חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

פניני הלכה

כ"א – מהלכות בית הכנסת | תפילת נשים

א – מצוות בניית בית כנסת

בכל מקום בו מתגוררים עשרה יהודים, מצווה עליהם לייחד לעצמם בית כדי שיתפללו בו את תפילותיהם, והוא יהיה להם מקדש מעט, ובית זה נקרא בית כנסת (רמב"ם הל' תפילה יא, א).

חשוב לציין שבית הכנסת אינו רק מקום שמסייע לקיום התפילות במניין, אלא יש לו ערך עצמי, שהוא מקום מיוחד לדברים שבקדושה, והשכינה שורה בו, ומצווה גדולה לבנותו, שנאמר (שמות כה, ח): "וְעָשׂוּ לִי מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי בְּתוֹכָם". ואמנם עיקר כוונת הפסוק להורות על בניית בית המקדש, אבל ענף שמתפשט ממצווה זו הוא המצווה לבנות בית כנסת (ע' פניני הלכה ליקוטים א' ו, 1). וזהו שאמר הנביא יחזקאל (יא, טז): "וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט", ופירש רבי יצחק: "אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות" (מגילה כט, א).

במיוחד לאחר שנחרב בית מקדשנו, וגלינו מארצנו, ואף השכינה גלתה עמנו, ואין אנו יכולים לעלות ולהראות לפני ה' אלקינו – בתי הכנסת ובתי המדרש הם המקומות שבהם אנו יכולים לשמר את זיכרון אותה התגלות שכינה שהיתה בבית המקדש. וכן התפילות שנאמרות בבית הכנסת נתקנו כנגד הקרבנות שהוקרבו בבית המקדש. נמצא אם כן, שהקמת בית הכנסת נועדה לשתי מטרות, האחת, לסייע לקיומן המסודר של התפילות, והשנייה, לשמש כמקדש מעט, שהוא מעין זכר והתפשטות מקדושת בית המקדש (יעויין בפניני הלכה ליקוטים א' פרק ו, על הלכות בית כנסת, וכאן הובאו ההלכות השייכות לנשים).

וכיוון שמעלת בית הכנסת חשובה כל כך, צריכים כל בני הציבור להשתתף במימון בנייתו. ואם ישנם יהודים שאינם מעוניינים להשתתף בתשלומים לבניית בית הכנסת, רשאים ראשי הציבור לכוף אותם להשתתף במימון הבניין (שו"ע קנ, א, ע"ש שנהגו לחלק את התשלום לפי ממון, ויש שנהגו לפי נפשות).

ונראה שגם אשה שייכת במצוות בניית בית הכנסת, וטוב שתשתתף בתשלומים לבנייתו. ואף שאשה אינה צריכה להתפלל בבית הכנסת, מכל מקום כיוון שאף היא נחשבת כאחת מבנות הקהילה, גם עליה המצווה לבנות לקהילה 'מקדש מעט'. וגם בדור המדבר, הנשים נדבו את תכשיטיהן למשכן. ועוד, שגם נשים באות לעיתים לבית הכנסת להתפלל, וכפי שלמדנו (לעיל כ, ב), יש זכות ומעלה לאשה שתתפלל בבית הכנסת. אבל מי שלא תרצה לשלם לבניית בית הכנסת, נראה שאי אפשר לכפות אותה לשלם, הואיל ואינה חייבת להתפלל בו.

ב – בחירת בית הכנסת

מצווה לייחד מקום קבוע לתפילה, וגם אשה שבאה לבית הכנסת בשבתות וימים טובים, מצווה שתקבע לעצמה בית כנסת קבוע, ואם אפשר אזי טוב שגם בתוך בית הכנסת יהיה לה מקום קבוע (ע' פניני הלכה תפילה ג, ב).

כשיש אפשרות להתפלל בכמה בתי כנסת, ראוי לבחור את בית הכנסת על פי הכללים שאמרו חכמים. בית מדרש מקודש יותר מבית כנסת (שו"ע או"ח צ, יח). וכן בית כנסת שיש בו יותר שיעורי תורה, עדיף על בית כנסת שיש בו פחות שיעורים. ועוד, שעדיף להצטרף לקהילה שמרבים בה יותר בלימוד תורה.

ואם שני בתי הכנסת שווים במספר שיעורי התורה שבהם, באחד ישנם מתפללים מרובים ובשני מועטים, יש להעדיף את המרובים, כי "ברוב עם הדרת מלך" (מ"ב צ, נה). אמנם אם בבית הכנסת הגדול קשה לשמוע היטב את החזן, עדיף לבחור בית כנסת שבו ניתן לשמוע כראוי את החזן (מ"ב צ, כ). נמצא שככלל, מוטב שבתי הכנסת יהיו גדולים עד כמה שאפשר, שעל ידי כך מתרבה כבוד שמים. אלא שגבול ישנו, שמעבר לכמה מאות מתפללים, כבר אי אפשר לשמוע היטב את החזן.

אם בבית כנסת אחד רגילים לפטפט בתפילה, ובשני אין מפטפטים, יש להעדיף את בית הכנסת שבו שומרים יותר על כבוד התפילה, שבו קל יותר לכוון (ספר חסידים תש"ע).

וזה הכלל החשוב ביותר, שהעיקר הכוונה, ולכן מעבר לכל הכללים שאמרו חכמים, המקום שבו המתפללת באופן אישי תוכל לכוון יותר, הוא המקום שראוי להעדיף (ע' רדב"ז ח"ג תע"ב).

יש להעדיף בית כנסת שמתפללים בו כנוסח אבות. אבל כאשר המתפללת יודעת בוודאות שתוכל לכוון יותר בבית כנסת שבנוסח אחר, תלך למקום שתכוון בו יותר (להלן כד, ה).

ואם לאיש עדיף להתפלל בבית כנסת אחד ולאשתו בבית כנסת אחר, וזמני התפילות שבהם שונים, יש לאשה לילך אחר בעלה, מפני שהוא קבוע יותר בבית הכנסת, שהוא מצווה להתפלל בו. ועוד, שבכל ענייני המנהגים וההלכות הולכים אחר הבעל כמבואר להלן (כד, ד).

על כל פסיעה ופסיעה שאשה הולכת לבית הכנסת היא מקבלת שכר, ולכן אף שבית הכנסת העדיף רחוק יותר מביתה – אל תצטער על טורח הליכתה, שעל כל פסיעה תקבל שכר מרובה. ועניין זה התגלה על ידי אשה, כפי שלמדנו לעיל (כ, ב; סוטה כב, א).

ג – קדושת בית כנסת

מצווה להתנהג בבית הכנסת ביראה, שכן נאמר לגבי בית המקדש: "וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ" (ויקרא יט, ל), וקדושת בית הכנסת היא מעין קדושתו של בית המקדש.

וכל המשתמש בבית הכנסת לשימוש של חול, מבזה את קדושתו, שייעודו היחיד של בית הכנסת הוא לעניינים שבקדושה, לתורה, תפילה והתחזקות בשאר מצוות. ולכן אין לשוחח בו בענייני מסחר וכלכלה, וקל וחומר שאסור להתלוצץ ולשחוק בתוכו. אבל מותר לערוך בבית הכנסת אסיפות לצורך מצווה, כגון לשם איסוף צדקה לעניים, או להתרמה לישיבות.

מצווה לכבד את בית הכנסת ולשמור על ניקיונו תמיד. ומי שיש בוץ על נעליו, צריך להסירו לפני שייכנס לבית הכנסת (שו"ע קנא, ו-ט).

אין להיכנס לבית הכנסת שלא לצורך תורה או תפילה. ואפילו כשיורד בחוץ גשם, אסור להיכנס לתוכו כדי להינצל מהגשם. וכן בקיץ אסור להיכנס לתוכו כדי לשבת בצל כתליו. ואם הוא מתכוון לנצל את זמן שהייתו בבית הכנסת כדי ללמוד או להתפלל, מותר לו להיכנס.

אדם שמוכרח להיכנס לבית הכנסת כדי לקרוא לחבירו לצורך דחוף, רשאי להיכנס לשם, אבל לפני שיקרא לחבירו ישב מעט ויאמר איזה פסוק, כדי שלא יכנס אך ורק לצרכיו האישיים (מגילה כח, שו"ע או"ח קנא, א).

בבית כנסת שאין רגילים לערוך בו סעודות מצווה, עדיף לכתחילה להחמיר כדעת ה'מגן-אברהם', שלא לקיים בו סעודות מצווה גדולות שמגישים בהן יין, כדוגמת סעודת ברית מילה, פדיון הבן, בר מצווה ושבע ברכות. אבל להגיש בו כיבוד קל בשמחת סיום מסכת וכדומה – מותר. ואם מתחילת הקמת בית הכנסת נהגו לערוך בו סעודות מצווה, מותר לכל הדעות לערוך בו סעודות מצווה. וכל זה כמובן, בתנאי שיזהרו מאוד לשמור על קדושת בית הכנסת, ויימנעו מכל שיחה בטלה וקלות ראש, ויזהרו שלא להשתכר. וכן יזהרו מעירוב גברים ונשים בבית הכנסת. והרוצים להקל, רשאים לערוך סעודות מצווה גם בבית כנסת שלא נהגו מתחילה לערוך בו סעודות מצווה גדולות, שכן דעת הרבה פוסקים (ע' פניני הלכה ליקוטים א' ו, ח. וע"ש בכל הפרק).

ד – שלא להביא לבית הכנסת ילדים העלולים להפריע

אסור למתפלל להושיב לפניו תינוק, מפני שיש לחוש שמא יטריד את כוונתו (מ"ב צו, ד). וקל וחומר שאין להביא לבית הכנסת בזמן התפילה תינוקות וילדים קטנים שאינם יודעים להתפלל, מפני שהם עלולים להפריע למתפללים.

מי שהביא את ילדו לתפילה, והילד החל להפריע לתפילת הציבור, למרות שהוא נמצא באמצע תפילת עמידה, ייקחנו בידו ויוציאנו החוצה, וימשיך להתפלל שם. וכן דין אשה שהביאה את ילדה לעזרת נשים (ע' לעיל יד, ב).

ואף שישנו מנהג חסידות להביא תינוקות לבית הכנסת, כדי שיספגו מאווירת הקדושה שבו, זה דווקא שלא בשעת התפילה. לחשיבות העניין אזכיר את דבריו של בעל השל"ה הקדוש, שכתב בשם ספר 'אורחות-חיים': שיחת הילדים בבית הכנסת איסור גדול. ובזמן הזה יש תינוקות באים לבית הכנסת כדי לתת עונש למביאיהם, לפי שהם באים לחלל קדושת בית אלקינו ולשחוק בו כברחובות קריה. יקומו לצחק זה עם זה, זה מצחק עם זה וזה מכה את זה. זה מרנן וזה בוכה. זה מדבר וזה צועק. זה רץ אילך וזה רץ אילך. ויש אשר יעשה צרכיו בבית הכנסת, ואז כולם יצעקו מים מים. ויש אשר יתן אביו בידו ספר, והוא ישליכנו לארץ או יקרעהו לשנים עשר קרעים. סוף דבר, מקול שטותם, כוונת המתפללים נפסדת ונמצא שם שמים מתחלל, והמביא טף בזה האופן לבית הכנסת, אין ראוי לו לקוות על זה שכר, כי אם לדאוג מן הפורענות. והיותר רע, כי יגדלו הנערים על זה המנהג הרע והתכונה הזרה, וכל אשר יגדלו עוד יוסיפו סרה להבזות בעיניהם עניין בית הכנסת וקדושתו ולא יתנו כבוד לתורה, וכיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה – הותרה לו, וגם כי יזקין – ממנה לא יסור. סוף דבר, ראוי לאדם שלא להביא הטף הקטן מאד לבית הכנסת, כי יפסיד בהביאו ולא ירוויח. אבל משיגיע הילד לגיל חינוך, אדרבה, יביאנו לבית הכנסת, וילמדו לשבת באימה וביראה, ולא יניחהו לזוז ממקומו, ויזרזהו לענות אמן וקדיש וקדושה (של"ה, מסכת תמיד נר מצווה, והביאו מ"ב צח, ג).

תפריט ההלכות בפרק

דילוג לתוכן