ושמונה דקות וחצי אחר שקיעת החמה הנראית, נמצא שלדעתו הוא יום גמור. ואף שלמעשה איננו נוהגים כר"ת, כיוון שרבים כתבו כמותו, אפשר לצרף את שיטתו.

[4]. דעת הגר"א ומ"ב רלג, יד, וערוה"ש ט, שזמנה עד שקיעת החמה בלבד. אולם לדעת רוה"פ אפשר להתפלל גם בביהש"מ, וכן דעת שו"ע ורמ"א רלג, א, ושאגת אריה יז, וכן דעת רוה"פ, כמבואר ביחו"ד ה, כב; ו, ז; וביבי"א ח"ז לד; ובפס"ת רלג, ו.

14 דקות אחר השקיעה הוא זמן שתמיד לכל הדעות עדיין נמשך בו ביהש"מ, אמנם בדרך כלל ביהש"מ נמשך יותר זמן כמבואר להלן (כה, ה, 3), ועל פי המבואר שם אפשר להתפלל מנחה עד שהחמה תשקע מעבר לאופק 4.8 מעלות, שאז הוא זמן צאה"כ לדעה המקדימה, ועד אז נמשך זמן ביהש"מ לכל הדעות.

נחלקו האחרונים אם אפשר להתחיל מנחה בביהש"מ כאשר ידוע שהתפילה תסתיים אחר צאת הכוכבים (14 דקות מהשקיעה, וליתר דיוק 4.8 מעלות מעבר לאופק). בערוה"ש קי, ה, וארץ צבי קכא התירו, ובמ"א פט, ד, וכה"ח רלג, ה, אסרו. ונראה שאפשר לצרף את הסוברים שביהש"מ נמשך עד 6.2 מעלות, ואת דעת ר"ת, ולהתיר להתחיל להתפלל באותו הזמן, אבל להתחיל חזרת הש"ץ לא. (ועיין להלן כה, 3, יבי"א ז, לד, ופס"ת רלג, ז).

לעניין וידוי ונפילת אפיים, לדעת בן איש חי ש"ר כי תשא ח, אפשר לומר וידוי בכל בין השמשות, וי"ג מידות רחמים עד אמצע בין השמשות, אבל לגבי נפילת אפיים כתב באות יד, שב ואל תעשה עדיף ולא יפול על פניו בבין השמשות. וכ"כ בכה"ח קלא, כז, נא. אבל דעת רוה"פ כמובא למעלה.

[5]. למ"ב רלג, יד, עדיף להתפלל ביחיד לפני השקיעה, וכך נהגו להורות גדולי ליטא. לעומתם דעת רוב הפוסקים שעדיף להתפלל במניין, כמובא בפס"ת רלג, ו, וביחו"ד ה, כב. ולעניין חזרת הש"ץ, למ"ב פשיטא שלא יאמר, ובכה"ח רלב, ט, כתב עפ"י האר"י שיאמר חזרת הש"ץ גם אם תמשך אחר השקיעה, וכ"כ בערוה"ש רלב, ו; ויחו"ד שם. ועיין בפס"ת רלב, ב.

פורסם בקטגוריה פרק כד - תפילת מנחה | כתיבת תגובה

ה – דברים האסורים לפני מנחה

כדי שלא ישכח אדם להתפלל מנחה, תקנו חכמים שמחצות היום ואילך צריך כל אדם להיזהר שלא להתחיל בפעילות שעלולה להסיח את דעתו עד שישכח להתפלל. לפיכך, לא יתחיל בעבודה שקשה להפסיקה באמצע, וסיומה עלול להימשך עד אחר סוף זמן התפילה. וכן לא יתחיל בעבודה שיש לחוש שתיווצר בה תקלה שתיקונה ימשך עד אחר זמן התפילה. ולא ילך לקניות שעלולות להימשך עד לאחר סיום זמן התפילה. וכן לא ילך לשחות בבריכה, כשיש חשש שמא ישהה שם עד שיעבור זמן התפילה.

