חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק כט – עירובין

א – כיצד מתקנים רשות הרבים

כפי שלמדנו (בפרק כא), מותר לאדם לטלטל בשבת חפצים בתוך 'רשות היחיד', אבל ב'רשות הרבים' אסור לטלטל דבר למרחק של יותר מד' אמות. וכן אסור לטלטל דבר מ'רשות היחיד' ל'רשות הרבים' ולהיפך.

על ידי עירוב ניתן לתקן את 'רשות הרבים' כדי שתהפוך להיות 'רשות היחיד', ועל ידי כך יהיה מותר לטלטל בתוכה חפצים בלא הגבלה, וכן יהיה מותר לטלטל חפצים מתוך הבתים והחצרות אליה ולהיפך.

שני מרכיבים ל'עירוב'. האחד שייך לשטח עצמו, והשני לאנשים המתגוררים בו. את השטח צריכים להקיף בגדר כדי להופכו ליחידה אחת כ'רשות היחיד'. אבל אין די בהקפת השטח, צריך גם ליצור שותפות בין כל האנשים המתגוררים בתוכו. השותפות נעשית על ידי מזון בשיעור שתי סעודות שכולם שותפים בו, וכל אחד מהם רשאי לבוא ולאוכלו. למאכל המשותף קוראים 'עירוב', מפני שהוא מערב את כל החצרות והבתים ויוצר מהם רשות אחת, שהיא 'רשות היחיד'.

כפי שלמדנו (כא, ח) הבדל יש בין 'רשות הרבים' מהתורה ל'רשות הרבים' מדברי חכמים הנקראת 'כרמלית'. כדי להתיר טלטול ב'רשות הרבים' מהתורה, צריך להקיף אותה בחומה או גדר שגובהה לפחות עשרה טפחים (כמטר),[1] ואת דלתות הפתחים שדרכם נכנסים אליה צריכים לסגור בלילה (שו"ע שסד, ב).

ואם היא 'רשות הרבים' מדברי חכמים שנקראת 'כרמלית', אין צורך להקיפה בגדר ממש אלא מספיק להקיפה ב'צורות הפתח' כדי להופכה ל'רשות היחיד' (או"ח שסב, י-יא).


[1]. טפח לפי שיעור רבי חיים נאה הוא 8 ס"מ ועשרה טפחים 80 ס"מ. ויסוד החישוב שלו עפ"י דברי הרמב"ם בשיעור דרהם, וכיוון שהתברר שהדרהם שבזמן הרמב"ם היה קטן בנפחו ביותר מעשרה אחוזים מהדרהם של הטורקים, יוצא שהפריז בשיעורים. לפי השיעור העדכני, טפח הוא 7.6 ס"מ ועשרה טפחים 76 ס"מ. ויש עוד דעה של החזו"א שנשען על דברי הנודע ביהודה, לפיה טפח הוא 9.6 ס"מ. וההלכה כשיעור הרמב"ם שהסכימו לו רוב ככל הפוסקים וכפי החישוב העדכני. אלא שבמשך כשני דורות היו רגילים לסמוך על חישוב ר' חיים נאה, ויש שנוהגים להחמיר כשיעור חזו"א. ונראה לכתחילה לנהוג בגובה העירוב (בגדר או צורת הפתח) כשיעור חזו"א, שהואיל ולעיתים חוט העירוב שוקע, על ידי כך מתרחקים מהספק, ועוד שהעירוב נועד לרבים, ולכתחילה בדבר של רבים יש יותר מקום לחשוש לכל השיטות. לכן בדרך כלל נכתוב על עשרה טפחים שהם כמטר, אמנם מן הדין אפשר ללכת לפי השיעור העדכני. לגבי פרצה של עשר אמות שפוסלת העירוב, יש להחמיר כשיעור העדכני – 4.56 מטר.

ב – צורת הפתח

למדנו (כא, ז-ח) שלדעת רוב הפוסקים, הרחובות שלנו נחשבים 'רשות הרבים' מדברי חכמים, כלומר 'כרמלית', וכדי להתיר בהם את הטלטול די להקיפם ב'צורות הפתח' שיוצרות סביבם כעין מחיצה.

