חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

פרק ג – מקום התפילה

א – מצווה להתפלל בבית כנסת

כאשר אדם מתפלל בבית הכנסת עם הציבור – תפילתו נשמעת (עי' ברכות ו, א). וגם מי שהפסיד את התפילה במניין, מצווה שיתפלל בבית הכנסת, שהוא מקום קבוע ומיוחד לקדושה ובו התפילה מתקבלת יותר (שו"ע צ, ט).

אמנם כשהמניין מתפלל במקום אחר, עדיף להתפלל במניין מאשר בבית הכנסת ביחידות. ואם בבית הכנסת ישנו מניין קטן ואילו במקום אחר ישנו מניין גדול, אף שיש מעלה ל'רוב-עם', מעלת התפילה בבית הכנסת גוברת (פמ"ג, מ"ב צ, כז-כח).

על כל קהילה מוטלת מצווה לבנות בית כנסת, שבו יוכלו להתפלל במניין, והוא יהיה להם למקדש מעט. כמו שנאמר (יחזקאל יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א).

אמר ריש לקיש: כל מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו – נקרא שכן רע. ולא עוד אלא שגורם גלות לו ולבניו. והמקדימים לבוא לבית הכנסת לתפילת שחרית ומאחרים לצאת מתפילת ערבית, זוכים לאריכות ימים (ברכות ח, א; שו"ע צ, יא).

מצווה לרוץ לבית הכנסת, וכן לכל דבר מצווה, כדי לבטא את התשוקה לדברים שבקדושה, שנאמר (הושע ו, ג): "נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה'". וכשיצא מבית הכנסת ילך לאט, שלא יראה כמי ששמח לצאת מבית הכנסת (שו"ע צ, יב). (בפניני הלכה ליקוטים ח"א נתבארו הלכות בית הכנסת בפרק ו, ובמהדורה קמא זה היה בפניני הלכה חלק ד).

YouTube player

ב – קביעת מקום לתפילה

מצווה לבחור בית כנסת ולהתפלל בו בקביעות, ולא ישנה את מקום תפילתו בלא צורך. וכך נהג אברהם אבינו שקבע מקום לתפילתו, שנאמר (בראשית יט, כז): "וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי ה'", משמע שהיה לו מקום קבוע שהיה רגיל לעמוד בו לפני ה'. קביעות המקום לתפילה מראה שהקשר אל הקב"ה מוחלט, שכל שאר הדברים שבעולם יכולים להשתנות, פעם כאן ופעם שם, אבל הקשר לקב"ה הוא הקבוע והיציב ביותר, ועל כן ראוי שיתקיים במקום קבוע. ואמרו חכמים, שכל הקובע מקום לתפילתו אלוהי אברהם בעזרו ואויביו נופלים תחתיו (ברכות ו, ב; ז, ב. ועיין מהר"ל נתיב העבודה פרק ד).

אין די לקבוע בית כנסת להתפלל, אלא לדעת רוב הפוסקים, גם בתוך בית הכנסת צריך כל מתפלל לייחד לעצמו מקום קבוע לתפילה (שו"ע צ, יט). ועיקר חשיבות הקביעות היא בתפילת עמידה (בא"ח מקץ ד). כאשר יושבים על ספסלים שזזים מעט קדימה ואחורה, ולפעמים מצטופפים עליהם יותר אנשים, אין צורך למדוד בסנטימטרים את המקום הקבוע, אלא כל הרדיוס של ד' אמות (כשני מטרים) נחשב כמקום אחד. אמנם כאשר לכל אדם ישנו כסא מיוחד, נכון לכתחילה לשבת דווקא עליו ולהתפלל עמידה בסמוך לו.[1]

פעמים שאורחים מתיישבים על כסאו של אחד המתפללים הקבועים, ואזי אם אין חשש שהאורח ייפגע, אפשר לבקש ממנו לעבור לכסא אחר. אבל אם יש חשש שייפגע, מוטב לישב במקום אחר מאשר להכנס לחשש של הלבנת פנים. והטוב ביותר שהגבאים יקבלו את האורחים וידאגו להם למקום ישיבה.

המצווה לקבוע מקום אינה גוזרת על יהודי לגור כל חייו באותו מקום, כדי שיוכל להמשיך להתפלל במקומו הקבוע. אלא אם יש לאדם צורך לעבור דירה, או שהוא חושב שבבית כנסת אחר יוכל להתפלל יותר בכוונה, ישנה את מקום תפילתו, ויבחר לעצמו מקום קבוע חדש.

אם ארע שבמקומו הקבוע לא התקבץ מניין, ילך להתפלל במקום אחר, שמעלת התפילה במניין חשובה ממעלת קביעות המקום.[2] כאשר ליד מקומו הקבוע הזדמנו ילדים שמשחקים ומפריעים לכוונתו, עדיף לעבור באותה תפילה למקום אחר (ערוה"ש צ, כב, כה"ח קיח).