אבל במקום שאין חשש שמא ישכח להתפלל מנחה, כל הדברים הללו מותרים. למשל, מי שנמצא במקום שקוראים לו לבוא לתפילת המנחה, רשאי להתחיל בכל עבודה. וכן מותר להתחיל בכל עבודה, כאשר ידוע שעומדים לסגור את מקום העבודה לפני סוף זמן מנחה. וכן מותר לערוך קניות במקום שקוראים לאנשים להתפלל מנחה בציבור, או כשביקש מחבירו להזכיר לו להתפלל מנחה. וכן מותר להתרחץ במקום שסוגרים את הבריכה לפני שיעבור זמן המנחה. או כשהוא רגיל לשחות זמן קבוע, ואין חשש שיגרר וישהה שם עד סוף זמן המנחה.[6]

עבר והתחיל באחד מן הדברים העלולים להימשך זמן רב, אם לפי הערכתו הוא עתיד לסיים את עיסוקו לפני סוף זמן מנחה, כיוון שכבר התחיל בעיסוקו, אין מטריחים אותו להפסיק באמצע, ויתפלל אחר שישלים את עניינו. ואם נראה לו שעיסוקו ימשך עד אחר סוף זמן מנחה, יפסיק מיד ויתפלל מנחה.[7]

בעבר אסרו חכמים להסתפר בזמן המנחה, אולם כתבו האחרונים, שכיום, שהתספורת מסתיימת בזמן קצר מאוד, ואין חשש שמא תארע תקלה במספריים או במכונת התספורת, מפני שלכל ספר ישנם כמה מכונות וזוגות מספריים, מותר להסתפר גם אחר שהגיע זמן המנחה (מ"ב רלב, ו; כה"ח יד).


[6]. עיין בשבת ט, ב, שאסור להסתפר ולהיכנס למרחץ ולבורסקי ולאכול ולדין סמוך למנחה. ובגמרא דנו בזה. למעשה נחלקו הראשונים האם הכוונה לאסור מעשה גדול, כרחיצה ארוכה וסעודה גדולה, או שגם מעשה קטן כרחיצה קצרה וסעודה קטנה אסרו, שמא מסעודה קטנה יגרר לסעודה גדולה, וכן בשאר הדברים. עוד נחלקו, האם האיסור מחצות היום – חצי שעה לפני מנחה גדולה, או מסוף תשע שעות – חצי שעה לפני מנחה קטנה. רי"ף, רמב"ם ושו"ע מחמירים גם במעשה קטן סמוך למנחה גדולה (שו"ע רלב, ב). ור"ת ורא"ש אסרו מעשה גדול מסמוך למנחה גדולה, ומעשה קטן מסמוך למנחה קטנה (לגר"א זו הדעה העיקרית והיא הממוצעת). והמאור ורשב"א סוברים שדבר גדול וקטן אסורים רק מסמוך למנחה קטנה. ור"י סובר שדבר קטן לעולם מותר, ודבר גדול אסור מסמוך למנחה גדולה. והגהות מרדכי ומהרי"ו מקילים יותר, שרק דבר גדול אסור מסמוך למנחה קטנה, אבל דבר קטן מותר תמיד (וכתב הרמ"א רלב, ב, שכן נוהגים, אלא שראוי להחמיר בסעודה גדולה מחצות היום כר"ת, ועיין בכל זה ברמ"א רלב, ב, ומ"ב רלב, ה, וכן סעיפים כא-כו, וערוה"ש ח-טז). ובבאו"ה 'לבורסקי' כתב שכל המלאכות שעלולות להימשך זמן רב אסורות כבורסקי.

