פרק יט – מלאכות שבצומח

א – חורש

מלאכת 'חורש' היא מלאכה המכינה את הקרקע כדי לגדל בה מיני צומח. במלאכת החרישה עושים בקרקע תלמים (חריצים) או גומות לצורך זריעת זרעים ושתילים. החרישה גם עושה את האדמה רפויה ותחוחה, ומקילה בכך על השורשים להתפשט באדמה ולינוק את מזונם.

וכן המשווה את פניה של הקרקע, כגון שהיו בה גבשושיות או גומות, עובר באיסור 'חורש'. מפני שגם באופן זה האדמה נעשית רפויה, ועוד שכשהיא ישרה קל יותר להכינה לזריעה ונטיעה. וכן העושה גומא קטנה, עובר באיסור 'חורש', מפני שאפשר לזרוע בה זרע אחד. וכן המסקל אבנים מתוך שדה, או מזבל אותה, או תולש ממנה קוצים ועשבים שוטים, כיוון שבפעולתו השביח את הקרקע כדי שתהיה טובה ונוחה לזריעה או נטיעה, עובר באיסור תורה של 'תולדת חורש'. וכל העושה אפילו פעולה כל שהיא כדי להיטיב את הקרקע לקראת זריעה או נטיעה – עובר באיסור תורה (שבת קג, א; ירושלמי שבת פ"ז ה"ב).

גם כאשר עשה את הפעולות הללו בקרקע שאין בכוונתו לזרוע או לנטוע בה, הואיל ובפועל עשה בקרקע פעולה שהשביחה אותה לזריעה או נטיעה, עבר באיסור 'חורש' (אגלי טל חורש ס"ק טז).

וכן אסור לעשות גומא בעפר שבעציץ משום 'חורש'. וכן אסור לנעוץ חפץ בעפר שבעציץ, מפני שבנעיצתו הוא עושה גומא הראויה לזריעת זרע (מ"ב תצח, צא. ועי' להלן הערה 4).

אסרו חכמים לטאטא את קרקע החצר, שמא יבוא להשוות גומות ויעבור על איסור תורה. שאם היא קרקע שראויה לזריעה, יעבור באיסור 'חורש', ואם היא קרקע שמשמשת לחצר, יעבור באיסור 'בונה'. אבל מקום מרוצף שבחצר מותר לטאטא.^[1]

אסור לבעוט או להזיז ברגל אדמה או חול, מפני שהוא מרפה את הקרקע ומשווה גומות. לא ישפשף ברגלו רוק שעל הארץ, כדי שלא ישווה גומות. אבל מותר לדורסו לפי תומו בדרך הילוכו, כדי למעט את מיאוסו, ובתנאי שלא יתכוון למרחו ולהשוות גומות (שו"ע שטז, יא).

מי שנדבק טיט לנעליו, לא יקנח את נעליו בקרקע, שמא יבוא להשוות גומות (שו"ע שב, ו). ויש שאינם חוששים לכך ומתירים (רמ"א, ט"ז). והרוצה להקל רשאי, ולכתחילה מוטב להחמיר. על מגרדת, מרצפות ואבנים, אפשר לכתחילה לקנח את הנעליים (מ"ב שב, כח. ויעויין בכל זה לעיל טו, ב, בהלכות בונה).

ב – גרירת חפצים והסעת עגלה

מותר לגרור על הקרקע מיטה, כסא וספסל, שהואיל ואין ודאות שגרירתם על הארץ תיצור חריץ, אין בזה איסור. ואף כשאפשר בקלות להרים את הכסא באוויר ולצאת מהספק, מותר לגרור את הכסא על הקרקע, שכל זמן שהגורר אינו מתכוון לעשות חריץ וגם אין ודאות שייווצר חריץ, הרי זה בכלל 'דבר שאינו מתכוון' שמותר (שו"ע שלז, א). אמנם כאשר ישנה ודאות שגרירתם על הקרקע תיצור חריץ, אסור לגוררם משום איסור 'חורש'. ואף שאין הוא מתכוון לזרוע שם, מכל מקום כאשר המקום ראוי לזריעה, הרי שבפועל הוא עושה בקרקע פעולה של חרישה (כדין 'פסיק רישא', לעיל ט, ה).^[2]

במקום שיש עירוב מותר להוביל עגלת תינוק על גבי קרקע, אע"פ שברור שגלגלי העגלה יעשו חריצים בקרקע, מפני שגלגלי העגלה אינם חופרים והופכים את הקרקע כדרך חרישה, אלא כובשים ולוחצים את האדמה כלפי מטה, באופן שאינו מועיל להכנת הקרקע לזריעה או לנטיעה. ואף מותר להטות את העגלה לצדדים, מפני שגם בעת הטייתה אין ודאות שתיעשה פעולה של הפיכת הקרקע והכנתה לזריעה (שש"כ כח, מח; יחו"ד ב, נב).

ג – זורע

מלאכת 'זורע' היא מלאכה הגורמת לצמיחה, כגון זריעת זרעים, נטיעת שתילים, הרכבת אילן והברכתו. וכן כל פעולה שמשפרת את צמיחת הענפים או הפירות אסורה מהתורה. לפיכך, אסור לזמור ענפים או לנכש עשבים שוטים שגדלים סביב הצמחים, מפני שפעולות אלו מעודדות את הצמיחה. וכן אסור להשקות צמחים או לזבל את האדמה שסביבם. וכן אסור למרוח משחה על פצעי העץ כדי לרפאו (שבת עג, ב, רמב"ם שבת ז, ג; ח, ב).^[3]
אסור להניח גרעין של אבוקדו בכלי שיש בו מים כדי שיכה שורשים ויתחיל לצמוח. וכן אסור להניח ענף במים כדי שיוציא שורשים ויתחיל לצמוח.

בכלל איסור זריעה – אסור גם להנביט זרעונים במים כדי שאפשר יהיה אח"כ לזורעם באדמה או כדי להשתמש בנבטים שיצמחו מהם. וכן אסור להשרות זרעונים במים כדי שיתרככו ויהיו מוכנים להשרשה ולצמיחה (שו"ע שלו, יא).^[4] אבל מותר להשרות שעורים כדי לרככן למאכל בהמה, מפני שאין כוונתו להצמיחן, ועוד לפני שישרישו יוציאן מהמים וייתן אותן לבהמתו (מ"ב שלו, נא).

יש להיזהר שלא להשליך זרעים על אדמה לחה, מפני שהם עלולים לצמוח בה ונמצא שזרעם בשבת. אבל מותר להשליך זרעונים במקום שמסתבר שלא יצמחו. לפיכך, מותר להשליך זרעונים במקום דריסת רגלי אדם, או לפני בעלי חיים שמסתבר שיאכלום במשך יום או יומיים (שו"ע שלו, ד).

אסור לסגור חממה או לפותחה כדי לזרז את הצימוח. אבל אם היה בבית עציץ, מותר לפתוח את התריס והחלון לצורך בני הבית, ואע"פ שכניסת השמש והאוויר תסייע בעקיפין לצמיחת הצמח שבעציץ, כיוון שאין פותחים את החלון והתריס לשם כך, והתועלת לצמח נעשית על ידי פעולה רחוקה, אין בזה איסור (שהוא פסיק רישא בשני דרבנן, בשינוי וגרמא – הר צבי או"ח קלג, יחו"ד ה, כט. והעיקר שזו פעולה שאינה דרך מלאכה כלל שמותרת – לעיל ט, 2, ח).

ד – השקיה

השקיית הצמחים אסורה משום זריעה, מפני שההשקיה מסייעת לצמיחה. אבל לפני כניסת השבת מותר לפתוח את צינורות ההשקיה או את הממטרות, כדי שפעולת ההשקיה תימשך בשבת. וכן מותר לתכנת מחשב שיתחיל את פעולת ההשקיה בשבת, הואיל ובשבת היהודי אינו עושה שום מעשה. מי שפתח את צינורות ההשקיה לפני שבת, רשאי לסוגרם בשבת, מפני שאין בסגירתם שום מלאכה (עי' לעיל ב, ט).

האוכלים בגינה, צריכים להיזהר שלא ליטול את ידיהם על הצמחים או כנגד השורשים שלהם (שו"ע שלו, ג). בצמחים קטנים שהשורשים שלהם קצרים, האיסור הוא רק ממש סמוך לצמח, ובצמחים גדולים, האיסור הוא בכל הערוגה שסביבם.

שלא על הצמחים או שורשיהם, מותר לשפוך מים. ואע"פ שיתכן שהמים יגיעו לבסוף לשורשי הצמחים או שיצמיחו שם צמחי בר, אין בזה איסור הואיל ואינו מתכוון לכך (כה"ח שלו, כז).

אסור לאדם לשפוך מים על קרקע שלו שראויה לשתילת צמחים, מפני שהמים מרככים את הקרקע ומכינים אותה לקראת זריעה או שתילה, והרי זה בכלל מלאכת 'חורש' (מ"ב שלו, כו; שעה"צ יח).

ה – שימוש בכיור שמימיו נשפכים בחצר

כיור שהמים הנשפכים לתוכו זורמים דרך צינור ונשפכים על קרקע שגדלים בה צמחים, אסור לכל מי שמעוניין להשקות את הצמחים לשפוך מים לכיור הזה בשבת. וקל וחומר שאסור להשתמש בכיור זה בשבת אם מלכתחילה סדרו את הצינור כדי להשקות את הצמחים.

אבל למי שלא אכפת מהשקאת הצמחים, כגון שהם אינם שלו והוא אינו מעוניין בצמיחתם, לדעת פוסקים רבים, מותר להשתמש בכיור, למרות שהמים ישקו את הצמחים. ובשעת הצורך אפשר לסמוך עליהם. ואמנם השופך מים ישירות על הצמחים, גם אם אינו מתכוון להשקותם, עובר באיסור, הואיל והוא מסייע לצמיחתם. אולם כאן שהמים נשפכים לשם בדרך עקיפה הנקראת 'כח שני' ו'גרמא' – מותר (שש"כ יב, יט). ואם המים שזורמים מהכיור מגיעים לצמחים שכבר הושקו יותר מכפי צרכם, כגון שירד עליהם גשם רב, או שמים רבים נשפכו עליהם מהכיור לפני שבת, גם למי שמעוניין בצמיחת הצמחים מותר להשתמש בכיור, הואיל ואינו מועיל לצמחים כלום.

אם ירדו גשמים בסוכות, וכדי שהסכך והסוכה לא ירטבו כיסו את הסכך בגגון, ואחר שנפסקו הגשמים רוצים להעלות את הגגון, אלא שעם עלייתו יישפכו מים על צמחים. אם ירדו גשמים רבים שהרוו את האדמה, מותר להעלות את הגגון בשבת ויום טוב, כי אין תועלת בתוספת המים. אבל אם ירדו גשמים מועטים, אסור להעלות את הגגון, מפני שהעלתו כרוכה בהשקיה שאסורה משום מלאכת 'זורע'.^[5]

ו – קוצר

מלאכת 'קוצר' היא מלאכה המנתקת צומח ממקור גידולו, כדוגמת הקוצר תבואה, בוצר ענבים, גודר תמרים, מוסק זיתים, אורה תאנים, או קוטף כל פרי או ענף אחר. ובכלל זה אסור לקצוץ עצי סרק להסקה או בניין, וכן אסור לתלוש עשבים שגדלו על הכתלים ופטריות שגדלו על אוזני הדלי (שבת עג, ב; קז, ב). וכן אסור להוציא מהמים גרעין אבוקדו או ענף שהכו בהם שורשים.

מהתורה, אין איסור לקטוף פירות, ענפים ועלים, מעץ שהתייבש לגמרי, שהואיל והעץ אינו יונק חיות מהאדמה, אין הקוטף מנתק דבר ממקור גידולו. אולם כיוון שהדבר נראה כקוצר, אסרו זאת חכמים (עי' שו"ע שלו, יב).

אבל ענף שנקצץ מהעץ בערב שבת, כיוון שניכר לעין שהוא מנותק ממקור חיותו, אין בו יותר איסור 'קוצר' ומותר לקטוף ממנו פירות בשבת. ואם הוא ענף בשמים, מותר לתלוש ממנו ענפים ועלים כדי להריח בהם (רמ"א שלו, ח).

ז – איסור שימוש באילן

עשו חכמים סייג לאיסור קצירה ואסרו להשתמש באילן בשבת, שמא תוך השימוש באילן יבואו לתלוש ממנו ענף או עלה. לפיכך, אסור לעלות על האילן ואסור להישען עליו.^[6] וכן אסור להניח עליו חפצים, או לקחת חפצים שהיו מונחים עליו. ואם הרוח העיפה בשבת בגד ונתפס באילן, אסור להורידו. וכן אסור לקחת כדור שנפל על אילן, ואסור לנענע את האילן כדי להוריד אותו (שו"ע שלו, א, מ"ב ג). ויש להיזהר שלא להניח על האילן בערב שבת חפצים שצריכים להשתמש בהם בשבת (מ"ב שלו, יב). אמנם מותר לנגוע בעץ בלא להשתמש בו ובלא להזיזו (רמ"א שלו, יג).

ולא רק בעץ אסור להשתמש אלא גם בצדדיו, היינו בדברים הנשענים עליו. למשל, אסור להתנדנד בנדנדה הקשורה לעץ, ואפילו אם היא קשורה לעץ בצד אחד בלבד. וכן אסור להוריד בגד מחבל שקשור לעץ. וכן אסור לעלות בסולם שנשען על העץ. וכן אסור ליטול דברים מסל שתלוי על העץ.

ואם תקעו יתד בעץ עבה ועל היתד תלו נדנדה, מותר להתנדנד בה, מפני שהיתד נקראת צידי העץ, והנדנדה כבר נחשבת 'צידי צדדים' של העץ, ועל 'צידי צדדים' לא גזרו חכמים. אמנם אם האילן מתנדנד עקב כך, לדעת הרבה אחרונים אסור להשתמש גם ב'צידי צדדים' שלו (מ"א, מ"ב שלו, סג; שש"כ כו, יז).

וכן מותר להוריד בגד מחבל שקשור ליתד שתקועה בעץ, מפני שחבל הכביסה כבר נחשב 'צידי צדדים'. ואם השעין בערב שבת סולם על יתד שתקועה בעץ, מותר לעלות בו בשבת, מפני שהסולם נחשב 'צידי צדדים'. ואם תלו בערב שבת סלסלה על היתד שתקועה בעץ, מותר לתת בה דברים או לקחת ממנה דברים, מפני שהיא 'צידי צדדים'. אבל אסור להשעין בשבת את הסולם על היתד, או לתלות את הסלסלה על היתד, מפני שבהשענת הסולם ותליית הסלסלה הוא משתמש בצידי העץ (שו"ע שלו, יג, מ"ב סג).

עץ זקן שיש לו שורשים שבולטים מהקרקע ורוצים לשבת עליהם, אם הם נמוכים משלושה טפחים, הרי הם כקרקע ומותר לשבת עליהם, ואם הם גבוהים משלושה טפחים (כ-23 ס"מ), דינם כעץ ואסור לשבת עליהם (שו"ע שלו, ב).

ח – דינים נוספים

כל מה שאסרו חכמים הוא רק שימוש באילן או בדומה לו, כגון שיחים שיש להם ענפים קשים או שגדלים בהם פירות קשים כדלעת, אבל לא גזרו על מיני עשבים רכים. לפיכך, מותר לשבת על דשא למרות שעל ידי כך היושב מזיז עשבים.

פרי שעומד לאכילה, אסור להריח בו בעודו מחובר לעץ, שמא יתלשנו כדי לאוכלו. אבל מותר להריח צמחים ריחניים במקום צמיחתם, מפני שאין למריח סיבה לקוטפם, שהרי אפשר להריח אותם בעודם מחוברים. אלא שאם הריח בא מענפי העץ, אסור לאוחזם ביד, כי דינם כאילן שאסור להזיזו. ואם הם רכים כענפי ההדס, מותר אף לאוחזם ביד ולקרבם לאף כדי להריחם היטב, ויזהר כמובן שלא לתולשם.^[7]

מותר ללכת ולרוץ על עשבים, גם כשמסתבר שבדרך הליכתו ייתלשו עשבים, וזאת משום שאינו מתכוון לכך וגם אין הכרח שיתלוש עשבים (שו"ע שלו, ג).

כשם שאסרו חכמים להשתמש באילן, כך אסרו לרכוב על בהמה, שמא הרוכב יתלוש ענף כדי להנהיגה. וכן אסרו חכמים לרדות דבש מכוורת דבורים, מפני שזה נראה כתלישת דבר מחובר (שו"ע שכא, יג).

מותר לאדם להעמיד את בהמתו ליד עשבים מחוברים כדי שתאכל מהם, ואין בזה איסור 'קוצר', מפני שהבהמה אוכלת לעצמה, ולא נצטווינו לדאוג שתשמור שבת בעצמה אלא רק שלא תעשה מלאכה עבורינו (שבת קכב, א; שו"ע שכד, יג).

ט – ענפים ופרחים שבאגרטל

אין איסור מוקצה חל על ענפים וגבעולים ופרחים שנקטפו לפני שבת ויועדו לנוי או לריח. לפיכך, מותר לטלטל אגרטל שיש בו ענפי נוי וריח. וכן מותר להוציא את הענפים מהמים כדי להתבונן בהם או להריחם, ואין בזה איסור 'קוצר', הואיל ואין להם שורשים. וכן מותר להחזיר למים ענפים שאין עליהם פרחים, או ענפים שיש עליהם פרחים שגמרו להיפתח, ואין בזה איסור 'זורע', מפני שהמים לא יגרמו להמשך צמיחתם של הענפים והפרחים אלא רק ישמרו על רעננותם שלא יכמושו.

אבל אסור להכניס למים ענפים שיש עליהם ניצנים של פרחים או פרחים שהתחילו להיפתח אבל עדיין לא נפתחו לגמרי, מפני שהנחתם במים גורמת לפריחת הפרחים. אמנם מותר להוציאם מהמים, ואין בזה איסור 'קוצר', מפני שלא השרישו במים. אבל אחר שהוציאם, שוב אינו רשאי להחזירם. לפיכך, המקבל בשבת זר פרחים במתנה, ויש בו פרחים שעדיין לא נפתחו לגמרי, לא יניח אותו במים, כדי שלא לגרום לפרחים להמשיך לצמוח ולפרוח, אלא יניח את הזר באגרטל בלא מים.^[8]

י – עציץ

כשם שאסור לתלוש ענף או עלה מצמח שצומח באדמה, כך אסור לתלוש דבר מצמח שצומח בעציץ. אלא שבעציץ נקוב, כיוון שהנקב מחבר את הצמח לקרקע, התולש ממנו עובר באיסור 'קוצר' מהתורה; ובעציץ שאינו נקוב, כיוון שאינו מחובר לקרקע ואין זה דרך גידולו של הצמח, התולש ממנו עובר באיסור מדברי חכמים (שו"ע שלו, ז, מ"ב מב). וכן אסור להשקות צמחים שגדלים בעציצים (מ"ב שלו, מא. ועי' בהערה 4).

אסור להזיז עציץ ממקומו בשבת משום שהוא מוקצה, כדין כלי שמלאכתו לאיסור, שהרי אסור להשקות את הצמחים שבו ולקוטפם. אבל לצורך מקומו מותר לטלטל כלי שמלאכתו לאיסור (להלן כג, ח). ואם הוא עציץ שרגילים להעבירו ממקום למקום לשם נוי או כדי להריחו, כיוון שעיקר שימושו להיתר, אין בו איסור מוקצה.

לפעמים עצם הזזת העציץ אסורה משום 'זורע' או 'קוצר', שאם העציץ מחרס או מעץ ומונח על הקרקע, כיוון שאינו אטום לגמרי, הוא יונק מעט חיות מהאדמה, ואסור ליטלו ולהניחו על משטח של פלסטיק קשיח משום איסור 'קוצר'. ואם העציץ היה מונח על צלחת אטומה כפלסטיק קשיח או זכוכית, אסור ליטלו ולהניחו על הקרקע משום 'זורע'. ולכן הנצרך להזיז את העציץ לצורך מקומו, צריך להקפיד להעביר אותו עם הצלחת שתחתיו. גם כאשר העציץ מפלסטיק, אם הוא נקוב כשיעור של שורש קטן ואינו מונח על צלחת אטומה, יש להיזהר בזה^[9]
עציץ שנפל וחלק מהאדמה שבו נשפכה, אסור להחזיר את האדמה לתוכו, מפני שעל ידי כך הוא מיטיב את מצב הצמח ועובר על איסור 'חורש' ו'זורע'. בנוסף, האדמה היא מוקצה ואסור לטלטל אותה. וגם אם האדמה לא נשפכה מהעציץ, אלא שבנפילת העציץ נתגלו שורשי הצמח, ובזקיפתו יתכסו שוב באדמה, אסור לזוקפו אפילו ברגל (באופן שאין איסור מוקצה), מפני שכיסוי השורשים אסור משום 'חורש' ו'זורע'. (מותר לפתוח חלון בחדר שיש בו עציץ, כמבואר בסוף הלכה ג).

יא – מעמר

מלאכת 'מעמר' היא מלאכת איסוף התבואה הקצורה לעומרים או ערימות. וכן האוסף פירות שנקטפו לתוך ארגזים או לערימה, עובר על מלאכת 'מעמר'. וכן האוסף ענפים או קנים קצוצים, כדי שיוכל להבעיר בהם אש, עובר על מלאכת 'מעמר'.

כלל מלאכה זו שהיא נעשית בדבר שגדל מהקרקע ובמקום גידולו, שכן מלאכת איסוף היבול נעשית במקום הגידול. ויש מינים, כגון תאנים שרוצים לעשות מהן עיגול של דבלה, שמלאכת איסופן וקיבוצן נעשית בשני שלבים, ושניהם אסורים מהתורה, למרות שהשלב השני אינו נעשה בשדה. בשלב הראשון אוספים אותן בשדה, והאיסור משום מלאכת 'מעמר'. ובשלב השני מקבצים ומדביקים אותן כדי לעשות מהן עיגול דבלה, והעושה זאת, למרות שהוא בבית, עובר על איסור תורה של 'תולדת מעמר', מפני שכך דרך מלאכת עשיית הדבלות (שו"ע שמ, י; מ"ב לח; ועי' מנו"א ח"ב ה, ב).

נתפזרו פירות בחצר, אחד הנה ואחד הנה, אע"פ שנתפזרו שלא במקום גידולם ואין באסיפתם מלאכת 'מעמר', אסרו חכמים לאוספם משום 'עובדין דחול', שזה נראה כמעשה של חול. אבל מותר לאסוף מעט פירות ולאוכלם. ואם הפירות נפלו למקום אחד, אף שנתפזרו מעט, מותר לאוספם לסל. ואם נפלו לתוך חצץ ועפר, אפילו נפלו במקום אחד, אסור לאוספם לתוך הסל, מפני שזה דומה למלאכת 'בורר', אבל מותר ללקט אחד אחד ולאוכלו (שו"ע שלה, ה).

אם הפירות נתפזרו בבית – מותר לאוספם, כי אסיפתם בבית אינה דומה למלאכת 'מעמר' (מ"ב שמ, לז).^[10]

אף שמלאכת 'מעמר' מהתורה היא רק בדברים שצומחים מהקרקע, אסרו חכמים לקבץ מלח ממשרפות המלח, כיוון שהמלח דומה במידת מה לגידולי קרקע, והדבר נראה כמלאכת 'מעמר' (שו"ע שמ, ט). על פי זה הורו כמה פוסקים, שאסור לאסוף ביצים שהוטלו בערב שבת (או"ז, קצוה"ש. ובשבט הלוי ד, לט, מיקל). וביצים שהוטלו בשבת הן מוקצה, ואפילו אחת מהן אסור ליטול.

מיני צומח שנשתנו מבריאתם, אין בהם יותר איסור 'מעמר', לפיכך מותר לדבק יחד פירות שנתבשלו. וכן בגדים העשויים ממיני צומח, הואיל ונשתנו, אין באיסופם איסור 'מעמר' (ערוה"ש שמ, ג).