הנצרך להתפלל שחרית באיזור אחד ומנחה ומעריב באיזור אחר, אם יקבע מקום לתפילת שחרית ומקום לתפילת מנחה וערבית, יחשב כקובע מקום לתפילתו. וכן הנצרך לקבוע מקום בשבתות בבית כנסת אחד, ובימות החול בבית כנסת אחר, נחשב כקובע מקום לתפילתו (הליכות שלמה ה, הערה ב).

YouTube player

[1]. במ"ב צ, ס, כתב עפ"י מ"א שבתוך ד' אמות חשוב מקום אחד, שאי אפשר לצמצם. אמנם נראה שכאשר נקבע כסא מיוחד לכל אדם, תחושת המקום הקבוע היא דווקא על הכסא הקבוע, וכ"כ בשו"ת יוסף אומץ ל. ועיין בשארית יוסף ח"ב עמ' שטז. אלא שאם אורח תפס את מקומו ויש שם מקום פנוי לידו, כדי שלא לפגוע באורח – ישב בו, ואל ירע ליבו על כך, שכל שהוא בתוך ד' אמות נחשב כיושב במקומו הקבוע.

[2]. אמנם בא"א בוטשאטש מהדו"ת צ, יט, הסתפק בזה. ובשעת הדחק אפשר לצרף את ספקו. וכתב בהליכות שלמה ה, ב, שאם איחר לתפילה, עדיף שידלג בפסוד"ז כדי להתפלל במקומו הקבוע מאשר לילך למקום אחר שבו יוכל לומר את כל פסוד"ז.

ג – באיזה בית כנסת עדיף להתפלל

בבוא אדם לבחור לו בית כנסת קבוע, עליו לשקול כמה שיקולים. אם הבחירה היא בין בית מדרש לבית כנסת, מוטב שיקבע את מקומו בבית המדרש, שהוא מקודש יותר והתפילה בו מתקבלת יותר (שו"ע או"ח צ, יח). גם כאשר מספר המתפללים בבית המדרש מועט ממספר המתפללים בבית הכנסת – בית המדרש עדיף (מ"ב צ, נה). אמנם נראה שאם בבית המדרש אינו יכול לקבוע לעצמו מקום, מוטב שיקבע את מקומו בבית הכנסת.

כשיש אפשרות להתפלל בשני בתי כנסת, בית הכנסת שיש בו יותר שיעורי תורה עדיף, שהוא נחשב יותר כבית מדרש. ועוד, שעדיף להצטרף לקהילה שמרבים בה יותר בלימוד תורה.

במקום שיש שני בתי כנסת, באחד מתפללים מרובים ובשני מועטים, מקום המרובים עדיף, כי "ברוב עם הדרת מלך". אמנם אם בבית הכנסת הגדול קשה לשמוע היטב את החזן, עדיף לבחור בית כנסת שבו ניתן לשמוע כראוי את החזן (מ"ב צ, כח). נמצא שככלל, מוטב שבתי הכנסת יהיו גדולים עד כמה שאפשר, שעל ידי כך מתרבה כבוד שמיים. אלא שגבול ישנו, שמעבר לכמה מאות מתפללים, כבר אי אפשר לשמוע היטב את החזן.

אם בבית כנסת אחד רגילים לפטפט בתפילה, ובשני אין מפטפטים, עדיף להתפלל בבית הכנסת שבו שומרים יותר על כבוד התפילה, שבו אפשר לכוון יותר (ספר חסידים תש"ע).

הכלל החשוב ביותר הוא, שהעיקר הכוונה, ולכן מעבר לכל הכללים שאמרו חכמים, המקום שבו המתפלל באופן אישי יוכל לכוון יותר, הוא המקום העדיף (עי' רדב"ז ח"ג תע"ב).

כמו כן ראוי למתפלל להעדיף בית כנסת שמתפללים בו כנוסח אבותיו, אלא שאם בבית כנסת אחר יוכל לכוון יותר, ראוי שיעדיף את בית הכנסת שבו יוכל לכוון יותר (ועיין בהמשך ו, ג).

על כל פסיעה ופסיעה שאדם הולך לבית הכנסת הוא מקבל שכר, ולכן גם כאשר בית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתו – אל יצטער על טורח הליכתו, שעל כל פסיעה יקבל שכר מרובה.[3]

YouTube player

[3]. למדנו שכר פסיעות מאלמנה שהלכה לביהמ"ד המרוחק של ר' יוחנן (סוטה כב, א). משמע מהרבה אחרונים, וביניהם מ"ב צ, לז, שכאשר ישנם שני בתי כנסת שווים, יש הידור בהעדפת הרחוק, כדי לזכות בשכר פסיעות. אולם כמה אחרונים כתבו, שרק אם ממילא ביהכ"נ הרחוק עדיף, מפני שיש בו רוב עם, או מפני שהוא בימ"ד, או מפני שיכול לכוון בו יותר, אז כשהולך אליו מקבל שכר פסיעות, אבל כשאין במרוחק יתרון, אין על ההליכה אליו שכר פסיעות. וכ"כ החיד"א בפתח עינים על סוטה שם, ודברי מלכיאל ה, יט, ומהרש"ג א, כז.

ד – אין להתפלל במקום גבוה

העומד לפני הקב"ה בתפילה, צריך לדעת שהחיים והברכה בידיו, ואין הקב"ה חייב למלא את בקשתו, ועל כן עמידתו לפניו בתפילה צריכה להיות בדרך שמבטאת ענווה. וזהו שאמרו חכמים (ברכות י, ב): "לא יעמוד אדם, לא על גבי כסא ולא על גבי שרפרף ולא במקום גבוה ויתפלל, לפי שאין גבהות לפני המקום, שנאמר (תהלים קל, א): "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". אמנם את בית הכנסת צריך לבנות בגובהה של עיר, כדי לתת כבוד ורוממות לבית הכנסת (שבת יא, א, פנה"ל ליקוטים א' ו, ד). אבל המתפלל עצמו צריך לעמוד לפני אלוקיו בענווה, ולכן אסור לו לעמוד על מקום גבוה. מסופר בתלמוד (תענית כג, ב) על רבי יונה, שהיה ידוע כצדיק שתפילותיו נענות, וכשבאו לבקש ממנו שיתפלל על הגשמים, הלך למקום עמוק, לקיים מה שנאמר: "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'", ושם התפלל עד שנענה וירדו גשמים. מטעם זה נהגו בכמה מקומות להנמיך את מקומו של החזן, ולכן שליח הציבור נקרא "יורד לפני התיבה".

ככלל, מקום גבוה שאסרו חכמים לעמוד עליו בתפילה הוא מקום שגובהו שלושה טפחים (כ-23 ס"מ) מעל פני הקרקע. אמנם למעשה, בדרך כלל גם על מקום נמוך מזה אין להתפלל. שני טעמים לכך: א) העומד על שרפרף או סלע, גם כאשר גובהו טפח בלבד, חושש שמא יאבד את שיווי משקלו ואינו יכול לכוון כראוי. ב) אם הרצפה ישרה, והוא מגביה את עצמו על ידי כרים או כסתות או דבר אחר, הוא נראה כמתגאה, ואין ראוי להתפלל כך. אבל על שטיחים ומחצלות, כדרך שרגילים לפרוש על הרצפה, מותר להתפלל לכתחילה. וכן מי שמתפלל על קרקע עקומה, אין צריך להזהר שלא לעמוד על המקומות הגבוהים, כל זמן שאינם גבוהים שלושה טפחים משאר סביבותיהם.[4]

חולה או זקן שקשה לו לרדת ממיטתו, רשאי להתפלל עליה, למרות שהיא מוגבהת מהקרקע, שאין זה נראה כגאווה.

אם המקום הגבוה עומד בפני עצמו, כגון שהוא גדול יותר מארבע אמות על ארבע אמות (כשני מטר על שני מטר), מותר להתפלל עליו, שאין מודדים אותו ביחס לשאר המקומות אלא הוא נחשב מקום לעצמו. לכן כאשר יש בבית הכנסת שני מפלסים, אם יש במפלס הגבוה ארבע אמות על ארבע אמות, מותר להתפלל עליו.

גם כאשר המקום קטן מארבע אמות, אם הוא מוקף במחיצות, הרי הוא מקום לעצמו ומותר להתפלל עליו. וכן הדין בבתי כנסת שבנו במרכזם בימה לצורך החזן, שאם הקיפוה מחיצות או שהיא גדולה יותר מארבע אמות על ארבע אמות – מותר להתפלל עליה, שאין למדוד את גובהה ביחס לבית הכנסת הואיל והיא מקום נפרד. אלא שהמתפלל עליה אינו מקיים את ההידור המתבטא בפסוק "מִמַּעֲמַקִּים קְרָאתִיךָ ה'". ובכל זאת העדיפו באותם המקומות לבנות בימה לחזן ולוותר על ההידור של "לרדת לפני התיבה", כדי שכל הציבור יוכל לשמוע היטב את קולו של שליח הציבור. [5]

YouTube player

[4]. נחלקו הפוסקים אם מותר לעמוד על כלי או ספסל וכדומה שאינו גבוה ג' טפחים: לב"ח וט"ז – מותר. למהרי"א, א"ר ועוד – אסור. ועי' מ"ב צ, ב, וכה"ח ג. ונלענ"ד שלכו"ע כשיש חשש ביעתותא (תחושת פחד וחוסר יציבות) אין להתפלל. ואם הוא על גבי כרים וכסתות לרוה"פ אסור משום שנראה כמתגאה, כמובא במ"ב תריד, ט, וכה"ח כא, ואף הב"ח מסכים לזה. כשהקרקע עקומה ויש מקום מוגבה, כל שאינו גבוה ג' טפחים ואין ביעתותא אין איסור להתפלל עליו. בדיעבד, המתפלל על מקום גבוה – יצא, כמבואר בפמ"ג משב"ז צ, א, עפ"י הרמב"ם. עפי"ז מובן מדוע נפסק שכשאין ברירה, יכול החזן לעמוד על כסא כדי להשמיע קולו (שו"ע צ, א).

