חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

ד – מהלכות צבא ומלחמה

א – המצווה לשרת בצבא – הצלת ישראל

מצווה גדולה מן התורה להתגייס לצבא ההגנה לישראל, ושתי מצוות עומדות בבסיס החיוב, וכל אחת מהן מצווה כללית ששקולה במידה מסוימת כנגד כל המצוות. א' הצלת ישראל מיד אויביהם, ב' שמירת ארץ ישראל שתהיה בידי עם ישראל.

הצלת ישראל: נצטווינו שאם נראה אחד מבני עמנו בסכנה שנחלץ לעזרתו, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ", ולשם כך צריך אדם להיות מוכן להיכנס לסיכון מסוים. קל וחומר כאשר כלל ישראל נמצא בסכנה, שחובה להיחלץ להצלת ישראל. וכבר אמרו חכמים במשנה (סנהדרין ד, ה): "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא", ואם כן השותף בקיומו של העם כולו על אחת כמה וכמה שהוא ממש מקיים עולם מלא.

וזוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם (הל' מלכים ה, א): "ואי זו היא מלחמת מצווה? זו מלחמת שבעה עממים (בכיבוש הארץ), ומלחמת עמלק, ועזרת ישראל מצר שבא עליהם". מצוות המלחמה מחייבת כל יחיד להסתכן הרבה מעבר למה שנצטווינו להסתכן לצורך הצלת יחידים מישראל. לצורך הצלת יחיד או יחידים, לכל הדעות, אין מצווה להיכנס לסכנה שרוב הסיכויים שהבא להציל ייהרג בה. אולם בעת מלחמה, כשיש הכרח לסכן יחידים כדי להציל את המערכה, צריך היחיד להיות מוכן להיכנס אף למצב שסכנתו מרובה מהצלתו. וכפי שכתב מרן הרב קוק (משפט כהן קמג) שהכלל של "וָחַי בָּהֶם", ממנו למדנו שפיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה אינו חל בעת מלחמה, מפני שהלכות הציבור שונות מהלכות היחיד, ולצורך קיום הציבור צריכים היחידים להיות מוכנים להיכנס לסכנה. על פי זה כתב בשו"ת 'ציץ אליעזר' (יג, ק), שגם הכלל של "חייך קודמים לחיי חברך" אינו חל במלחמה, "אלא כל אנשי המלחמה כאיש אחד מחויבים למסור כל אחד ואחד את נפשו בעד הצלת חייו של משנהו. וגם זה נכלל בכללי הלכות ציבור, ובגדר הנהגת המדינה ותקנתה" (הצבא כהלכה פרק טו).[1]


[1]. לגבי חיוב יחיד להציל את חבירו ישנן שתי שיטות. לדעת רוב הפוסקים, אין אדם צריך להיכנס לסכנת נפשות כדי להציל את חבירו. משום שהכלל "וָחַי בָּהֶם – ולא שימות בהם" (יומא פה, ב), חל גם על מצוות "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". כלומר, כל פעולה שיש בה סיכון חיים ממשי, שאדם רגיל אינו מוכן להיכנס אליו אפילו כדי להציל את רכושו, אין מצווה לעשותה כדי להציל את החבר. כך דעת רבנו יונה גירונדי, סמ"ע חו"מ תכו, ב, שועה"ר או"ח שכט, ח, והלכות נזקי גוף ונפש ז, מ"ב שכט, יט, אג"מ יו"ד ח"ב קעד, ב, ציץ אליעזר ח"ט, מה, ועוד. ויש אומרים שכדי להציל נפש מישראל צריכים להיות מוכנים לסכן את הנפש, וכ"כ ב"י חו"מ תכו, עפ"י הגה"מ בשם הירושלמי, ולכך נטה הרצי"ה ב'לנתיבות ישראל' ח"א עמ' קנח (הוצאת בית אל). (ועי' בפנה"ל ליקוטים ב' יא, ב-ג). אולם לגבי מלחמה הכל מודים שצריך לסכן את הנפש כדי לנצח.

ב – ישוב הארץ

נצטווינו לרשת את הארץ וליישבה, היינו שהארץ תהיה בריבונות של ישראל ותיושב ביהודים לכל מלא אורכה ורוחבה. ומצווה זו שקולה כנגד כל המצוות, כמבואר בספרי (ראה פרשה נג). מצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטוונו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות עבורה (מנחת חינוך תכה תרד, משפט כהן עמ' שכז, ומבואר לעיל ג, ד). קל וחומר שמצווה להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו. במשך דורות לא היתה לנו יכולת להתארגן ולבנות כוח צבאי ולכן היינו אנוסים ולא יכולנו לקיים את המצווה, בחסדי ה' אשר פקד את עמו, נתן לנו ה' בדורות האחרונים את הכוח לקיים את המצווה.[2]

הקדמתי את יסוד הצלת עם ישראל למצוות ישוב הארץ, כפי שיואב בן צרויה, שר צבא ישראל בימי דוד המלך, בעת שגברה המלחמה, והיה צורך להתחזק מאוד כנגד האויב, הקדים את הצלת העם לישוב הארץ, ואמר: "חֲזַק וְנִתְחַזַּק בְּעַד עַמֵּנוּ וּבְעַד עָרֵי אֱלוֹהֵינוּ וַה' יַעֲשֶׂה הַטּוֹב בְּעֵינָיו" (שמואל ב' י, יב). וכן להלכה קיום העם קודם למצוות ישוב הארץ (לעיל ג, ד).

הצורך להישען על צבא כדי לקיים את מצוות ישוב הארץ אינו ביטוי לחולשה, אלא להיפך, לכך שעם זה ישראל זוכה לגלות את דבר ה' על ידי מלא כוחותיו דרך המציאות הטבעית. וכן מצינו במדרש: "ארבעה מלכים היו… דוד אמר (תהלים יח, לח): אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם, ונענה לו הקב"ה וסייע בידו. עמד אסא ואמר: אני אין בי כוח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה הורגם, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף אלא אני אומר שירה ואתה הורג באויבי, ונענה לו הקב"ה והרג באויביו. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כוח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה, אמר לו הקב"ה: אני עושה" (איכה רבה פתיחתא ל'). קטני האמונה עלולים לחשוב שחזקיהו הגדול שבהם, אולם האמת הפוכה. המדרש מבטא את ההידרדרות הנוראה של ישראל, מהימים הגדולים של דוד המלך עד סמוך לחורבן. בימי חזקיהו המציאות כבר לא תאמה את הערכים האלוקיים והוא נזקק לנס כדי להתקיים, אולם הנס יכול לקיים רק לשעה, ואם לא יתקנו את הטבע ויקדשו אותו, יבוא החורבן ויגלו מהארץ.

כלומר המצב המתוקן הוא שעם ישראל מקיים את מצוות ה', ומיישב את הארץ ומנצח את הרשעים, דרך הכוחות האנושיים הטבעיים שה' נתן לו, בלא צורך נס. כך יתגלה שה' אחד בשמים ממעל ועל הארץ מתחת ומלא כל הארץ כבודו, וגם הכוחות הארציים והאנושיים מגלים את דבר ה' ואינם מתנגדים לו. מתוך כך העולם ילך ויתעלה, וכל הגויים יכירו בזכותם של ישראל על ארצם וניישב את הארץ בלא צורך במלחמות.


[2]. לרמב"ן (הוספות למצוות עשה ד) זוהי מלחמת מצווה לכבוש את הארץ, וכך דעת רוב הראשונים והאחרונים. ועי' בספר 'הצבא כהלכה' לרב קופמן עמ' ז-י. והרמב"ם לא מנה את מצוות ישוב הארץ במצוותיו, וגם במצוות המלחמה, לא הזכיר שיש מצווה לכבוש את הארץ, אלא רק הזכיר כמצווה את המלחמה כנגד שבעה עמים ועמלק. אולם כתב בשו"ת דבר יהושע (ח"ב או"ח מח), שכל זה דווקא להוציא את הארץ מידי הגויים, אבל אחר שהיא בידינו, גם הרמב"ם מודה שצריך להילחם נגדם, ולא לתת להם לכבוש אפילו חלק קטן מהארץ. שהרי לדעת הרמב"ם (הל' ע"ז י, ו) על כל האומות נאמר הלאו "לֹא יֵשְׁבוּ בְּאַרְצְךָ" (שמות כג, לג), ואף לדעת הראב"ד איסור "לא תחנם" חל על כל האומות שלא קיבלו שבע מצוות בפני שלושה חברים מתוך אמונה בה' אלוקי ישראל, כמו שכתב הרמב"ם (מלכים ח, י-יא). והרב רבינוביץ' בספרו 'מלומדי מלחמה' סימן א, באר שהמלחמה על הצלת חלק מארץ ישראל, כלולה לדעת הרמב"ם במלחמת מצווה של "הצלת ישראל מיד צר", שכן פסק בהל' שבת (ב, כג), שיש להילחם אפילו בשבת, כדי להציל אפילו תבן וקש בעיר הסמוכה לספר. ולדבריו, הדרך היחידה לפי הרמב"ם, להחזיר את הריבונות הישראלית על הארץ, היא בדרך של התיישבות הדרגתית ברשות הגוים, עד להשגת כינונה של מדינה, כפי שאכן היה בפועל.

ג – מצווה כללית ואיסור הפחד

במצוות השירות בצבא מתבלט הצד הכללי שבכל יחיד מישראל. את כל המצוות אנו מקיימים כיחידים. אמנם כל ישראל ערבים זה בזה, והכוונה העילאית בכל המצוות היא לקיימן "בשם כל ישראל", אבל המצווה היא חובת היחיד והוא מקיים אותה כיחיד. אולם במצוות השירות בצבא, היחיד מבטל במידה רבה את יחידיותו והופך להיות חלק מהכלל, וכך כולם נלחמים כאיש אחד למען כלל ישראל.

על ידי כך יכול היחיד שלא לפחד מאימת המלחמה. אם ישקול את המצווה כיחיד – יחשוש. ואכן בחיים הרגילים צריך אדם להיזהר ולחשוש מהסכנות, שעל ידי כך יוכל לקיים את המצווה לשמור את נפשו מאוד. וכך הלכה – פיקוח נפש דוחה את כל המצוות שבתורה (זולת שלוש החמורות). אולם במלחמה צריך כל יהודי להתעלות מתפישת עצמו כיחיד, ולראות את עצמו כחלק מכלל ישראל, כנציג של עם ישראל, שנועד לגלות את דבר ה' לעולם, וכך יוכל להתגבר על הפחד הטבעי ולהילחם באומץ.

וכן כתב הרמב"ם (הל' מלכים ז, טו): "ומאחר שיכנס אדם בקשרי המלחמה, ישען על מקווה ישראל ומושיעו בעת צרה, וידע שעל יחוד השם הוא עושה מלחמה, וישים נפשו בכפו, ולא יירא ולא יפחד, ולא יחשוב לא באשתו ולא בבניו. אלא ימחה זכרם מלבו ויפנה מכל דבר למלחמה. וכל המתחיל לחשוב ולהרהר במלחמה ומבהיל עצמו – עובר בלא תעשה, שנאמר (דברים כ, ג): אַל יֵרַךְ לְבַבְכֶם אַל תִּירְאוּ וְאַל תַּחְפְּזוּ וְאַל תַּעַרְצוּ מִפְּנֵיהֶם. ולא עוד אלא שכל דמי ישראל תלויין בצווארו. ואם לא נצח ולא עשה מלחמה בכל לבו ובכל נפשו – הרי זה כמי ששפך דמי הכל, שנאמר (שם ח): וְלֹא יִמַּס אֶת לְבַב אֶחָיו כִּלְבָבוֹ. והרי מפורש בקבלה (ירמיהו מח, י): אָרוּר עֹשֶׂה מְלֶאכֶת ה' רְמִיָּה וְאָרוּר מֹנֵעַ חַרְבּוֹ מִדָּם. וכל הנלחם בכל לבו בלא פחד, ותהיה כוונתו לקדש את השם בלבד – מובטח לו שלא ימצא נזק ולא תגיעו רעה, ויבנה לו בית נכון בישראל ויזכה לו ולבניו עד עולם, ויזכה לחיי העולם הבא, שנאמר (שמואל א' כה, כח-כט): כִּי עָשֹׂה יַעֲשֶׂה ה' לַאדֹנִי בַּיִת נֶאֱמָן כִּי מִלְחֲמוֹת ה' אֲדֹנִי נִלְחָם וְרָעָה לֹא תִמָּצֵא בְךָ מִיָּמֶיךָ… וְהָיְתָה נֶפֶשׁ אֲדֹנִי צְרוּרָה בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֵת ה' אֱלוֹהֶיךָ".[3]


[3]. חיילי בית דוד היו כותבים גט לנשותיהם לפני יציאתם לקרב (שבת נו, א). כדי שאם ימותו ויאבדו, לא יהיו נשותיהם עגונות. והוסיף מרן הראי"ה בעין איה שם סעיף סא, שיש בזה ביטוי למעבר שלהם ממצב של אדם יחיד בעל משפחה למדרגה כלל ישראלית.

ד – מצוות הגיוס לצה"ל

ייעודו של צה"ל – להציל את ישראל מיד שונאיהם, ולקיים את מצוות ישוב הארץ בשמירת הריבונות הישראלית בארץ ישראל. לפיכך מצווה על כל אחד ואחד מישראל הנדרש לכך להתגייס לצבא. ואף שכל המתגייסים לצבא מקיימים מצווה, יש הבדל בערך המצווה בין החיילים הקרביים ותומכי הלחימה הנצרכים לחרף את נפשם לבין החיילים שבעורף.

ואין ללמוד משומרי המחנה בחילו של דוד, שקבע דוד שיחלקו את השלל בשווה עם הלוחמים, שנאמר (שמואל א' ל, כד): "כִּי כְּחֵלֶק הַיֹּרֵד בַּמִּלְחָמָה וּכְחֵלֶק הַיּוֹשֵׁב עַל הַכֵּלִים יַחְדָּו יַחֲלֹקוּ". מפני ששם גם היושבים על הכלים, היינו השומרים על המחנה, היו חיילים קרביים. אולם היה הכרח להקצות חיילים לשמירה על המחנה ועל הציוד, ואם לא היו נותנים להם מחצית מהשלל, כיוון שההתגייסות לצבא היתה מבוססת במידה רבה על התנדבות ועל הסיכוי לקבל שלל, לא היו מסכימים למלא את תפקידם. בנוסף לכך, אף הם היו בסכנה, מפני שבעבר העורף היה קרוב יותר לחזית, וחילות האויב היו מנסים תמיד לתקוף את המחנה, כדי להרוס את תשתיות המלחמה ולהכריע את הקרב. לכן תפקידם של השומרים על המחנה היה חשוב ומסוכן.

אבל רוב החיילים העורפיים בימינו, כמעט שאינם נוטלים חלק במלחמה, ולכן מעלת מצוותם נמוכה ממעלת המשרתים בחילות הקרביים. והכלל לגבי החיילים שמשרתים בעורף הוא, שככל שהחייל תורם יותר לביטחון ישראל, כך מעלת מצוותו גדולה יותר, ויש מהם שתרומתם עצומה.

אולם אפשר ללמוד לימינו מקביעתו של דוד המלך, שאין לחלק ולקבוע מדרגות בין החיילים הקרביים לחילותיהם ויחידותיהם, שכולם שווים בחשיבותם, וכולם יחד נצרכים למלחמה, ויחדיו יחלקו בכבוד לוחמי ישראל. אמנם מי שבפועל נקרא יותר לחרף את נפשו למען כלל ישראל, זוכה למעלה גדולה יותר של מסירות נפש, ולפי גודל ההשקעה והסיכון גודל השכר (אבות ה, כג).[4]

כבר בגיוס ובאימונים מקיימים החיילים את המצווה. כי מזה שאויבינו יודעים שיש לעם ישראל צבא חזק, פעמים שהם נרתעים מללחום בנו. נמצא שעצם הגיוס והאימונים מועילים לביטחון ישראל ולקיום מצוות ישוב הארץ. ולכן גם חייל שנהרג באימונים נחשב כנהרג על קידוש השם העם והארץ.

אף שלרבים יש תלונות צודקות, על מפקדים שונים ועל המדיניות הביטחונית, אין זה משנה את המצווה להתגייס לצבא. מפני שאחרי כל הביקורות, בלא צה"ל היו אויבינו קמים עלינו לכלותינו. יתר על כן, אפשר לומר שמעולם לא היה לעם ישראל צבא מושלם, בלא שום תקלות מבצעיות ופגמים מוסריים. פעמים שהיו לצבא יותר תקלות ופעמים פחות. ואע"פ כן המצווה להילחם למען העם והארץ היתה שרירה וקיימת. וכשלא הצלחנו לקיים את המצווה הגדולה הזו, באו עלינו צרות נוראות. על כן, כאשר יש ביקורת על צה"ל, צריך לאומרה, כדי לשפר את המצב ולתקנו, אבל כל הביקורות אינן מבטלות את המצווה העקרונית להתגייס לצבא.


[4]. במנהג זה, לחלק את השלל בין היוצאים לקרב ובין השומרים על הכלים, התחיל אברהם אבינו, שאחר מלחמתו בארבעת המלכים ויתר על חלקו בשלל, אבל הקפיד על חלקם של היושבים על הכלים, וכפי שנאמר (בראשית יד, כד): "רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם". ופירשו חז"ל שענר, אשכול וממרא ישבו על הכלים (מובא ברש"י שם). וכן צווה ה' את משה אחר הניצחון על מדין, שהשלל יחולק לשניים, חציו יקבלו הלוחמים, וחציו שאר העם. שנאמר (במדבר לא, כז): "וְחָצִיתָ אֶת הַמַּלְקוֹחַ בֵּין תֹּפְשֵׂי הַמִּלְחָמָה הַיֹּצְאִים לַצָּבָא וּבֵין כָּל הָעֵדָה". ושם שנים עשר אלף קבלו מחצית, וקרוב לשש מאות אלף את המחצית השנייה. הרי שיש הבדל גדול בין הלוחמים לשאר העם. ואמרו חז"ל (פסיקתא זוטרתא לקח טוב לבראשית שם), שהדברים שנקבעו בתורה נשכחו, וחזר דוד וקבעם.

ה – האם לומדי תורה מצווים להתגייס

מצוות תלמוד תורה אינה דוחה את מצוות הגיוס לצבא כדי להציל את ישראל מיד צריהם. אמרו חז"ל (סוטה מד, ב), שכל אלו שנזכרו בתורה שחוזרים מהמלחמה, כגון מי שבנה בית ולא חנכו, או נטע כרם ולא חיללו, או ארס אשה ולא לקחה, הכוונה רק במלחמת רשות. אבל במלחמת מצווה, כדוגמת מלחמה להצלת ישראל מיד צר – "הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (הל' מלכים ז, ד).

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך, היו יוצאים למלחמה ולא חששו לביטול תורה. ומה שהוכיח המלאך את יהושע על ביטול תורה (מגילה ג, א), הוא על כך שבלילה, בעת שלא עסקו בצרכי המלחמה – התבטלו מתורה. אבל על שעת האימונים והמלחמה לא הוכיחו. ואמנם מסופר שכאשר עמשא היה צריך לגייס חיילים, הגיע לחכמים, וכיוון שמצאם עוסקים בתורה, על פי ההלכה לא יכל לגייסם (סנהדרין מט, א). אלא ששם היה מדובר במלחמת רשות, שאינה דוחה תלמוד תורה. אבל כשיש צורך לגייס לומדי תורה למלחמת מצווה, כדוגמת הצלת ישראל מיד צר, חובה לבטל תורה. ומה שאמרו (ב"ב ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה ועל כן אינם צריכים לשאת בנטל עבודות השמירה, הכוונה בשמירה למניעת גניבות בלבד. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר (ויקרא יט, טז): "לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ". ואף שאמרו (מגילה טז, ב): "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות", הכוונה שערכה גדול יותר, אבל מצד החיוב, כאשר יש מצווה שאין בידי אחרים לקיימה, הרי כל מצווה דוחה את מצוות תלמוד תורה, ועל אחת כמה וכמה מצוות הצלת ישראל מיד צר.

אמנם, לגבי יחידים המסוגלים להתעלות בתורה למען כלל ישראל, הורה מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שכל זמן שאין הצבא מוכרח לגייסם, מוטב שיידחו את הגיוס, ויתעלו בלימוד התורה, וילמדו על מנת ללמד תורה לרבים, ועל ידי כך יתרמו תרומה מכרעת לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל ולישוב הארץ. ובתנאי שיעשו זאת תוך כבוד גדול לחיילים המקיימים בגופם מצוות הצלת ישראל וישוב הארץ, מפני שרק באופן זה יוכלו לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל.[5]


[5]. מו"ר הרצי"ה בירר סוגיה זו, כמובא ב'לנתיבות ישראל' ח"א מאמרים כ-כג, ובמפורט בהערה בעמ' קסו-קסז (במהדורת בית אל). לכל הדעות מלחמה להצלת ישראל היא מלחמת מצווה, כדברי הרמב"ם. ולדעת הרמב"ן והסוברים כמותו, יש מצווה להילחם גם כדי לכבוש את ארץ ישראל. ועי' שם בסוף ח"ב עמ' תרז, בסיפורו של הרב שאר ישוב הכהן, שהתגייס לצבא במלחמת השחרור בעידודו של אביו הרב הנזיר. וסיפר לרצי"ה כי מפרסמים בשם מרן הראי"ה, עפ"י מה שכתב באגרות ראיה ח"ג תת"י, כי אסור לגייס בחורי ישיבה לצבא. והרצי"ה הזדעזע ואמר כי שם הובאו נימוקים לפטור בחורי ישיבה מגיוס לצבא אנגליה במלחמת העולם הראשונה, אבל אין הם שייכים כלל למלחמת מצווה של ארץ ישראל והצלת ישראל. בעקבות זאת הדפיס הרצי"ה את בירורי הדברים בנושא זה. כיוצא בזה כתבו הרב רבינוביץ' ב'מלומדי מלחמה' עמ' 7-8, והרב גרשוני בתחומין ד' עמ' 67. אמנם הרצי"ה הקפיד ללמד, שכאשר אין הכרח לגייס את כל הבחורים, אזי נכון שהלומדים על מנת ללמד ידחו את הגיוס. וכך עשו רוב תלמידיו בישיבת 'מרכז הרב', שדחו את גיוסם למשך שנים רבות, ושרתו שירות קצר, ולבסוף התברר כי תרומת לימודם לביטחון ישראל היתה עצומה, תלמידיהם במכינות ובישיבות ההסדר הם מטובי החיילים בצה"ל.

לחשיבות ערך מצוות השירות בצבא אביא כאן סיפור ששמעתי מד"ר פיינגולד על הגאון הגדול הרב יצחק זאב גוסטמן זצ"ל, אחרון גאוני וילנא, שהיה בבית דינו של הגאון רבי חיים עוזר גרודזינסקי, עבר את אימי השואה ושכל שם את בנו יחידו. לאחר שנים הקים ישיבה ברחביה שבירושלים. בין המקורבים אל הרב גוסטמן היה פרופ' אומן (חתן פרס נובל) ובנו שלמה אומן הי"ד, שהיה תלמיד ישיבת ההסדר בשעלבים.

שלמה נהרג במלחמת שלום הגליל. לאחר שנודעה השמועה על נפילתו של שלמה, בא ד"ר פיינגולד לקחת את הרב גוסטמן להלוויה. לאחר תום ההלוויה, הסתובב הרב גוסטמן בין הקברים הטריים של החיילים שנפלו, ונאנח והצטער עליהם, והתקשה לעזוב את בית הקברות. בחזרתם מההלוויה אמר "כולם קדושים". שאל אחד הנוסעים שישב במושב האחורי: "כולם? גם הלא דתיים"? פנה הרב גוסטמן למושב האחורי, ואמר בהדגשה: "כולם! כולם!". כשהתקרבו לרחביה, פנה הרב גוסטמן ואמר (ביידיש): "ד"ר פיינגולד, אולי נעלה לפרופ' אומן להגיד דבר". בעת שעלו היה כולו שקוע במחשבות. כשנכנסו לבית, פנה הרב גוסטמן בשקט וברגש עצום, ואמר ביידיש: "ד"ר פיינגולד, אתה לא ידעת שהיה לי בן, מאירקה, הוא היה ילד יפה מאוד, לא מפני שהוא היה הבן שלי אני אומר זאת, באמת הוא היה כזה ילד יפה…" ואז הרב נזכר שהוא מדבר ביידיש, וחזר על דבריו בעברית, כדי שבני המשפחה האבלים יבינו. ופנה לאלמנה, להורים, לאחים ולאחיות, ואמר: "הבן שלי מאירקה נלקח מידיי ונזרק על משאית בקינדראקציון (האקציה של הילדים). ועמדה לידי אשתו של המשגיח וגם את הילד שלה לקחו. ואז היא פנתה לנאצי ואמרה: תזרוק גם אותי על המשאית. הנאצי ענה לה: חכי גברת, התור שלך יגיע… הקולות שבקעו מהילדים הגוססים והחיים על המשאית, היו כלום לעומת הצעקות של האמהות…"

והמשיך לספר, כי אחר שבנו נרצח, כדי להשיג מעט מזון להציל עצמם מן הרעב, לקח את נעליו הקטנות של בנו, כדי למוכרם בעת יציאתו מהגטו לעבודות כפייה. בחוץ הצליח להחליפם תמורת גזר וקמח. אבל נתן בכל יום רק נעל אחת, כי לא יכל להבריח בפעם אחת את כל האוכל שהיה מקבל תמורת שתי הנעליים. הוא תיאר איך הכניס את הקמח למכנסיים הקשורים, ואת הגזר הכניס בפרוסות לתוך נעליו. כשחזר לגטו, הלך להביא חלק מהאוכל לאלמנתו של גאון הדור רבי חיים עוזר גרודזינסקי, שהיתה נפוחה מקור ורעב. הרבנית סירבה בתחילה לקבל את האוכל, כי אמרה: "יש לך אשה וילדה, למה תיתן לי את האוכל". כשהשיב לה: "יש לי מספיק", הסכימה לקבל ממנו קצת גזר וקמח. הוסיף הרב גוסטמן: "אני לא טעמתי מהאוכל הזה, מפני שלא יכולתי לקיים בעצמי את הפסוק: "וַאֲכַלְתֶּם בְּשַׂר בְּנֵיכֶם" (ויקרא כו, כט).

ואז הזדקף הרב ופשט את ידיו לצדדים ואמר: "עכשיו אגיד לכם מה שקורה בעולם האמת. מאירקה שלי אומר לשלמה: אשריך שלוימלה שזכית. אני לא זכיתי! אני לא זכיתי לזרוק את עצמי מנגד כדי להציל את כלל ישראל. אתה זכית"! קם פרופ' אומן מהארץ וחיבק את הרב גוסטמן ואמר: "ניחמתני, ניחמתני".

כשהגיעו בניו של ד"ר פיינגולד לקראת גיל גיוס, שאל את הרב גוסטמן, שהיה נערץ על כל גדולי הרבנים, גם מחוגי החרדים: "מה כתוב בתורת משה, הולכים לצבא או לא?". השיב הרב גוסטמן: "בתורה של משה רבנו כתוב: הַאַחֵיכֶם יָבֹאוּ לַמִּלְחָמָה וְאַתֶּם תֵּשְׁבוּ פֹה?!" (כך אמר משה רבנו לבני ראובן וגד, במדבר לב, ו). ואז הלך הלוך וחזור בחדר, כשיד ימינו חצי מורמת כמנהיג, וחזר על הפסוק כמה וכמה פעמים, כל פעם בקול חזק יותר.

ו – מצוות הצניעות בצבא

פרשייה שלימה ישנה בתורה על אופיו של מחנה ישראל, שצריך להיות קדוש וטהור (דברים כג, י-טו): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע. כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה וְיָצָא אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה לֹא יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְהָיָה לִפְנוֹת עֶרֶב יִרְחַץ בַּמָּיִם וּכְבֹא הַשֶּׁמֶשׁ יָבֹא אֶל תּוֹךְ הַמַּחֲנֶה. וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

ככלל, הדרכת התורה לחיילים שבמחנה, להישמר "מִכֹּל דָּבָר רָע", היינו מכל העבירות שבתורה, ובכללן העבירות שנחשבות רעות במיוחד, כמו עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים. ומזה שאמרה התורה "דָּבָר רָע", למדנו שיש להיזהר במיוחד מעבירות של דיבור. ופירשו חכמים שהכוונה לרמוז לאיסור קללת השם ולאיסור לשון הרע (ספרי שם). וכבר אמרו חז"ל (ערכין טו, ב): "כל המספר לשון הרע – מגדיל עוונות כנגד שלש עבירות, עבודה זרה, גילוי עריות ושפיכות דמים".

אולם באופן מפורט הדגישה התורה להישמר במחנה בענייני צניעות, שזו הכוונה המפורטת של "דָּבָר רָע", שצריך להישמר מהרהורי עבירה, וכפי שמובא בתלמוד (ע"ז כ, ב): "תנו רבנן: וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". וכן משמע מסוף הפרשייה, שעיקר הכוונה להזהיר מהרהורים של ערווה, שנאמר: "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ובכלל זה להיזהר מניבול פה וליצנות, שאיסורים אלה קשורים הן לדיבור והן לענייני ערווה. ומדברי חז"ל למדנו, שדיבורים גסים וליצנות עלולים לגרום לנפילת נפשות מישראל (שבת לג, א; עי' תנחומא כי תצא ג).

כמה טעמים נאמרו לציווי מיוחד זה, וכולם דברי אלקים חיים. הטעם שנזכר בתורה הוא "כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ", שישראל הם בניו של הקב"ה, והחיילים היוצאים להילחם למען ישראל חביבים לפניו, ועל כן הוא משרה את שכינתו ביניהם כדי "לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ". הרי שהמחנה קדוש כעין קדושת המקדש, והחיילים צריכים להתקדש כעין הכהנים הנכנסים לעבודת הקודש. אבל אם יראה במחנה ערוות דבר, יסלק שכינתו מעמנו. והוסיף רש"י ופירש על פי חז"ל, שדווקא החיילים זקוקים ליותר סייעתא דשמיא, שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ועל כן עליהם להיזהר יותר מכל דבר רע.

והרמב"ן פירש, שידועים מנהגי החיילים במחנות שפרוצים בכל האיסורים. כפי הנראה החיילים שנמצאים בלחץ נפשי של אימונים קשים וסכנות, רוצים להשתחרר מהלחץ, והדרך הקלה לכך, על ידי קלות ראש, ניבול פה ועיסוק בענייני עריות. בנוסף לכך, הצורך להילחם תוך סיכון נפשות פורץ את המסגרות, פתאום דבר נורא כהרג אנשים נעשה מותר. פתאום החייל מגלה בתוכו כוחות נפשיים ועוצמות שלא הכיר, ואם לא יזהר לגדור את עצמו, כוחות החיים הללו יכולים לנטות לכיוונים שליליים. ועל כן באה התורה להזהיר את החיילים, שיישמרו מכל דבר רע.

לבד מזאת, כאשר אדם נמצא עם משפחתו, הוא גודר את עצמו יותר מענייני עריות ופריצות, וכשהוא פורש לצבא, כל הסדרים הרגילים נפרצים, והחשש לפריצת הגדרים גובר. בנוסף לכך, יש חשש שיהיו חיילים, שמרוב עיסוקם בענייני הצבא, באימונים, שמירות ופעולות למען העם והארץ, יבואו לזלזל במצוות פרטיות, כמו שמירת הפה והמחשבה מהרהורי עבירה. ועל כן באה התורה לומר לנו כי מחנה ישראל צריך להיות קדוש, ודווקא בזכות קדושתו ננצח במלחמות. וגם אחר המלחמה החיילים צריכים לבנות את משפחתם, ואם יפגעו בצניעותם וקדושתם, יגרמו לעצמם נזק נפשי, ולא יוכלו לאהוב בשלמות את בת זוגם. שהצניעות והקדושה היא היסוד לבניית האהבה במשפחה.

נמצא אם כן שהכלל הוא, שבצבא צריך להיזהר במיוחד מאיסורי עריות, ניבול פה, והרהורי עבירה.

ז – דברים שבקדושה במחנה

בנוסף לערך הצניעות לחיילים, למדנו מפרשיית המחנה, שצריך לשמור על נקיון המחנה, שיהיה נקי מצואה וטינוף. ועל כן ציוותה התורה שהנצרך להתפנות, יצא אל מחוץ למחנה ויתפנה, ואח"כ יכסה את צואתו. וכפי שנאמר (דברים כג יג-טו): "וְיָד תִּהְיֶה לְךָ מִחוּץ לַמַּחֲנֶה וְיָצָאתָ שָׁמָּה חוּץ. וְיָתֵד תִּהְיֶה לְךָ עַל אֲזֵנֶךָ וְהָיָה בְּשִׁבְתְּךָ חוּץ וְחָפַרְתָּה בָהּ וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". שכל זמן שיש צואה במחנה, אסור לומר במחנה דברים שבקדושה, וה' המתהלך בקרב מחנה ישראל עלול לסלק את שכינתו מהמחנה. הרי שבנוסף לשמירה בענייני צניעות, צריכים להקפיד לעסוק במחנה בדברים שבקדושה: לקיים את התפילות, לברך את כל הברכות וללמוד כמידת האפשר. שכן מגמת ציווי התורה לשמור על נקיות המחנה כדי שיוכלו לומר בו דברים שבקדושה.

אמרו חכמים (מגילה ג, א) שמלאך ה' שהתגלה אל יהושע, נזף בו על שבלילה, בעת שלא עסקו בהכנות למלחמה, בטלו מלימוד תורה. ואכן אח"כ בלילה שלפני מלחמת העי, למד יהושע תורה, שנאמר (יהושע ח, ט; ח, יג): "וַיָּלֶן יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעָם", "וַיֵּלֶךְ יְהוֹשֻׁעַ בַּלַּיְלָה הַהוּא בְּתוֹךְ הָעֵמֶק", ואמרו חכמים (מגילה ג, ב): "מלמד שלן בעומקה של הלכה".

ואמנם לא כל חייל מסוגל להגיע לרמתו של יהושע בן נון ולעסוק בעומקה של הלכה בלילה שלפני הקרב. וגם בזמן האימונים לא קל ללמוד בשקידה. מכל מקום צריך כל חייל להקפיד על קיום התפילות ולהשתדל ללמוד תורה כפי כוחו, ולכל הפחות מספר דקות בכל יום, לבטא בכך את קדושת המחנה.

ח – האם בצבא צריכים להקל או להחמיר

כידוע, פעמים שיש בהלכה חילוקי דעות, יש מקילים ויש מחמירים. בדרך כלל ההלכה נפסקת על פי דעת הרוב, ובשעת הדחק סומכים על דעת המקילים. והמהדרים משתדלים להחמיר אף כדעת המיעוט, כדי לצאת ידי חובת כל הפוסקים. השאלה כיצד ראוי לנהוג בצבא, האם לנטות לקולא או לחומרא.

מצינו מצד אחד שהתורה הזהירה אותנו להישמר במחנה מכל דבר רע, שנאמר (דברים כג, י): כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". וכפי שלמדנו (הלכה ו) שלושה טעמים עיקריים לכך. א) שהשכינה שורה בקרב מחנה ישראל. ב) שהשטן מקטרג בשעת הסכנה, ולכן דווקא בצבא צריכים להדר יותר במצוות כדי להיות זכאים לעזרת ה'. ג) חיי הצבא עלולים להוריד את רמתו הרוחנית של החייל, וכנגד זה עליו להתחזק יותר בשמירת המצוות.

מנגד, פטרו חכמים את החיילים היוצאים להילחם, מעת צאתם למלחמה ועד חזרתם, משישה דברים. ואלו הם: א) מותר להם להביא עצים מכל מקום בלא לחשוש לגזל. ב) פטרו אותם מלחזר אחר מים לנטילת ידיים לפני אכילת פת. ג) התירו לחיילים לאכול פירות דמאי, היינו פירות שחכמים חייבו לעשר מספק, ובמחנה פטרו את החיילים מכך. ד) פטרום מלהניח מאכל שתי סעודות לצורך עירוב חצרות ועירוב תחומין. ה) מותר לחיילים לחנות ולעבור בכל שדה בלא לחשוש שיגרמו נזק לבעל השדה. ו) חיילים שנהרגו נקברים במקום נפילתם (עירובין יז, א). וכל זה הותר דווקא בעת שיוצאים למלחמה. אבל בזמן אימונים, לא התירו חכמים את ששת הדברים הללו. גם במוצבים קבועים בעת שהחיילים עוסקים בשמירה על הגבול, לדעת הרב הרצוג (היכל יצחק או"ח מז) לא התירו את ששת הדברים הללו.

ששת הדברים הללו הותרו גם במצב שאין בו חשש פיקוח נפש, שכן במצב של פיקוח נפש, כל המצוות נדחות, ולא רק שישה דברים אלו. אלא שראו חכמים, שאם החיילים יצטרכו להקפיד על ששת הדברים בתנאי השטח הקשים, תגרם להם הכבדה גדולה, שבעקיפין אולי תגרום לפגיעה ביכולתם בקרב, ולכן פטרום. למשל, אם יצטרכו לשאת על גבם לכל מקום מים לנטילת ידיים ועצים להבערת אש, יתעכבו מאוד. וכן אם יצטרכו לקבור כל הרוג בבית קברות מסודר, יצטרכו לעיתים להוליכו על גבם במשך ימים, ולא יוכלו להתפנות להתמודדות עם האויב. וכן אם יצטרכו לבקש בכל מקום רשות מבעלי הקרקע לחנות בגבולם ולקחת עצים, יתעכבו מאוד. על כן הפקיעו חכמים את רשות בעלי הקרקע והעצים לטובת החיילים. אמנם צריך לציין, שכיום, ברוב הדברים הללו אין מקילים. למשל, כיוון שיש לצבא כלֵי רכב, ניתן להביא כל הרוג לבית קברות. וכן ניתן בקלות להביא מים בשפע לנטילת ידיים. והואיל ויש אמצעי קשר, ניתן לתאם מראש את מקום החנייה בלא לפגוע בבעלי הקרקעות.[6]

מכל מקום למדנו מהיסודות הללו עקרון. מצד אחד, בדברים שעלולים לעכב ולשבש את הפעילות המלחמתית, יש לסמוך על דעות המקילים, כפי שהקילו חכמים בששת הדברים. ומאידך, בדברים שאינם עלולים לשבש את הפעילות המלחמתית, יש להדר ולהתקדש במחנה. על אחת כמה וכמה בזמן של אימונים, שיש להחמיר ולדקדק יותר מאשר בזמנים אחרים.[7]


[6]. על כל זה עי' בספרו של הרב קופמן 'הצבא כהלכה' פרק יא. יש להוסיף שגם מדין אשת יפת תואר (דברים כא, יא), אפשר ללמוד שצריך להקל בצבא במה שקשה מאוד להחמיר. ויש לציין שפטור המחנה הוא דווקא לעשרה חיילים, שהם נקראים מחנה, אבל לפחות מעשרה אין פטור. ואולי אפשר לפרש, שקבוצת חיילים, אם תצטרך להקפיד בששת הדברים, יקדישו להם זמן רב מדאי והדבר עלול לפגוע בהכנתם לקרב. וזאת משום שכאשר הם עשרה ייטו באופן טבעי להחמיר, כפי שתמיד נוהגים להחמיר יותר בציבור, ועל כן גם כאשר הטרחה שבהקפדתם תגרום לפגיעה בהכנתם לקרב, לא יורו לעצמם היתר, ועל כן פטרום חכמים משישה דברים הללו, כדי שלא יצטרכו לדון בכל אחד מהדינים הללו כשיבוא לפניהם. אולם כשהם פחות מעשרה לא חששו, והשאירו את הדין על פי השיקול היסודי, שחשש פיקוח נפש דוחה מצוות.

מבין ששת הדברים יש שלוש תקנות מיוחדות לפטור את החיילים מדברים חמורים – פגיעה בבעלות על קרקע ועצים, וקבורת חלל במקום נפילתו. וכיום כשיש אפשרות מחמירים בהם (ועי' לעניין קבורה במשיב מלחמה ח"ב קמג). ויש מהם דברים קלים, שאסורים מדברי חכמים והם התירום לחיילים, והם הפרשת דמאי והנחת מזון לעירוב חצרות ותחומין, וגם היום נותרו בהיתרם. ונחלקו לעניין תחומין מהו ההיתר, האם רשאים לילך לכל צד ארבעת אלפים אמה, או רק לצד אחד, ולרב גורן התירו עד י"ב מיל. ולעניין נטילת ידיים, נותר הפטור כשהיה, שאף הנטילה תקנת חכמים. וכאשר יש להם מים, לדעת רוה"פ כבר מעיקר הדין חייבים. כיום, כיוון שבפועל יש בדרך כלל מים זמינים, אין מקום להיתר. אולם גם היום כאשר אין מים זמינים, לא צריך לחזר אחריהם עד מיל. ולדעת הרבה פוסקים יעטפו ידיהם במפית, כדי לא לנגוע בלחם.

[7]. בשירות הצבאי כיום נוצר מצב שהאווירה החילונית עלולה להשפיע על החייל הדתי, וכדי להדגיש את קדושת המחנה נכון להקפיד על הוצאת ציציות בעת השירות בצבא.

יש בחורים שבבית הוריהם אוכלים בשר בכשרות רגילה, ובישיבה אוכלים בשר 'חלק', וכן בבית שהם מתכוונים להקים יאכלו 'חלק'. וראוי שגם בצבא ידרשו לאכול 'חלק'. ראשית, מפני שזו החומרה החשובה ביותר בהלכות כשרות, שכן לדעת המחמירים, בשר שאינו 'חלק' אינו כשר לאכילה. שנית, בתנאי הצבא הנוכחיים, מי שמחמיר לאכול בשר 'חלק', מקבל את כל שירותי הדת בצורה מסודרת. על ידי הזמנת ה'חלק' יודעים עליו ברבנות הצבאית ונותנים לו ליווי צמוד, מה שאין כן למי שאינו מקפיד על כך. וגם אם לפעמים לא יביאו לו 'חלק', מוטב שימנע מלאכול בשר כמה ימים כדי שיקבל אח"כ בשר 'חלק'. אמנם בשעת מלחמה, כאשר קשה לארגן אספקה מסודרת, עדיף לנטות לקולא ולסמוך על דעות המקילים, כדי לאפשר לחיילים להתחזק לקראת הקרב.

פעמים שהטבחים בצבא גויים, וכיוון שיסוד איסור בישולי גויים הוא מדרבנן, וכאשר הטבח גוי קשה לדקדק בזה, וההקפדה על כך עלולה לפגוע במרקם היחסים שבין החיילים, נלענ"ד שיש לילך אחר הדעות המקילות. א) י"א שאם הגוי מבשל בבית של יהודים אין חשש חתנות והתבשיל מותר (ראב"ד, רי"ו, ועי' בב"י יו"ד רי"ס ריג). ב) י"א שאם הגוי עובד בשכירות אין חשש חתנות והתבשיל מותר (רמב"ן). ועוד שיש מקילים בגויים שאינם עובדי עבודה זרה (ר' רפאל ברדוגו, אמנם כמעט אין מי שהסכים לדעתו). ועי' ביחו"ד ה, נד. ולכן אפילו בעת אימונים יש להקל בדיעבד אם הטבח גוי, וישתדלו שיהודי ידליק את האש, אולם בדיעבד כשלא הדליק את האש יכולים לאכול על סמך דעות המקילים (אלא אם כן הרב הצבאי יאסור).

ט – פקודה כנגד מצוות התורה

יש סמכות לצה"ל ומפקדיו, הפועלים מכוח נבחרי הציבור, לגייס אנשים ולארגנם במסגרת צבאית כדי לשמור על העם והארץ. לעיתים יש צורך לפתוח במלחמת מגן, והחיילים צריכים לציית לפקודות הקרב, גם כאשר הדבר כרוך בסיכון נפשם. לשם ארגון הצבא והכנתו לקרב, מאמן הצבא את החיילים. גם במשך האימונים צריכים החיילים לציית לפקודות, כדי להתרגל בבניית היחידות הצבאיות והכנתם לקרב.

אך אם יקבל החייל פקודה הסותרת את ההלכה – אסור לו לקיימה. וגם בזמן שהיה בישראל מלך, שנבחר על ידי נביא וסנהדרין, אם נתן פקודה להפר מצווה ממצוות התורה – אסור לשמוע לו. וכן נפסק ברמב"ם (מלכים ג, ט): "המבטל גזירת המלך בשביל שנתעסק במצוות, אפילו במצווה קלה – הרי זה פטור, דברי הרב (הקב"ה) ודברי העבד (המלך) – דברי הרב קודמים. ואין צריך לומר אם גזר המלך לבטל מצווה שאין שומעים לו".

