כו – כשפי מתים ושדים

א – משמעות המוות

צווה ה' את האדם שידבק בטוב ולא יניח לרוע לחדור לתוכו, וכך יחיה ולא ימות. שנאמר (בראשית ב, טז-יז): "וַיְצַו ה' אֱלוֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת". אולם האדם חטא, הרוע חדר לתוכו, פגע בכל מערכות חייו ובכל מערכות הטבע, ובעקבות כך נגזר עליו שימות. אמנם המוות לטובתו ולתיקונו, כי בלעדיו לא היה האדם יכול להיפטר מהרוע והחטא שדבקו בו. רשעים היו ממשיכים להרשיע בלא גבול, והחזקים היו רודים בחלשים ומענים ומנצלים אותם לאין קץ כדי להגדיל את עושרם ולספק את תאוותיהם. ועתה שיש מוות, רשעים אלו לבסוף מתים ונענשים, וטובה ורווחה מתפשטת בעולם. בלא המוות, גם הצדיקים היו מתוסכלים באופן נורא מחייהם, שכן אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא (קהלת ז, כ), והחטאים שדבקו בהם היו ממשיכים ללפף אותם בלא יכולת להשתחרר מהם ולהיגאל. ועתה שיש מוות בעולם, המוות מפריד בין הנשמה לגוף ומכלה את החטאים שדבקו בגוף, ועל ידי כך הנשמה משתחררת מחטאיה. פעמים שהדבר כרוך גם בייסורי גיהנם, אולם בסופו של דבר, תהליך ההיטהרות נמשך עד שהנשמה עולה לגן עדן וחוזרת להתקשר לאלוהים כבראשונה. "וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלוֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ" (קהלת יב, ז). כך המוות מתקן את חטאי האנושות ככלל, ואת חטאי כל אדם כפרט. עד שיושלם תיקון העולם, וכל נשמות האנשים שבחרו בטוב יקומו לגורלן בקץ הימים, לשוב לחיות בגוף המחודש שיעניק להן הבורא בתחיית המתים.

כיוון שכך, למרות האימה והאובדן, המוות אינו חידלון סופי. הנשמה חוזרת לעולם הנשמות, ואילו הגוף, שבו מתרחש המוות, בתהליך הדרגתי חוזר לעפרו, ובתוך כך עוד רוחשים בו שאריות חיים. אלא שבעוד האדם חי, רוח החיים שמכוחה הוא יכול לעסוק ביישוב העולם ובתיקונו, שומרת על טהרתו הבסיסית של גופו. ומשעה שמת, הגוף הופך ל'אבי אבות הטומאה', מפני שהוא נאטם לאור האלוהי, ואין בכוח שאריות החיים שעדיין רוחשות בו להוסיף טוב. כיוון שכך, הגוף נותר בלא הגנה, וכוחות הטומאה, היינו כוחות חיים שהתנתקו משורשם, חושקים לינוק לעצמם כוח משאריות החיים שרוחשות בו, שאף הן התרחקו והתנתקו מנשמת האדם שמת, וזה הבסיס לכשפים (עי' זוהר ח"א קלא, א; רכ, א). ואף לאחר שכל בשרו חזר לעפרו, עוד נותר על שארית עצמותיו 'הבלא דגרמי', שמץ חיים קלוש, שמבטא את הגרעין הנצחי שבו, שממנו יקום לתחייה בעת קץ הימים.^[1]

ב – הכשפים הקשורים למתים

המכשפים שעמדו על סוד שאריות החיים שרוחשות במת, במקום להניח למת לשוב במנוחה לעפרו ולהשתחרר מחטאיו, ניצלו את החיוּת השרויה במת, והתקשרו על ידה לכוחות הטומאה, על מנת לדעת נסתרות ועתידות ולספק את יצרם הרע. הם יכלו לעשות זאת מפני שאין דעת בחיוּת הקלושה שרוחשת במת, שנמצאת במקום הטומאה ועיפוש החטאים, ולכן המכשפים בכוח הטומאה שלהם יכולים להתקשר אל הצדדים הנמוכים שבה, ולפתות אותה לסייע להם להשיג עושר, כבוד ותענוגים, שאינם מוסיפים טובה וברכה אלא מכלים את העולם ומנצלים אותו כדי לספק את יצרם הרע.

ישנם שלושה סוגי מכשפים שמבקשים לדעת נסתרות ועתידות בעזרת המתים: בעל אוב, ידעוני ודורש אל המתים, וכולם אסורים מהתורה, שנאמר (דברים יח, י-יב): "לֹא יִמָּצֵא בְךָ… שֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה' כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה". וכל מעשיהם בטומאה, שנאמר (ויקרא יט, לא): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם". טומאה משמעותה אטימות והסתרה מפני האור האלוהי (לעיל יט, ו).

ביארו חכמים, שככל שאדם נהג יותר בצדיקות בחייו, כך יש למכשפים פחות שליטה על גופו אחר מותו. אולם בשנה הראשונה לפטירתו, כיוון שאֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא, עוד יכולים המכשפים להתחבר לחלק הנמוך שבנפשו, השורה על גופו שבקבר. אבל לאחר מכן, כשכלה הבשר, נפשו עולה ואין לבעלי האוב יכולת לשלוט בו (שבת קנב, ב – קנג, א).

יש מחכמי ישראל שסוברים שכל מעשיהם של בעלי האוב, כמו שאר המכשפים, הם שקר (רב שמואל בן חופני גאון, רמב"ם ועוד). אולם לדעת רוב חכמי ישראל, אמנם נכון שדברי המכשפים רצופים בשקרים, אך יש להם כוח מסוים לדעת נסתרות ולהטיל קללות בעזרת כוחות טומאה, שהם כוחות רוחניים שנאטמו מפני האור האלוהי, ומובילים את הנגררים אחריהם לאבדון.^[2]

ג – בעל אוב וידעוני

בעל אוב הוא מכשף שנקרא 'פיתום', שעל ידי כוונות ולחשים והקשת זרועותיו זו בזו היה מאלץ רוחות של מתים לעלות דרך איבר זכרותו, ואם היא בעלת אוב – דרך איבר נקבותה. כתוצאה מכך דמותו של המת היתה נראית כמו עולה מתוך האדמה, ראשה כלפי מטה ורגליה למעלה, והיה קולו של המת מדבר מתוך בית השחי או מפרקי עצמותיו של בעל האוב, וקולו נמוך כמו עולה מן האדמה. בשבת, מפני קדושתה, לא היה ניתן להעלות מתים באוב. אם המכשף הצליח להשיג גולגולת של מת, אזי היה מניח אותה לפניו, ועל ידי כך היה יכול לשלוט יותר ברוחות המתים, וכשדמות המת היתה עולה, ראשו היה למעלה ורגליו למטה, וכן היה יכול להעלותו גם בשבת (סנהדרין סה, א-ב).^[3]

ידעוני נקרא על שם עוף שממנו היה המכשף לוקח עצם ומניחה בפיו, מקטיר קטורת, לוחש לחשים, משביע השבעות ועושה מעשים שונים כדי לאלץ רוח של מת להתקשר עמו. כתוצאה מכך היה המכשף מאבד את חושיו כמו במחלת הנפילה, וקולו של המת היה מדבר מתוך פיו (רמב"ם ע"ז ו, ב; החינוך רנו).

חומרה יתרה יש בבעל אוב וידעוני, שעונשם מיתה בסקילה, שנאמר (ויקרא כ, כז): "וְאִישׁ אוֹ אִשָּׁה כִּי יִהְיֶה בָהֶם אוֹב אוֹ יִדְּעֹנִי – מוֹת יוּמָתוּ, בָּאֶבֶן יִרְגְּמוּ אֹתָם דְּמֵיהֶם בָּם". ואף הפונה לבעל אוב או לידעוני כדי לדעת עתידות או נסתרות עובר באיסור תורה ומטמא את נפשו, שנאמר (ויקרא יט, לא): "אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם, אֲנִי ה' אֱלוֹהֵיכֶם". שכן המבקש הדרכות בדרכי כישוף ולא על פי התורה, מנתק את עצמו מההשגחה האלוהית ומבקש לספק את צרכיו בדרכי ערמה שאין בהן ברכה ותיקון. ואם עשה כהדרכת בעל האוב או הידעוני, חייב על כך מלקות.

לעומת זאת, הדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים (להלן הלכה ו) חייב מלקות ולא מיתה. והפונה אל הדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים, אינו עובר באיסור לא תעשה (רמב"ם ע"ז יא, יג-יד; דינא דחיי לאוין נג), אלא מבטל את מצוות "תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלוֹהֶיךָ" (דברים יח, יג; לעיל יט, יב-יג).

החומרה היתרה שבחטאי בעל אוב וידעוני, שהם גורמים צער רב לנפשות המתים, כי הם משתמשים במתים לצורכיהם. אמנם רק בנפשות של חוטאים שנטו בחייהם אחר טומאה, כעין טומאת הכשפים, יכלו המכשפים להשתמש, והיה זה בכלל ייסורי עונשן.^[4]