[5]. בכה"ח צ, יד, כתב שלרמב"ם הבימה צריכה להיות מוקפת ארבע מחיצות, ולבן איש חי יתרו ג' מספיק שלוש מחיצות. ובערוה"ש צ, ג, כתב שאפילו אינה מוקפת במחיצות רק משני צדדיה מותר להתפלל עליה, משום שהיא נראית כמקום בפני עצמו.

ה – יכנס שני פתחים

אמרו חכמים: לעולם יכנס אדם לבית הכנסת שיעור שני פתחים ואח"כ יתפלל (ברכות ח, א). שלושה פירושים נאמרו בזה, וכולם נתקבלו להלכה (שו"ע או"ח צ, כ).

המשמעות הראשונה, שהמתפלל צריך להיכנס לתוך בית הכנסת כשיעור רוחב שני פתחים קטנים לפחות (כ-60 ס"מ). שהמתפלל ליד הפתח, מראה בעצמו שהתפילה נדמית בעיניו כמשאוי, ולכן הוא עומד סמוך לפתח כדי שמיד יוכל לצאת (רש"י). אבל אם מקומו הקבוע סמוך לפתח, מותר להתפלל בו, כי הכל יודעים שהוא עומד שם כי שם מקומו (תר"י).

לפי זה ברור שלכתחילה אין להתפלל במבואה שלפני פתח בית הכנסת, שאם בתוך בית הכנסת סמוך לפתח אמרו שלא להתפלל, קל וחומר שאין להתפלל במבואה שלפניו.

המשמעות השניה, שלא ישב סמוך לפתח, כדי שלא יביט החוצה ויסיח את דעתו מהתפילה (הר"ם מרוטנבורג). לפי זה ראוי גם שלא לשבת ליד חלון הפונה לחוץ.

המשמעות השלישית, שהבא להתפלל צריך לשהות כמה שניות, כשיעור כניסה בשני פתחים, לפני שיתחיל בתפילתו, כדי שיכוון את דעתו לתפילה (הובא ברא"ש).

רמז יש בזה לשני פתחים רוחניים שאדם צריך לעבור לפני שיתחיל להתפלל. בפתח הראשון יסיח את דעתו מענייני העולם הטורדים את מנוחתו, ובפתח השני ייחד את כוונתו לעבודת ה' (מהר"ל נתיב העבודה פרק ה).

ו – שלא יהא דבר חוצץ בינו לקיר

מצווה מן המובחר שלא יהא דבר חוצץ בין המתפלל עמידה לקיר, כדי שלא יהיה דבר שיסיח את דעתו מהתפילה. ואם בסמוך לקיר עומד רהיט קבוע כארון, אינו חוצץ, ואפשר לכתחילה להתפלל בסמוך לו (שו"ע צ, כא; מ"ב סג, סה).

רהיטים שנועדו לצורך התפילה, כגון שולחנות וסטנדרים – אינם חוצצים (מ"ב צ, סו).[6]

יש מי שאומר שגם אדם חוצץ (עי' מ"ב צ, סט), ופירש מרן הרב קוק זצ"ל, שהכוונה שלא להתפלל אחר אדם שאינו עוסק בתפילה, אבל מותר מלכתחילה לעמוד בתפילה אחר אדם שעוסק בתפילה (טוב ראיה ברכות ה, ב).

אין ראוי להתפלל מול ציורים, כדי שלא יסיחו את דעתו (שו"ע צ, כג). לפיכך, אין לצייר ציורים על כותל בית הכנסת שהמתפללים עומדים מולו, אבל מעל גובה קומת אדם מותר, שאין חשש שיסתכלו בהם בתפילה (מ"א צ, לז; מ"ב עא).

מותר לעטר את הפרוכת וארון הקודש כמקובל, שהואיל ורגילים לציורים שעליהם – אינם מסיחים את הדעת.

אסור להתפלל מול ראי, מפני שהמתפלל כנגדו נראה כמשתחווה לבבואתו, ולכן אף אם יעצום את עיניו אסור לו להתפלל מול ראי (מ"ב עא). לכתחילה אין להתפלל בלילה מול חלון שנשקפת ממנו בבואתו, מפני שההסתכלות בבבואתו עלולה להטריד את כוונתו. אבל אם יעצום את עיניו או יסתכל בסידור, מותר לו להתפלל שם, שכיוון שהחלון אינו מראה את בבואתו בבירור כראי, אינו נראה כל כך כמשתחווה לבבואתו. ולכתחילה טוב להתקין וילונות לחלונות שמול המתפללים, כדי לכסותם לפני תפילת ערבית.[7]