הצורה הבסיסית של פתח מורכבת משני עמודים שמעליהם משקוף. את צורת המשקוף אפשר לעשות על ידי הנחת קרש על העמודים, או אפילו על ידי מתיחת חוט מעל העמודים.

הכלל היסודי, שהעמודים שבצדדים והחוט שעליהם צריכים להיות בצורה של פתח. מאחר שהפתח הנמוך ביותר גובהו לפחות עשרה טפחים, לפיכך צריך להקפיד שגובה העמודים יהיה לפחות עשרה טפחים. וכן החוט המתוח עליהם צריך להיות מעל עשרה טפחים מהקרקע. ואם החוט במקום כלשהו שקע לגובה נמוך מזה, אזי כל האורך שבין שני העמודים הללו נחשב לפרוץ, שאין פתח שמקצת המשקוף שלו נמוך מעשרה טפחים. ואם היה אותו הקטע שבין שני העמודים הללו עשר אמות (4.56 מטר) – כל ה'עירוב' נפסל, מפני שפרצה בת עשר אמות פוסלת את כל ה'עירוב'.

כיוון שהעמודים שבצדדים הם צידי השער, לפיכך עליהם להיות חזקים שלא יתנדנדו ברוח מצויה ושיוכלו לשאת עליהם דלת כל שהיא, ואפילו אם הם יכולים לשאת עליהם דלת קלה של קש – כשרים (שסב, יא). [2]

לרוב הפוסקים אין הגבלה על אורכו של הפתח, שבכל מרחק, ואפילו הוא אלף אמה, 'צורת הפתח' הבסיסית נשארת. ולדעת הרמב"ם, כאשר רוב היקף העיר ב'צורות הפתח', עליהם להיות עד אורך של עשר אמות ולא יותר. לכתחילה, כאשר אפשר, טוב לחשוש לדעתו. אבל בפועל, כיוון שקשה מאוד להקיף את הישובים והערים ב'צורות פתח' שאורכם עשר אמות בלבד, נוהגים להקל ולעשות 'צורות פתח' בלא הגבלת אורך (שו"ע שסב, י).

החוט המתוח מעל העמודים צריך להיות מחובר היטב שלא יתנתק ברוח מצויה. לכתחילה כשאפשר יש למותחו באופן שלא ינוד ברוח, ולא ישקע כלפי מטה אל מתחת לגובה העמודים, שכן דרך המשקופים שאינם מתנדנדים או שוקעים. אך בדיעבד גם אם החוט מתנדנד או שוקע – כשר (מ"ב שסב, סה; ערוה"ש שסב, לז).


[2]. העמוד שמשמש לצורת הפתח צריך להיראות כעמוד, ולכן, אין להשתמש בחומה או קיר כעמוד לצורת הפתח (מ"א שסג, כח). אבל אם 'צורת הפתח' היא בהמשך לקו הקיר, אפשר להחשיב את קצה הקיר כעמוד (חזו"א ע, טו, ועי' הלכות עירובין לרב לנגה ד, יב עמ' 55).

ג – החוט צריך להיות מתוח מעל העמוד ועמודי חשמל

יש להקפיד שהחוט המתוח לשם משקוף, יימתח מעל העמודים ולא בצידיהם, שכן 'צורת הפתח' היא שהמשקוף מונח על העמודים. ואף כשהעמוד נמוך, והחוט מתוח מעליו בגובה רב (כדוגמת חוט חשמל), כל זמן שהחוט מתוח בדיוק מעל העמוד, ויש בעמוד גובה של עשרה טפחים לפחות, העמוד נחשב למזוזת הפתח, והחוט שמעליו נחשב למשקוף הפתח. אבל אם החוט אינו מתוח בדיוק מעל העמוד, העירוב פסול. ואם היה העמוד עקום, צריך שהחוט יהיה מתוח בדיוק מעל הקצה העליון של העמוד, ואם היה מעל נקודה אחרת שבעמוד – פסול (שו"ע שסב, יא, מ"ב סד). [3]

עמודי חשמל וטלפון עם החוטים שלהם אינם יכולים לשמש 'צורות פתח', מפני שהחוטים אינם מתוחים מעל העמודים אלא בצידיהם. והדרך להכשיר אותם, על ידי קביעת עמודים בגובה של כמטר או יותר,1 שיעמדו בדיוק מתחת לחוטי החשמל.[4]


[3]. כשמניחים עמוד נמוך תחת חוט המתוח בגובה רב, צריך להקפיד שלא יהיה דבר חוצץ בינו לבין החוט, כמו למשל גגון שנמצא בין העמוד לחוט, כ"כ הט"ז ומ"ב שסג, קיב. אמנם יש שהקילו בזה בדיעבד, וכ"כ ערוה"ש שסג, מו; ומשיב דבר א, כו.

עמוד שיש חור בקצהו העליון, לדעת הרבה פוסקים ניתן להעביר בתוכו את החוט, ואינו נחשב כמונח מהצד, הואיל ועומד על כל העמוד שתחתיו. ואף שהעמוד נמשך מעליו, אין זה מפריע. וכ"כ ערוה"ש שסב, לב; וחזו"א ז, ט. אמנם הפמ"ג והמ"ב שסב, סד, החמירו, שהואיל והעמוד נמשך מעל החוט, אין החוט נחשב מונח עליו. וכן הדין לגבי עמוד שיש חריצים עמוקים בצידו, ומלפפים בהם את החוט, באופן שכל החוט בלוע בחריץ, שהמקילים סוברים שהחוט נחשב מונח על חלק העמוד שתחתיו, והמחמירים סוברים שהואיל והעמוד נמשך מעל החוט, אינו נחשב כמונח על העמוד. למעשה, בשעת הצורך אפשר לסמוך על המקילים.

[4]. כשמספר עמודי חשמל מוצבים בקו ישר, מספיק להניח עמודים תחת החוטים ליד שני העמודים הקיצונים, ואילו העמודים שבאמצע אינם נחשבים למזוזות הפתח, אלא רק כתומכים במשקוף. כך היא דעת רוה"פ וביניהם דברי מלכיאל ג, טז. אמנם יש שהחמירו להניח עמוד תחת כל עמוד חשמל מפני חשש הרואים.

מה שכתבתי לגבי עמודי החשמל הוא דעת רובם המכריע של הפוסקים. אמנם יש סוברים, שרק כאשר התקין צורת פתח והניח את החוט שלמעלה מהצד גילה דעתו שאינו רוצה בצורת הפתח. אך כאשר התקינו את העמודים לצורך אחר והניחו את החוט בצד, לא גילו את דעתם שאינם רוצים בצורת הפתח, ולכן הם כשרים ל'עירוב'. וכ"כ בשו"ת שואל ומשיב מהדו"ק ח"ב פח. ויש מקילים מחמת שהגביעים שעליהם החוטים עוברים מחוברים היטב לעמוד ונחשבים חלק ממנו, ואזי החוט עובר מעל העמוד כדעת המקילים בהערה הקודמת. ועוד שיש סוברים שלדעת הרי"ף והרמב"ם אין פסול בכך שהחוט יעבור בצד, והובאה סברה זו בשו"ת חלקת יעקב א, ר. למעשה אין מחשיבים עמודי חשמל כצורת הפתח ללא תיקון. ועי' בהל' עירובין לרב לנגה פ"ד הערות 60, 66, 67.

ד – גדרות, פרצות ותל המתלקט

גדר בגובה של עשרה טפחים, נחשבת כמחיצה טובה, והיא מועילה אפילו ל'רשות הרבים' מהתורה (כמבואר לעיל כא, ז). גדר זו יכולה להיות עשויה גם מרשת של חוטי ברזל, שכל זמן שאין החללים שברשת רחבים ג' טפחים (22.8 ס"מ), הגדר נחשבת רצופה, והיא מועילה גם ל'רשות הרבים' מהתורה.

היו גדר או 'צורות הפתח' מקיפות את שטח ה'עירוב', ובגדר או 'צורות הפתח' פרצות, כל זמן שהפרצות אינן ברוחב של עשר אמות (4.56 מטר), וסך אורך כל הפרצות שבכל צד מצדדי העיר קטן מסך אורך כל הגדר או 'צורות הפתח' שבאותו צד, ה'עירוב' כשר (מ"ב שסב, מה. אמנם ערוה"ש שסב, כג, מיקל לדון את כל ההיקף כאחד). אבל אם היו הפרצות רוב של אחד הצדדים של העיר, או שאפילו היתה המחיצה רוב, אלא שהיתה שם פרצה של עשר אמות, ה'עירוב' פסול (שו"ע שסב, ט).

היו בצד אחד של העיר בתים ולהם חצרות שמוקפות גדר, ובין החצרות מקום פתוח, אם המרחק שבין החצרות קטן מעשר אמות, ואורך החצרות גדול מעשר אמות, אין צורך להקיף את אותו הצד במחיצה או 'צורת הפתח', שכן גדר החצרות היא המחיצה. ופרצות קטנות מעשר אמות אינן פוסלות את ההיקף.

היתה העיר מוקפת בגינה, ולגינה טרסה (מדרגה) שגובהה עשרה טפחים, הרי שהטרסה היא המחיצה, ואין צורך לעשות שם מחיצה אחרת או 'צורת פתח'. ואם חלק מהעיר מוקף בטרסה, באותו החלק אין צורך לעשות מחיצה אחרת.

היה צד אחד של העיר נמצא במדרון, אם המדרון תלול כך שבמשך ארבע אמות (1.82 מטר) הוא יורד עשרה טפחים לפחות (76 ס"מ),1 הרי זה 'תל המתלקט' שנחשב כמחיצה גמורה (שו"ע שמה, ב).

היה הישוב מוקף גדר ובכביש הנכנס אליו יש שער רחב מעשר אמות, אם השער עומד להיסגר בלילה, גם כאשר השער פתוח ה'עירוב' כשר (שו"ע שסד, ב, מלומדי מלחמה עד). ואם השער נשאר פתוח בלילה, או שהשער עשוי ממוט ברזל, כך שגם כאשר הוא סגור, הוא אינו כשר למחיצה, יש לסגור את הפרצה שבשער על ידי הקמת 'צורת פתח' מעל השער.

ה – השיתוף שנעשה על ידי מזון שתי סעודות

כפי שלמדנו (בהלכה א), כדי להפוך את 'רשות הרבים' או ה'כרמלית' ל'רשות היחיד' שמותר לטלטל בה, אין מספיק להקיף אותה בגדר או 'צורות הפתח', אלא צריך גם לעשות את כל התושבים הגרים באותו תחום לשותפים. דבר זה נעשה על ידי פת השייכת לכל הגרים באותו תחום. ולא רק פת מחמשת מיני דגן כשרה לעירוב אלא גם פת אורז (שו"ע שסו, ח; מ"ב שסח, יב). ואם הם פחות משמונה עשר אנשים, די שיהיה בפת המשותפת שיעור נפח של גרוגרת (תאנה יבשה) אחת עבור כל אחד. ולשמונה עשר אנשים צריך כשיעור 18 גרוגרות, שהן כשיעור שתי סעודות. וגם אם יש שם יותר משמונה עשר אנשים, אפילו הם אלף, די להם בשיעור פת של שתי סעודות, שעל ידו נעשים כולם שותפים.

נחלקו הפוסקים בשיעור מזון שתי סעודות, ולהלכה נפסק (שו"ע שסח, ג), שמלכתחילה יש להניח 'עירוב' בשיעור נפח של שמונה ביצים (כ-400 סמ"ק), ובדיעבד מספיק שיעור נפח של שש ביצים (כ-300 סמ"ק). מזון זה נקרא 'עירוב', מפני שעל ידו נעשים כולם מעורבים זה בזה, ורשותם המוקפת בגדר נעשית ל'רשות היחיד'.

כיוון שה'עירוב' שייך לכל בני העיר, רשאי כל אחד מהם לאכול אותו כשיחפוץ. ואם ה'עירוב' נאכל בשבת, כיוון שהיה קיים במשך בין השמשות של כניסת השבת, כבר נעשו כולם מעורבים ומשותפים, ואפשר לטלטל בכל אותה שבת. אבל לשבת אחרת צריכים להניח 'עירוב' חדש עבור כולם.[5]

בקיבוץ או בכל מקום שישנו חדר אוכל ציבורי שכולם אוכלים בו, מספיק להקים 'צורות פתח' סביב לשטח, ואין צורך להניח מזון שתי סעודות עבור כולם, מאחר שהאוכל שבמטבח המשותף כבר יוצר את השותפות הכללית.


[5]. יש שני סוגי 'עירוב': 'עירוב חצרות' ו'שיתופי מבואות'. 'עירוב חצרות' בא להתיר טלטול בתוך רשות היחיד שמחולקת לבעלים שונים, שכן גזרו חכמים שלא לטלטל מדירה שבבעלות אחד לדירה שבבעלות אחר. ואף ששתיהן 'רשות היחיד', כיוון שהן שייכות לאנשים שונים, נראה הדבר כעין 'רשות הרבים'. ועל ידי שמניחים 'עירוב חצרות' נעשים שותפים, ויכולים לטלטל מדירה אחת לחברתה. את 'עירוב החצרות' צריך להניח באחת הדירות (שסה, ג), והוא צריך להיות דווקא מפת (שו"ע שסה, א). 'שיתופי מבואות' מועיל יותר, מפני שהוא הופך את כל הדירות והחצרות והרחובות לרשות אחת שמותר לטלטל בכולה. לפיכך את המזון עבור 'שיתופי המבואות' אין צריך להניח דווקא בדירה, אלא אפשר להניחו גם בחצר. וגם אין צריך להקפיד שיהיה מפת, אלא כל מזון שתי סעודות כשר ל'שיתוף מבואות'. כאשר מניחים 'שיתופי מבואות' אין צורך להניח 'עירוב חצרות'. לכן נוהגים כיום להניח את מזון שתי הסעודות בבית הכנסת, למרות שאינו ראוי לדירה, משום שהוא 'שיתופי מבואות' (שו"ע שפו, א, ובאו"ה שם; רמ"א שסו, ג). וכיוון שהוא מועיל גם ל'עירוב חצרות', מקפידים שיהיה פת.

ו – סדר הנחת ה'עירוב' וברכתו

נוהגים לעשות את ה'עירוב' ממצות, מפני שהמצה נשמרת זמן רב, וכל זמן שהיא ראויה לאכילה, היא עדיין יכולה לשמש כ'עירוב', ואין צורך להניח 'עירוב' חדש (שו"ע ורמ"א שסח, ה). נוהגים בכל שנה לקראת פסח, להניח 'עירוב' חדש, ולומר את הברכה ואת נוסח הנחת ה'עירוב' עבור השנה הבאה. בקהילות רבות מכבדים את הרב להניח את ה'עירוב' עבור כולם. אם שכחו להניח את ה'עירוב' לפני פסח, כל זמן ש'העירוב' הקודם עודנו קיים, מותר להמשיך לטלטל בכל השטח המוקף.

צריכים להניח את ה'עירוב' בקופסא אחת או בשקית אחת. ונוהגים להניחו בבית הכנסת או בסמוך לו, שהוא מקום שמשותף לכולם (שו"ע שסו, ד).5

לפני שמניחים את ה'עירוב' צריכים לדאוג שהוא יהיה שייך לכל בני העיר. לפיכך, זה שמניח את ה'עירוב' מגביה את המצות טפח, ומכוון לקנות את המצות עבור כל בני העיר וכל הבאים לגור בה בעתיד. וכדי שיוכל לבצע את פעולת הקניין, צריך שלפני כן המצות יהיו שייכות לאדם אחר.

לפני קניין העירוב והנחתו במקומו צריך לברך: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם אשר קדשנו במצוותיו וציוונו על מצוות עירוב". ואח"כ יאמר: "בערוב הזה יהא מותר לנו (לכל בני המקום – הישוב או העיר או החצר) להוציא ולהכניס מן הבתים לחצר ומן החצר לבתים, ומבית לבית, ומחצר לחצר, ומגג לגג, ומבתים וחצרות למבוי, וממבוי לכל הבתים והחצרות שבעיר הזו, לנו ולכל הדרים בעיר הזאת ולכל מי שיתווסף בה, לכל שבתות השנה ובכל ימים טובים הבאים עלינו לטובה" (שו"ע שסו, טו, מ"ב פג).

ז – ה'עירוב' במקום שגרים בו מחללי שבת

ה'עירוב', היינו מזון שתי הסעודות שכל בני המקום שותפים בו – מאחד את כל התושבים, ועל ידי כך כל המקום המוקף נחשב 'רשות היחיד' ומותר לטלטל בתוכו. אלא שכל זה בתנאי שכל תושבי המקום בלא יוצא מהכלל שותפים ב'עירוב', אבל אם אחד מהם אינו מעוניין להשתתף ב'עירוב', כבר אינם נחשבים לרשות אחת, וה'עירוב' אינו מועיל.

לפי זה ישנה בעיה בערים ובישובים שגרים בהם מחללי שבת, שהואיל והם אינם מעוניינים ב'עירוב', נמצא שהם ובתיהם אינם כלולים בשותפות של ה'עירוב', וממילא ה'עירוב' אינו מועיל שם. וכן הדין כאשר גר שם נוכרי, שדירתו אינה כלולה ב'עירוב', וממילא מבטלת את ה'עירוב' (שו"ע שפה, ג; שפב, א).

התקנה לכך, שאותו מחלל שבת או נוכרי ישכיר את ביתו לאותה שבת לאחד משומרי השבת, ואז גם ביתו נכלל ב'עירוב'. הבעיה היא שעצה זו כמעט שלא ניתנת לביצוע בישובים גדולים וקל וחומר בערים. על כן נהגו להיעזר בעצה אחרת – שכרו את כל הבתים משר העיר, שיש לו רשות להיכנס לכל בית ובית שבעיר (שו"ע שצא, א).

ויש אומרים שעצה זו אינה מועילה כיום, שכן במדינה דמוקרטית אין רשות לראש העיר להיכנס לדירת אדם פרטי בלא צו של בית משפט. ובכל זאת נוהגים להקל, מפני שבעת מלחמה יכולים קצין העיר ומפקד פיקוד העורף להורות לחיילים להשתמש בבתים שיבחרו, ואף בעת ביצוע תרגילים יכולים להשתמש בכל דירה שימצאו לנכון. לפיכך, יש להם חלק מסוים בכל הבתים, וניתן לשכור מהם את חלקם לפני השבת לצורך ה'עירוב'.[6]


[6]. בפועל נוהגים הרבנים לעשות קניין עם ראש העיר וגם עם מפקד המשטרה, ויש מדקדקים גם עם מנהל המחוז מטעם משרד הפנים, שלקצין המשטרה יש סמכות להיכנס בשעת חירום לכל בית, ולראש העיר ונציג משרד הפנים יש סמכות על הרחובות, ועל ידי הקניין מקבל הרב רשות להניח חפצים בכל מקום שירצה, ובכך הוא נעשה שותף בכל המקומות, ומכוח זה אפשר לכלול את כולם ב'עירוב'. ויש לדעת שבדין זה נוטים תמיד להקל, הואיל ומעיקרו אינו אלא קנס וחומרה, שלא רצו חכמים שיהודים שומרי מצוות יתגוררו בשכנות למחללי שבת ונוכרים, ולכן אף שבאמת היה אפשר לעשות עמהם שותפות לצורך ה'עירוב', קנסו חכמים ואסרו זאת. אבל בלית ברירה בכל סברה שהיא מקילים לעשות עירוב עמהם. ועי' בחזו"א יח, ט; וכן בערוה"ש שצא, ד; ומנו"א ח"ג עמ' שסג.

ח – עירוב שנפל בשבת

לעיתים מתברר באמצע השבת שה'עירוב' נקרע באחד המקומות ונפסל, ואזי מתעוררות שתי שאלות: א) האם מותר לתקן את העירוב בשבת? ב) במידה ואין אפשרות לתקן את העירוב, האם צריך להודיע לכל התושבים שהעירוב נפסל כדי שיזהרו מטלטול חפצים מחוץ לבית?

לכתחילה, אם יש שם גוי, עדיף שהוא יתקן את ה'עירוב'. ואע"פ שיש איסור מדברי חכמים לומר לגוי בשבת לעשות עבורנו מלאכה, כאן שישנו צורך גדול להציל את הרבים מאיסור טלטול בשבת, התירו לבקש מגוי לתקן את ה'עירוב' אפילו בעשיית מלאכות שאסורות מהתורה (מ"ב רעו, כה; לעיל ט, יב).

אבל כשאין שם גוי, ברור שליהודי אסור לתקן את ה'עירוב' על ידי מלאכה האסורה מהתורה. למשל, אם העמוד נפל, אסור ליהודי להעמידו על ידי תקיעתו באדמה. וכן כשהחוט נקרע, אסור לקשור אותו בקשר של קיימא האסור מהתורה. השאלה, האם מותר לקשור את החוט בקשר עניבה, שהוא קשר שמותר לעשותו בשבת, כפי שקושרים את שרוכי הנעליים.

יש אומרים שבכל אופן אסור לתקן את ה'עירוב' בשבת. ואף שמותר לעשות בשבת קשר עניבה, כיוון שכאן קשר זה מתיר את הטלטול, הרי עשייתו עושה 'מחיצה מתרת' (לעיל טו, ד), שאסור לעשותה בשבת. כלומר, אסרו חכמים לעשות מחיצה שמתירה להשתמש במקום, שלפני שעשו את הקשר אסור היה לטלטל שם ואחר שעשו את הקשר מותר לטלטל שם.

ויש אומרים, שאמנם ככלל אסרו חכמים לעשות בשבת 'מחיצה המתרת', אבל כדי למנוע את הרבים ממכשול של טלטול בשבת, מותר לעשות על ידי קשר עניבה 'מחיצה המתרת'. וכך נוהגים למעשה (מהר"י אשכנזי יג; פנים מאירות א, ל; שואל ומשיב מהדו"ת א, פט; שש"כ יז, לד).

כשאין אפשרות לתקן את ה'עירוב', אין להכריז על כך ברבים, משום שיש לחשוש שיהיו אנשים שלא יזהרו מאיסור טלטול, ומוטב שיהיו שוגגים ולא מזידים. ורק לאלו שיודעים בהם שיזהרו כראוי – יודיעו שה'עירוב' נקרע.[7]


[7]. כ"כ במחשבות בעצה טז. אמנם כעקרון, בכל מקום שיש סיכוי שישמעו, למרות שמירב הסיכויים שלא ישמעו, אין אומרים "מוטב יהיו שוגגים ואל יהיו מזידים", שהואיל ויש סיכוי שישמעו לתוכחה צריכים להוכיחם (מ"ב תרח, ג, עפ"י הרא"ש). לפי זה לכאורה, גם כאן צריך להודיע ברבים ש'העירוב' נקרע, שהרי יש סיכוי שרבים יזהרו על ידי כך מטלטול. אולם באר רשז"א (שש"כ יז, הערה קלט), שכאן מעמדם של המטלטלים קל משוגגים, שכל זמן שהם סבורים שה'עירוב' כשר, הרי הם מטלטלים כמתעסקים בדרבנן, לכן מוטב שלא להודיע ברבים ש'העירוב' נקרע.

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן