א – המצווה לשמור על צביון השבת כיום מנוחה
נצטווינו בתורה שלא לעשות מלאכה ביום השבת, שנאמר (שמות כ, י): "וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַה' אֱלוֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה", אלו ל"ט המלאכות שעל ידן הקימו את המשכן, כפי שנתבאר למשה בסיני (עי' לעיל ט, א-ב). והוסיפו חכמים והתקינו סייגים לתורה, כדי שלא יעשה אדם דבר שמתוכו יגיע לעבור על אחת המלאכות שאסרה התורה (לעיל ט, ג-ד). עוד נצטווינו לשבות ביום השבת, שנאמר (שמות כג, יב): "שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲשֶׂה מַעֲשֶׂיךָ וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי תִּשְׁבֹּת". והכוונה, שבנוסף לכך שלא נעשה מלאכה גמורה בשבת, מצווה מהתורה שנשבות וננוח מטורח ועמל, שלא יפתח אדם חנות, ולא יעסוק בהובלת משאות בתוך רשות היחיד לקראת מלאכת ימי החול. ואף שהעושה כן אינו עובר על אחת מל"ט המלאכות, הוא מבטל את מצוות התורה לשבות ולנוח בשבת (רמב"ן ויקרא כג, כד; ועי' רמב"ם כא, א, ועי' בהלכה הבאה).
כהמשך לכך למדנו בנביא שצריך לשמור על צביונו של יום השבת כיום מכובד ומקודש, יום שאין עוסקים בו בדברי חול, והעושה כן זוכה לשכר גדול. שנאמר (ישעיהו נח, יג-יד): "אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי, וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ ה' מְכֻבָּד, וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. אָז תִּתְעַנַּג עַל ה' וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל בָּמֳתֵי אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ, כִּי פִּי ה' דִּבֵּר". למדו חכמים מדברי הנביא הדרכות רבות לשבת, ועיקרן שלא ינהג אדם בשבת כדרך שהוא נוהג ביום חול. וכך אמרו (שבת קיג, א): "וְכִבַּדְתּוֹ – שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול… מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ – שלא יהא הילוכך של שבת כהילוכך של חול. מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ – חפציך אסורים, חפצי שמים מותרים. וְדַבֵּר דָּבָר – שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול. דבור – אסור, הרהור – מותר". מעמדן של הדרכות אלו גבוה מתקנות חכמים, הואיל ושורשן במצוות התורה לשבות, ויסודן נתבאר בדברי הנביאים, ומדרגתן נקראת 'דברי קבלה'.
את המצוות הקשורות לכבוד ועונג כבר בארנו לעיל (פרקים ב, ד, ה, ז). הכבוד מתבטא בבגדי השבת, רחיצת הגוף, הכנת הבית והדלקת הנר. והעונג מתבטא בסעודות, בשינה ובלימוד התורה. בפרק זה נבאר את המצוות והסייגים שנועדו לשמור על צביון השבת כיום קדושה ומנוחה. ומצוות אלו הן היסוד לכל מה שאסרו חכמי הדורות משום 'עובדין דחול', היינו שכל מעשה מובהק של חול אסור בשבת, ובכלל זה משחק כדור של גדולים, שחייה בבריכה, התעמלות ונסיעה באופניים. עוד תקנו חכמים כדי לשמור על צביון השבת כיום שבתון את איסור ה'מוקצה' (כמבואר בפרק הבא). וכן תקנו שלא לנגן בכלי זמר (להלן יז-יט).
למרות שמעמדן של המצוות לשמור על צביון השבת ושלא לעסוק בענייני חול (עובדין דחול) גבוה ממעמד הסייגים שתקנו חכמים, מצד גדרי ההלכה, הסייגים שתקנו חכמים חמורים יותר. שכן הסייגים, כדוגמת האיסור לעשות מלאכה בשינוי או לומר לגוי לעשות מלאכה – אסורים גם לצורך מצווה (לעיל ט, ג-ד, יא), ואילו האיסורים שקשורים לצביון השבת – מותרים לצורך מצווה (כפי שיתבאר בכל הפרק). ויש איסורים שמורכבים על שני היסודות הללו, ומצד צביון השבת היה אפשר להתיר אותם לצורך מצווה, אלא שהואיל והם אסורים גם מצד גזרת חכמים, גם לצורך מצווה אסור לעבור עליהם.