[6]. כתב במ"ב צ, סד, שגם אם הדבר החוצץ בינו לקיר רחוק ממנו ד' אמות – חוצץ, אולם  לפמ"ג ומג"ג אינו חוצץ. לרמ"א צ, כ, רק דבר גדול שגובהו י' טפחים (כ-80 ס"מ) ורוחבו ד' טפחים (כ-32 ס"מ) חוצץ. ובכה"ח קלב, כתב שלשו"ע גם קטן מזה חוצץ. ואף במ"ב סח, הזכיר את דעת פר"ח ומאמ"ר שחלקו על הרמ"א. לגבי מה שכתב הט"ז שכל הרהיטים השייכים לתפילה אינם חוצצים, כתב באור לציון ח"ב ז, י, שרק בעת שהם מסייעים לתפילה אינם חוצצים, אבל כשאינו משתמש בסטנדר שלפניו – חוצץ. אמנם המנהג שלא לחוש לזה, מפני שהם לצורך התפילה והם קבועים, וכדברי המ"ב צ, סח.

[7]. מקור האיסור להתפלל מול ראי ברדב"ז קו, והביאוהו אחרונים רבים, ומ"ב צ, עא, וכה"ח קלח. אמנם בדעת תורה צ, כג, למהרש"ם, פקפק על האיסור, הואיל וגם הבבואה משתחווה לעומתו, ולכן הקל בשעת הדחק. ובחלון שמראה הבבואה אינו בולט כל כך, גם לשאר הפוסקים נראה שאין איסור. וכך נוהגים. וכ"כ באול"צ ח"ב ז, יא.

ז – לא יתפלל סמוך לרבו המובהק

לא יתפלל אדם תפילת עמידה סמוך לרבו המובהק, מפני שאם מתפלל לצידו, מראה עצמו כשווה לרבו. וקל וחומר שאם הוא מתפלל לפני רבו, שהוא נראה כמתגאה עליו. וגם אחרי רבו לא יתפלל, מפני שאם הרב יסיים את תפילתו לפני התלמיד, יצטער כשלא יוכל לפסוע שלוש פסיעות לאחריו, ועוד שהתלמיד עלול להיראות כמשתחווה לרבו (שו"ע צ, כד; מ"ב עד).

ואיזהו רבו המובהק, זה שלימדו את רוב חכמתו.[8] וכן הדין ביחס לאחד מגדולי הדור.

ואם הרחיק ארבע אמות (קרוב לשני מטרים) – מותר. ואם הוא מתפלל אחרי רבו, צריך להתרחק ארבע אמות ועוד שיעור ג' פסיעות (כ-60 ס"מ), כדי שגם אם יאריך בתפילתו, יהיה רבו רשאי לפסוע לאחריו.

יש אומרים שהאיסור הוא כאשר התלמיד בחר מעצמו להתפלל סמוך לרבו. אבל אם הגבאים סדרו את מקום התלמיד סמוך לרב, או שזה המקום היחיד שנותר פנוי בבית הכנסת, רשאי התלמיד להתפלל שם, שאין בכך יוהרא מצד התלמיד. ובשעת הדחק אפשר לסמוך על דעה זו, אבל לכתחילה ישתדל שלא יקבעו את מקומו סמוך לרבו.[9]


[8]. רבו מובהק הוא זה שלמד ממנו את רוב חכמתו, ומשמע מרמב"ם שהכוונה רוב תורתו. ומהרי"ק שורש קסט, באר שמי שהעמידו על דרך האמת והיושר ולימדו דרכי פסיקת ההלכה הוא רבו המובהק. והש"ך יו"ד רמב, יב, באר שיכולים להיות לאדם כמה רבנים מובהקים בתחומי התורה השונים, כגון מקרא, גמרא, אגדה. ולמד כך מדעת ריב"ש ושו"ע. כיוצא בזה כתב ערוה"ש רמב, יט, שיכולים להיות לאדם כמה רבנים מובהקים, אחד שלימדו בבקיאות והשני בחריפות והשלישי בפסיקת הלכה.

כתב בשו"ת דברי מלכיאל ב, עד, שכל החילוק בין רב מובהק שלמד ממנו את רוב חכמתו לאינו מובהק הוא רק כשאינו לומד לפניו, אבל בתקופה שאדם לומד לפני רבו – דינו כרב מובהק. לפי"ז ראש הישיבה והר"ם שמלמד אותו, נחשבים כרבנים מובהקים (עיין ברמ"א יו"ד רמב, ו). כיוצא בזה כתב בערוה"ש יו"ד רמב, כט, שרב מובהק שנתמנה למרא דאתרא להורות ולדון, נחשב לגבי בני המקום כרב מובהק.

[9]. הרמ"א צ, כד, מזכיר דעת י"א שבמקומות קבועים מותר, והיא דעת בעל המאורות ואהל מועד. ולמעשה כתב שטוב להחמיר שלא להתפלל אחרי רבו כדי שלא לצערו, אלא שהמנהג להקל. וכ"כ במ"ב עז. ובבאו"ה הביא דעת א"ר עפ"י לבוש שלמעשה נכון להחמיר. ובב"י כתב שלעניין הלכה יש לחוש בזה אפילו בציבור (במקומות קבועים), ולכן לא הזכיר את הדעה המקילה בשו"ע, וכ"כ בכה"ח קמג. ←

ואם רבו לאחריו, כתב בב"י או"ח צ, כד, שיש להחמיר אפילו ברחוק יותר מד' אמות, מפני שגם אז יש בזה יוהרא כלפי רבו. ולא הזכיר זאת בשו"ע או"ח, וביו"ד רמב, טז, כתב במפורש שגם כשרבו לאחריו די בד' אמות. וכך נראית דעת הרמ"א, שציין לעיין ביו"ד. אמנם בכה"ח קמד, כתב שיש להחמיר במקום שאפשר.

דין אביו כדין רבו המובהק, כמובא במ"ב עג, בשם ח"א. אלא שהאבות בדרך כלל שמחים שבניהם קובעים את מקומם לידם, ולכן כל שידוע שהאב רוצה שבנו ישב לידו מותר ומצווה, שהאב שמחל על כבודו – כבודו מחול. אבל לא יתפלל אחריו או לפניו, אלא אם כן אמר לו אביו במפורש שיכול להתפלל שם.

ח – מקום ראוי לתפילה

נכון להתפלל בחדר שיש בו חלונות, ולכתחילה טוב שיהיה חלון פתוח לכיוון ירושלים (שו"ע צ, ד). הנמצא במקום שאין בו חלונות, יתפלל בחדר מואר, מפני שיש מפרשים שעיקר מעלת החלונות, שנכנס דרכם אור שמיישב את דעת המתפלל (תר"י).

יש מהדרים לעשות בבית הכנסת שנים עשר חלונות (שו"ע צ, ד). ועושים חלונות גבוהים, כדי שיוכלו לראות דרכם את השמיים, ולא דברים שעלולים להסיח את דעתם מהתפילה.

אין להתפלל תפילת עמידה בשטחים פתוחים. והמתפלל במקום פתוח נקרא חצוף (ברכות לד, ב), מפני שבמקום פתוח מחשבתו של המתפלל מתפזרת, ואילו במקום סגור ומוצנע אימת המלך עליו וליבו נשבר (שו"ע צ, ה). בנוסף לכך, יש לחוש שבמקום פתוח יעברו לידו אנשים ויטרידו את כוונתו. והולכי דרכים רשאים להתפלל בדרך, ואם יש שם עצים מוטב שיתפללו ביניהם (מ"ב צ, יא). וכן עדיף להתפלל סמוך לקיר מאשר במקום פתוח לגמרי (א"א בוטשאטש צ, ה). וטוב יותר להתפלל בחצר שיש סביבה קירות, שהעיקר הוא המחיצות ולא התקרה (מ"ב צ, יב).

לפי זה אפשר להתפלל לכתחילה ברחבת הכותל המערבי, שכן היא מוקפת בקירות משלושה כיוונים. יתר על כן, קדושת המקום גורמת לאהבת ה' ויראתו להתגבר, ועל ידי כך התפילה נאמרת יותר בכוונה. וכן נהג יצחק אבינו שהתפלל מנחה בהר המוריה שהיה אז שדה פתוח, שנאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה" (בראשית כד, סג; ברכות כו, ב).

כשאין אפשרות להתפלל בתוך בית הכנסת, כגון שהוא תפוס על ידי מניין אחר, מותר להתפלל אחרי בית הכנסת, ובתנאי שפני המתפלל יופנו לכיוון בית הכנסת וירושלים. וכן בצידי בית הכנסת מותר להתפלל כשהפנים מופנות לכיוון ירושלים. אבל לפני בית הכנסת בכל אופן אסור להתפלל, מפני שאם יפנה לכיוון ירושלים, יהיו אחוריו מופנים בבזיון לבית הכנסת, ואם יפנה לבית הכנסת יהיו אחוריו לירושלים (שו"ע צ, ז).

ט – נקיות המקום מצואה וריחות רעים

אסור לומר או להרהר דברים שבקדושה במקום שיש בו צואה או שאר דברים מסריחים, שנאמר (דברים כג, יד-טו): "וְשַׁבְתָּ וְכִסִּיתָ אֶת צֵאָתֶךָ. כִּי ה' אֱלֹוהֶיךָ מִתְהַלֵּךְ בְּקֶרֶב מַחֲנֶךָ וגו' וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ". בדין זה ישנם פרטים רבים, ונלמד מקצתם.

כל הנמצא בתוך ד' אמות (כשני מטרים) של אדם, נחשב בכלל מחנהו, לפיכך, אם ישנה צואה בתוך ד' אמותיו, אין מחנהו קדוש ואסור לו להתפלל שם. ואם הצואה מונחת כנגד פניו, כל זמן שהוא רואה אותה – אסור לו להתפלל. ואם ריחה מתפשט, צריך להתרחק ד' אמות ממקום שכלה ריחה. לכתחילה יש להחמיר בזה גם כשהריח מגיע מחדר אחר או משירותים.[10] גם מי שחוש ריחו נפגע, צריך להתרחק כשאר האנשים שמריחים (שו"ע עט, א).

כדין צואת אדם כך דין כל דבר שנתקלקל והסריח עד שבני אדם רגילים להצטער ממנו. לפיכך, יש להרחיק מנבלה ומצואת בעלי חיים שהסריחה כפי שמתרחקים מצואת אדם (מ"ב עט, כג). לגבי קיא, אם ריחו רע, דינו כצואה. ואם אין ריחו רע, יש מקילים שלא להחשיבו כצואה (עיין מ"ב עו, כ, ואש"י נא, יב).

קרא קריאת שמע או התפלל בתוך ד' אמות של צואה, לא קיים את מצוותו ועליו לחזור ולקרוא קריאת שמע ולהתפלל. ואם לא ידע שהיתה שם צואה, אם הוא מקום שיש חשש סביר שתהיה בו צואה, והתרשל ולא בדק את נקיות המקום לפני שהתפלל – לא יצא ידי חובתו. ואם הוא מקום שאין סבירות שתהיה בו צואה – יצא בדיעבד ידי חובתו (שו"ע עו, ח; מ"ב לא).

יש אומרים שכך הדין גם בשאר ברכות, שאם אמרן תוך שהוא עובר באיסור תורה, לא יצא ידי חובתו ועליו לחזור ולברך (מ"ב קפה, ז, ובאו"ה שם). ויש אומרים שרק לגבי קריאת שמע ותפילה החמירו, אבל בשאר ברכות, בדיעבד יצא ידי חובתו (ח"א ג, לג; קצוש"ע ה, י; כה"ח עו, לז; קפה, יד). וכיוון שזו מחלוקת אין לחזור ולברך מספק, וטוב לחזור ולהרהר את הברכה בליבו.


[10]. כאשר הריח מתפשט לרשות אחרת, או כשהצואה מכוסה (כדוגמת צואה שבתוך חיתול), בכל מקום שמריחים אותה אסור לומר דברים שבקדושה, ונחלקו אם צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. לרשב"א אין צריך להרחיק ד' אמות מפני שהוא נחשב כריח רע שאין לו עיקר. ולרוקח הוא ריח רע שיש לו עיקר. וגם האחרונים נחלקו בזה. ועיין בהקדמת המ"ב לסי' עט, הדין השביעי. ובמ"ב עט, יז. ועו, ג. ובכה"ח עט, א. ומשמע מהם למעשה, שלכתחילה יש להחמיר.

י – דינים נוספים

כשפניו של המתפלל מול שירותים, אם הדלת סגורה ואין מגיע אליו ריח רע – מותר להתפלל שם. ואם הדלת פתוחה גם כשאין מגיע משם ריח רע – אסור להתפלל שם (מ"ב פג, ה).

צואת תינוקות קטנים אינה מסרחת כל כך, ולכן אין דינה כצואה. ומשעה שהגיעו לגיל שיכולים לאכול כזית דגן בשיעור זמן של אכילת פרס (כשש-שבע דקות), צריך להרחיק מצואתם כדין צואת גדול (שו"ע פא, א). ויש שכתבו שהוא מגיל שנה. וכל זה בשעת הדחק, אבל לכתחילה טוב להרחיק מצואת קטן אפילו בן שמונה ימים (מ"ב פא, ג; כה"ח א, ו).

כשמתפללים במקום שיש בו תינוק בן שנה ומעלה שעושה את צרכיו בחיתול, ראוי לוודא תחילה שאין יוצא ממנו ריח רע. וכל זמן שאין יוצא ממנו ריח רע – מותר להתפלל לידו, שאף אם עשה את צרכיו, כיוון שהם מכוסים בחיתול ובבגדים, כל זמן שהריח אינו מגיע לזה שאומר דברים שבקדושה, אין בכך איסור (עי' הליכות שלמה תפילה כ, ד-ה).[10] ואם הגיע אליו ריח רע ובכל זאת התפלל – צריך לחזור על תפילתו.

כאשר מגיע ריח רע מהביוב לתוך בית הכנסת, אסור להמשיך להתפלל בו. לפעמים סגירת החלונות הפונים אל הביוב תועיל. וכשעדיין נשאר ריח רע, ניתן לבטלו על ידי התזת ספריי ריחני. בעבר היו מבטלים את הריח על ידי שריפת בגד (כה"ח עט, כ).

נראה שדין הריח תלוי בהרגלים המקובלים אצל בני המקום. שכן בעבר, השפכים, כולל הצואה ומי הרגליים, היו זורמים בצידי הרחובות, ובוודאי האוויר בערים הצפופות היה ספוג בריחות רעים. אלא שהואיל והיו רגילים בריח זה, הוא לא נחשב אצלם לריח רע, ולכן היו מתפללים בבתי הכנסת ובבתים שהיו סמוכים לתעלות. ורק כשהתעלות נסתמו או בימות הקיץ כשהריח הרע היה מתגבר, היו נזהרים מפניו (עיין מ"ב עט, ה). אבל כיום, שהשפכים מתנקזים על ידי צינורות הביוב, האוויר מטוהר יותר, ואנו רגישים יותר לריחות רעים, ובכל מקום שאנו מרגישים ריח רע לפי המקובל בימינו – אסור להתפלל.

וכן במושבים שיש בהם רפתות ולולים, הריח הרגיל שמגיע לבתים ולבית הכנסת אינו נחשב שם כריח רע. אבל בעיר הוא נחשב כריח רע ואסור להתפלל לפני שיבטלוהו. ונראה שהמתארחים במושבים הולכים אחר מנהג המקום.

המתפללים בחוץ, צריכים להיזהר שלא להתפלל בקרבת פחי אשפה שריחם רע. וגם כשאין נודף מהם ריח, ראוי שלא להתפלל בתוך ד' אמות שלהם או כשהם מול פניו (עי' שארית יוסף ח"ב עמ' רכז).


[10]. כאשר הריח מתפשט לרשות אחרת, או כשהצואה מכוסה (כדוגמת צואה שבתוך חיתול), בכל מקום שמריחים אותה אסור לומר דברים שבקדושה, ונחלקו אם צריך להרחיק ד' אמות ממקום שכלה הריח. לרשב"א אין צריך להרחיק ד' אמות מפני שהוא נחשב כריח רע שאין לו עיקר. ולרוקח הוא ריח רע שיש לו עיקר. וגם האחרונים נחלקו בזה. ועיין בהקדמת המ"ב לסי' עט, הדין השביעי. ובמ"ב עט, יז. ועו, ג. ובכה"ח עט, א. ומשמע מהם למעשה, שלכתחילה יש להחמיר.

יא – איסור אמירת דברים שבקדושה מול ערווה

אסור לומר דברים שבקדושה מול ערווה, שנאמר (דברים כג, טו): "וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ, וְלֹא יִרְאֶה בְךָ עֶרְוַת דָּבָר וְשָׁב מֵאַחֲרֶיךָ". כאשר גבר רואה גבר אחר, או אשה רואה אשה אחרת, רק כאשר מקום הערווה עצמו גלוי אסור לומר דברים שבקדושה. אבל לגבי גבר שרואה אשה, אמרו חכמים (ברכות כד, ב): "טפח באשה ערווה". וכוונתם, שכל מקום שנשים רגילות לכסות – אסור לגלות, ואם הוא מגולה, אסור לומר מולו דברים שבקדושה (גדרי דין זה נתבארו בשו"ע או"ח סימן עה, ובפניני הלכה ליקוטים ג' ו, ג-ו).

ואף שצריך לחנך ילדות ללבוש צנוע מגיל חינוך, האיסור לומר דברים שבקדושה למול טפח שרגילים לכסותו מתחיל משעה שהבת מתחילה להתבגר (שם ו, ז).

וכן לגבי שער הראש, אמרו חכמים (ברכות כד, א): "שער באשה ערווה". וכוונתם, לאשה נשואה, שאם אינה מכסה את שער ראשה, אין לומר מולה דברים שבקדושה (גדרי כיסוי הראש נתבארו בפניני הלכה שם ו, יז-יט).

הצריך להתפלל או לברך ברכות או ללמוד תורה, ועומדת מולו אשה שמגלה טפח ממקומות המכוסים, לכתחילה יפנה עצמו לכיוון אחר, כך שלא יוכל לראותה. ואם אינו יכול להסתובב, יביט בסידור או יעצום את עיניו, ויאמר דברים שבקדושה (שו"ע עה, ו; מ"ב עה, סעיפים: א, כט).

לגבי כיסוי הראש, כתבו כמה אחרונים, שהואיל ולצערנו נשים רבות אינן מכסות את ראשן, שער שאינו מכוסה אינו מעורר הרהורים, ובדיעבד אפשר לומר מולו דברים שבקדושה. וכל זה לגבי שיער שדינו קל משאר מקומות מכוסים, שכן מצינו שרווקות אינן חייבות לכסותו, אבל לגבי מקומות המכוסים שבגוף, שגם רווקות צריכות לכסות, אין להקל על פי סברה זו (ערוה"ש עה, ז; בא"ח בא יב; אג"מ ח"א מד, ועיין פניני הלכה שם ו, טז-יז).

אין לומר דברים שבקדושה בסמוך לאשה השרה (שו"ע עה, ג). ושמיעת זמרת מרדיו, לדעת כמה אחרונים, בדיעבד, אינה אוסרת אמירת דברים שבקדושה (עיין בפניני הלכה שם ו, יא).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן