המכשפים שעמדו על סוד שאריות החיים שרוחשות במת, במקום להניח למת לשוב במנוחה לעפרו ולהשתחרר מחטאיו, ניצלו את החיוּת השרויה במת, והתקשרו על ידה לכוחות הטומאה, על מנת לדעת נסתרות ועתידות ולספק את יצרם הרע. הם יכלו לעשות זאת מפני שאין דעת בחיוּת הקלושה שרוחשת במת, שנמצאת במקום הטומאה ועיפוש החטאים, ולכן המכשפים בכוח הטומאה שלהם יכולים להתקשר אל הצדדים הנמוכים שבה, ולפתות אותה לסייע להם להשיג עושר, כבוד ותענוגים, שאינם מוסיפים טובה וברכה אלא מכלים את העולם ומנצלים אותו כדי לספק את יצרם הרע.
ישנם שלושה סוגי מכשפים שמבקשים לדעת נסתרות ועתידות בעזרת המתים: בעל אוב, ידעוני ודורש אל המתים, וכולם אסורים מהתורה, שנאמר (דברים יח, י-יב): “לֹא יִמָּצֵא בְךָ… שֹׁאֵל אוֹב וְיִדְּעֹנִי וְדֹרֵשׁ אֶל הַמֵּתִים. כִּי תוֹעֲבַת ה’ כָּל עֹשֵׂה אֵלֶּה”. וכל מעשיהם בטומאה, שנאמר (ויקרא יט, לא): “אַל תִּפְנוּ אֶל הָאֹבֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים, אַל תְּבַקְשׁוּ לְטָמְאָה בָהֶם”. טומאה משמעותה אטימות והסתרה מפני האור האלוהי (לעיל יט, ו).
ביארו חכמים, שככל שאדם נהג יותר בצדיקות בחייו, כך יש למכשפים פחות שליטה על גופו אחר מותו. אולם בשנה הראשונה לפטירתו, כיוון שאֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא, עוד יכולים המכשפים להתחבר לחלק הנמוך שבנפשו, השורה על גופו שבקבר. אבל לאחר מכן, כשכלה הבשר, נפשו עולה ואין לבעלי האוב יכולת לשלוט בו (שבת קנב, ב – קנג, א).
יש מחכמי ישראל שסוברים שכל מעשיהם של בעלי האוב, כמו שאר המכשפים, הם שקר (רב שמואל בן חופני גאון, רמב”ם ועוד). אולם לדעת רוב חכמי ישראל, אמנם נכון שדברי המכשפים רצופים בשקרים, אך יש להם כוח מסוים לדעת נסתרות ולהטיל קללות בעזרת כוחות טומאה, שהם כוחות רוחניים שנאטמו מפני האור האלוהי, ומובילים את הנגררים אחריהם לאבדון.[2]