ד – שאול המלך ובעלת האוב

לאחר ששאול המלך חטא ולא שמע בקול שמואל הנביא להכרית את העמלקים, קרע ה' את הממלכה ממנו ונתנה לדוד. במקום לקבל את גזרת ה', רדף שאול אחר דוד להורגו, וחשד בכהני נוב שהם תומכים בדוד, והורה להורגם. לימים "וַיִּקְבְּצוּ פְלִשְׁתִּים אֶת מַחֲנֵיהֶם לַצָּבָא לְהִלָּחֵם בְּיִשְׂרָאֵל… וַיַּרְא שָׁאוּל אֶת מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים וַיִּרָא וַיֶּחֱרַד לִבּוֹ מְאֹד. וַיִּשְׁאַל שָׁאוּל בַּה', וְלֹא עָנָהוּ ה' גַּם בַּחֲלֹמוֹת גַּם בָּאוּרִים גַּם בַּנְּבִיאִם" (שמואל א' כח, א-ו). במקום לחזור בתשובה ולהתפלל, ולבקש מה' שיסלח לו ויורה לו את דרכו, ביקש להיעזר בכשפים כדי לשאול את שמואל הנביא, שמת באותה שנה, כיצד לנהוג (שמואל א' כח, ז-כב): "וַיֹּאמֶר שָׁאוּל לַעֲבָדָיו: בַּקְּשׁוּ לִי אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב וְאֵלְכָה אֵלֶיהָ וְאֶדְרְשָׁה בָּהּ". היתה בכך השפלה גדולה לשאול, שכן בהיותו צדיק, נלחם באובות ובידעונים והכריתם מהארץ, ועתה, כשלא נענה על ידי ה', חטא וביקש את עזרתם. "וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו: הִנֵּה אֵשֶׁת בַּעֲלַת אוֹב בְּעֵין דּוֹר. וַיִּתְחַפֵּשׂ שָׁאוּל וַיִּלְבַּשׁ בְּגָדִים אֲחֵרִים, וַיֵּלֶךְ הוּא וּשְׁנֵי אֲנָשִׁים עִמּוֹ וַיָּבֹאוּ אֶל הָאִשָּׁה לָיְלָה, וַיֹּאמֶר: קָסֳמִי נָא לִי בָּאוֹב וְהַעֲלִי לִי אֵת אֲשֶׁר אֹמַר אֵלָיִךָ. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֵלָיו: הִנֵּה אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה שָׁאוּל, אֲשֶׁר הִכְרִית אֶת הָאֹבוֹת וְאֶת הַיִּדְּעֹנִי מִן הָאָרֶץ, וְלָמָה אַתָּה מִתְנַקֵּשׁ בְּנַפְשִׁי לַהֲמִיתֵנִי? וַיִּשָּׁבַע לָהּ שָׁאוּל בַּה' לֵאמֹר: חַי ה' אִם יִקְּרֵךְ עָוֹן בַּדָּבָר הַזֶּה. וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה: אֶת מִי אַעֲלֶה לָּךְ? וַיֹּאמֶר: אֶת שְׁמוּאֵל הַעֲלִי לִי. וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה אֶת שְׁמוּאֵל, וַתִּזְעַק בְּקוֹל גָּדוֹל, וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל לֵאמֹר: לָמָּה רִמִּיתָנִי וְאַתָּה שָׁאוּל!". אמרו חכמים, שכל המתים היו עולים באוב כשרגליהם למעלה, וכאן עלה שמואל בהדרת כבוד כשראשו למעלה, ומתוך כך הבינה שזה מפני כבוד השואל, שהוא שאול המלך, ונבהלה כי חשבה ששאול מבקש להפלילה ולהורגה.

"וַיֹּאמֶר לָהּ הַמֶּלֶךְ: אַל תִּירְאִי, כִּי מָה רָאִית? וַתֹּאמֶר הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל: אֱלֹהִים רָאִיתִי עֹלִים מִן הָאָרֶץ". אמרו חכמים (תנחומא אמור ד), שכאשר אדם מבקש מבעל אוב להעלות מת, בעל האוב עצמו רואה את המת אך אינו שומע את דבריו, ואילו השואל שומע את דבריו אך לא רואה אותו. על כן פנה שאול לבעלת האוב, "וַיֹּאמֶר לָהּ: מַה תָּאֳרוֹ? וַתֹּאמֶר: אִישׁ זָקֵן עֹלֶה וְהוּא עֹטֶה מְעִיל. וַיֵּדַע שָׁאוּל כִּי שְׁמוּאֵל הוּא, וַיִּקֹּד אַפַּיִם אַרְצָה וַיִּשְׁתָּחוּ". כשהבין שמואל ששאול קרא לו על ידי בעלת אוב, התרעם: "וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל אֶל שָׁאוּל: לָמָּה הִרְגַּזְתַּנִי לְהַעֲלוֹת אֹתִי? וַיֹּאמֶר שָׁאוּל: צַר לִי מְאֹד וּפְלִשְׁתִּים נִלְחָמִים בִּי, וֵאלֹוהִים סָר מֵעָלַי וְלֹא עָנָנִי עוֹד – גַּם בְּיַד הַנְּבִיאִם גַּם בַּחֲלֹמוֹת, וָאֶקְרָאֶה לְךָ לְהוֹדִיעֵנִי מָה אֶעֱשֶׂה. וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל: וְלָמָּה תִּשְׁאָלֵנִי וַה' סָר מֵעָלֶיךָ… וְיִתֵּן ה' גַּם אֶת יִשְׂרָאֵל עִמְּךָ בְּיַד פְּלִשְׁתִּים, וּמָחָר אַתָּה וּבָנֶיךָ עִמִּי, גַּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל יִתֵּן ה' בְּיַד פְּלִשְׁתִּים". הוסיפו חכמים וביארו (ויק"ר כו, ז) ששמואל אמר לו שאם יברח או ייכנע לפלישתים – יציל את חייו, ואם יֵצא לקרב – ייפול עם בניו ויזכה להיות עמו במחיצתו בגן עדן. "וַיְמַהֵר שָׁאוּל וַיִּפֹּל מְלֹא קוֹמָתוֹ אַרְצָה, וַיִּרָא מְאֹד מִדִּבְרֵי שְׁמוּאֵל, גַּם כֹּחַ לֹא הָיָה בוֹ, כִּי לֹא אָכַל לֶחֶם כָּל הַיּוֹם וְכָל הַלָּיְלָה". החלטה נוראה עמדה בפניו, ולא נותר בו כוח לעמוד. ריחמה האשה על שאול וביקשה לחזקו. "וַתָּבוֹא הָאִשָּׁה אֶל שָׁאוּל וַתֵּרֶא כִּי נִבְהַל מְאֹד, וַתֹּאמֶר אֵלָיו: הִנֵּה שָׁמְעָה שִׁפְחָתְךָ בְּקוֹלֶךָ וָאָשִׂים נַפְשִׁי בְּכַפִּי וָאֶשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ אֵלָי. וְעַתָּה, שְׁמַע נָא גַם אַתָּה בְּקוֹל שִׁפְחָתֶךָ וְאָשִׂמָה לְפָנֶיךָ פַּת לֶחֶם וֶאֱכוֹל, וִיהִי בְךָ כֹּחַ כִּי תֵלֵךְ בַּדָּרֶךְ". שאול התחזק, וכדי שלא ייכנעו ישראל בפני פלשתים, יצא בראש חייליו לקרב. ואף שידע שבקרב זה ימות עם בניו, מסר את נפשו בגבורה על כבוד ישראל, וסיים את חייו בתשובה. בזכות מסירות נפשו, אף שישראל הפסידו באותו קרב, הם לא נכנעו בפני פלשתים, ובקרבות הבאים ניצחום (שמואל ב' ה, טז-כה).

ה – השאלות על העלאת שמואל הנביא

סיפרו חכמים (שבת קנב, ב), על כופר אחד ששאל את רבי אבהו: אתם אומרים ש"נשמתן של צדיקים גנוזות תחת כסא הכבוד", איך, אם כן, יכלה בעלת האוב להעלות את שמואל? השיב רבי אבהו, שבשנים עשר החודשים שלאחר המיתה, כשהגוף עוד קיים בקבר, גם נשמת הצדיקים עוד עולה ויורדת. ורק לאחר מכן, כוח הגוף בטל והנשמה עולה ואינה יורדת, ואז כבר לא ניתן להעלותה באוב. הוסיפו חכמי הסוד וביארו, שרק 'הבלא דגרמי' של שמואל עלה, היינו רק הארה קלושה מנשמתו של שמואל שנשארה כהבל על עצמותיו עלתה באוב, ואף את אותה הארה קלושה האירה נשמתו של שמואל כדי שלא תיטמא בכשפים.

כפי שלמדנו (הלכה ב), יש מחכמי ישראל שסוברים שכל מעשיהם של בעלי האוב ושאר המכשפים הם שקר. לשיטתם בעלת האוב ידעה לדבר בקול נמוך שמדמה קול של מת, וכך רימתה את שאול (רב שמואל בן חופני גאון). ויש אומרים, שאכן בדרך כלל בעלי האוב שיקרו, אולם כאן נתן ה' בידה של בעלת האוב להעלות את נפשו של שמואל שיתגלה לשאול, ולכן נזדעקה האשה (רב סעדיה גאון, ורב האי גאון).

ודעת רוב החכמים והמפרשים, שיש למכשפים כוח להעלות את החלק הנמוך שבנפשות המתים, אלא שכאשר ניסתה בעלת האוב להעלות את נפשו של שמואל, מכוח קדושתו האירה נשמתו בחלק הנמוך שבנפשו, ולכן היו דבריו נכוחים כמו היה חי (ראו אוצר הגאונים חגיגה תשובות ב; רד"ק שמואל א' כח, כד; רדב"ז ג, תרמב).^[5]

ו – דורש אל המתים

בשונה מבעל אוב וידעוני, שמעלים את המתים מקבריהם ומאלצים אותם להשמיע את קולם, דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים מתקשר אל המתים בעודם בקבר, ובלא שקולם נשמע תשובתם נקלטת בתודעתו בחלום (רמב"ם, מאירי ורדב"ז). ויש אומרים שבכלל האיסור גם לקבל מהם תשובות בהקיץ (סמ"ג).

אחת הדרכים המפורסמות של הדורש אל המתים, היתה להרעיב עצמו וללון בבית הקברות כדי שתשרה עליו רוח טומאה (סנהדרין סה, ב). כלומר, על ידי הרעבה ושינה בבית הקברות בלילה היה ממעט את עצמו, וכך כשהוא מתרוקן מחייו האישיים היה מתקרב למתים ומשרה עליו את רוח הטומאה שבהם, ועל ידי כך המתים היו מגלים לו נסתרות. היו דרכים נוספות לדרוש אל המתים שאינן תלויות בהרעבה או בהימצאות בבית הקברות, כגון על ידי לבישת בגדים מיוחדים, לחישת לחשים או הקטרת קטורת. כללו של דבר, כל העושה דבר כדי שהמת יגלה לו נסתרות, עובר באיסור "דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים" וחייב מלקות.^[6]

יש אומרים שהאיסור הוא לדרוש לגופו של המת על ידי כישוף, אבל מותר לפנות לרוחו, ואף להשביע אותה לגלות לו נסתרות, שכן רוחו של המת לא מתה ולכן אינה בכלל המת עצמו. וכן למדנו (ברכות יח, ב) על אמוראים שפנו אל רוחות המתים בשאלה, וקיבלו מהן תשובה (יראים, הגה"מ, רמ"א קעט יד). לדעה זו, הדורשים לגופו של המת נדבקים בכוחות הטומאה הכרוכים בגוף המת, הואיל והיתה בו נשמה, ולאחר שהסתלקה, כוחות הטומאה מתאמצים לינוק ממנה את שאריות החיוניות שנותרה שם. אבל כאשר הדרישה היא אל רוחו, אין בה טומאה ומותר. ואף זאת בתנאי שהדרישה אל הרוח נעשית בדיבור ואף בהשבעה, אך לא במעשים הדומים לכשפים (לבוש קעט, יד).

מנגד, יש אומרים שאיסור התורה לדרוש אל המתים כולל גם איסור לפנות לרוחו של המת. וכל הפונה לרוחו בעזרת מעשים חייב מלקות, ואם עשה זאת בדיבורים או בהשבעות, כיוון שלא עשה מעשה, למרות שעבר באיסור תורה פטור ממלקות (רמב"ם ע"ז יג, יא; ב"י קעט, יד). לשיטה זו המעשים שמסופרים בגמרא (ברכות יח, ב), על מתים שהתגלו לאנשים חיים, התרחשו בחלום, בלא שביקשו מהמתים שיתגלו אליהם. אלא התפללו לה' וביקשו שתתגלה להם התשובה, ובעקבות זאת חלמו שהמת התגלה אליהם והשיב להם על שאלתם.

רבים נוהגים להתפלל על קברי צדיקים, וכדרך שכלב בן יפונה התפלל על קברי האבות שיינצל מעצת המרגלים (סוטה לד, ב). ואין בזה איסור דורש אל המתים הואיל והתפילה אל ה'. ויש מקילים לפנות לנשמות הצדיקים, הואיל והכוונה שהם יעתירו עבורם לה'. ואף שיש למקילים על מה לסמוך, נכון לחוש לדעת המחמירים.^[7]

ז – לבקש מהחי שיתגלה בחלום אחר פטירתו

מסופר בתלמוד (מו"ק כח, א), שכאשר רב נחמן נטה למות, ישב לפניו רבא תלמידו. ביקש רב נחמן מרבא שיפעל אצל מלאך המוות שלא יצער אותו בעת המיתה. השיב רבא לרבו: הרי אתה כבוד הרב, 'אדם חשוב', ומן הסתם מלאך המוות יתחשב בבקשתך יותר. השיב רב נחמן, שאין הנפטר חשוב לפני מלאך המוות. התפלל רבא עבורו, וביקש מרב נחמן שיֵראה אליו אחר מותו. כשנגלה אליו אחר מותו בחלום, שאלו רבא האם הצטער וסבל במיתתו, והשיב שמיתתו היתה קלה "כמישחל בניתא מחלבא", כמשיכת שערה מתוך חלב. אך הוסיף שהאימה מהמוות היתה קשה, ולכן אם היה הקב"ה מציע לו לחזור שוב לעולם הזה, לא היה רוצה, כדי שלא לעבור שוב אימה זו.

כאשר הגיע יומו של רבא למות, גם הוא חשש מאוד ממלאך המוות שיצער אותו, וביקש מאחיו רב שֹעורים שישפיע על מלאך המוות שלא יצערו. ענה לו רב שֹעורים: הלא השפעתך עליו גדולה יותר, ומדוע לא תבקש בעצמך? השיב רבא: כיוון שנמסרתי למיתה, כבר אינו מתחשב בי. התפלל עליו רב שֹעורים, וביקש מרבא שיתגלה אליו אחר פטירתו. כשהתגלה אליו בחלום, שאלו האם הצטער וסבל במיתתו, והשיב שהצער היה קל כצער שריטה של הקזת דם.

מכאן למדנו, שמותר לאדם לבקש מאדם חי שיתגלה אליו לאחר מותו בחלום כדי להודיעו נסתרות (שו"ע קעט, יד).^[8]

ח – סיאנס ותקשור

בכלל איסור 'דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים' אסור לבצע טקס סיאנס, שבו המשתתפים מדמים שרוח מת עולה ומשיבה לשאלותיהם על ידי הזזת כוס על שולחן שעליו אותיות. וכן כל טקס שנועד להתקשרות אל רוחות המתים בכלל איסור 'דֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים'. וכפי שכתב הרמב"ם (ע"ז יא, יג): "כללו של דבר: כל העושה כדי שיבֹא המת ויודיעו – לוקה, שנאמר: לֹא יִמָּצֵא בְךָ מַעֲבִיר וגו' וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים". גם לסוברים שאיסור דורש אל המתים חל על מי שדורש למת עצמו ולא על מי שמתקשר לרוחו (יראים, לעיל הלכה ו), הכוונה להתקשר לרוחו של המת על ידי בקשה או השבעה, אבל אסור לעשות מעשה לשם כך. והמעשה שעושים בסיאנס הוא בכלל הכשפים האסורים.^[9]

לגבי תקשור עם מתים בלא מעשה מסוים (ספיריטיזם): היה רב ברומניה, הרב חיים פאליק, שבלא שום מעשה ידע לתקשר עם נשמות המתים, והיה יכול לספר לאדם כי אביו בעולם האמת מצטער מאוד על שהוא מחלל שבת, וכדי להוכיח שאכן אביו אמר לו כך, היה יודע לספר לו דברים שרק האב והבן ידעו, ובכך היה מחזקו לקיים מצוות. אלא שהתעוררה לו שאלה האם הדבר מותר וראוי, ושלח את שאלתו למרן הרב קוק. השיב הרב קוק, שלדעת הרמב"ם בכל אופן אסור לפנות למתים, אולם לבעל ה'יראים' מותר לפנות לרוחם. אלא שיש לחשוש שמא התקשרות זו אינה אל רוחו של המת אלא לחלק מסוים מהנפש ששורה בגוף המת, ואזי גם לשיטת ה'יראים' אסור. ועוד העלה חשש רחוק, שמא זה בכלל איסור 'העלאה באוב', שכן איננו יודעים כיום את כל השיטות של בעלי האוב. אחר הכל, לא קבע בנחרצות כי הדבר אסור, אלא סיכם: "אין כדאי לחזק את האמונה על ידי תחבולות כאלה הקרובות למכשול איסור. ויותר טוב לקיים תָּמִים תִּהְיֶה עִם ה' אֱלוֹהֶיךָ" (דעת כהן יו"ד סט).

לסיכום: המתַקשרים עם נפשות מתים שמשתמשים בחפץ מסוים, כגון כוס או טבעת וכל כיוצא בזה, עוברים באיסור דורש אל המתים. ואם אינם נעזרים בחפץ מסוים, נחלקו הפוסקים אם הם עוברים באיסור תורה. אך גם לדעת הסוברים שאין בכך איסור, נכון שלא לפנות אליהם.

המתַקשרים עם ישויות שאינן מתים, או שנשמות המתים מתגלות אליהם בלא שישתדלו על כך, אף שאין בכך איסור, לא כדאי להם ולאחרים לסמוך על הידיעות שקיבלו מהן. ואף שלעיתים יש בידיעות אלו אמת, יש בהן גם תעתועים רבים וקשה להבחין בין האמת לשקר שבהן, ולעיתים דווקא בדבר החשוב והגורלי ביותר אותם גילויים מזייפים או אף משקרים, והנזק מכך גדול, וכפי שנלמד לגבי שדים (להלן הלכות ט-י). אמנם ככל שאמונתם של המתקשרים טהורה יותר, ומידותיהם טובות ומתוקנות יותר, כך יהיו הגילויים שלהם נקיים יותר. למרות זאת, גם אם נוכחו לדעת מספר פעמים שהגילויים שלהם היו אמיתיים, לא כדאי להם ולאחרים לסמוך על גילויים אלה כאמת גמורה אלא ככיוון שאפשר לחשוב עליו ולקבל ממנו השראה (ראו לעיל יז, ה-ו).

ט – שדים

אמרו חכמים (חגיגה טז, א) ששדים הם ברואים במצב ביניים שבין רוחני לגשמי, בין מלאכים לבני אדם. בשלושה דברים דומים למלאכי השרת: יש להם כנפיים, טסים מסוף העולם ועד סופו, ושומעים מאחורי הפרגוד מה שעתיד להיות. בשלושה דברים דומים לבני אדם: אוכלים ושותים, פרים ורבים, ומתים. גם בין השדים יש זכרים ונקבות, והנקבות נקראות 'רוחות' או 'לילין'. אמנם אין התיאורים של חכמים אודות השדים כפשוטם, אלא נועדו לבאר את מהותם כפי הנשקף לאנשים בדמיון ובשכל. וכפי שכתב המהר"ל (חידושי אגדות גיטין סח, א), שבאומרם לדוגמה שהשדים אוכלים ושותים, כוונת חכמים שהשדים צריכים לקבל שפע כדי להתקיים.

יש מחכמי ישראל שמפרשים את כל דברי חכמים על השדים כמשל לאנשים גסים שלא נגמרה התפתחותם המוסרית, וממילא הם מזיקים.

אולם לדעת רוב חכמי ישראל, השדים הם כוחות רוחניים לא מתוקנים, שקשורים לצד האפל שבאדם, הצד שעדיין לא הושלם. הצד האחר, שנקרא בארמית 'סטרא אחרא', לעומת צד הקדושה שמבטא את החלק שנשלמה מלאכתו. כביטוי לכך אמרו חכמים שהשדים נבראו 'בין השמשות' של היום השישי לבריאה, וכשנכנסה השבת עוד לא נשלמה מלאכתם, והאדם נצרך להתמודד עם הכוחות הלא-גמורים הללו, ובכך להיות שותף לתיקונו של העולם (אבות ה, ו; ברא"ר ז, ה; זוהר ח"א יד, א). חטא אדם הראשון התרחש ביום שישי, ובעקבות כך ב'בין השמשות' נבראו השדים, שהם כוחות חסרים שקשורים למקומות שוממים ומסוכנים כמו מדבר, חורבות ודרכים שוממות, וכן לזמן החשוך – הלילה, ומשם הם ממשיכים נזק לבאים עמם במגע. אחר שנבראו שורשי השדים ב'בין השמשות' שלקראת שבת בראשית, המשיכו להיווצר שדים מחטאי האדם. מפני שהחטאים נובעים משפע שנועד להוסיף טוב, אך האדם לא הצליח לקלוט אותו, ובכך אותו שפע הפך לכוחות חיצוניים שמזיקים לאדם (עי' עירובין יח, ב; זוהר ח"א יט, ב; נה, א).

בין השדים יש מדרגות. כנגד האנשים הטובים יש שדים שנוטים להיטיב, והם הנקראים 'שדים יהודים', ובראשם אשמדאי שאמרו חכמים שעזר לשלמה בבניין המקדש. וכן מצינו שדים שהתנדבו לעזור לחכמים. ואף על פי כן, כיוון שהם מבטאים את הצד האפל שבאדם, גם מהשדים שנוטים להיטיב נגרם נזק (עי' גיטין סח, א-ב; זוהר ח"ג רנג, א).

כיוון שהשדים הם ברואים שמבטאים רעיונות שהתחילו להתברר ולא נשלמו, ככל שעוברות השנים, עוד רעיונות מתבררים, ועוד מקומות שוממים מתיישבים, ועוד דברים נעשים מתוקנים, ובמקביל השדים הולכים ומתמעטים (להלן הלכות יא-יב).^[10]

י – הפעלת שדים ושאלת שדים

המכשפים היו נעזרים גם בשדים, וכל המנסה להפעיל שדים על ידי מעשים שונים כהקטרת קטורת, קשקוש בכלים וקיבוץ דם, כדי שיעשו פעולות שונות או יגלו נסתרות, עובר באיסור "חֹבֵר חָבֶר" וחייב מלקות (ראו לעיל יט, י). והמקטיר לשד כדי להתקשר למת, חייב סקילה כבעל אוב. והמקטיר לשד ומקבלו עליו לאלוה, חייב סקילה כעובד עבודה זרה (פסקי רי"ד; ריא"ז קונטרס הראיות, סנהדרין סה, א, עפ"י הגמ' שם ובכריתות ג, ב).

ביאר המהר"ל, שעל ידי שדים ניתן לעשות פעולות כדוגמת כשפים, אך אין לשדים כוח לשנות סדרי עולם אלא רק להשפיע על דברים בתוך המציאות. לעומת זאת, כשפים משנים סדרי עולם, ולכן אמרו חכמים שהם "מכחישים פמליא של מעלה", אמנם גם השפעת הכשפים לשעה בלבד (חידושי אגדות סנהדרין סז, א).

יש אומרים שרק על ידי מעשה אסור להפעיל שדים, אבל בדיבור מותר להפעילם. ויש אומרים שגם על ידי דיבור אסור להפעילם. למעשה, כיוון שמדובר בספק באיסור תורה, אסור להפעיל שדים על ידי דיבור (שו"ע קעט, טז).

אבל אין איסור לבקש משדים לגלות נסתרות, כגון שיודיעו מי גנב חפץ כלשהו והיכן הוא מונח, או מה רפואתו של חולה זה, הואיל ואין מבקשים מהם לעשות מעשה. אולם העושים כן ניזוקים, מפני שהשדים מכזבים ומתגרים במי שמתעסק איתם. לכן למעשה, משום הסכנה שבדבר, אין לבקש משדים לגלות נסתרות. וכן כתב בספר חסידים (רד), שאם רואים אדם שהמיר דתו שלא מחמת תאוות אשה או ממון, "דע כי הוא או אבותיו עסקו בהשבעות ובמעשה שדים, וניתן רשות להטעותו, ונפרעים מן האב שגרם". עוד כתב (רו), שפעמים השדים מצחקים מהנעזרים בהם, כגון שאומרים להם להודיע שהמשיח עומד לבוא, ויהיו לבושה ולחרפה לעיני כל.

למרות זאת, היו חכמים שנעזרו בשדים, לעיתים בלית ברירה (ראו מעילה יז, ב), ולעיתים מבחירה, וכנראה היה ידוע להם שמדובר בשדים שנוטים לטוב. אולם אחר הכל גם בזה יש סכנה, ועל כן הזהירו חכמי הסוד, שעדיף לאדם שלא להיעזר כלל בשדים.^[11]

יא – היחס לשדים ולרוחות רעות

מצינו בדברי חכמים מנהגי זהירות שונים שנועדו למניעת היזק משדים ורוחות רעות, אולם במשך הדורות הפסיקו ישראל להיזהר בהם, מפני שאותם שדים ורוחות רעות כבר לא היו מצויים. וכן למדנו ממנהג הזהירות מ'זוגות' (פסחים קי, א), שבימי התלמוד רבים נזהרו שלא לשתות כוסות או לאכול מאכלים במספר זוגי, כדי שלא להינזק משדים. כפי הנראה שדים אלו קיבלו את כוחם מדת האמגושים (של זרתוסטרה), שהאמינה שיש בעולם שני כוחות, טוב ורע, והאוכלים או שותים זוגות, הוזקו משדים ורוחות של עבודה זרה זו. אולם הוסיפו חכמים ואמרו כלל (פסחים קי, ב): "כל דקפיד – קפדי בהדיה, ודלא קפיד – לא קפדי בהדיה. ומיהו למיחש מיבעי". תרגום: "כל המקפיד – מקפידים איתו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים איתו, אולם לחשוש צריך". כלומר, המקפיד להיזהר מ'זוגות' והתרשל ולא נזהר – עלול להינזק מאותם שדים ורוחות רעות, ומי שאינו מקפיד להיזהר מ'זוגות', אותם שדים ורוחות רעות אינם מזיקים לו. אולם לכתחילה עדיף שאדם לא יחשוף עצמו לסכנתם בשתייה או אכילה של זוגות, כי לעיתים הם מזיקים גם למי שאינו חושש להם.

ההסבר הוא שעולמות הרוח מורכבים מעולמות שונים, או במילים אחרות ממימדים שונים. בכל עולם יש כוחות טובים ומועילים וכן רעים ומזיקים. בעולמות שנוטים אל הדמיון והמיסטיקה, הכוחות הללו מופיעים כמלאכים, רוחות ושדים שמשפיעים לטובה ולרעה, כל עולם לפי סוג תודעת הדמיונות שבו. ובעולמות שנוטים אל השכל, הם מופיעים כדעות טובות ורעות שמתפשטות ומשפיעות על האדם והאנושות, כל עולם לפי התפישות שעומדות בבסיסו.

לכל אדם עולם תודעתי משלו, ובעולם שבו תודעתו נמצאת – שם הוא חי. זהו שאמרו חכמים: כל המקפיד – מקפידים איתו, ומי שלא מקפיד – אין מקפידים איתו. כלומר, הנמצא בתודעתו בעולם של רוחות ושדים מסוימים, כדוגמת המזיקים לשותים זוגות, מושפע מהם. ומי שאינו נמצא בתודעתו שם, אותם שדים אינם פועלים עליו. ואע"פ כן אמרו חכמים, שנכון שיחשוש מדברים שידועים כמסוכנים. כי אף שתודעתו רחוקה משדים ורוחות אלו, כיוון שהוא חי בתקופה שתודעתם נפוצה, והוא עצמו חושש לשדים ולרוחות מסוג שונה, יש לחשוש שגם שדים ורוחות מעולם תודעתי סמוך יכולים להזיק לו, ולכן נכון שייזהר מסכנתם.

אולם במהלך הדורות, רוב ישראל עברו לחיות בתודעה של עולמות רוחניים שכלתניים, שאין בהם מקום לשדים ולרוחות, ואף סתרי התורה ועולמות הדמיון העשירים מוסברים בשכל. וכך הורו הפוסקים בהלכות שונות, שאין צריך לחשוש מרוחות רעות, מפני שהן אינן מצויות אצלנו. אמנם אנשים שעדיין נותנים להן מקום בתפישת עולמם, מפני נטייתם או חינוכם, יכולים לחוש מפניהן לפי מה שיורו להם רבותיהם.^[12]

יב – כיצד לחנך

לכתחילה עדיף לחנך שלא לחשוש משדים ורוחות רעות, וכדרך שהרמב"ם ורבים מהפוסקים התעלמו מהאיסורים הקשורים לסכנת שדים ורוחות רעות. וזאת משום שהבחירה שלא להתייחס לשדים ולרוחות ולא להעניק להם ערך, מבטלת את השפעתם. שכן הם ברואים חסרים, שלא באו לידי מימוש, ובלא שהאדם יעניק להם מקום בתודעתו, הם אינם יכולים לפעול עליו פעולה בעלת משקל שצריך להתחשב בה. כיוצא בזה היה אומר מו"ר הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל, שהרמב"ם לא כתב בשום מקום שאין שדים, אלא שהוא החליט להתעלם מהם, מפני שעמדתו החינוכית-הלכתית היתה, שהעיסוק "בעניינים מעורפלים ומיסטיים הם סכנה לציבור הגדול הכללי. ולכן ראה הרמב"ם חובה להשמיטם, מצד החינוך הכלל ישראלי" (שיחות הרצי"ה בראשית, עמ' 295-297; 310-312). מתוך כך, אף להלכה יכול היה הרמב"ם להתעלם מסכנת השדים, שכבר למדנו שכאשר אין חוששים לסכנת הרוחות הרעות והשדים, אין מהם נזק.^[13]

ככל שהעולם מתפתח ובירורים נוספים מתבררים, והחינוך משפיע יותר לטובה, השפעתם של השדים והרוחות המזיקים פוחתת. וכדברי הרב יוסף חיים מבגדאד, שכתב לפני יותר ממאה שנה: "בזמן הזה נחלש כח הסטרא אחרא, וכאשר תראה שבזמן הזה נתמעט מהלך הרוחין והשידין המשוטטין בעולם, ולא נשאר בדבר זה ממה שהיה בזמן הראשונים אפילו שיעור אחד מאלף. וכל זה מחמת חולשת הסטרא אחרא ומיעוט הקליפות, כי הא בהא תליא כידוע" (רב פעלים ח"ב סוד ישרים ט). על פי זה כתב, שכל האזהרות שנאמרו בתלמוד מחשש שדים ורוחות רעות, כדוגמת שלא תעבור אשה בין שני גברים או איש בין שתי נשים, "לא נאמרו אלא בזמן קדמון, שהיו השדים והמזיקין מצויים הרבה, והיו מינים ממינים שונים. ועתה נחלשה הסטרא אחרא ונתמעטו אלו גם כן, ורק לכתחילה טוב לחוש להיזהר בזה" (בן יהוידע פסחים קיא, א).

וכן למעשה, רבים מגדולי ישראל בדורות האחרונים לא התייחסו כלל לאזהרות הנובעות מסכנת שדים ורוחות, ומתוך כך הבינו תלמידיהם שאין לחוש להם כלל. קל וחומר שכך הדבר בארץ ישראל, "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלוֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ, תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלוֹהֶיךָ בָּהּ" (דברים יא, יב), שהטוב והרע שבה מאת ה' בהשגחה גלויה יותר, בלא התערבות מזיקים.

אמנם יש מנהגי זהירות מרוח רעה שנוהגים בהם גם כיום מפני שיש להם נימוק נוסף, כדוגמת החשש מפני שתיית מים בלילה מנהר שמא שורצות בו עלוקות (פנה"ל כשרות לו, ז, 7). וכדוגמת האזהרה לשמור על הניקיון (שם לו, ח). ופעמים שממשיכים לקיים את מנהג הזהירות לא מפני חשש הסכנה אלא מתוך כבוד לדורות הראשונים שנהגו כן (מרן הרב קוק בשו"ת עזרת כהן ז).^[14]