ב – הכנת הגוף לתפילת עמידה

אמרו חכמים: הנצרך לנקביו, בין לגדולים ובין לקטנים – אל יתפלל (ברכות כג, א). שני טעמים לכך: א) מפני שהצורך להתפנות עלול להטריד את הכוונה. ב) אין ראוי לבוא בתפילה לפני הקב”ה כשהגוף משוקץ בצואה שבתוכו. ואף כשהוא מסופק אם צריך לנקביו, אמרו חכמים שלכתחילה ראוי לאדם לבדוק את עצמו לפני התפילה (ברכות טו, א). וסמכו דבריהם על הפסוק (עמוס ד, יב): “הִכּוֹן לִקְרַאת אֱלוֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל”, ועוד נאמר (קהלת ד, יז): “שְׁמֹר רַגְלְךָ כַּאֲשֶׁר תֵּלֵךְ אֶל בֵּית הָאֱלוֹהִים”, והכוונה שמור עצמך שלא תהא צריך לנקביך בשעה שאתה עומד בתפילה.

הסובל מנזלת – יקנח את אפו לפני התפילה, כדי שלא יצטרך לקנח עצמו בשעת התפילה. ואם יש לו ליחה בגרונו שמפריעה לו, יוציאה לפני התפילה, כדי שלא תטריד אותו בתפילה (שו”ע צב, ג). ואם נאלץ לקנח עצמו בתפילה, יעשה זאת בצורה המנומסת ביותר. ואם צריך לפהק – יניח ידו על פיו, מפני שאדם העומד בתפילה צריך להיזהר מאוד בכבוד שמים, וכל מה שנחשב כלא מנומס בפני בני אדם, אסור בשעת התפילה (ע’ שו”ע צז, א-ב).

ההלכות בפרק

דילוג לתוכן