אלא שתמהו האחרונים, שלא מצינו שנזהרים בדברים הללו. ובערוה"ש טו, כתב טעם להקל מהירושלמי (לפיו כל הדינים הללו אינם להלכה). והעיקר נראה, שתנאי החיים וסוגי המלאכות השתנו, ולכן קשה לנו לקבוע את ההלכה לפי גדרי המלאכה והזמנים, אלא צריך לחזור לכלל הבסיסי, שלא להתחיל בדבר שעלול להסיח את הדעת עד שיעבור זמן המנחה, וככל שמדובר במלאכה יותר טורדת וסמוך יותר לסוף זמן מנחה, כך יש להיזהר יותר. ובמקום שיש שמש שמזכיר להתפלל, אין חשש, כדברי הרמ"א רלב, ב. וגם כשאין שמש, כתב בערוה"ש רלב, טז, שהרגיל להתפלל במניין קבוע, ורגיל להפסיק באמצע עבודתו או מסחרו, כיוון שאין חשש שישכח, מותר לו להתחיל בכל עבודה. וסומכים על סברתו. ועיין בפס"ת רלב, ג.

[7]. שו"ע רלב, ב; מ"ב יד-טז. ואמנם בס"ק יג, כתב שאם התחיל באיסור בחצי שעה הסמוכה למנחה קטנה, אף שמשער שיוכל להספיק להתפלל, צריך להפסיק מיד כשיגיע זמן מנחה קטנה. מ"מ הוסיף שעכשיו נוהגים להקל עפ"י הסברות שהובאו לעיל (מהרמ"א וערוה"ש). וכיוון שלא ברור מהו העיסוק שאסרו חכמים, ויש מקילים, וספק דרבנן לקולא, חזרתי לכלל היסודי, שהכל תלוי בשאלה אם יש חשש שישכח להתפלל מנחה. וכתבו במ"ב יג, וכה"ח כג, שכשצריך להפסיק ולהתפלל, הכוונה בשעה שיגיע זמן מנחה קטנה ולא לפני כן, שאז הוא עיקר זמן המנחה. אמנם לא נכנסתי לזה למעלה, מפני שעפ"י הרמ"א וערוה"ש, כשמתחיל עבודה או סעודה בזמן מנחה גדולה, אין חשש שישכח להתפלל. ומנגד, אם בכל זאת יש חשש שיגרר, אזי יש לחוש שאם ימתין עד זמן מנחה קטנה בסוף ישכח, ואזי מוטב שיתפלל מנחה מיד.

פורסם בקטגוריה פרק כד - תפילת מנחה | כתיבת תגובה

ו – סעודה לפני תפילת מנחה

משעה שהגיע חצות היום, צריך להיזהר שלא לשכוח להתפלל מנחה, לפיכך לא יתחיל בסעודה גדולה קודם שיתפלל מנחה. וסעודה גדולה היא סעודה רבת משתתפים, כגון סעודת ברית מילה, שבע ברכות ופדיון הבן. אבל סעודת שבת אינה נחשבת לסעודה גדולה. בשעת הדחק אפשר להתחיל סעודה גדולה קודם לתפילת מנחה, ובתנאי שברור להם שיספיקו לסיים את הסעודה קודם לסוף זמן מנחה, וכן ידאגו להזכיר לעצמם להתפלל אחר הסעודה.

חצי שעה לפני מנחה קטנה, כשלוש שעות לפני שקיעת החמה, אסור למי שלא התפלל מנחה לאכול סעודה קטנה. ואם יש שם מי שקיבל על עצמו אחריות להזכיר לו להתפלל, מותר לאכול. ואפשר במקום זה לכוון שעון שיצלצל לקראת שעת התפילה, אלא שצריך להקפיד שמיד כשהשעון יצלצל, יפסיק מסעודתו וילך להתפלל (רמ"א רלב, ב, באו"ה 'ויש', הליכות שלמה ב, יב).

יש מהדרים שלא לאכול אפילו סעודה קטנה אחר חצות היום קודם שיתפללו מנחה. ולכן נוהגים בישיבות רבות להקדים ולהתפלל מנחה בצהרים, כדי שאחרי התפילה יוכלו לאכול ארוחת צהרים לפי כל השיטות.[8]


[8]. עפ"י דעת רי"ף ורמב"ם, כמבואר בהערה 6. ואף שבשו"ע רלב, ב, פסק כמותם, למעשה נהגו הספרדים להקל, עיין כה"ח ל, הליכות עולם (ויקהל ה'). אמנם לכתחילה טוב להחמיר להתפלל לפני הארוחה, כמבואר באור לציון ח"ב טו, א-ב, ויחו"ד ד, יט.

בשעת הדחק אפשר להקל לאכול סעודה רגילה גם בשלוש השעות (הזמניות) הסמוכות לשקיעה, גם כשאין לו שומר או שעון מעורר שיזכיר לו להתפלל. וזה בתנאי שהוא רגיל להתפלל במניין קבוע, כסברת ערוה"ש רלב, טז. וכן לדעת מהרי"ו כמובא במ"ב רלב, כו.

פורסם בקטגוריה פרק כד - תפילת מנחה | כתיבת תגובה

ז – דעת רבי יהודה

המנהג הרווח כדעת חכמים, שזמן מנחה נמשך עד סוף היום, ואחר צאת הכוכבים הוא זמן מעריב (ברכות כו, א). אולם לדעת רבי יהודה, זמן מנחה הוא עד פלג המנחה. פלג הוא חצי, כלומר מחלקים את זמן 'מנחה-קטנה' לשניים. וכבר למדנו (הלכה ג) שזמן 'מנחה-קטנה' משעה תשע וחצי (של שעות זמניות) ועד סוף שתים עשרה, כלומר שעתיים וחצי, ואם כן פלג הוא שעה ורבע. הפלג הראשון הוא זמן מנחה, והפלג השני הוא כבר זמן תפילת ערבית לדברי רבי יהודה.

וזאת משום, שבפועל הכהנים היו מזדרזים ושוחטים וזורקים את דם התמיד בפלג הראשון של 'מנחה-קטנה', ולכן אז הוא זמן מנחה. ובפלג השני כבר היו מעלים את איברי המנחה על המזבח, וכיוון שתפילת ערבית נתקנה כנגד העלאת האיברים, אז מתחיל זמנה. ולחכמים, הואיל ומצד הדין אפשר לזרוק את דם התמיד עד סוף היום, גם זמן מנחה עד סוף היום. וזמן ערבית תואם את זמן קריאת שמע של ערבית, שהוא מצאת הכוכבים.

למעשה אין הכרעה במחלוקת זו, ומסקנת התלמוד (ברכות כז, א), שרשאי אדם לבחור לנהוג כחכמים או כרבי יהודה. והוסיפו הראשונים, ובתנאי שיאחז מנהג אחד, שאם ינהג כרבי יהודה, אזי יקפיד שלא יתפלל מנחה אחר פלג המנחה. ואם ינהג כחכמים, אזי יקפיד להתפלל ערבית אחר צאת הכוכבים. אבל אסור להתפלל מנחה אחר פלג המנחה כדעת חכמים, ומעריב לפני צאת הכוכבים כדעת רבי יהודה (עיין להלן כה, ו-ז, שם מבואר שלכתחילה יש לנהוג תמיד כאחת השיטות, ובשעת הצורך אפשר לנהוג כשיטה השניה).[9]


[9]. נחלקו הפוסקים בשאלה מה כולל היום, לשלטי גיבורים והגר"א ורוב הפוסקים מהנץ עד השקיעה, ולתרומת הדשן מעמוד השחר עד צאת הכוכבים. ולפי זה משתנה זמן פלג המנחה, האם שעה ורבע (זמניות) לפני השקיעה או לפני צאת הכוכבים. למעשה המנהג לחשב מהשקיעה, וכ"כ בלוח א"י ובכה"ח רלג, ז. אמנם משעה"צ משמע שחושש לכתחילה לשתי השיטות (רלג, ד, שעה"צ רלה, יד). אלא שיש לציין כי לשיטת תה"ד יש לחשב את צאה"כ כר"ת, היינו 72 דקות אחר השקיעה, כדי שחצות יהיה באמצע היום, כמבואר לעיל יא, 14. ולפי"ז פלג המנחה מעט לפני זמן השקיעה הנראית (בין שתי דקות לשמונה עשרה דקות, לפי עונות השנה). ועיין באש"י כז, הערה ח.

פורסם בקטגוריה פרק כד - תפילת מנחה | כתיבת תגובה