למשל, בשבת, אם נתן המפקד פקודה לנסוע לצורך פיקוח נפש, כגון לצורך שמירה, מצווה לנסוע. אבל אם נתן פקודה לנסוע לצורך אחר – אסור לנסוע. לעיתים יש לחייל ספק, אולי יש צד של פיקוח נפש בפקודה ואולי אין, במצב כזה יש לקיים את הפקודה, מפני שגם ספק פיקוח נפש דוחה שבת (יומא פג, א). אולם אחר השבת יבדוק החייל את הפקודה, ואם יתברר לו שהפקודה ניתנה שלא לצורך פיקוח נפש – עליו להתלונן על המפקד בכל הדרכים האפשריות, כדי למנוע הישנות מקרים של מתן פקודות הכרוכות בחילול שבת קודש.

היה מקרה שחיילים קיבלו פקודה לנסוע בשבת כדי לפנות מאחז יהודי שלא אושר כחוק, וכיוון שלא היה בזה צורך של פיקוח נפש – אסור היה להם לנסוע. ובשעה כזו אסור להיות טיפש או פחדן, וכאשר אין צד של פיקוח נפש, יש לסרב פקודה.

ופעם גדוד היה צריך לבצע תרגיל מלפני עלות השחר ועד חצות היום. במשך התרגיל התקיימה הפסקה ארוכה, אולם המפקד אסר על החיילים להתפלל שחרית במשך אותה הפסקה, מפני שטען כי המח"ט אמור להגיע בכל רגע לקראת השלב הבא של התרגיל, ומיד עם בואו יצטרכו להמשיך בתרגיל. כיוון שהחיילים ידעו שהשלב השני של התרגיל ימשך עד חצות היום, וראו שההפסקה נמשכה כבר חצי שעה, התעקשו והתפללו שחרית. והם אכן נהגו כדין, מפני שלא היה שום הכרח להמשיך מיד בתרגיל ולבטל עקב כך תפילת שחרית. ואם אפשר היה להמתין למח"ט זמן בלתי מוגבל, אפשר היה לתת להם זמן להתפלל שחרית, שאין כבודו של המח"ט חשוב מכבוד שמים.[8]


[8]. הרב הגאון שלמה גורן זצ"ל, מייסד הרבנות הצבאית ולאחר מכן הרב הראשי לישראל, שימש כנשיא ישיבת 'הר ברכה' בשנותיה הראשונות, והיה מוסר בכל שבוע שיעור לבחורים. לקראת הגיוס לצבא היה מוסר לבחורים שיעורי הכנה. בשיעור הראשון היה מדבר על ערכה של המצווה לשרת בצבא. בשני על שמירת שבת בצבא, והוכיח כי בעת מלחמה ההיתר הוא "עַד רִדְתָּהּ" שזה מעבר לפיקוח נפש. בשלישי היה מעודד את הבחורים לשמור מצוות בצבא בגבורה, ובכל עת שיתקלו בפקודה הסותרת את ההלכה – יסרבו, ולא יפחדו לשלם על כך מחיר אישי.

והיה מספר איך פעם הדפיס בחוברת של הרבנות הצבאית הוראה הלכתית, שבכל עת שיש פקודה לחלל שבת שלא לצורך פיקוח נפש, יש לסרב פקודה. הרמטכ"ל דאז, חיים לסקוב, כעס מאוד, וטען שהצבא מושתת על הציות לפקודות, ועל כן מי שיש לו ביקורת על פקודה כל שהיא, צריך לבצעה תחילה ורק אח"כ אם ירצה יוכל להגיש קובלנה על מפקדו. כעונש על פרסום הדברים, הורה להפסיק את פרסום העלון של הרבנות הצבאית. הרב גורן לא נכנע, והתלונן על הרמטכ"ל אצל בן גוריון שהיה ראש הממשלה ושר הביטחון. בעת הבירור טען הרמטכ"ל, שכל קיומו של הצבא מושתת על ציות לפקודות, ואם חיילים דתיים יסרבו לפקודת מפקדם יפגעו ביסודות קיומו של הצבא. פנה בן גוריון לרב גורן בשאלה, מדוע אם כן לא יקיים החייל את הפקודה ואח"כ יתלונן. הרב גורן ענה שחילול שבת כמוהו כרצח, את מעשה האיסור כבר לא ניתן יהיה אח"כ לבטל. וכמו שמי שמקבל פקודה להרוג אדם חף מפשע, לא יהרוג אותו ואח"כ יתלונן על מפקדו, כך גם מי שמקבל פקודה לחלל שבת לא יחלל ואח"כ יתלונן, אלא עליו לסרב פקודה. נתקבלו דבריו של הרב גורן, ובן גוריון נזף בלסקוב ואף רשם לו הערה בתיקו. וכשהרב גורן הוסיף שלסקוב ביטל את הופעת העלון של הרבנות הצבאית, הורה בן גוריון להמשיך בהוצאת העלון ואף הורה להכפיל את מספר העמודים שבו.

מי יודע מה היה קורה אילו רב אחר היה אז במקומו, אולי מרוב חששות, היה טוען שכל הפרת פקודה תהרוס את הצבא, ולכן על החיילים לציית תמיד לכל פקודה, גם כאשר היא מנוגדת בעליל להלכה. נקווה שהרבנות הצבאית תמשיך בקו שהתווה מייסדה – הרב גורן זצ"ל.

מספרים שעם הידידות שהיתה לרב גורן עם קצינים רבים, כשהגיעו הדברים לידי פגיעה במצוות התורה, לא ויתר. והיו מספר קצינים שהודחו או שקידומם נעצר, בעקבות פגיעה במצוות השבת והכשרות. עמדתו היתה, כי קצין שקדושת מסורת ישראל אינה בראש מעייניו, אינו ראוי להיות מפקד בצה"ל ולשלוח חיילים להילחם למען עם ישראל. מג"ד אחד רצה לבדוק אם חייליו הדתיים יצייתו לפקודתו, והורה להם לטפל בטנקים בשעת סעודה מפסקת שלפני יום הכיפורים, וכך נכנסו לצום בלא שאכלו כראוי. הרב גורן לא הסכים לשום פשרה זולת סילוקו המיידי של אותו מג"ד מהצבא.

י – חובת המחאה בצבא

חייל שמפקדיו או חבריו פגעו באפשרותו לקיים אחת ממצוות התורה, חובה עליו להתלונן על כך בכל הכלים החוקיים המקובלים. ומצווה זו מחייבת יותר מהמצווה הרגילה המוטלת על כל אחד מישראל להוכיח את חבירו שחוטא.

מצוות התוכחה צריכה לנבוע מתוך אהבה ואחריות, שכשם שיהודי צריך לדאוג לחבירו שלא יהיה רעב כך עליו לדאוג שלא יחטא. ואכן מצינו שמצוות אהבת הריע ומצוות התוכחה נאמרו בסמיכות, שנאמר (ויקרא יט, יז-יח): "לֹא תִשְׂנָא אֶת אָחִיךָ בִּלְבָבֶךָ הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ וְלֹא תִשָּׂא עָלָיו חֵטְא. לֹא תִקֹּם וְלֹא תִטֹּר אֶת בְּנֵי עַמֶּךָ וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ".

כאשר מדובר בחטא מערכתי ציבורי, חובת המחאה גוברת, שכן החטא פוגע ברבים ובצביון החברה. וכן אמרו חכמים (שבת נד, ב): "כל מי שאפשר למחות לאנשי ביתו ולא מיחה – נתפס על אנשי ביתו (נענש בחטאם של אנשי ביתו), באנשי עירו – נתפס על אנשי עירו, בכל העולם כולו – נתפס על כל העולם כולו". הרי שחייל שיכול למחות כנגד דבר חטא ואינו מוחה, אף שהוא עצמו לא חטא, נעשה שותף בחטא ונענש (להלן ז, ג, על חומרת חובת המחאה ועונשה).

חובת התוכחה היא אפילו פעמים רבות, וכפי שאמרו חכמים: "הוֹכֵחַ – אפילו מאה פעמים" (בבא מציעא לא, א). וזאת בתנאי שיש סיכוי שהתוכחה תתקבל, כי התוכחה מופנית לאדם שמקבל את העקרונות שעליהם המחאה מבוססת; או כאשר התוכחה היא כלפי גוף ציבורי, שכאשר סך התלונות כלפיו מצטבר לכמות מסוימת הוא מתחיל לשנות את עצמו לטובה.

כאשר אין שום סיכוי שהתוכחה תתקבל, מצווה להוכיח פעם אחת, ומעבר לזה אין להוכיח. וכפי שאמרו חז"ל (יבמות סה, ב): "כשם שמצווה על אדם לומר דבר הנשמע, כך מצווה על אדם שלא לומר דבר שאינו נשמע" (רמ"א או"ח תרח, ב; מ"ב ט).

מצוות התוכחה מחייבת גם כאשר היא כרוכה באי נעימות, כגון בשעה שצריכים להוכיח אדם שמתעמר בחבירו, ואפילו אם יש חשש שמקבל התוכחה יעניש את המוכיח או אף ירצה להכותו, חובה לקיים את מצוות התוכחה (רמב"ם הל' דעות ו, ז; להלן ז, ה).

נמצא אם כן שחובת ההוכחה מחייבת את החייל גם כאשר היא כרוכה בכניסה למצבים מאוד לא נעימים מול מפקדיו. החובה קיימת גם כאשר רוב הסיכויים שלא תתקבל, מפני שכל זמן שיש סיכוי קטן שהיא תועיל – חובה להוכיח. וכל שאינו מוכיח, נעשה שותף בחטאה של כל שדרת הפיקוד, שפוגעת בצביון היהודי של צה"ל וכופה על חיילים לנהוג שלא כהלכה.

אצל חיילים דתיים רבים נדמה שכל תלונה נחשבת כערעור על סמכות המפקדים ופגיעה בצבא ומרידה במלכות, כפי שהיה בימי השלטון המלוכני. ואף על פי כן הורתה התורה למחות כנגד חטאי המלכות. על אחת כמה וכמה כיום, שהתלונה נחשבת כהתנהגות אזרחית שראויה לשבח. שכן כך השיטה הדמוקרטית משתפת את הציבור כולו בעיצוב המערכות ושיפורן.[9]


[9]. אופן קיום חובת המחאה: ראשית, יש לפנות אל המפקד הישיר ואל הרב הצבאי היחידתי. אם הם יפתרו את הבעיה מה טוב. אם הבעיה לא נפתרה, יש להפנות את המחאה לשני ערוצים: א) למשרד הנציבות לפניות הציבור באכ"א. גם הורים ובני משפחה יכולים לפנות לשם. משרד זה רגיל לעבוד ביעילות ומהירות. ב) לקו הפתוח של הרבנות הצבאית, בהיותו הגוף האחראי לענייני היהדות בצה"ל.

רצוי להפנות את התלונה גם לגופים המלווים חיילים בצבא כגון איגוד ישיבות ההסדר ואיגוד הישיבות הגבוהות. וכן לנציב קבילות החיילים. זהו גוף חוץ-צבאי, שטיפולו ארוך ומערכתי, ונועד למקרים שבהם הצבא לא השכיל לתקן עצמו ביעילות. בבעיות קשות שאינן מקבלות מענה ראוי, רצוי לשלוח העתק לכלי תקשורת שמעוניינים לסייע בכך.

כאשר קשה לחייל לקיים את חובת המחאה, יכולים ההורים להחליפו ולקיים במקומו את חובת המחאה. יש לקיים את מצוות התוכחה בהקדם, מפני שככל שהיא סמוכה לאירוע תועלתה מרובה יותר. אולם גם מי שהתרשל ולא קיים אותה אז, חייב לקיימה אחר כך ואפילו אחרי שנה, מפני שעדיין יש בקיומה בכל הערוצים הנזכרים תועלת.

לעיתים החייל שיתלונן עלול לסבול מהתעללות מצד מפקדיו וחבריו, ואזי יש לשקול לדחות את התלונה לסיום תקופת שירותו איתם. אמנם כעיקרון כל שתלונתו מוצדקת, המערכת צריכה לעמוד לצדו, וכדאי שיתייעץ על כך עם רבנים שמכירים את הצבא.

בשנת 2015 התקבלו בנציבות 6,371 קבילות, מתוכן 61.06 אחוזים נמצאו מוצדקות. הקבילות בנושאי דת היו 0.4 אחוזים בלבד מכלל הקבילות. ניתן להעריך שאם כל החיילים הדתיים היו מתלוננים על ענייני דת כפי שהם מתלוננים על דברים אחרים, אחוז ניכר מהתלונות בצבא היו על ענייני דת, ומן הסתם מצבו הדתי של צה"ל היה משתפר ללא היכר. זה לא קורה כי מתרשלים בקיום מצוות התוכחה שהיא מצווה מהתורה.

יא – איסור הקמת יחידות מעורבות ושירות בהן

כפי שלמדנו (הלכה ו) מצווה מיוחדת לשמור על הצניעות בצבא, וממילא ברור שאסור להקים בצה"ל יחידות שדה מעורבות של בנים ובנות, וכן אסור לחייל להשתתף בפעילות צבאית אינטנסיבית עם בנות.

ואין לשאול, מדוע אם כן אין אוסרים לאדם לעבוד בחנות או בנק או בכל מקום שאליו נכנסים גברים ונשים. שכן למדנו כי בצבא צריכים להיזהר בכל ענייני הצניעות יותר מאשר בחיים האזרחיים. בנוסף לכך, אין להשוות את הקשר הרצוף והקרוב ביחידות שדה צבאיות לקשר שנוצר בחיים האזרחיים. ועוד, עצם העובדה שהאדם חוזר בכל ערב לביתו, למשפחתו, מגינה עליו במידה רבה מפני יצר הרע. עוד הבדל צריך לציין, שגיל השירות הצבאי הוא צעיר יותר והבחורים והבחורות רווקים, ועל כן צריך להרבות יותר בסייגים של צניעות. בנוסף לכך, בחיי האזרחות, כל אדם שמרגיש שמקום עבודתו או מקום לימודיו עלולים להביאו לידי עבירה, צריך לעזוב את מקום עבודתו או לימודיו, כדי לשמור על צניעותו וקדושתו. ואילו בצבא אין רשות לחייל לעזוב את יחידתו.

ואם יבואו ויטענו, כי הרבנים צריכים לחנך את תלמידיהם כך שידעו להתמודד עם יצרם. נשיב כי הטוענים כך לא מבינים את אחד מן היסודות החשובים שבתורה. התורה אינה דואגת לצדיקים בלבד אלא לחברה כולה, ובכללה גם לאלו שנוטים להתפתות בקלות אחרי יצרם. ולכן נקבעו סייגים למצוות, וככל שמדובר במצווה מרכזית יותר, כך הסייגים שסביבה מרובים יותר. למשל, המצווה להאמין בה' ואיסור עבודה זרה יסודיים כל כך – עד שלפי הרמב"ם ב'מורה-נבוכים' רבות ממצוות התורה משמשות כסייג מפני עבודה זרה. ובדרך זו הלכו חכמים, שככל שמדובר ביסוד חשוב יותר כך קבעו סביבו סייגים רבים יותר. גם עניין הנאמנות והאהבה שבין בני הזוג הוא דבר מקודש, ועל כן נקבעו סייגים רבים כדי שישמור אדם את כל אהבתו לבת זוגו. וגם מי שהוא צדיק רוב ימיו, עלול יום אחד להיכשל, ואותו כישלון עלול לפגוע באופן אנוש במשפחתו. וכבר אמרו חכמים (כתובות יג, ב): "אין אפוטרופוס לעריות".

מתוך מגמה זו, אסור להסכים כי רק יחידות מסוימות של בני ישיבות יהיו קדושות, ושאר המחנה לא יהיה קדוש ויראו בו ערוות דבר, מפני שיש לנו אחריות כלפי כל אחד ואחד מישראל. לכן עלינו לתבוע כי בכל יחידות צה"ל, אפשר יהיה לשרת על פי ההלכה. ככל שיותר חיילים יהיו מוכנים להתעקש במסירות על זכותם וחובתם לשרת בכל יחידה ויחידה בצה"ל, על פי כללי ההלכה, בלא פשרות, כך נזכה יותר שה' יתהלך בקרב מחננו להצילנו ולתת אויבינו לפנינו.

יב – נשים בצבא

אף שגם נשים מצוּות בהצלת ישראל ובמצוות ישוב הארץ, לא ציוותה התורה את הנשים להתגייס לצבא, שאין דרכן בכך. כפי שאמרו חכמים, שאין דרך אשה לכבוש (יבמות סה, ב), ואין דרכה של אשה לעשות מלחמה (קידושין ב, ב). לכן לא מצינו שנשים יצאו למלחמה, לא בתקופת בית ראשון ולא בתקופת בית שני. ואף שאמרו חכמים במשנה (סוטה מד, ב): "במלחמות מצווה הכל יוצאין, אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה". וכן פסק הרמב"ם (מלכים ז, ד). כמה מפרשים בארו, שכיוון שהחתן יצא מחדרו למלחמה, ממילא יצאה הכלה מחופתה וחזרה לביתה. ורבים ביארו, שהואיל ועוסקים במלחמת מצווה, אף הנשים מצוּות לסייע למלחמה, אלא שהן מסייעות בתפקידים עורפיים, ומספקות מים ומזון (רדב"ז, תפארת ישראל, רש"ש).

וכבר למדנו (הלכה ו), שבמחנה ישראל צריכים להישמר מכל דבר שאינו צנוע, שנאמר (דברים כג, י): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע". והכוונה שצריך להיזהר אפילו מהרהורי עבירה, כפי שפירשו חז"ל (ע"ז כ, ב): "וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע – שלא יהרהר אדם ביום ויבוא לידי טומאה בלילה". וכן משמע מסוף הפרשייה, שעיקר הכוונה להזהיר מהרהורים של ערווה, שנאמר (שם טו): "וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". ומזה שנקטה התורה 'עֶרְוַת דָּבָר', למדו שצריך להיזהר מניבול פה וליצנות, שאיסורים אלה קשורים, הן לדיבור והן לענייני ערווה. ומדברי חכמים למדנו, שדיבורים גסים וליצנות עלולים לגרום לנפילת נפשות מישראל (עי' תנחומא כי תצא ג). נמצא אם כן, שמציאותן של בנות עם בנים בתנאי צבא מנוגדת להדרכתה של התורה. וכן פסקה הרבנות הראשית לישראל, שאסור לבנות להתגייס לצבא.

אבל הנשים משתתפות בקיום המצווה בזה שהן מעודדות את הגברים להתגייס לצבא ומקיימות את החיים האזרחיים בעורף, ובשעת הצורך מסייעות לצבא בתפקידים עורפיים.[10]


[10]. עוד יש איסור לאשה ללבוש כלי גבר, ובכלל זה כלי נשק. ולכן יעל הרגה את סיסרא ביתד ולא בחרב (נזיר נט, א). אולם נראה פשוט, שאם לא היתה לה יתד, היתה צריכה להורגו בחרב, שפיקוח נפש דוחה איסור זה. וכפי שלמדנו שלשם הצלת ישראל, יעל עשתה עבירה לשמה, כמבואר בנזיר כג, ב. וכן באג"מ או"ח ד, עה, התיר לנשים בשעת סכנה להצטייד בכלי נשק. ועי' בדברי הרצי"ה ב'לנתיבות ישראל' ח"א עמ' קסו (הוצאת בית אל) בהערה, ועמדתו היתה שגם נשים שייכות למצווה. ועי' ב'לאור ההלכה' לרב זווין, עמ' כד-כז (הוצאת קול מבשר), ובתחומין ד' עמ' 79 מאמר מהרב שביב. ונלענ"ד שאכן נשים חייבות במלחמת מצווה להצלת ישראל, וכפי שמשמע מפשט המשנה, וכדברי החינוך במצווה תכה, הנוגעת לכיבוש הארץ. אלא שבפועל הן פטורות משתי סיבות: א) אין דרכן בכך. מפני שתפקידן לקיים את המשפחה, הן מצד גידול הדורות הבאים והן מצד ערך החיים בהווה, שאם אין משפחות אין עם ואין על מה להילחם. במילים אחרות, אפילו בשעת מלחמה העם צריך איזון, ויחד עם זה שהגברים משקיעים את עצמם במלחמה, הנשים צריכות להמשיך לקיים במידת האפשר את שגרת החיים בעורף. ב) מפני שערבוב גברים ונשים במחנה פוגע בצניעות ובקדושה, וגם פוגע בריכוז הנדרש לצורך המלחמה. מצד היסוד הראשון אין ראוי שיתגייסו, ועפ"י היסוד השני אסור שיתגייסו. ושני היסודות הללו רמוזים בדברי האבן עזרא דברים כב, ה: "לֹא יִהְיֶה כְלִי גֶבֶר – נסמכה בעבור צאת למלחמה, כי האשה לא נבראה כי אם להקים הזרע, ואם היא תצא עם האנשים תביאם בדרך לידי זנות". אלא שכיוון שביסוד המצווה נשים שייכות כגברים, סתמו כך חכמים בלשונם "במלחמות מצווה הכל יוצאין… וכלה מחופתה". ולמדנו מזה, שגם עליהן יש מצווה לסייע במה שאפשר במסגרת תפקידן הנשי. ראשית, בזה שיקיימו את העורף ויעודדו את הגברים (ואולי לכן הכלה צריכה לצאת מחופתה, שאם לא תצא, גם החתן לא יצא למלחמה). וכשיש צורך גם יספקו מים ומזון, היינו ימלאו תפקידים עורפיים. ואם יגיע ח"ו מצב שבו יהיה הכרח גמור שגם נשים יתגייסו, ובלעדיהן ח"ו לא נוכל לשרוד, יהיו חייבות להתגייס למלחמה, אלא שיהיה צורך להתאמץ מאוד כדי למנוע ערבוב בנים ובנות שלא בצניעות.

למעשה ההדרכה של רוב ככל הרבנים והמחנכים והמחנכות, שאין לנשים שומרות תורה ומצוות להתגייס לצבא, ואף שאין זה איסור מוחלט כאכילת בשר וחלב (גם מו"ר הרצי"ה לא הסכים לומר שיש בזה איסור מוחלט), כיוון שהניסיון מצביע על כך שהגיוס לצבא פוגע ברמתן הדתית של חלק מהבנות, הרי שבפועל הוא מוביל לאיסורים רבים, ועל כן מבחינת חשיבותה, הדרכה זו בעלת משקל גדול ממשקלו של איסור רגיל ומוחלט. לדעת רוב ככל הרבנים הדרכה זו היא כוללת ונחרצת לגבי כל הבנות הדתיות הצעירות, ובכללן גם בנות שברור שלא יפגעו באופן אישי (הדרכה זו לא נאמרה לנשים מבוגרות במסגרת קבע). אמנם יש רבנים ועמם מחנכים ומחנכות שמתוך היכרות קרובה עם בנות החוג שלהם (כעין מודרן אורתודוכס) שסבורים שעם הכנה וליווי, ביחידות מתאימות, אין חשש שיינזקו. ובנות השייכות לאותן הקהילות שרוצות להתגייס על פי הדרכתם ולאחר ייעוץ אישי, ליחידות שבהן ניתן לשמור יחסית על כללי הצניעות – יש להן על מה לסמוך, שכן ההדרכה התורנית תלויה גם בקהילה ובאדם. אבל לכתחילה עדיף לנהוג כדעת רוב ככל הרבנים ולא להתגייס.

יג – מצווה להציע שלום

כאשר נצרכים ישראל לפתוח במלחמה נגד ממלכה או עיר, ציוותה התורה לקרוא לה תחילה לשלום, שנאמר (דברים כ, י): "כִּי תִקְרַב אֶל עִיר לְהִלָּחֵם עָלֶיהָ וְקָרָאתָ אֵלֶיהָ לְשָׁלוֹם". הצעת השלום פירושה הצעת כניעה, וכמו שנאמר (שם כ, יא): "וְהָיָה אִם שָׁלוֹם תַּעַנְךָ וּפָתְחָה לָךְ וְהָיָה כָּל הָעָם הַנִּמְצָא בָהּ יִהְיוּ לְךָ לָמַס וַעֲבָדוּךָ". והכוונה – קבלת שלטון ישראל, תשלום מיסים וסיוע לכל צרכי ישראל. בנוסף לכך, קבלת יסודות האמונה והמוסר הכלל עולמיים, שהם שבע מצוות בני נח (רמב"ם מלכים ו, א). ואלו הן שבע המצוות: איסור עבודה זרה, איסור גילוי עריות, איסור שפיכות דמים, איסור גניבה וגזל, איסור ברכת השם (לשון סגי נהור והכוונה לקללה), איסור אכילת אבר מן החי והחיוב למנות בתי דינים שישפטו משפט צדק בכל הדינים שבין אדם לחבירו.

גם לפני שיוצאים למלחמה להכרית את זרעו של עמלק, יש לקרוא להם לשלום, היינו להציע להם שיקבלו על עצמם שבע מצוות בני נח, ויהיו משועבדים ומעלים מס לישראל, ובזה יפסיקו להיחשב עמלק. אם קיבלו את תנאי השלום, אין נלחמים נגדם. ואם לא קיבלו, נלחמים נגדם עד כלותם (כך משמע מהרמב"ם וכס"מ מלכים ו, א-ד. פנה"ל זמנים יד, ח).

וכך עשה יהושע. לפני שעבר את הירדן, שלח שלושה כתבים לכנענים יושבי הארץ. בראשון שלח להם: מי שרוצה לברוח – יברח. בשני שלח: מי שרוצה לעשות שלום – ישלים. ובשלישי כתב: מי שרוצה לעשות מלחמה – נילחם בו. ואמנם הגִרגשים החליטו לברוח, והלכו לגור באפריקה, ומצאו שם מקום טוב (ירושלמי שביעית פ"ו מ"א, דברים רבה ה, יג).

אם כן לכאורה יש לשאול: מדוע היו צריכים הגבעונים (יהושע ט) להערים ולעשות עצמם כאילו באו ממקום רחוק? לדעת הרמב"ם, מפני שרצו לכרות ברית עם ישראל, ואילו השלום שהציע להם יהושע לא היה כברית אלא שיהיו למס ויהיו כפופים לישראל. וכיוון שהגבעונים הטעו את ישראל, לא היו חייבים לקיים את הברית שכרתו עימם. אלא שאם היו מפירים את שבועת הנשיאים היה נגרם חילול השם, ולכן קיימו עמהם את הברית. ולדעת הראב"ד, הגבעונים יכלו לקבל את הצעת השלום כל זמן שישראל לא עברו את הירדן, אולם לאחר שעברו את הירדן כבר התחילה המלחמה ואיבדו את ההזדמנות לקבל את הצעת השלום (רמב"ם מלכים ו, ה).

כאשר יש חשש שתוך הקריאה לשלום האויב יתקוף אותנו ונספוג מזה אבדות, אין לקרוא לו לשלום.[11]


[11]. עי' ב'הצבא כהלכה' לרב קופמן עמ' יב, וכתב בשם הנצי"ב שכאשר יש סכנה, אין לקרוא לשלום. עוד נציין כי לרש"י עפ"י הספרי, המצווה לקרוא לשלום היא רק במלחמת רשות, ואילו לרמב"ם (מלכים ו, א) בכל סוגי המלחמות.

יד – מלחמת חורמה

כאשר הצעת השלום של ישראל נדחית, פותחים במלחמה. והמלחמה אכזרית. וכמו שנאמר (דברים כ, יב-טז): "וְאִם לֹא תַשְׁלִים עִמָּךְ וְעָשְׂתָה עִמְּךָ מִלְחָמָה וְצַרְתָּ עָלֶיהָ. וּנְתָנָהּ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְהִכִּיתָ אֶת כָּל זְכוּרָהּ לְפִי חָרֶב. רַק הַנָּשִׁים וְהַטַּף וְהַבְּהֵמָה וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה בָעִיר כָּל שְׁלָלָהּ תָּבֹז לָךְ וְאָכַלְתָּ אֶת שְׁלַל אֹיְבֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן ה' אֱלוֹהֶיךָ לָךְ. כֵּן תַּעֲשֶׂה לְכָל הֶעָרִים הָרְחֹקֹת מִמְּךָ מְאֹד אֲשֶׁר לֹא מֵעָרֵי הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה הֵנָּה. רַק מֵעָרֵי הָעַמִּים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לֹא תְחַיֶּה כָּל נְשָׁמָה".

לכאורה יש לשאול: מדוע היו צריכים להרוג את כל הזכרים, ומהכנענים כל נשמה? שתי סיבות עיקריות לכך: א) במלחמה צריך לנצח באופן מוחלט, שאם לא כן, בוודאי תבוא מערכה נוספת שתסכן שוב את קיומנו, ומי יודע מה יהיה סופה. לא זו בלבד, אלא שאם הניצחון לא יהיה מוחלט, לא נרתיע אויבים אחרים מלסכן את קיומנו. והכל תלוי במנהג העולם. באותם הזמנים כך נהגו המנצחים, ואם ישראל לא היו נוהגים כמקובל, היו כל העמים שסביבנו יודעים שכדאי להילחם בישראל, שאם ינצחו – מה טוב, ואם יפסידו – לא נורא (עי' אגרות ראיה ח"א עמוד ק'). ב) מצד הצדק יש להעניש את הרשעים שונאי ישראל במידה כנגד מידה, ומה שהם זממו לעשות לנו יש לעשות להם. וכן עשינו בימי המן הרשע.

ואם ישאלו, אם ננהג כך מה יהיה ההבדל בין ישראל לעמים? ההבדל הוא כפול: א' אנו פותחים בשלום, ב' גם לאחר שאנו מנצחים, אנו פוגעים רק כפי הצורך והצדק ולא יותר.

גם בימינו, עלינו לשאוף לניצחון מוחלט, עד כניעתם הגמורה של אויבינו, כדי להרתיע וכדי להעניש. אמנם ברוך ה' היום כבר לא מקובל להרוג כל זכר, וכדרך כלל משתדלים שלא לפגוע באוכלוסייה אזרחית, וממילא הדבר אסור. אבל צריך שהניצחון יהיה חזק וכואב באופן שירתיע את אויבינו, וגם שיהיה בו עונש של מידה כנגד מידה, מה שהם זממו לעשות לנו נעשה להם. אולם מעבר לזה אין לעשות.[12]


[12]. גם באוכלוסייה האזרחית אפשר לפגוע תוך המלחמה כמקובל בין העמים בעיתות מלחמה, וכך הדרכת התורה, שנאמר (דברים כ, כ): "וּבָנִיתָ מָצוֹר עַל הָעִיר אֲשֶׁר הִוא עֹשָׂה עִמְּךָ מִלְחָמָה עַד רִדְתָּהּ". ולמדו חז"ל בספרי (שם קכ, לדברים כ, יב-יג): "וְצַרְתָּ עָלֶיהָ – אף להרעיבה, אף להצמיאה, אף להמיתה במיתת תחלואים. וּנְתָנָהּ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ – אם עשית את כל האמור בעניין, סוף שה' אלוהיך נותנה בידך". גם היום זה מנהג העמים, כולל אלה הנחשבים נאורים. אלא שכיום מקובל לצמצם את הפגיעה באוכלוסייה האזרחית כמידת האפשר, אך בלי לפגוע במגמת המלחמה, שהיא: השגת ניצחון, הרתעה וענישה צודקת.

טו – הכרתת רשעים במלחמה

כאשר יוצאים למלחמה באויב הקם עלינו לכלותינו, אין המגמה רק להציל את ישראל ולהרתיע את שונאי ישראל, אלא גם להכרית את הרשעים ולכלותם מן העולם.

ואמנם מלכתחילה הננו רוצים לגמול חסד עם כל אדם בעולם, וכפי שנהג אברהם אבינו, שהיה מכניס אורחים. ואפילו עובדי עבודה זרה שפלה, היה מקרב באהבה, וגומל עמהם חסד בהכנסת אורחים ומקרבם לאמונה בה'. ובני ישראל מטבעם רחמנים וגומלי חסדים (יבמות עט, א). אבל יש בחירה לאדם, וכשאדם החליט להתנהג ברשעות עד שהתעצם לצאת במלחמה נגדנו, להרוג בנו ולגזול מאתנו את הארץ הקדושה שה' הנחיל לאבותינו ולנו, מצווה להילחם בו כדי להעניש אותו ואת תומכיו.

וכדברי דוד מלכנו אשר שר (שמואל ב' כב, לח-מג): "אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי. וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם. יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה' וְלֹא עָנָם. וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם…" "הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי" (שם כב, מח).

אכן דוד לא עסק רק בהגנה, הוא עסק גם בהתקפה יזומה על שונאי ישראל. לצבאו של דוד אין ראוי לקרוא "צבא ההגנה לישראל" אלא "צבא ההתקפה לישראל" או "צבא ישראל". וצריך לדעת, שכל הנלחם בישראל נלחם גם בריבונו של עולם, שישראל הם בניו. ועל כן מלחמותיו של דוד נגד שונאי ישראל נקראות 'מלחמות ה" (שמואל א' יח, יז; כח, כח). וזו גבורה מוסרית, לכלות מן העולם את שונאי ה' ושונאי ישראל, ובזכות גבורה זו זכה דוד להקים את מלכות ישראל לדורות. וכך סיים את שירתו (שמואל ב' כב, נ-נא): "עַל כֵּן אוֹדְךָ ה' בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם".

טז – השאלה על דין אשת יפת תואר

לכאורה ישנה בתורה מצווה תמוהה, לפיה מותר לחיילים לקחת לעצמם נשים מבנות העם שנלחם נגדנו, שנאמר (דברים כא, י-יד): "כִּי תֵצֵא לַמִּלְחָמָה עַל אֹיְבֶיךָ וּנְתָנוֹ ה' אֱלוֹהֶיךָ בְּיָדֶךָ וְשָׁבִיתָ שִׁבְיוֹ. וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה. וַהֲבֵאתָהּ אֶל תּוֹךְ בֵּיתֶךָ וְגִלְּחָה אֶת רֹאשָׁהּ וְעָשְׂתָה אֶת צִפָּרְנֶיהָ. וְהֵסִירָה אֶת שִׂמְלַת שִׁבְיָהּ מֵעָלֶיהָ וְיָשְׁבָה בְּבֵיתֶךָ וּבָכְתָה אֶת אָבִיהָ וְאֶת אִמָּהּ יֶרַח יָמִים, וְאַחַר כֵּן תָּבוֹא אֵלֶיהָ וּבְעַלְתָּהּ וְהָיְתָה לְךָ לְאִשָּׁה. וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ, וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ".

כדי להבין את המצווה צריך לבאר תחילה שבימי קדם היו המנצחים עושים במנוצחים כל מה שרצו. כל סוג של התעללות נחשב כשר מבחינה חוקית ומוסרית. הנופלים בשבי נחשבו כרכושם של המנצחים. רבים מהם נהרגו תוך התעללות פומבית. לכן ביקש שאול המלך להיהרג בחרבו ולא ליפול בשבי הפלישתים. היו ששחטום כקרבן על מזבחות אליליהם, והיו שנלקחו לשעשועי דם, ושימשו כגלדיאטורים למלחמות נגד חיות טרף או בינם לבין עצמם עד שנהרגו.

הנוהג הרווח היה שאחוז ניכר מהגברים נהרגו והנותרים נמכרו לעבדים. לנשים הצעירות והיפות היתה 'פריבילגיה', אותן לא הרגו אלא בתחילה היו החיילים אונסים אותן כחפצם, וכשמאסו בהן השליכון לקובה של זונות או מכרון לשפחות ופילגשים. כך נהגו הכל לעשות, ולכן היה מקובל אצל העמים, שכאשר הבינו שתבוסתם קרובה, היו הנשים מקשטות את עצמן כדי שימצאו חן בעיני החיילים המנצחים ויצילו בכך את נפשן. ותקווה קטנה היתה בלב, אולי אחד מחיילי האויב יחשוק בה ויגן עליה כי ירצה שתשמש לו כפילגש. ואם תזכה ללדת לו ילד, מן הסתם יפרנס אותה ולא תמות מרעב. גם ההורים עזרו לבנותיהן להתקשט, כי זה היה הסיכוי היחיד להצלת בתן, ואולי באופן זה ימשיך זרעם להתקיים בעולם. שכן את חסרי התועלת היו בדרך כלל הורגים, כדי למעט בפיות שצריכים להאכיל, שהרי פעמים רבות המלחמות היו על אמצעי מחייה, ולכן אחת המטרות היתה להרוג את המנוצחים ולרשת את שדותיהם.

במאות השנים האחרונות, החל בארצות המפותחות תהליך הדרגתי של שיפור במעמדו החוקי של האדם, ויחד עם ביטול העבדות באירופה, התבטל הנוהג למכור את בני העם המובס לעבדים ושפחות. אמנם עד לאחר מלחמת העולם השנייה עוד היו רגילים להעביד את השבויים בפרך עבור הממלכה או המדינה המנצחת. לגבי ביזה ואונס: עד תום מלחמת העולם השנייה היה מקובל שלאחר סיום כיבוש עיר, למשך שלושה ימים החוק הסתיר מעט את פניו, כדי שהחיילים יוכלו לבזוז ולאנוס נשים כחפצם, ובתנאי שלא יגזימו באכזריות יתר. לאחר שלושה ימים החלו לאכוף את חוקי המלחמה נגד ביזה, אונס ורצח. רק בשנת 1949 הוסכם על אמנת ז'נבה הרביעית, הקובעת הגנה לאוכלוסייה אזרחית בעת מלחמה.[13]


[13]. אמנת ז'נבה הראשונה נקבעה בשנת 1864 בה הוסכם להעניק טיפול רפואי ללוחמי האויב הנופלים בשבי. את החיילים הבריאים והמחלימים יכלו להעמיד לדין על עצם היותם אויבים ולהענישם במוות או עבודת פרך, או כפי שהוסכם בין שני הצדדים הלוחמים.

יז – הלכות אשת יפת תואר

לאור זאת נלמד את דין אשת יפת תואר שבתורה: לכתחילה צריך החייל לגדור את עצמו מכל מחשבת עריות ולחשוב רק על הצלת ישראל והניצחון במלחמה (רמב"ם הלכות מלכים ומלחמות ז, טז). ואף זה מכלל המצווה הכללית לשמור על קדושת המחנה, שנאמר (דברים כג, י-טו): "כִּי תֵצֵא מַחֲנֶה עַל אֹיְבֶיךָ וְנִשְׁמַרְתָּ מִכֹּל דָּבָר רָע… כִּי ה' אֱלוֹהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ לְהַצִּילְךָ וְלָתֵת אֹיְבֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ".

וכן לאחר הניצחון, בעת שהיו לוקחים את הנשים בשבי כמנהג המקובל בימי קדם, לכתחילה צריך היה החייל לגדור את עצמו מכל מחשבה זרה. ואם למרות זאת חשק באחת השבויות, התירה לו התורה לבוא אליה פעם אחת בתנאי שיעשה זאת מתוך התחייבות לשאתה אח"כ לאשה אם תרצה. ויש מהחכמים שסוברים שאסור היה לו לבוא אליה אפילו פעם אחת, אלא רק לקחתה עמו, ורק אם תסכים להתגייר יהיה מותר לו לשאתה לאשה (דעת ר' יוחנן ושמואל), ומסתבר שזו היתה ההדרכה לכתחילה. אולם במצב של דיעבד, נפסק להלכה שמותר לחייל לבוא אליה פעם אחת בתנאים האמורים (רמב"ם שם ח, ב, כסף משנה).

וכך הם פרטי הדין: ההיתר לבוא אל האשה הוא רק בסערת הקרב בעת לקיחתה ממקומה אל השבי, אבל לאחר שכבר נלקחה בשבי, אסור לאף חייל לגעת בשום שבויה. ואף היתר זה הוא בתנאי שהחייל יתחייב לשאתה אח"כ לאשה, שנאמר (דברים כא, יא): "וְרָאִיתָ בַּשִּׁבְיָה אֵשֶׁת יְפַת תֹּאַר וְחָשַׁקְתָּ בָהּ וְלָקַחְתָּ לְךָ לְאִשָּׁה". לכן מותר לחייל לקחת רק אשה אחת ולא יותר. כמו כן אסור לו לקחת אשה לאחיו או למישהו אחר, אלא רק למי שחשק באשה אחת מסוימת מותר לקחתה לעצמו (רמב"ם שם ח, ג). לאחר שיבוא אליה פעם אחת, אסור לו לבוא אליה שוב עד אשר יוסדר עניין נישואיהם. כלומר, אם השבויה תסכים להיכנס תחת כנפי השכינה ולהתגייר ולהינשא לו – יגיירנה מיד (אבל ימתינו שלושה חודשים עד שישאנה, כדי שאם תתעבר יוכלו לדעת אם התעברה בהיותה גויה או גיורת, רמב"ם שם ח, ב; ה; ו).

אם עדיין לא התרצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח לה שלושים יום לבכות ולהתאבל בביתו על אביה ועל אימה ועל דתה שהיא צריכה לעזוב, ובאותו זמן תגלח את ראשה ותגדל את ציפורניה. והוסיף הרמב"ם (מו"נ ג, מא) שאף מניח לה לעבוד בפרהסיה את העבודה הזרה שהיתה רגילה לעבוד בלא לדבר איתה בענייני אמונה בכל אותו חודש.

לאחר אותו חודש, אם האיש כבר לא ירצה לשאתה לאשה, ידרוש ממנה לקבל שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה, ואסור לו לשעבדה לו לשפחה או למוכרה לאחרים, שנאמר (דברים כא, יד): "וְהָיָה אִם לֹא חָפַצְתָּ בָּהּ וְשִׁלַּחְתָּהּ לְנַפְשָׁהּ וּמָכֹר לֹא תִמְכְּרֶנָּה בַּכָּסֶף, לֹא תִתְעַמֵּר בָּהּ תַּחַת אֲשֶׁר עִנִּיתָהּ". כלומר, אם התברר שהוא אינו רוצה בה, נמצא שבכך שבא עליה בראשונה עינה אותה, וכדי לפצותה עליו לשחררה לחופשי.

אם לאחר החודש רצה בה ואף היא הסכימה להתגייר ולהינשא לו, מגיירה ונושאה לאשה. ואם לא רצתה להתגייר ולהינשא לו, מניח אותה אצלו עד שנים עשר חודש, שאולי בכל זאת תתרצה לו. ואם גם לאחר שנים עשר חודש לא התרצתה, ידרוש ממנה שתקבל על עצמה שבע מצוות בני נח וישחרר אותה לנפשה. והיא תקבל מעמד של 'גר תושב' שמותר לה לגור בארץ ומצווה לגמול עמה חסד, אבל אסור לאיש מישראל לשאת אותה ללא גיור גמור (רמב"ם שם ח, ז).

יח – ההיתר בטל כיום

מתוך פסוקי התורה למדנו שדין אשת יפת תואר הוא היתר דחוק למצב של בדיעבד, היינו למצב שאם לא יתירו באופן זה ינהגו באופן חמור וקשה בהרבה. וכפי שאמרו חכמים: "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע, מוטב שיאכלו ישראל בשר תמותות שחוטות (ספק איסור) ואל יאכלו בשר תמותות נבילות (איסור ודאי)" (קידושין כא, ב). ואף שהדבר הותר בדיעבד, השתדלה התורה להרחיקנו מזה ככל האפשר, ולכן רמזה לנו בהמשך הפרשה, שיש חשש גדול שנישואין אלו לא יביאו לברכה, ופעמים שיגרמו לסכסוכים במשפחה ומחלוקות על הירושה, שהבן הנולד מכך עלול להיות סורר ומורה. וכדברי חכמים שקראו לזה "עבירה גוררת עבירה" (תנחומא כי תצא א), וכן מובא ברש"י (דברים כא, יא): "לא דברה תורה אלא כנגד יצר הרע. שאם אין הקב"ה מתירה ישאנה באיסור. אבל אם נשאה, סופו להיות שונאה… וסופו להוליד ממנה בן סורר ומורה, לכך נסמכו פרשיות הללו".

כיוון שדין זה הוא למצב של בדיעבד, כדי למנוע מצב חמור יותר, כיום שניתן לאכוף על חיילי ישראל את האיסור לפגוע באוכלוסייה הכבושה, בטל ההיתר של אשת יפת תואר. ואף שבארצות ערב ודומיהן, עדיין מקובל שחיילים אונסים נשים ורוצחים אנשים, ואף בצבאות המערב, חיילים רבים עוברים על החוק ואונסים את נשות העם הנכבש או הנשלט. וכן נהגו באירופה בזמן מלחמות העולם הראשונה והשנייה. מכל מקום בזכות השפעתו המיטיבה של מוסר התורה דיני המלחמה בקרב עמי המערב השתנו לטובה, הן מצד מעמדם של בני האוכלוסייה המנוצחת שנפשם אינה נתונה כרכוש ביד הכובשים, והן מצד שניתן לאכוף את חוקי הצבא על החיילים ביתר יעילות בזכות אמצעי הקשר והתחבורה. לפיכך בטל היתר אשת יפת תואר, וחזר הדין לקדמותו, שאסור לאיש ואשה לקיים יחסי אישות שלא במסגרת נישואין כהלכה.

אמנם יסוד גדול למדנו מדין אשת יפת תואר. אין מן החוכמה לצעוק שדבר מסוים פסול. צריך לדעת כיצד לתקנו על ידי נטיעת יסודות הטוב בתוך המציאות הקשה, האכזרית והמסובכת, וזה דבר שאפשרי דווקא על ידי ישראל, כאשר מצוות אשת יפת תואר יכולה לשמש דוגמא לתהליך התיקון הרצוי.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן