חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – ברכת המזון

א – מצוות ברכת המזון

מצווה מהתורה שאחר שיאכל אדם לחם וישבע – יברך לה', שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". למדו חכמים שברכת המזון צריכה לכלול שלושה עניינים: ממה שנאמר: "וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ", למדו שצריך לברך את ברכת 'הזן', בה אנו מברכים לה' על המזון. ומזה שנאמר: "עַל הָאָרֶץ", למדו שצריך לברך ולהודות על הארץ. ומכך שהוסיפה התורה לומר: "עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ", למדו שצריך לברך על הטוב והמובחר שבארץ, היינו על ירושלים (ברכות מח, ב).

המצווה מהתורה, שהמברך יזכיר עניינים אלו בכל נוסח שירצה לפי דעתו ויכולת ביטויו, ובאו משה, יהושע, דוד ושלמה, ותקנו נוסח מובחר ומושלם לפי הטובה שנוספה בימיהם. בשעה שירד המן לישראל תיקן משה רבנו את נוסח ברכת 'הזן', ועדיין לא נקבע נוסח לברכה על הארץ הטובה. משנכנסו ישראל לארץ, תיקן יהושע בן נון את נוסח ברכת הארץ ועדיין לא נקבע נוסח לברכה על המקום הטוב והמובחר שבארץ. כשקבע דוד המלך את ירושלים לעיר הקודש והמלכות, תיקן את נוסח הברכה "על ישראל עמך ועל ירושלים עירך", וכשבנה שלמה המלך את בית המקדש הוסיף "על הבית הגדול והקדוש". כשבית המקדש היה בנוי, היו מבקשים שה' ימשיך את קיומו, ולאחר שנחרב, תקנו נוסח שבו אנו מבקשים מה' שירחם עלינו ויבנה את ירושלים ויחזיר את מלכות בית דוד למקומה ויבנה את בית המקדש (ברכות מח, ב, רשב"א, רמב"ן, כמובא בב"י קפז, א, שועה"ר קפז, א-ג).

אמרו חכמים (ברכות מח, ב, שו"ע קפז, ב-ג), שחובה להזכיר בברכת הארץ את שבחה של הארץ, שהיא ארץ חמדה טובה ורחבה. וכן צריך להזכיר את ברית המילה ואת התורה, מפני שעל ידי שתי המצוות הללו אנו יורשים את הארץ. וכפי שנאמר לאברהם אבינו בעת שנצטווה על ברית המילה (בראשית יז, ז-ח): "וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלוֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלוֹהִים".

וכן למדנו שבזכות התורה והמצוות אנו יורשים את הארץ, שנאמר בתחילת הפרשייה שבה נצטווינו על ברכת המזון (דברים ח, א): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". וכן נאמר (תהלים קה, מד-מה): "וַיִּתֵּן לָהֶם אַרְצוֹת גּוֹיִם וַעֲמַל לְאֻמִּים יִירָשׁוּ. בַּעֲבוּר יִשְׁמְרוּ חֻקָּיו וְתוֹרֹתָיו יִנְצֹרוּ הַלְלוּ יָ-הּ".

עוד אמרו חכמים, שצריך להקדים את הזכרת הברית להזכרת התורה, מפני שבקשר לברית המילה נזכרו י"ג בריתות, ואילו על התורה נכרתו רק שלוש בריתות. בברית המילה באה לידי ביטוי הקדושה העצמית שקידש ה' את עמו ישראל, קדושה שאינה תלויה בבחירתנו, והיא היסוד לקבלת התורה שדורשת מאיתנו לבחור בטוב.

בברכה השלישית תקנו להזכיר את מלכות בית דוד, מפני שעל ידי דוד נתקדשה ירושלים, ועיקר ישובה של הארץ וירושלים תלוי במלכות ישראל (ברכות מח, ב, שו"ע קפח, ג).

ב – ברכת הטוב והמטיב

לאחר חורבן בית המקדש וחורבן הארץ, היה נראה לכאורה שאין עוד תקווה לבניין הארץ וירושלים, ואין עוד טעם להמשיך לברך את ה' "על הארץ הטובה". לפיכך הוסיפו ותקנו את ברכת 'הטוב והמטיב', כדי לחזק את האמונה שהכל לטובה, ואף החורבן, הגלות והייסורים, נועדו לתקן אותנו ולהביאנו מחדש לבניין שלם יותר של הארץ, ירושלים והמקדש.

ביום מיוחד תקנו חכמים שביבנה את הברכה, ביום שבו ניתנו הרוגי ביתר לקבורה. ביתר היתה עיר גדולה ביהודה, והיא היתה בירתו של בר כוכבא, וממנה קיוו להשיב את עצמאות ישראל ובניין המקדש. וכשנפלה ונחרבה – נגדעה קרן ישראל, וגברו הצרות מאוד, וגזרה מלכות הרשעה לחרוש את ירושלים, ולשנות את שמות הארץ וירושלים, כדי לאבד את זכרן מן העולם. ועוד גזרו שלא לקבור את הרוגי ביתר. לאחר זמן, כשנתמנה מלך חדש, הותר לקבור את ההרוגים, ומצאו כי נעשה להם נס שלא הסריחו. אמרו חכמים (ברכות מח, ב): "אותו היום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ביבנה 'הטוב והמטיב'. 'הטוב' – שלא הסריחו, ו'המטיב' – שניתנו לקבורה". באר מרן הרב קוק (עין איה שם), כי מזה שלא הסריחו למדנו שהחורבן והגלות לא ביטלו את העצמיות הישראלית. ומזה שניתנו לקבורה ישנו רמז להבטחה כי עוד יקומו לגורלם לקץ הימים, וזה סימן לקיום כל הבטחות הנביאים לתחייה וגאולה.

כיוון שחיוב אמירתה שונה, ששלוש הברכות הראשונות הן מהתורה ואילו זו מדרבנן, לפיכך, כאשר מסיימים את שלוש הברכות הראשונות עונה המברך 'אמן' אחר ברכת עצמו: "בונה [ברחמיו] ירושלים – אמן" (שו"ע קפח, א).

וכיוון שבסוף הברכה השלישית נסתיימה סדרת הברכות מהתורה, הרי שהברכה הרביעית שתקנו חכמים היא ברכה בפני עצמה, ולכן היא פותחת ב'ברוך'. שכך הוא הכלל: כאשר ישנה ברכה שסמוכה לחברתה, היא נשענת עליה ואינה צריכה לפתוח ב'ברוך', אבל כאשר מדובר בברכה שעומדת לעצמה, היא צריכה לפתוח ב'ברוך'.[1]

עוד אמרו חכמים (ברכות מו, א), שהאורח יברך את בעל הבית לאחר ברכת המזון, וכך הוא נוסח הברכה (שו"ע רא, א): "יהי רצון שלא יבוש ולא יכלם בעל הבית הזה, לא בעולם הזה ולא בעולם הבא, ויצליח בכל נכסיו, ויהיו נכסיו מוצלחים וקרובים לעיר, ולא ישלוט שטן במעשה ידיו ולא יזדקק לפניו שום דבר חטא והרהור מעתה ועד עולם". ואפשר להאריך ולהרחיב בנוסח זה, וכך נוהגים יוצאי ספרד. והרבה מיוצאי אשכנז נוהגים להסתפק בנוסח קצר: "הרחמן הוא יברך את בעל הבית הזה". אבל לכתחילה נכון לומר את הנוסח שיסודו בגמרא (מ"ב רא, ה, ולהלן ה, ד).

כיוון שכבר זכינו להתקדש על ידי מצוות ברכת המזון, נהגו ישראל להוסיף בקשות אישיות שפותחות ב'הרחמן', ועוד תפילות כלליות על הגאולה. ואף שאין זו תקנה של חכמים, כיוון שכבר נהגו כך מימי הראשונים, המנהג מחייב, כל עדה לפי מנהגה. אלא שאם נצרך אדם להפסיק בדיבור או ללכת, כיוון שסיים את הברכה הרביעית, יכול להפסיק, ואח"כ כשיוכל, ישלים את מה שהחסיר (עי' להלן הערה 13).


[1]. כיוון שברכת 'הטוב והמטיב' היא ברכה שעומדת לעצמה, צריך להזכיר בה מלכות, שכך תקנו חכמים שבכל ברכה יזכירו את שם ה' ומלכותו, ואם לא הזכירו בברכה שם או מלכות – אינה ברכה (שו"ע ריד, א). לכן בפתיחת ברכת 'הטוב והמטיב' אומרים: "ברוך אתה ה' אלוהינו (שם ה') מלך העולם (מלכות)". אבל בברכה השנייה והשלישית לא מזכירים מלכות, מפני שהן המשך של הראשונה, ועל הזכרת המלכות שבברכה הראשונה נשענות שתיהן. כמו בתפילת שמונה עשרה, שרק בברכה הראשונה מוזכרת מלכות ה' ואח"כ כל הברכות נשענות עליה (תוס' ברכות מ, ב, 'אמר'). עוד אמרו חכמים (ברכות מט, א), שיש להזכיר בברכת 'הטוב והמטיב' פעם נוספת מלכות, מפני שאחר שהזכרנו בברכה השלישית את מלכות בית דוד, היה ראוי להזכיר גם מלכות שמים, אלא שאין ראוי להזכיר מלכות שמים בסמוך למלכות בשר ודם, ולכן משלימים את אמירת המלכות שהיתה ראויה להיאמר בברכה השלישית בברכת 'הטוב והמטיב'. והואיל וכך, מוסיפים לומר עוד פעם מלכות, עבור הברכה השנייה. שלוש המלכויות הן: א' "מלך העולם", ב' "מלכנו אדירנו", ג' "המלך הטוב והמטיב לכל". וכיוון שאומרים מלכות שלוש פעמים, אומרים בה גם כן שלוש הטבות ושלוש גמולות: "הוא הטיב הוא מיטיב הוא ייטיב לנו, הוא גמלנו הוא גומלנו הוא יגמלנו לעד" (טור ושו"ע קפט, א, מ"ב ד).

ג – משמעות ברכת הזן

כדי להעמיק בעניינה של ברכת המזון צריך להתבונן בכל הפרשייה שבמרכזה נצטווינו על ברכת המזון (דברים ח, א-יח). בפסוק הראשון מובאת המגמה הכללית: "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם". לאחר מכן מתבארים שני יסודות מרכזיים: האחד, שה' זן את הכל כפי שאנו אומרים בברכה הראשונה. השני, שבחה של ארץ ישראל כפי שאנו אומרים בברכה השנייה והשלישית. נתמקד תחילה ביסודות הקשורים לברכה הראשונה, ברכת 'הזן'.

פעמים רבות, כאשר פרנסתו של אדם מזומנת לפניו, הוא שוכח שה' משגיח עליו ומפרנס אותו, ולכן הורתה התורה (שם ח, ב): "וְזָכַרְתָּ אֶת כָּל הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר הֹלִיכֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה בַּמִּדְבָּר, לְמַעַן עַנֹּתְךָ לְנַסֹּתְךָ לָדַעַת אֶת אֲשֶׁר בִּלְבָבְךָ הֲתִשְׁמֹר מִצְוֹתָיו אִם לֹא". החיים במדבר קשים, אפשר מרוב קשיים להתריס כלפי מעלה, ומנגד, אפשר להתחזק באמונה, ולהתבונן בניסים שעל ידם הקב"ה מקיים את ישראל. הניסיון הקשה ביותר היה קשור לאכילת הַמָּן. אדם רגיל לדאוג ליום המחר, לשם כך הוא מכין לעצמו את מזונותיו על ידי מלאכתו בשדה, בחרושת ובמסחר. אולם כל זה לא היה אפשרי במדבר. אפילו לשמור מָן מיום אחד למחרתו היה אסור, ואפילו לאכול יותר ממה שאדם נצרך לא היה ניתן, כי כמות הַמָּן היתה מוגבלת למה שאדם זקוק לאכול ביום אחד ולא יותר. וצריך היה כל יהודי להאמין בה' שגם מחר יוריד לו מָן מהשמיים. וכל מי שנחלש באמונתו, חש רעב, וכפי שנאמר (שם ג-ד): "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ".

על ידי הניסיון הזה נחקק בתודעתנו הלאומית שהטבע אינו מתקיים מעצמו, אלא ה' הוא המפרנס את הכל – "לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם. שִׂמְלָתְךָ לֹא בָלְתָה מֵעָלֶיךָ וְרַגְלְךָ לֹא בָצֵקָה זֶה אַרְבָּעִים שָׁנָה". אלו היו ארבעים השנים הראשונות להופעתו של עם ישראל בעולם, שנים בהן למד והפנים את ערכי התורה. על ידי החיים הניסיים במדבר למדנו היטב כי הכל מאת ה' כדי להיטיב לנו, וגם אם הוא מונע ממנו לתקופה מסוימת את ברכתו, אין זאת אלא מאהבתו אותנו, כדי להעמידנו על דרך האמת, שנאמר (שם ה-ו): "וְיָדַעְתָּ עִם לְבָבֶךָ כִּי כַּאֲשֶׁר יְיַסֵּר אִישׁ אֶת בְּנוֹ ה' אֱלוֹהֶיךָ מְיַסְּרֶךָּ. וְשָׁמַרְתָּ אֶת מִצְוֹת ה' אֱלוֹהֶיךָ לָלֶכֶת בִּדְרָכָיו וּלְיִרְאָה אֹתוֹ".

עיקר המצווה לברך את ה' כאשר אדם אכל ושבע, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". מפני שכאשר אדם שבע הוא עלול להתגאות ולשכוח שהכל מאת ה', ועל כך ממשיכה התורה להזהיר (שם יא-טז): "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ, וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן, וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ, וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים. הַמּוֹלִיכֲךָ בַּמִּדְבָּר הַגָּדֹל וְהַנּוֹרָא נָחָשׁ שָׂרָף וְעַקְרָב וְצִמָּאוֹן אֲשֶׁר אֵין מָיִם, הַמּוֹצִיא לְךָ מַיִם מִצּוּר הַחַלָּמִישׁ. הַמַּאֲכִלְךָ מָן בַּמִּדְבָּר אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ, לְמַעַן עַנֹּתְךָ וּלְמַעַן נַסֹּתֶךָ לְהֵיטִבְךָ בְּאַחֲרִיתֶךָ".

ד – מרכזיותה של ברכת הארץ

היסוד השני החורז את כל פרשיית ברכת המזון, הוא שבחה של ארץ ישראל. אמרו חכמים (במד"ר כג, ז), על הברכות שבברכת המזון – "אין לך חביבה מכולן יותר מברכת 'על הארץ'". וכך הוא פשט הפסוק, שעיקר המגמה לברך את ה' על הארץ הטובה, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". גם הברכה השלישית על ירושלים היא המשך של ברכת הארץ, שירושלים היא ליבה של 'הארץ הטובה'. וכן למדנו בפסוק הפותח את הפרשייה, שעיקר קיומן של המצוות הוא דווקא בארץ ישראל, שנאמר (דברים ח, א): "כָּל הַמִּצְוָה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם תִּשְׁמְרוּן לַעֲשׂוֹת, לְמַעַן תִּחְיוּן וּרְבִיתֶם וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם".

ההסבר לכך הוא, שעיקר תכליתם של ישראל לגלות את דבר ה' בעולם, תוך התמודדות עם הסיבוכים שבחיים הארציים. ועל כן המצב שבו אנו ניזונים מהמן שירד מן השמיים הוא זמני, כדי לרכוש את ההכרה הבסיסית שה' הוא הזן את הכל. אולם המגמה היא שהאדם יהיה שותף עם הקב"ה בתיקון העולם, בהוצאת מזונו מן הארץ על ידי חרישה, זריעה, נטיעה וגידול בעלי חיים. על ידי כך יגלה את צלם האלוהים שבו, יוציא את הטוב שבארציות ויתרומם להתקשרות מלאת חיים אל ה'. אמנם המן שהיה יורד מהשמים היה ללא פסולת, וכולו נבלע באיברים בלא שהיו נצרכים להתפנות לאחר אכילתו. אולם עיקר ייעודו של האדם לאכול מאכלים גשמיים, שיש בהם פסולת, אבל מאידך, הטוב שבהם חביב יותר, וגנוזים בהם ניצוצות קדושים יותר. לשם כך ניתנה לנו ארץ ישראל שהיא ארץ הקודש, שאף על פי שהיא ארץ גשמית, היא קדושה, והפירות הגדלים בה – קדושים.

רבים נוטים לחשוב, שככל שיתרחק אדם יותר מן הגשמיות ומהרגשת הטעמים השונים שבמאכלים, כך יהיה יותר טהור וקדוש. אולם התורה מלמדת אותנו שבארץ ישראל יש ערך גדול לשפע הגשמי, למזון המגוון ולטעמו המשובח, שאף הוא נברא על ידי הקב"ה כדי להביאנו לשלמותנו. לפיכך טורחת התורה לשבח לפנינו את טוּבה וחמדתה של ארץ ישראל, שנאמר (שם ז-ט): "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מְבִיאֲךָ אֶל אֶרֶץ טוֹבָה, אֶרֶץ נַחֲלֵי מָיִם עֲיָנֹת וּתְהֹמֹת יֹצְאִים בַּבִּקְעָה וּבָהָר. אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן, אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת". ועל כן נצטווינו לברך את ה' על כך, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ".

בברכה הראשונה אנו עומדים על היסוד, שה' הוא "הזן את הכל", וכמו שנתן לנו את המן במדבר בדרך נס, כך תמיד הוא מקיים את הטבע, נמצא ששורש כל המזון שאנו אוכלים – ממנו יתברך בלבד. בברכה השנייה אנו מברכים את ה' על כך שהעניק לנו את האפשרות להיות שותפים בתיקון העולם ובהוצאת המזון מהארץ, ועל כן חתימת הברכה – "על הארץ ועל המזון".[2]

אלא שיש חשש שמא ההצלחה בבניין הארץ תטביע את האדם בתאווה ובגאווה ותשכיח ממנו את ייעודו. ועל כך נצטווינו (דברים ח, יא-יח): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תִּשְׁכַּח אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ לְבִלְתִּי שְׁמֹר מִצְוֹתָיו וּמִשְׁפָּטָיו וְחֻקֹּתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם. פֶּן תֹּאכַל וְשָׂבָעְתָּ וּבָתִּים טֹבִים תִּבְנֶה וְיָשָׁבְתָּ. וּבְקָרְךָ וְצֹאנְךָ יִרְבְּיֻן וְכֶסֶף וְזָהָב יִרְבֶּה לָּךְ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ יִרְבֶּה. וְרָם לְבָבֶךָ וְשָׁכַחְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ… וְאָמַרְתָּ בִּלְבָבֶךָ כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה. וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל, לְמַעַן הָקִים אֶת בְּרִיתוֹ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ כַּיּוֹם הַזֶּה".

בברכת המזון אנו חוזרים ומזכירים לעצמנו שה' הוא שנתן לנו את המזון ואת הארץ, ומתוך כך נתעורר להבין שהכוח, הסיפוק והשמחה שקיבלנו מהאוכל, נועדו לקדשנו ולרוממנו.


[2]. הברכה הראשונה על מזון שאין בו בירורים והעלאת ניצוצות, הברכה השנייה על מזון שיש בו בירורים והעלאת ניצוצות, והברכה השלישית על השלמת העלאת הניצוצות, בחינת ירושלים ובית המקדש. היכולת לעשות את הבירורים בארץ ישראל היא על ידי ברית ותורה. ראו בהרחבת הדברים בליקוטי תורה לאדמוה"ז עקב דף יד-יז.

ה – דיני אמירת ברכת המזון וחינוך הקטנים

צריך המברך להשמיע לאוזנו את מה שהוא מוציא בפיו, ואם לא חיתך את המילים בשפתיו – לא יצא. לכתחילה יש לומר את הברכה בקול, כי הקול מעורר את הכוונה. מי שאינו מבין עברית, יכול לומר את הברכה בתרגום לשפה שהוא מבין (שו"ע קפה, א-ג, מ"ב א-ג, ולעיל א, ו-ז).

בדיעבד, מי שהשמיט קטעים מברכת המזון, כל זמן שהזכיר את היסודות שצריכים להיות בברכת המזון, יצא ידי חובתו. ואלו הם היסודות: לברך את ה' על המזון, ובתוך הברכה להזכיר את שמו ושהוא מלך העולם (שו"ע קפז, א, מ"ב ד). בברכה השנייה להודות לה' על הארץ, ולהזכיר שהיא חמדה טובה ורחבה, ולהזכיר ברית מילה ותלמוד תורה. בברכה השלישית להזכיר את ירושלים, המקדש ומלכות בית דוד. ובברכה הרביעית לומר את תמציתה.

קטן שהגיע לגיל חינוך, היינו לגיל שבו הוא מבין באופן כללי את עניין הברכות, מצווה לחנכו לברך את כל הברכות, ובראשן את ברכת המזון שהיא החשובה שבברכות. רוב הילדים מגיעים לגיל חינוך בסביבות גיל שש. ולפני כן, כשהם מבינים קצת כיצד לברך, טוב להתחיל ללמדם לברך, אבל עדיין אין עליהם חובה לברך. גם ילדים שכבר הגיעו לגיל חינוך, כאשר קשה להם לברך את כל ברכת המזון, ירגילו אותם לומר את הברכה הראשונה, וכך יתקדמו כפי יכולתם.[3]


[3]. בהקדמת מ"א לסי' קצב, הובא נוסח קצר של תמצית ברכת המזון, ובשועה"ר קפז, ד, ומ"ב ד, כתבו שאפשר בשעת הצורך לחנך קטנים לברך בנוסח המקוצר. אולם המנהג לחנך את הקטנים לומר בהדרגה את הנוסח הרגיל.

האם חיוב שלוש הברכות מהתורה, והאם יש זיקה ביניהן? לתוס' ברכות טז, א, חיובם מהתורה, והקילו לפועלים לברך רק שתיים, כי יש כוח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה. ולרמב"ם מהתורה אין מניין לברכות, אלא צריך שיזכיר את שלושת היסודות שהם ברכה על המזון, שבח הארץ וירושלים, ולכן הפועלים יכולים לכלול את כל היסודות בשתי ברכות (ב"י שו"ע קצא. למעשה, כיום הפועלים חייבים בארבע הברכות).

מי שאכל ולאחר שסיים את סעודתו נוכח לדעת שאין לו ברכון, והוא יודע על פה רק ברכה אחת או שתיים מברכות המזון, ובאחרות אינו יודע אפילו את תמציתן המעכבת. למ"א כל שלוש הברכות חטיבה אחת, וכל שאינו יכול לומר את כולן, לא יאמר אפילו אחת. ולאבן העוזר ועוד פוסקים, יאמר את הברכה שיודע. למעשה, אם אכל ושבע, הרי שהתחייב מהתורה ועליו להחמיר ולומר את הברכה שהוא יודע על פה. ואם לא שבע, חיובו מדברי חכמים, ובספק מקילים, ולכן כל זמן שאינו יודע את שלוש הברכות שחובתן מהתורה, לא יברך כלל (שועה"ר, מ"ב קצד, יג, שעה"צ שם). אבל אם את הברכה הרביעית הוא אינו יודע, גם אם לא שבע, יאמר את השלוש הראשונות שחובתן מהתורה (שו"ע קצד, ג). סדר הברכות מעכב (שו"ת דבר שמואל קמז; כה"ח קפז, ב).

אם במקום לברך ברהמ"ז בירך 'מעין שלוש', נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובה. לרא"ה, חיד"א ושועה"ר קסח, ח, יצא. ואף שאין מזכירים בה 'ברית', 'תורה' ו'מלכות בית דוד', כיוון שבירך בנוסח שתקנו חכמים, וישנם בו כל היסודות שצריכים להיות מהתורה – בדיעבד יצא ידי חובתו. לעומתם, לריטב"א בהלכותיו (ב, כא), ב"ח וא"ר, לא יצא. למעשה, אם כבר בירך 'מעין שלוש', יצא בדיעבד. ועי' ביבי"א ב, יב. האוכל לחם ואינו יודע בעל פה את ברהמ"ז אך יודע 'על המחיה', אם שבע – יברך 'על המחיה', ואם לא שבע – לא יברך 'על המחיה'.

ו – החובה מהתורה כששבע ומדברי חכמים בכזית

מהתורה חייב אדם לברך ברכת המזון כאשר אכל סעודה עם לחם ושבע, שנאמר (דברים ח, י): "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ". וחכמים הוסיפו ותקנו, שגם אדם שאכל כ'זית' לחם, כיוון שנהנה, יברך את כל ברכת המזון. אמרו חכמים (ברכות כ, ב), שטענו המלאכים לפני הקב"ה: "רבונו של עולם, כתוב בתורתך (דברים י, יט): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים וְלֹא יִקַּח שֹׁחַד, והלא אתה נושא פנים לישראל, שנאמר (במדבר ו, כו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. אמר להם: וכי לא אשא פנים לישראל? שכתבתי להם בתורה: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹוהֶיךָ, והם מדקדקים על עצמם ומברכים עד כזית".

כאשר התעורר לאדם ספק אם בירך ברכת המזון על מה שאכל. אם שבע, כיוון שהספק הוא במצווה מהתורה עליו להחמיר ולברך את ברכת המזון. ואם לא שבע, כיוון שהספק במצווה מדברי חכמים – לא יברך (שו"ע קפד, ד).

אם חבירו זוכר שראה אותו מברך, יכול לסמוך עליו (מהרש"ם ד, כט). וכן אם הוא יודע בעצמו שהוא רגיל לברך מיד לאחר אכילתו, למרות שאינו זוכר זאת במדויק, יכול לסמוך על החזקה שמן הסתם בירך (עפ"י הלק"ט ב, רעח, ועי' כה"ח קפד, כא).

לדעת רוב הפוסקים, גם אם אכל מהלחם שיעור כ'זית' בלבד, אם אכל עוד מאכלים, ומכולם יחד נעשה שבע, הרי שהוא חייב לברך ברכת המזון מהתורה.[4]

כמובן שגם נשים חייבות בברכת המזון, אלא שהתעורר ספק האם חיובן מהתורה או מדברי חכמים, שאולי כמו בכמה דברים, יש הבדל בין גברים ונשים, שאצל הגברים הדגש יותר על החובה, ואילו אצל הנשים הדגש יותר על ההתנדבות. אמנם כל הספק הוא רק לגבי השאלה האם נשים חייבות בברכת המזון מהתורה, אבל מדברי חכמים ברור שנשים חייבות כגברים (שו"ע קפו, א, מ"ב קפז, ט).[5]


[4]. במשנה ובגמרא ברכות (מד, א), לרבן גמליאל, מצווה לברך ברכת המזון שבה שלוש ברכות מהתורה לא רק על לחם אלא גם על כל פרי משבעת המינים, הואיל ונזכרו בפרשייה שבה נצטוונו על ברכת המזון, שנאמר (דברים ח, ח-י): "אֶרֶץ חִטָּה וּשְׂעֹרָה וְגֶפֶן וּתְאֵנָה וְרִמּוֹן אֶרֶץ זֵית שֶׁמֶן וּדְבָשׁ. אֶרֶץ אֲשֶׁר לֹא בְמִסְכֵּנֻת תֹּאכַל בָּהּ לֶחֶם, לֹא תֶחְסַר כֹּל בָּהּ, אֶרֶץ אֲשֶׁר אֲבָנֶיהָ בַרְזֶל וּמֵהֲרָרֶיהָ תַּחְצֹב נְחֹשֶׁת. וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלוֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ". ולדעת רבי עקיבא "אפילו אכל שלק (תבשיל ירק) והוא מזונו – מברך עליו שלוש ברכות", משום שהמצווה שיברך אדם את ברכת המזון על ארוחתו. והלכה כדעת חכמים, שרק האוכל לחם ושבע חייב בברכת המזון מהתורה, כי בפסוק הצמוד למצוות ברכת המזון נזכר לחם, שעיקר השביעה ממנו.

לדעת רוב הראשונים והאחרונים, מהתורה רק מי ששבע מסעודה ובה לחם חייב בברהמ"ז, שנאמר: "וְשָׂבָעְתָּ", וחכמים הם שחייבו לברך ברהמ"ז על פחות, לר' מאיר על אכילת כ'זית', ולר' יהודה על כ'ביצה' (ברכות מט, ב). וכ"כ בה"ג, רש"י, רמב"ם, ר"ת, רי"ד, רא"ש, סמ"ג ועוד רבים, ופסקו כר' מאיר. וכן נפסק בשו"ע קפד, ו, ועי' באו"ה 'בכזית'. לעומת זאת, י"א שהואיל ונאמר: "וְאָכַלְתָּ", גם מי שלא שבע חייב בברהמ"ז מהתורה (והגמ' בברכות כ, ב, אינה להלכה). לדעת רמב"ן וראב"ד, החיוב מהתורה כבר משאכל כ'זית' לחם, ולתר"י ורי"ו, האוכל כ'ביצה' חייב מהתורה. וראו להלן י, 1.

מהרבה פוסקים משמע ששיעור שביעה תלוי בהרגשת זה שאוכל, וכ"כ בספר החינוך. אמנם לדעת רבותיו של רש"י (ברכות מב, א), גם כשלא שבע, אם אכל שיעור שמקובל לשבוע ממנו – חייב מהתורה (מ"ב קפד, כב, שעה"צ כה).

בפשטות מצרפים את שאר המאכלים שאוכלים בסעודה לשיעור שביעה, שאם לא כן, פעמים רבות יצא שאדם ששבע לא יהיה חייב בברכה מהתורה. וכ"כ הלק"ט ב, רכז, שועה"ר קסח, ח, שאם אכל שיעור פת כ'זית' ועוד מאכלים ושבע מכולם יחד, חייב בברהמ"ז מהתורה. וכ"כ אג"מ או"ח ד, מא. אמנם בפמ"ג קפד, א"א ח, נטה לבאר שרק אם שבע מהפת בלבד חייב מהתורה. וכ"כ צל"ח ופני יהושע. ועי' בסוף באו"ה קפד, ו, 'כזית', שאם המאכלים הנוספים נועדו ללפת את הפת בוודאי חייב מהתורה. למעשה, דעת הרבה אחרונים שאם אכל כ'זית' פת ושאר מאכלים ושבע – חייב מהתורה (עי' חזון עובדיה ברכות עמ' רלח).

לדעת היראים ועוד כמה פוסקים, מי שצמא בסעודה ולא שתה, אינו חייב מהתורה, מפני שלדעת ר' מאיר פירוש המילה 'ואכלת' שיעור כ'זית', 'ושבעת' היא שתייה. ולכן טוב שהבא לברך ברהמ"ז לא יהיה צמא, כדי שיזכה במצווה מהתורה לכל הדעות. והרמ"א קצז, ג, חשש לדעתו, שלכתחילה לא יוציא מי שצמא בסעודה ולא שתה את מי ששתה.  וייתכן שכוונת היראים למשקה משכר, שמי שרצה לשתות ממנו בסעודה ולא שתה, אינו שבע בשלימות, ואינו חייב בברהמ"ז מהתורה.

החוזר לברך מספק, לדעת רוה"פ יברך גם 'הטוב והמטיב' (מ"א קפד, ז, מ"ב יג).

[5]. בגמ' ברכות כ, ב, הועלתה שאלה האם נשים חייבות בברהמ"ז מהתורה כגברים או מדברי חכמים. והטעם שאולי חיובה מדברי חכמים בלבד, כי הארץ לא נתחלקה לנשים (רש"י), או מפני שהזכרת 'ברית' ו'תורה' מעכבת (ברכות מט, א), ונשים אינן מחויבות במצוות הברית ותלמוד תורה (תוס').

נחלקו הראשונים במסקנת הגמרא. לדעת רי"ף, ראב"ד, רמב"ן ועוד, נשים חייבות מהתורה. ולדעת רמב"ם, רא"ש, תר"י, ועוד רבים, ישנו ספק. להלכה, כאשר אשה שבעה ומסופקת אם בירכה ברהמ"ז, לדעת שערי אפרים, ח"א, מג"ג, חייבת לברך. ולדעת רע"א, ברכ"י, יחו"ד ו, י, לא תברך. ולמעשה רשאית לברך (מ"ב קפו, ג).

ז – תוספות בשבתות וחגים

בימים קדושים שהיו מקריבים בהם קרבן מוסף, תקנו חכמים להזכיר בברכת המזון את קדושת היום, שאין האכילה בימים אלו כאכילה של ימי חול, אלא יש בה תוספת מצווה וקדושה, וצריך לתת לכך ביטוי בברכה. בשבת אומרים: 'רצה והחליצנו'; וביום טוב, חולו של מועד וראש חודש אומרים: 'יעלה ויבוא'. תקנו לומר את ההוספה בברכת 'בונה ירושלים' מפני שיש בה בקשת רחמים, ואף ההזכרה שתקנו חכמים יש בה בקשת רחמים. ב'רצה והחליצנו' מבקשים שנזכה לקדושת יום השבת, לשבות ולנוח בו, ולראות בנחמת ציון וירושלים. וב'יעלה ויבוא' מבקשים שיזכרנו ה' לטובה וירחם עלינו ויושיענו (ברכות מט, א, שבת כד, א, תוס' שם).

כשחל יום טוב או ראש חודש בשבת, אומרים תחילה 'רצה והחליצנו', כי השבת תדירה וקדושה יותר, ואח"כ אומרים 'יעלה ויבוא' (שו"ע קפח, ה, מ"ב יג).

בחנוכה ופורים שתקנו חכמים להודות בהם על הנס, מוסיפים בברכת הארץ, שהיא ברכת הודאה, נוסח 'על הניסים'.

מי שהתחיל לאכול סעודה שלישית של שבת לפני שקיעת החמה וסיימה לאחר צאת הכוכבים, אומר בברכת המזון 'רצה והחליצנו'. שהואיל ותחילת אכילתו היתה בשבת, כבר בשבת התחייב בברכת המזון, וממילא התחייב להזכיר בה 'רצה והחליצנו'. וכן הדין בשאר ימים, שאם התחיל את הסעודה בזמן שהיה צריך להוסיף דבר בברכת המזון, למרות שסיים את סעודתו אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף ולהזכיר את מה שכבר התחייב להוסיף בתחילת הסעודה. וכן להיפך, אם התחיל את סעודתו ביום רגיל והמשיך בסעודתו אחר צאת הכוכבים ביום שהוא ראש חודש, כיוון שהמשיך לאכול כזית פת אחר צאת הכוכבים, עליו להוסיף בברכת המזון 'יעלה ויבוא'.[6]

אם חל ראש חודש במוצאי שבת, והמשיך לאכול כזית פת אחר צאת הכוכבים, נחלקו הפוסקים מה יאמר בברכת המזון, האם יזכיר רק את ראש חודש (מ"א קפג, יג), או רק את השבת (בא"ח, יחו"ד ג, נה), או שיזכיר את שניהם, כי זמן הסעודה מחבר את שני הזמנים (ט"ז ז, שועה"ר יז). ויש נוהגים לסיים את סעודתם לפני צאת הכוכבים כדי לצאת מהספק ולהזכיר 'רצה' בלבד. ולדעת מו"ר הרצי"ה קוק זצ"ל, אם ירצה להאריך בסעודתו אחר צאת הכוכבים, ויאכל אז כזית פת, יאמר 'רצה' ו'יעלה ויבוא' (עולת ראיה ח"א עמ' שסד).


[6]. לרא"ש הולכים לפי שעת הברכה בלבד, שאם למשל, בירך אחר צאת הכוכבים שבסיום השבת, לא יזכיר את השבת. לעומת זאת, להגה"מ בשם מהר"ם, מהרי"ל ואורחות חיים, הולכים אחר זמן האכילה, ולכן אם התחיל לאכול לפני השקיעה, מזכיר של שבת. וכ"כ שו"ע קפח, י, ואחרונים רבים. ומשמע מזה שגם אם סיים אכילתו ביום שיש בו תוספת, מזכיר את התוספת, וכ"כ במ"ב קפח, לג, וכ"כ בשו"ע רעא, ו, לעניין שבת. ואם התפלל ערבית לפני ברהמ"ז, כיוון שכבר התחיל את היום החדש, אינו מזכיר את התוספת השייכת לזמן תחילת סעודתו (מהרי"ל, מ"ב קפח, לב).

ח – שכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא'

השוכח לומר בברכת המזון 'רצה' או 'יעלה ויבוא', דינו תלוי בחובת הסעודה. אם זו סעודה שחובה לאכול בה לחם, ממילא נמצא שהיה חייב לברך ברכת המזון ולהזכיר את היום, וכיוון ששכח, עליו לחזור ולברך ברכת המזון. ואם זו סעודה שאין חובה לאכול בה לחם, אינו חוזר. לפיכך, אם שכח לומר 'רצה' בשתי הסעודות הראשונות של השבת, הואיל והיה חייב לאכול בהן לחם, צריך לשוב ולברך את ברכת המזון. אבל אם שכח להזכיר 'רצה' בסעודה שלישית, שבדיעבד אפשר לקיימה בלא לחם, או ששכח לומר 'יעלה ויבוא' בראש חודש וחול המועד, שאין חובה לאכול בהם לחם, אינו צריך לחזור ולברך את ברכת המזון (ברכות מט, ב; שו"ע קפח ו-ח; פנה"ל שבת ז, ו; זמנים א, יא).

וכן דין שתי הסעודות של יום טוב, שלדעת רוב הראשונים חובה לאכול בהן לחם, ולכן אם לא הזכיר בהן 'יעלה ויבוא', עליו לחזור ולברך ברכת המזון, וכך מנהג רוב ישראל. ויש נוהגים אחרת, כמבואר בהערה.[7]

בסעודות שצריך לחזור, אפילו אם רק התחיל בברכת 'הטוב והמטיב', עליו לחזור לתחילת ברכת המזון כדי לאומרה כהלכה. ואין להסתפק בחזרה לתחילת ברכת 'רחם', מפני שאחר שהתחיל בברכת 'הטוב והמטיב' נחשב כמי שסיים לגמרי את ברכות המזון מהתורה, ואם לא יצא ידי חובתו מפני ששכח להזכיר את מה שהיה חייב להזכיר, צריך לחזור לתחילתן (שו"ע קפח, ו, באו"ה 'לראש').

אם נזכר ששכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני שהתחיל בברכת 'הטוב והמטיב', תקנו לו חכמים נוסח ברכת השלמה שיאמר לפני שיתחיל בברכת 'הטוב והמטיב'. ואפילו במצב שהשוכח אינו חייב לחזור על ברכת המזון, תקנו חכמים לומר את ברכת ההשלמה. מי שאינו יודע את נוסח ברכת ההשלמה, אינו יוצא באמירת 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני ברכת 'הטוב והמטיב', וכשההזכרה מעכבת יחזור לראש (ט"ז מ"ב יז, ועי' בבאו"ה).[8]

כאשר שכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' וכבר התחיל 'הטוב והמטיב', ומצד הדין אינו צריך לחזור על ברכת המזון, כתבו כמה פוסקים, שמוטב שיזכיר את מה ששכח בתוך אמירת 'הרחמן'. וכן מי ששכח לומר 'על הניסים', שאין אמירתו מעכבת, נכון שיאמר אותו בתוך אמירת 'הרחמן', ששם יכול אדם להוסיף הודאות כרצונו (רמ"א תרפב, א, מ"ב ד, פנה"ל זמנים יא, 7).


[7]. לדעת רוב הראשונים, בכל יום טוב חובה לאכול לחם בשתי הסעודות, לפיכך, אם שכח להזכיר 'יעלה ויבוא' – חוזר. וכך דעת רמב"ם, רא"ש, ריטב"א, מרדכי, ר"ן, ועוד רבים, וכ"כ בשו"ע קפח, ו, וכ"כ הרבה אחרונים. אולם לדעת רשב"א ותוס' סוכה כז, א, רק בסעודות ליל הסדר לילה ראשון של סוכות חובה לאכול פת, ולכן רק בהן חוזר. וכתבו כמה מגדולי אחרוני הספרדים, שהואיל וזה ספק הנוגע לברכות, וחיוב הזכרת החג מדרבנן – אין לחזור (בא"ח חקת כא, כה"ח כד, יחו"ד ה, לו), וכך מנהג חלק מיוצאי ספרד. אמנם מנהג יוצאי אשכנז, צפון אפריקה ותימן כשו"ע (ערך השלחן קפח, ג; שואל ונשאל ח"ה או"ח פג; שמש ומגן א, יג; עלי הדס  י, ח; פעולת צדיק ג, לה). בראש השנה, יש ספק, הואיל והיו שנהגו להתענות, לפיכך לא יחזור (מ"ב קפח, יט, שעה"צ טו).

נחלקו הפוסקים בדין מי שהסתפק אם אמר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' בסעודות שצריך לחזור בהן. מ"ב קפח, טז, הכריע שיחזור, שכן מן הסתם אמר כשגרת לשונו בלא ההזכרה. וכ"כ בברכ"ה ח"ב ה, יח. אולם ביבי"א ז, כח, כתב כדברי הפוסקים שמספק אינו חוזר, הואיל ועצם הזכרת היום היא מדרבנן, וספק דרבנן להקל, וכל שכן כאן, שגם ספק ברכות להקל. ועוד, שאולי קדושת היום גרמה לו לזכור. ונראה שכאשר מסתבר לו ששכח, יחזור, אבל בספק שקול לא יחזור. לגבי אשה ששכחה 'יעלה ויבוא' ביום טוב, ראו פנה"ל מועדים ב, 5, שגם כאשר בוודאי שכחה יש ספק אם עליה לחזור, ולכן לא תחזור, והחוזרת יש לה על מה לסמוך, ובליל הסדר צריכה לחזור.

[8]. בשבת אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית, ברוך אתה ה' מקדש השבת".

בראש חודש אומר למנהג ספרדים: "ברוך שנתן ראשי חדשים לעמו ישראל לזכרון", ולמנהג אשכנזים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן ראשי חודשים לעמו ישראל לזכרון" (שו"ע קפח, ז, מ"ב כה, ובאו"ה שם). אם חל ר"ח בשבת ושכח שניהם, כולל ר"ח עם שבת, ואומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וראשי חודשים לזכרון, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל וראשי חודשים" (שו"ע קפח, ז, מ"ב ל, כה"ח לח).

ביום טוב אומר: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר נתן ימים טובים לישראל לששון ולשמחה את יום חג (פסח/שבועות/סוכות) הזה, ברוך אתה ה' מקדש ישראל והזמנים". בחול המועד, במקום "אשר נתן ימים טובים" אומר: "אשר נתן מועדים", ואינו חותם, כמו בר"ח (מ"ב קפח, כז). ולמנהג ספרדים אף אינו אומר שם ומלכות.

אם חל יום טוב בשבת ושכח לומר שניהם, אומר: "ברוך… שנתן שבתות למנוחה לעמו ישראל באהבה לאות ולברית וימים טובים לששון ולשמחה את יום חג (פסח/שבועות/ סוכות) הזה, ברוך אתה ה' מקדש השבת וישראל והזמנים".

נזכר ששכח לומר 'רצה' או 'יעלה ויבוא' לפני שאמר שם ה' בסיום 'בונה ירושלים', יחזור וישלים את מה שהחסיר. ואם אמר שם ה', לדעת רבים יסיים "למדני חוקיך", שאם לא כן יצטרך להוסיף את ברכת ההשלמה. ואם כבר אמר 'בונה', יסיים את הברכה ויאמר את ברכת ההשלמה. התחיל 'ברוך' של 'הטוב והמטיב', לרוה"פ הפסיד את האפשרות לומר את ברכת ההשלמה (מ"ב קפח, כג, שעה"צ יח, באו"ה 'עד'). וי"א שאם הוא במצב שאם לא כן יצטרך לברך שוב ברהמ"ז, כל זמן שהוא עדיין אומר את המילים שבפתיחת הברכה שהם זהות לברכת ההשלמה, ימשיך לברכת ההשלמה (ח"א, יבי"א ו, כח).

ט – מים אחרונים

אמרו חכמים שחובה ליטול ידיים לפני ברכת המזון, ונטילה זו נקראת 'מים אחרונים'. טעם הנטילה, מפני שהיו משתמשים במלח סדומית שעלול לסמא את העיניים (חולין קה, א-ב). ועוד אמרו, שישנה מצווה ליטול ידיים לפני ברכת המזון, כדי להתקדש לקראת הברכה, שאין ראוי לומר את ברכת המזון כשהידיים מזוהמות משיירי המאכלים (תר"י ורא"ש עפ"י ברכות נג, ב). ואף שחובה ליטול 'מים אחרונים', אין מברכים על נטילה זו, כיוון שעיקר התקנה כדי למנוע סכנה, ואין מברכים על הסרת סכנה.

ולדעת בעלי התוספות, אין כיום חובה ליטול 'מים אחרונים', משום שאין אנו משתמשים במלח שמסכן את הראייה. ועוד כתבו כמה מגדולי האחרונים, שאפילו מצווה אין בכך, משום שכיום כשאנו אוכלים בסכו"ם, הידיים אינן מזדהמות מן האוכל, ולכן אין צורך לנקותן לקראת ברכת המזון.

למעשה, למרות שדעת רוב הפוסקים, שגם בזמננו צריך ליטול ידיים 'מים אחרונים', רבים נוהגים להקל, וביניהם תלמידי חכמים ונשים צדקניות. משום שדין 'מים אחרונים' מדברי חכמים, והכלל הוא שבמחלוקת בדברי חכמים הלכה כדברי המיקל. אמנם מי שידיו מזוהמות והוא ממילא מתכוון לשוטפם, צריך שישטפם לפני ברכת המזון (שו"ע קפא, א, י).

המקובלים הוסיפו טעם על פי הסוד, שעל ידי 'מים אחרונים' מסירים את זוהמת האוכל שבמזון שדבקה בידיים והיא חלקו של הסטרא אחרא, ועל ידי הסרתה האדם מוגן מן הקיטרוג (זוהר ח"ב קנד, ב; זוה"ח רות קו, ב). ולכן הנוהגים על פי הקבלה מהדרים בנטילת 'מים אחרונים', אבל נשים לא נהגו במנהג קבלה זה, ולכן במשפחות רבות רק הגברים מהדרים ליטול 'מים אחרונים'.[9]


[9]. לתר"י ורא"ש, חובה ליטול מים אחרונים, משום סכנת מלח סדומית, כמובא בחולין קה, א: "מים ראשונים מצווה, מים אחרונים חובה". בנוסף, הואיל והידיים מזוהמות מהמאכלים, יש מצווה ליטול מים אחרונים לכבוד הברכה, וכמובא בברכות נג, ב: "תנא: והתקדשתם – אלו מים ראשונים, והייתם קדושים – אלו מים אחרונים, כי קדוש אני – זה שמן הטוב (שהיו בו בשמים ומעכב את הברכה למי שרגיל בו – רש"י), אני ה' אלוהיכם – זו ברכה". לרמב"ם (ברכות ו, ג), טעם הנטילה משום סכנה, וגם במלח אחר יש לחוש שאולי יזיק כמלח סדומית. לדעת רמ"ה מברכים על נטילתם, ולבה"ג אין מברכים כטעם המובא למעלה (טור קפא, ז).

אבל תוס' (חולין קה, א) כתבו, שאין נוהגים ליטול מים אחרונים, כי אין בינינו מלח סדומית, והפסוק שהובא בברכות אינו אלא אסמכתא, עובדה שאין נוהגים כיום בשמן. ע"כ. ואפילו אם נאמר שלכבוד הברכה צריך להסיר את הזוהמה מהידיים, אפשר לומר שכך היה כשנהגו לאכול בידיים בלא סכו"ם גם מאכלים רטובים ודביקים, ולכן גם נהגו לסוך את הידיים בשמן מבושם, כדי להסיר מהם את ריח התבשילים. אבל אנו שאוכלים בסכו"ם – איננו צריכים לא מים אחרונים ולא שמן טוב (כיוצא בזה כתב במור וקציעה).

כתב בשו"ע קפא, א, שחובה ליטול מים אחרונים, ובסעיף י' הזכיר שיש נוהגים להקל. וכ"כ הרבה פוסקים שנכון להחמיר אף שהזכירו את דעת המקילים (שועה"ר ט). ויש שכתבו במפורש להחמיר (גר"א, ברכ"י, ערוה"ש ה, בא"ח שלח ו). ונשים חייבות בזה כגברים, וכ"כ בהליכות עולם ח"ב שלח לך א', ושו"ת מאמ"ר ח"ב או"ח יח. וכ"כ הליכות ביתה יב, ב, והליכות בת ישראל ג, ה, אלא שציינו שלמעשה נשים לא נהגו ליטול. ועוד ראו בדברי המקובלים בכה"ח קפא, א, וכז.

למעשה נראה שעל פי הדין רשאי כל אדם להקל בזה. שני נימוקים עיקריים לכך שהעיקר כמיקלים: א' הוא ספק בדברי חכמים, ואף שהמחמירים מרובים, סברת המקילים חזקה. ב' כך המנהג הרווח, עובדה שבמשך דורות רבים רוב הנשים, גם היראות, לא נהגו ליטול מים אחרונים, ויש למנהג כוח גדול. כיוצא בזה כתב בשבט הלוי ד, כג, שנטילת מים אחרונים כיום היא חומרה, ונשים לא קיבלו זאת עליהן. ובפס"ת קפא, א, כתב שנהגו להחמיר ליטול מים אחרונים עפ"י הקבלה, ונשים אינן מקפידות במנהגי קבלה. לסיכום: העיקר להלכה שמים אחרונים כיום אינם חובה אלא מנהג טוב שהמחמיר לקיימו תבוא עליו ברכה, ועדיף שלא יקבל זאת על עצמו כמנהג מחייב ונדר.

י – דיני מים אחרונים

לנוהגים ליטול מים אחרונים, צריך ליטול רק שני פרקים של האצבעות, ובבוהן די בפרק אחד, משום שלמעלה מזה אין מגיע לכלוך המאכל (שו"ע קפא, ד). ויש מהדרים ליטול את כל האצבעות (באו"ה 'עד', כה"ח טו"ב).

כל הדינים המעכבים את הנטילה שלפני הסעודה אינם שייכים לנטילת מים אחרונים, ולכן אין צורך ליטול את הידיים מתוך כלי אלא אפשר לשפוך עליהן מים ישירות מהברז, וכן נוהגים רבים ליטול ידיים מהברז לתוך הכיור. אין שיעור למים, אלא העיקר שינקו את הזוהמה משני הפרקים של האצבעות.[10]

אין נוטלים במים חמים מאוד, מפני שכשנוטלים במעט מים כפי שרגילים, הם מבליעים את הזוהמא בידיים (עי' שו"ע קפא, ג).

בעת הנטילה צריך להשפיל את האצבעות, כדי שהמים יזלו ויורידו את הזוהמא מהאצבעות (סוטה ד, ב; שו"ע קפא, ה). נכון לנגב את האצבעות לפני שיתחיל לברך (שו"ע קפא, ח, מ"ב יט).

אין נוטלים מים אחרונים על גבי הקרקע, כי אמרו חכמים שיש בהם רוח רעה שעלולה להזיק. לפיכך, כאשר אין נוטלים אותם לתוך כיור, צריך ליטלם לתוך כלי, ואח"כ לשפוך את המים לכיור או למקום שאין הולכים בו. נוהגים לכתחילה לסלק את הכלי מהשולחן או לכסותו לפני הברכה.[11]

אחר נטילת מים אחרונים יש להזדרז לברך ברכת המזון, שאמרו חכמים (ברכות מב, א): "תכף לנטילת ידיים ברכה". לכתחילה אין להפסיק בדיבור ואפילו בדברי תורה בין הנטילה לברכה. גם אין ללכת בחינם יותר ממהלך כ"ב אמה או להפסיק בשתיקה שיעור זמן של מהלך כ"ב אמה (עי' מ"ב קעט, א-ב, באו"ה שם, וקפא, טו, וכד).


[10]. כ"כ בב"י קפא, ומ"ב סעיפים: יט, כא, ושעה"צ לא, בשם א"ר ועוד אחרונים, ושלא כדעת שלטי גיבורים שמצריך כלי ושאר דברים המעכבים בנטילה שלפני הסעודה. ואמנם במ"ב י, כתב שאין להסתפק במעט טיפות כמו שיש נוהגים, אלא צריך שינקו את שני הפרקים הראשונים של האצבעות, אולם רבים נהגו ליטול במעט מים, משום שהאצבעות כיום נקיות, ורק עפ"י הקבלה מקיימים את הנטילה, וכדי שלא להגדיל את חלק הסטרא אחרא, מצמצמים במים שירטיבו את האצבעות אף שאין בכוחם לנקות את האצבעות מלכלוך. (ועי' בגר"א שכתב ליטול ברביעית כדין מים ראשונים, ולעומתו כתבו רבים למעט במים אחרונים וכ"כ בא"ח שלח ט, כה"ח ו, ועי' פס"ת ט).

[11]. ראו חולין קה, א, שו"ע קפא, ב. וביבי"א ה, ב, ביאר שמותר ליטול לתוך כיור. וראו בבאו"ה 'אלא בכלי' שיש דעות אם לאחר שנטלו לתוך כלי נותרה על המים רוח רעה, שבזה תלויה השאלה האם צריך להקפיד לשפוך את המים שבכלי לכיור וכיוצא בו. ור"ח פלאג'י כתב שטוב לסלק את הכלי מלפניו בעת הברכה (כה"ח ח).

יא – מנהגים בברכת המזון

נכון שלא להסיר את המפה והלחם מהשולחן עד אחר ברכת המזון, כי בזה שנותר לחם על השולחן, מראים שה' נתן מזון בשפע, ומתוך כך ההודאה והשבח שבברכה נאמרים בשלמות. בנוסף, צריך אדם להשהות את סילוק הלחם, כדי שאם יזדמן לו עני יוכל לפרוס לו מלחמו. ואמרו חכמים, שכל מי שאינו משייר פת על שולחנו בעת הברכה, אינו רואה סימן ברכה. אבל אם יכין עצמו לתת מלחמו לעני, גם ה' ימשיך להעניק לו מחסדו. בנוסף, כאשר אדם מותיר מלחמו, הרי הוא מראה בעצמו שהוא שמח בחלקו, ואף מוכן להסתפק בפחות ממה שה' נתן לו, ולאדם כזה ראויה ברכה. אבל אם הוא מסיים הכל, משמע שאינו שמח בחלקו, וכל מה שיתנו לו יגמור ועוד ירצה לאכול עוד, ולאיש כזה אין ראויה ברכה.

אם סיימו בסעודה את כל הלחם, טוב להביא לחם שיהיה מונח על השולחן בעת הברכה. אבל אם נותר שם לחם, לא יביאו עוד לחם, מפני שכך נהגו הגויים להניח אחר סעודתם לחם לכבוד עבודה זרה שלהם. ועדיף שמלכתחלה יהיה על השולחן לחם רב, כדי שיישאר ממנו עד אחר הברכה (שו"ע קפ, א-ב, ט"ז א, מ"ב ה).

מי שאוכל מחוץ לביתו, ואם ישייר שיירים מן הלחם, יצטרך אח"כ לזורקם, ישייר רק פירורים קטנים, שנופלים ממילא תוך אכילתו, ואותם לא יאכל כדי שיראה בעצמו שאכל והותיר.[12]

בנוסף ללחם נוהגים להשאיר על השולחן בשעת הברכה גם את המלח, אולם לגבי שיירי המאכלים האחרים והכלים המלוכלכים, אין הלכה. ויש מהדרים להסירם מהשולחן, כדי שהשולחן יהיה נקי לכבוד ברכת המזון (לבוש, ועי' בא"ח שלח ב).

כתבו כמה מן הראשונים, שנוהגים לכסות את הסכין החד או להסירו מהשולחן בשעת ברכת המזון. שכן השולחן דומה למזבח, וכפי שאמרו חכמים (חגיגה כז, א), שעתה שאין לאדם מזבח להקריב עליו קרבנות לכפר על נפשו, שולחנו, שעליו הוא מארח אורחים ועניים, מכפר עליו. וכמו שנצטווינו שלא להניף חרב על אבני המזבח (שמות כ, כב), משום שאין ראוי להניף את החרב שמקצרת ימיו של אדם על המזבח שמאריך ימיו של אדם, כך אין ראוי להניח על השולחן שנועד להוסיף חיים, שאוכלים ומברכים עליו, סכין חד שעלול לקצר ימיו של אדם. ונהגו בזה דווקא בשעת הברכה שהיא שעת החסד ואילו הסכין רומז לדין. אמנם בשבת ויום טוב, רבים אינם מקפידים בכך, מפני שהם ימים של קדושה וברכה, ואין לחוש בהם לסימן רע (עי' ב"י שו"ע קפ, ה, שועה"ר ו).


[12]. בסנהדרין צב, א, ובזוהר (ח"א פח; ח"ב פו, ב; קנז, ב), מובא עניין הברכה שבשיור הלחם. ועי' בפס"ת קפ, 13, שהחת"ס היה אוכל את פירורי הלחם שנותרו מבציעת הפת ב'המוציא' כסגולה לזיכרון, וכתב בספר יסוד יוסף אות כב, בשם חכמי המקובלים, שהוא סגולה לתיקון חטא קרי. ונלענ"ד שכאשר אדם משייר ממאכלו פרוסות שלימות או לחם או לחמניה שלימה, אזי ישנו הידור באכילת הפירורים כדי שלא להשחיתם. וכאשר לא נותרה לו פרוסה או לחמניה, ישאיר את הפירורים, ובהם תתבטא הברכה שאכל והותיר, ואח"כ יפנה את הפירורים בדרך כבוד.

יב – דרך אמירת ברכת המזון וכבודה

צריך לשבת בשעת הברכה, שעל ידי כך נוח יותר לכוון. גם מי שהיה אוכל בעמידה או תוך שהוא מהלך בביתו, צריך לשבת בברכת המזון. ולא יסב דרך גאווה וקלות ראש, אלא ישב בצורה מכובדת. בדיעבד, אם בירך בעמידה או הליכה או הסבה, יצא ידי חובה (שו"ע קפג, ט).

יש מהדרים להתעטף בחליפה ולחבוש כובע לכבוד ברכת המזון (מ"ב קפג, יא). אבל מי שאינו רגיל ללכת בחליפה וכובע אין לו בזה הידור.

אסור לאדם לעשות מלאכה בשעת הברכה, ואפילו מעשה קל כסידור הצלחת שלפניו, כדי שלא יסיח את דעתו מהברכה. בנוסף לכך, המתעסק בידיו בעת הברכה, מראה שאינו מכוון ופוגע בכבוד שמיים ומבזה את הברכה (שו"ע קפג, יב; קצא, ג).

קל וחומר שאסור להפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון. ויש מי שאומר שהמפסיק לדבר במזיד באמצע ברכת המזון, הפסיד את כל מה שאמר ועליו להתחיל את ברכת המזון מתחילתה (מ"א). אמנם למעשה, בדיעבד, אם הפסיק בדיבור באמצע ברכת המזון, ימשיך ממקום שהפסיק ויסיים את הברכה (מ"ב קפג, כה).

כמו כן אסור לאדם לרמוז דבר לחבירו בשעת הברכה, ואם יש שם דבר שמפריע לו לכוון, יפסיק לברך וירמוז לחבירו להסירו. ואם נכנס לשם תלמיד חכם, מותר לקום לכבודו.[13]

מי שהיה אוכל תוך כדי הליכתו, מפני שהיה ממהר לדרכו, גם את ברכת המזון יוכל לברך בהליכה, מפני שאם יעצור, יהיה טרוד מהפסד הזמן ולא יוכל לכוון כראוי (שו"ע קפג, יא, מ"ב לו). גם מי שנוהג במכונית, אם הוא נהג ותיק שאינו טרוד מן הדרך, בשעת הצורך יוכל לברך תוך כדי נהיגתו (עי' שע"ת סג, ד). ושאר הנוסעים ברכב יכולים לברך לכתחילה בזמן הנסיעה.


[13]. אף שהתירו להפסיק בקריאת שמע לומר שלום מפני היראה או הכבוד, בברכת המזון אין מפסיקים, שדינה לעניין זה כדין תפילת עמידה (שו"ע קפג, ח. ועי' שועה"ר יא, מ"ב ל). גם לקדיש וקדושה אין להפסיק (כה"ח קפג, מה; יבי"א ח"א או"ח יא), וי"א שמותר להפסיק כמו בברכות קריאת שמע (עי' ערוה"ש קפג, ח). אבל משהגיע ל'הרחמן' שאינו מעיקר ברכת המזון, מותר בשעת הצורך להפסיק בדיבור. וכן בשעת הדחק, מי שממהר וצריך לצאת לדרכו, רשאי להתחיל ללכת אחר סיום ברכה רביעית, וימשיך לומר מ'הרחמן' ואילך בהליכה.

יג – ברכה במקום אכילתו (איזה מאכלים טעונים ברכה במקומם)

מפני חשיבותה של ברכת המזון קבעו חכמים לאומרה במקום הסעודה. לכתחילה יברך במקום שבו ישב בעת אכילתו, ובשעת הצורך, כל עוד הוא באותו החדר הוא נחשב כמברך במקום אכילתו.[14] לכתחילה אסור לאדם לצאת ממקום סעודתו, אפילו אם הוא מתכוון לחזור, לפני שיברך ברכת המזון.

אם שכח לברך ויצא לדרכו או שטעה לחשוב שאפשר לברך במקום אחר, אפילו נסע מרחק רב, עליו לחזור למקום סעודתו כדי לברך ברכת המזון. ואם יש לו שם מעט לחם, במקום לחזור למקום סעודתו, יוכל ליטול ידיים ולברך 'המוציא' ולאכול מעט מן הלחם, ולאחר מכן יברך ברכת המזון, שהואיל וגם שם אכל לחם, נמצא שבירך במקום אכילתו. בשעת הדחק כשאין לו שם לחם וקשה לו מאוד לחזור למקום סעודתו, מותר לברך שלא במקום האכילה (שו"ע קפד, א-ב).[15]

יש אומרים שרק לחם טעון ברכה במקומו (רשב"א). ולדעת רבים, כל חמשת מיני דגן טעונים ברכה במקומם, שכל המתחייב בברכת 'על המחיה', מתחייב לברך אותה במקום אכילתו (רי"ף, תוס' ורא"ש). ויש מחמירים בכל שבעת המינים, שכל המתחייב בברכת 'מעין שלוש', חייב לברך אותה במקום אכילתו (רמב"ם).

לכתחילה גם את ברכת 'בורא נפשות' צריך לברך במקום האכילה, שאם ילך יש חשש שישכח לברך (מ"ב קעח, לו). אבל אם הלך אינו צריך לחזור, וכן מי שנחפז ללכת יכול לברך במקום אחר 'בורא נפשות'. אבל בשבעת המינים ובמיוחד בחמשת מיני דגן, נכון כשאפשר להחמיר ולחזור, כדי לברך את הברכה האחרונה במקום שאכל.[16]


[14]. שועה"ר קעח, ד, וראו לעיל ג, יא, אימתי מותר לכתחילה להמשיך את הסעודה במקום אחר. ולעניין גדר מקום האכילה, רבים כתבו שכל שהוא באותו חדר יכול לברך לכתחילה (שועה"ר קפד סו"ס א, מ"ב א, שעה"צ ה, ערוה"ש א). אולם מח"א מז, ה-ו, משמע שזה רק כשיש צורך מסוים, וכ"כ כה"ח א, שאין לשנות המקום בלא סיבה. ולכל הדעות, בשעת הצורך אפשר לברך בחדר אחר שבאותו בית אם הוא רואה את מקום אכילתו או כשחשב מתחילה לברך בחדר אחר אף שאינו רואה את מקום אכילתו.

[15]. כשיש לו לחם במקום שאליו הגיע, אינו צריך לחזור למקום סעודתו אבל עליו לברך על הלחם הנוסף, מפני שהסיח דעתו מלהמשיך לאכול. ואם לא הסיח דעתו, יאכל בלא ברכה, ואח"כ יברך שם ברהמ"ז. יסוד הסוגיה במחלוקת בית שמאי ובית הלל בברכות נג, ב. לדעת ב"ש היוצא בשגגה ממקום סעודתו בלא לברך חייב לחזור למקומו לברך, ולב"ה אינו חייב. לדעת רב עמרם גאון והרא"ש הלכה כב"ש. ולדעת רמב"ם ותר"י הלכה כב"ה, אלא שגם לב"ה אם יחזור לברך במקומו הרי זה משובח. ובשו"ע קפד, א, הזכיר את שתי הדעות בלא הכרעה ברורה, וכתבתי כדברי האחרונים (מ"ב ז), שהיא עמדה ממוצעת.

אם יצא במזיד, גם אם הדבר קשה עליו מאוד, לכל הדעות חייב לחזור למקומו ולברך. ובדיעבד, אם בירך במקום אחר יצא (מ"ב ה, גם לרא"ש ושלא כטור). אם יש לו שם מעט לחם, יכול לאוכלו, ויועיל לכתחילה גם למי שיצא במזיד (מ"ב ח). ואם אין לו שם לחם ועד שיחזור יתעכל המזון שבמעיו וכבר לא יוכל לברך ברהמ"ז, כדי שלא להפסיד את הברכה, יברך במקום שהוא נמצא (מ"א ב, מ"ב ג).

[16]. שלוש הדעות נזכרו בשו"ע קעח, ה; קפד, ג. למעשה בבא"ח בהעלותך ו, החמיר לגמרי, שגם אם יצא ממקומו בשגגה חייב לחזור בכל שבעת המינים. ולהליכות עולם (ח"ב בהעלותך ד, בהערה), אף במזונות אינו צריך לחזור למקומו כי הוא ספק ספיקא, אולי הלכה כב"ה שאין צריך לחזור, ואולי הלכה כרשב"א שרק פת טעונה ברכה במקומה. ובמ"ב קעח, מה, כתב דעה אמצעית, שלכתחילה נכון להחמיר במזונות ושבעת המינים לברך במקום האכילה.

יד – עד אימתי יכול לברך

מותר לערוך סעודה במשך שעות רבות, להפסיק בין מנה למנה בדברי תורה ושיחה, לשיר ולרקוד ולהמשיך לאכול, שכל זמן שהוא עדיין מתכוון להמשיך בסעודתו, הברכה הראשונה פוטרת את מה שהוא עומד לאכול, וברכת המזון תפטור את כל מה שאכל. ולכתחילה, כדי לשמור על הרצף של הסעודה, מוטב שלא יעברו 72 דקות שבהן לא יאכל ולא ישתה.

לאחר שיסיים את סעודתו, יזדרז לברך ברכת המזון, ולא יעסוק בדבר אחר לפני שיברך.

בדיעבד, אם לא בירך מיד, יוכל לברך כל זמן שההנאה ממה שאכל נמשכת, כלומר כל זמן שהוא עוד מרגיש שובע ממה שאכל. ואם נעשה רעב עד שהתחיל לרצות לאכול סעודה נוספת, הפסיד את הברכה. בדרך כלל, אין מרגישים רעב אחר סעודה במשך כמה שעות. אם אכל בסעודה מאכלים קלים, תחושת השובע נמשכת כשעתיים שלוש, ואם אכל מאכלים כבדים, ירגיש שובע עד שש שעות. שכח לברך אחר הסעודה ועברו עליו כמה שעות והוא מסתפק אם התחיל להיות רעב, יברך ברכת המזון, שהואיל ובתחילה שבע והתחייב בברכת המזון מן התורה, במצב של ספק חובה עליו לברך. וכשברור לו ששוב התחיל להיות רעב או שעברו עליו שש שעות – הפסיד את ברכת המזון.

אכל מעט פת ולא שבע, כל זמן שהוא עדיין נהנה ממה שאכל, כלומר שהוא עדיין מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, עדיין הוא יכול לברך ברכת המזון. וקשה לשער דבר זה, ועל כן צריך אדם שאכל פחות מכדי שביעה להזדרז לברך מיד לאחר גמר אכילתו. בדיעבד, אם עברה עליו כשעה בלא שבירך, לכתחילה יאכל עוד כ'זית' וכך יוכל לברך ברכת המזון לכל הדעות. ואם אין לו שם עוד כ'זית', כל זמן שלא עברו 72 דקות מסיום אכילתו, עדיין הוא יכול לברך, ולאחר מכן – לא יברך. ורק אם ברור לו שהוא עדיין יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל – גם אחר 72 דקות יכול לברך.[17]


[17]. משנה ברכות נא, ב: "ועד אימתי מברך? עד כדי שיתעכל המזון שבמעיו". ובגמרא נג, ב: "כמה שיעור עיכול? אמר רבי יוחנן: כל זמן שאינו רעב". וביארו תר"י, שהכוונה עד שיתחיל להיות רעב, אף שהמזון עדיין לא התעכל לגמרי. וכ"כ בשו"ע קפד, ה.

האוכל סעודה משביעה, נשאר שׂבע מספר שעות, לפי סוג המאכלים והאדם. אולם לאחר שש שעות בוודאי עבר שיעור עיכול, ולא יברך (מ"א קפד, ט). העורך סעודה שנמשכת שעות, גם אם יעבור זמן עיכול משעת אכילת הפת, כיוון שאכל עוד מאכלים ושתה עוד משקים ונותר שבע – יכול עדיין לברך ברהמ"ז, שכל הסעודה על כל מרכיביה נחשבת כחטיבה אחת (מ"א קפד, ט; מ"ב יח, וכן דעת רובם המכריע של הפוסקים). ולכתחילה טוב שלא יעברו 72 דקות בלא שיטעם דבר (כה"ח כח-כט. ולקצוש"ע מד, ח, טוב לאכול דווקא פת כל פחות מ-72 דקות, שלכתחילה אין לסמוך על סברת מ"א).

אם אכל שיעור שאינו משביע, קשה לשער, שכן מיד לאחר שסיים לאכול נותר רעב, ולפעמים דווקא מתוך אכילה חשים יותר רעב. ודעת רוה"פ שעד שיעור מהלך ד' מיל (72 דקות) בוודאי יוכל לברך, שאפילו ריש לקיש שחולק על ר' יוחנן ומקצר את הזמן שעוד ניתן לברך באכילה מרובה, מסכים שבאכילה מועטת יוכל לברך עד שיעור זה. וכ"כ הט"ז, א"ר, מג"ג, ומ"ב כ, ובאו"ה שם. אמנם לדעת מ"א ט, המדד היחיד הוא שירגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, וכיוון שקשה לשער שיעור זה, בכל מצב של ספק, יש לאכול עוד כזית לפני שיברך ברכה אחרונה או שיצא ידי חובה בשמיעת הברכה מחבירו. וכשאינו יכול להיעזר בעצות הללו – לדעת מ"א לא יברך. אלא שלדעת שאר הפוסקים בכל אופן יוכל לברך עד 72 דקות, וכך הלכה.

יש לציין כי באכילה מועטת השיעור הוא שעדיין מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני שהתחיל לאכול, ואילו באכילה מרובה, גם אם הוא מרגיש יותר שבע ממה שהיה לפני הסעודה, כל שהתחיל להיות רעב ולרצות שוב לאכול סעודה, הפסיד את הברכה. ואולי אפשר לבאר, שבאכילה מועטת מדובר בזמן קצר, ולכן אפשר להעריך אם עדיין הוא יותר שבע ממה שהיה לפני שאכל. אבל באכילה משביעה, עובר זמן רב, והשובע והזמן משכיחים ממנו את תחושת הרעב שהיתה לפני הסעודה הקודמת, ולכן אם התחיל לרצות לאכול שוב, כבר לא יוכל לברך. ולהלן י, יב, 15, דין זה מובא לגבי שאר מאכלים.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן