כאשר יוצאים למלחמה באויב הקם עלינו לכלותינו, אין המגמה רק להציל את ישראל ולהרתיע את שונאי ישראל, אלא גם להכרית את הרשעים ולכלותם מן העולם.
ואמנם מלכתחילה הננו רוצים לגמול חסד עם כל אדם בעולם, וכפי שנהג אברהם אבינו, שהיה מכניס אורחים. ואפילו עובדי עבודה זרה שפלה, היה מקרב באהבה, וגומל עמהם חסד בהכנסת אורחים ומקרבם לאמונה בה’. ובני ישראל מטבעם רחמנים וגומלי חסדים (יבמות עט, א). אבל יש בחירה לאדם, וכשאדם החליט להתנהג ברשעות עד שהתעצם לצאת במלחמה נגדנו, להרוג בנו ולגזול מאתנו את הארץ הקדושה שה’ הנחיל לאבותינו ולנו, מצווה להילחם בו כדי להעניש אותו ואת תומכיו.
וכדברי דוד מלכנו אשר שר (שמואל ב’ כב, לח-מג): “אֶרְדְּפָה אֹיְבַי וָאַשְׁמִידֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם. וָאֲכַלֵּם וָאֶמְחָצֵם וְלֹא יְקוּמוּן וַיִּפְּלוּ תַּחַת רַגְלָי. וַתַּזְרֵנִי חַיִל לַמִּלְחָמָה תַּכְרִיעַ קָמַי תַּחְתֵּנִי. וְאֹיְבַי תַּתָּה לִּי עֹרֶף מְשַׂנְאַי וָאַצְמִיתֵם. יִשְׁעוּ וְאֵין מֹשִׁיעַ אֶל ה’ וְלֹא עָנָם. וְאֶשְׁחָקֵם כַּעֲפַר אָרֶץ כְּטִיט חוּצוֹת אֲדִקֵּם אֶרְקָעֵם…” “הָאֵל הַנֹּתֵן נְקָמֹת לִי וּמוֹרִיד עַמִּים תַּחְתֵּנִי” (שם כב, מח).
אכן דוד לא עסק רק בהגנה, הוא עסק גם בהתקפה יזומה על שונאי ישראל. לצבאו של דוד אין ראוי לקרוא “צבא ההגנה לישראל” אלא “צבא ההתקפה לישראל” או “צבא ישראל”. וצריך לדעת, שכל הנלחם בישראל נלחם גם בריבונו של עולם, שישראל הם בניו. ועל כן מלחמותיו של דוד נגד שונאי ישראל נקראות ‘מלחמות ה” (שמואל א’ יח, יז; כח, כח). וזו גבורה מוסרית, לכלות מן העולם את שונאי ה’ ושונאי ישראל, ובזכות גבורה זו זכה דוד להקים את מלכות ישראל לדורות. וכך סיים את שירתו (שמואל ב’ כב, נ-נא): “עַל כֵּן אוֹדְךָ ה’ בַּגּוֹיִם וּלְשִׁמְךָ אֲזַמֵּר. מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם”.