פרק ט - הכנת הגוף | תפילת נשים

המתפללת תפילת עמידה צריכה לטהר את עצמה, לפיכך מצווה שתיטול את ידיה לקראת התפילה. אלא שישנו חילוק בין מצב שאשה יודעת שידיה מטונפות ובין מצב סתמי שאינה יודעת אם ידיה טונפו.

אם ידוע לה שידיה טונפו, כגון שהתפנתה או נגעה במקומות המכוסים שבגופה, ויש בהם זוהמא כלשהי מחמת הזיעה – חייבת ליטול את ידיה לפני התפילה. לכתחילה טוב שתיטול את ידיה מכלי כדרך שנוטלים את הידיים לסעודה, ובדיעבד, אם שטפה אותם במים ללא כלי, יצאה ידי מצוות ההכנה לתפילה, מפני שהעיקר הוא שיהיו ידיה נקיות לקראת התפילה.

אם אין שם מים, עליה לטרוח ולילך עד למרחק של מיל, שהוא קרוב לקילומטר (912 מטר), כדי ליטול את ידיה לקראת התפילה. ואם גם במרחק של מיל אין מים, או שיש מים אבל אם תלך ליטול את הידיים יעבור בינתיים זמן התפילה, תשפשף את ידיה בבגד, כדי להסיר מהן כל שמץ זוהמא – ותתפלל (שו"ע צב, ד; מ"ב צב, כ. פניני הלכה תפילה ה, ב, 1).^[1]

במצב סתמי, היינו שמצד אחד העומדת להתפלל לא רחצה את ידיה לאחרונה, ומצד שני אינה זוכרת שנגעה בדברים מטונפים או במקומות המכוסים שבגופה, נחלקו הפוסקים אם צריכה ליטול את ידיה לקראת התפילה. לפיכך, אם יש שם מים בסמוך, תיטול את ידיה. אבל אם אין מים בסמוך לה, אינה צריכה ליטול את ידיה, ותסמוך על הפוסקים הסוברים שסתם ידיים אינן צריכות נטילה לתפילה. וליתר ביטחון, טוב שתשפשף את ידיה בבגדה (שו"ע צב, ה; רלג, ב; מ"ב צב, כו; באו"ה 'ואם').

מי שיצאה מהשירותים ורחצה את ידיה והשגיחה על עצמה אח"כ שלא לנגוע במקומות המכוסים שבגופה, אינה צריכה לחזור וליטול את ידיה לקראת התפילה. אבל אם לא שמה ליבה לכך, עליה ליטול את ידיה לקראת התפילה. ואם אין שם מים, כיוון שאינה יודעת שידיה חייבות נטילה, רשאית להתפלל בלא נטילה.

אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים – אל יתפלל (ברכות כג, א). שני טעמים לכך: א) הצורך להתפנות עלול להטריד את הכוונה (רמב"ם). ב) אין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב"ה כשהגוף משוקץ בצואה שבתוכו (הגה"מ). ואף המסתפקת אם היא צריכה לנקביה, אמרו חכמים שלכתחילה תבדוק את עצמה לפני התפילה (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): "הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל", ועוד נאמר (קהלת ד, יז): "שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלוֹהִים", והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.

הסובלת מנזלת – תקנח את אפה לפני התפילה, כדי שלא תצטרך לקנח עצמה בשעת התפילה. ואם יש לה ליחה בגרונה שמפריעה לה, תוציא אותה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותה בתפילה (שו"ע צב, ג). הנאלצת לקנח את אפה בתפילה, תעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. אם נצרכה לפהק – תניח ידה על פיה, מפני שהעומדת בתפילה צריכה להיזהר מאוד בכבוד שמיים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (עי' שו"ע צז, א-ב).

שתי דרגות של צורך ישנן: א) כשהצורך גדול כל כך עד שהנצרכת לנקביה משערת שלא תוכל להתאפק למשך זמן של מהלך פרסה, שהוא כשבעים ושתים דקות. ב) כשתוכל להתאפק יותר משבעים ושתים דקות. נפרט את הדינים של כל דרגה.

המתחילה להתפלל בשעה שהיתה צריכה להתפנות לגדולים (צואה) ולא יכלה להתאפק במשך שבעים ושתים דקות, תפילתה תועבה, ולא יצאה בה ידי חובתה, ועליה לחזור להתפלל אחר שתתפנה. ואם התפללה כשלא יכלה להתאפק במשך שבעים ושתים דקות לקטנים (מי רגליים), אף שברור שנהגה שלא כדין, נחלקו האחרונים אם תפילתה תועבה. וכיוון שהוא ספק, אינה חייבת לחזור ולהתפלל. ואם תרצה לצאת מהספק, תוכל לחזור ולהתפלל תפילת נדבה (פניני הלכה תפילה ה, ח, 7).

אבל אם יכלה להתאפק שבעים ושתים דקות והתפללה, כיוון שלא נצרכה כל כך לנקביה, תפילתה תפילה. אולם לכתחילה, גם מי שיכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, לא תתפלל. אבל אם עד שתתפנה יעבור זמן התפילה, תתפלל מיד כדי שלא תפסיד לגמרי את התפילה (שו"ע צב, א; מ"ב ה).

אומדן היכולת להתאפק תלוי באדם. לכן אם חשבה לפני התפילה שהיא יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, ואחר התפילה נוכחה לדעת שטעתה, ובאמת לא יכלה להתאפק, כיוון שבשעה שהתחילה להתפלל חשבה שהיא יכולה להתאפק, תפילתה תפילה (באו"ה צב, א, 'שיעור פרסה').^[2]

מי שהתחילה להתפלל עמידה בלא שנצרכה לנקביה, ובאמצע תפילתה החל להתעורר אצלה צורך גדול להתפנות. כיוון שהתחילה להתפלל בהיתר, כל זמן שהיא מסוגלת להתאפק, יכולה להמשיך בתפילתה.

ואפילו אם ידעה שהיא נצרכת לנקביה, אלא שחשבה שהיא מסוגלת להתאפק במשך כשבעים ושתים דקות, ופתאום הרגישה שאינה יכולה להתאפק כשיעור זה, כיוון שהתחילה להתפלל מתוך מחשבה שתוכל להתאפק, תסיים את תפילתה.

ואם נצרכה כל כך עד שאינה יכולה להתאפק יותר, תתפנה מיד. ואם ההפסקה ארכה כדי שיעור זמן שהיא רגילה לסיים את כל תפילת עמידה מתחילתה ועד סופה, תחזור להתפלל מתחילת התפילה. ואם ההפסקה ארכה פחות זמן, תמשיך להתפלל מן המקום שהפסיקה.^[3]

כשם שהנצרכת לנקביה ואינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות אסור לה להתפלל, כך גם אסור לה לברך ברכות, לקרוא קריאת שמע וללמוד תורה, שאין ראוי לעסוק בדברים שבקדושה כשהגוף משוקץ. אלא שיש הבדל משמעותי בין תפילת עמידה לשאר דברים שבקדושה. מפני שבתפילה אנו כעומדים לפני המלך, והמתפללת שלא כראוי, מבזה כבוד שמיים, ותפילתה תועבה. ולכן המתפללת בשעה שלא יכלה להתאפק שבעים ושתים דקות – תפילתה פסולה. מה שאין כן בשאר הדברים שבקדושה, שבהם אין אנו נחשבים כעומדים לפני המלך, ולכן אם בירכה ברכות וקראה קריאת שמע כשלא יכלה להתאפק שבעים ושתים דקות, בדיעבד יצאה ידי חובתה (מ"ב צב, ו; באו"ה 'אפילו בד"ת'; כה"ח ג).

מי שיכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, לדעת רוב האחרונים, רשאית לכתחילה לברך ברכות וללמוד תורה, ויש אומרים שעדיף שתתפנה תחילה (מ"ב צב, ז). אמנם אם עליה להתאמץ כדי להתפנות, ודאי שאינה צריכה להתפנות.

התחילה ללמוד תורה כשלא היתה צריכה לנקביה, ותוך כדי לימודה נצרכה לנקביה עד שאינה יכולה להתאפק שבעים ושתים דקות, לכתחילה תלך להתפנות. ואם היא באמצע עניין, יש אומרים שתוכל להמשיך עד שתסיימו (באו"ה צב, ב 'קורא'), ויש אומרים שתלך מיד להתפנות (כה"ח ג, מח).

ואם היא מעבירה שיעור לרבים, תסיים את השיעור ותתפנה, שגדול כבוד הבריות שדוחה איסור 'בל תשקצו' שהוא מדברי חכמים (מ"ב צב, ז). וכן תלמיד או תלמידה שנמצאים בשיעור, כל זמן שאינם צריכים מאוד, מפני כבוד השיעור, ראוי שיתאפקו ולא יצאו באמצעיתו. ואם באיסור 'בל תשקצו' מקילים מפני כבוד השיעור, קל וחומר שיש להימנע מלהיכנס ולצאת באמצע השיעור בלא הכרח, וקל וחומר שאסור לפטפט ולהפריע בשיעור.

העומדת להתפלל צריכה להיות בצלילות הדעת. שלא כמו רבים מעובדי עבודה זרה, שמקיימים את הפולחן שלהם באקסטזה, בעזרת סמים ואלכוהול; הפנייה שלנו אל ה' נעשית מתוך רצינות ועמקות מחשבתית. זהו שציוותה התורה לכהנים, שלא יכנסו שתויי יין לעבודת בית המקדש (ויקרא י, ח-יא). ומזה למדו חכמים שאסור לשיכור ושתוי להתפלל.

שיכור הוא מי ששתה הרבה, עד שאינו יכול לדבר כראוי לפני מלך. שתוי הוא מי שהושפע מעט מהאלכוהול, וקצת קשה לו להתרכז ולמקד את מחשבתו, אבל הוא עדיין מסוגל לדבר לפני מלך בלא לפגוע בכבודו.

מי שהיתה שיכורה והתחילה להתפלל בטעות – חייבת להפסיק מיד, שתפילתה תועבה. ואפילו אם סיימה את כל תפילתה – לא יצאה בה ידי חובתה. ואם התפכחה לפני סוף זמן התפילה, עליה לחזור להתפלל כדין (שו"ע צט, א). אבל מי שהיתה שתויה והתפללה, כיוון שהיתה יכולה לדבר לפני מלך – בדיעבד יצאה ידי חובה. וכן אם התחילה להתפלל ונזכרה שהיא שתויה, תסיים את תפילתה (א"ר, כה"ח צט, ב).^[4]

שאר ברכות, כברכות הנהנין ו'אשר יצר', שתויה יכולה לברך לכתחילה, ושיכורה לכתחילה לא תברך. אבל ברכות שאם לא תאמר תפסיד את אמירתן – גם שיכורה תברך, כגון ברכת המזון כאשר השתכרה בסעודה, ו'אשר יצר' אם התפנתה (רמ"א צט, א; מ"ב יא).

מי שנעשתה שיכורה כמו לוט, שאינה יודעת מה קורה עימה, נחשבת כשוטה, ופטורה מכל המצוות. וגם אם בירכה, אין ברכותיה נחשבות כלל (מ"ב צט, יא).

אשה נידה חייבת בכל הברכות והתפילות, ורשאית ללמוד תורה, שאין דברי תורה מקבלים טומאה, שנאמר (ירמיהו כג, כט): "הֲלוֹא כֹה דְבָרִי כָּאֵשׁ נְאֻם ה'", מה האש אינה מקבלת טומאה, אף דברי תורה אינם מקבלים טומאה (ברכות כב, א).

מותר לנשים בזמן נידתן לשאת את ספר התורה, לנשקו ולקרוא בו (שו"ע יו"ד רפב, ט). ואמנם יש נשים שנהגו להחמיר בשעת וסתן שלא להיכנס לבית הכנסת ושלא לנגוע בספר התורה, ויש נשים שנוהגות להיכנס לבית הכנסת ונמנעות מלהסתכל על אותיות ספר התורה בשעת הגבהתו. אולם העיקר להלכה שאין לנשים נידות שום הגבלה, וכן הוא המנהג הרווח.^[5]

מנהגי הליכה לבית הקברות: יש אומרים שראוי לנשים שלא לילך לבית הקברות כלל, ויש אומרים שנשים נידות שלא נטהרו מטומאתן לא ילכו לבית הקברות, ויש אומרים שרק בשעת הווסת לא ילכו לבית הקברות, ויש מקילים לגמרי. יש שנמנעות בימי עיבורן מלהיכנס לבית הקברות, ויש שאינן נמנעות. וכל אשה תנהג כפי שתבחר או כפי שנהגו במשפחתה או במשפחת בעלה. גם הנוהגות להחמיר, בשעת הצורך רשאיות להקל. לדוגמה, מי שתצטער אם לא תלך ביום השלושים או ביום השנה לקבר הוריה, או שחוששת שיקפידו עליה אם לא תבוא, או שחוששת שיבינו מזה שהיא בימי ווסתה – רשאית להקל. ואם היא חוששת למנהג, תשתדל שלא להתקרב לקברים.^[6]