ו,א – הערה 4 – בדין צירוף שאר מאכלים ללחם לחיוב ברהמ"ז מהתורה
כתבתי בהערה 4: "בפשטות מצרפים את שאר המאכלים שאוכלים בסעודה לשיעור שביעה, שאם לא כן, פעמים רבות יצא שאדם ששבע לא יהיה חייב בברכה מהתורה". ואכן למעשה, דעת הרבה אחרונים (כפי שהובא שם בשם כמה אחרונים) שאם אכל כזית פת ושאר מאכלים ושבע – חייב מהתורה. וע' בחיי משה ח"ב ע' שעח. ובברכת ה' ח"ב ד, 23, הביא לכך ראיות מהראשונים. ובבא"ח חקת י, נשאר בספק והכריע שאם שבע מפת בתוספת שאר מאכלים והוא מסופק אם בירך ברהמ"ז – לא יברך. וכתב ביחו"ד ו, ע' סא, שיש לצרף את דעת הראשונים שסוברים שהאוכל כזית חייב מהתורה, וממילא הוא ספק ספיקא לחומרא.
כתב הרדב"ז (ו, ב"א רכד), שחולה שנעשה שבע מכזית, וכן אדם שאכל מאכלים שונים ואח"כ אכל כזית פת ושבע, חייב לברך מהתורה ואף יכול להוציא אחרים שהתחייבו בברהמ"ז דאורייתא. וכ"כ ברכ"י קצז, ד.
ו,ב – כאשר צריך לחזור בספק – האם יאמר גם את הברכה הרביעית
ספק בירך ברהמ"ז, אם שבע מברך לדעת רובם הגדול של הפוסקים את כל ארבע הברכות. וכ"כ מהר"ש חיון בשו"ת בני שמואל (ב, מב), כי היכי דלא לזלזולי ביה. וכך פסק מהר"י הלוי (אחיו ורבו של הט"ז), ומ"א (קפד ז). וכ"כ פרי חדש (רט) והוסיף טעם: "כיוון שצריך לברך הג' ברכות מן התורה, ראוי שיברכו גם כן ברכה רביעית, כההיא דכתב הרמב"ם בהלכות ק"ש פ"ב דין יג, ע"ש". וכך פסקו כנסת הגדולה, עולת תמיד (קפד ג), ברכי יוסף (רט ד), שועה"ר (קפד ב), חת"ס (או"ח טו, א), דרך החיים (סימן ריא לקבוע ברכה במקום סעודה, כו ב), פרי מגדים (פתיחה להל' ברכות ג), יעב"ץ בסידורו (הישן ח"א דף רצג עמוד ב), דעת תורה, שדי חמד (אסיפת דינים ברכות יד ג), בני ציון (ו), שולחן שלמה (ב), שתילי זיתים (ח), ספר החיים של הגר"ש קלוגר, ישועות יעקב (הל' ק"ש סימן סז), שו"ת בית שערים (או"ח לז), שולחן טהור (להאדמו"ר מקומרנא), בגדי ישע, פסקי מהרי"ץ, ערוך השולחן (ה), משנה ברורה (קפד יג). וכ"כ עוד רבים.
אמנם מנגד כתב הרמב"ן שבת כג, א: "ואפשר לומר דלרבא כל שהברכה עצמה מצוה כגון ק"ש ותפילה וברכת המזון ומגילה והלל, וספק אמר ספק לא אמר, בשל תורה כברכת המזון וק"ש חוזר, בשל סופרים כגון תפילה אי נמי 'הטוב והמטיב' שבברכת המזון – אינו חוזר ואומר…" וכך כתב בן איש חי (חוקת ט, וכן בשו"ת תורה לשמה סימן סה) משום ספק ברכות להקל. וכ"כ זכור לאברהם (ב), חסד לאלפים (קפד ב), הנצי"ב בהעמק שאלה (על השאילתות עקב קמו), ונשען על דברי הרמב"ן שנתגלו אז, שו"ת שאילת יצחק (חתנו של המהר"ם שיק ח"א סימן כג אותיות ז-ח), פני יצחק (ר' יצחק אבולעפיא ח"א עא). ועוד כמה פוסקים השאירו הדבר בצ"ע, א"ר (ה), לחם משנה, הלכות קטנות בשם המני"ח. וכך כתבו למעשה בכף החיים (קפד טו), הגרע"י (הליכות עולם ח"ב חוקת ה), אול"צ ח"ב יג, ד, ברכת ה' ח"ב ד, 35.
למעשה, נראה כדעת רוה"פ שיברכו ארבע ברכות, וכך משמע משו"ע קפד, ד, שלא חילק בין שלוש הברכות לרביעית. ואין כאן מחלוקת בין מנהגי העדות, שמכל הפוסקים מכל העדות, הרוב פסקו כך. וכידוע י"א שבספק ברכות הולכים אחר הרוב (עיין להלן יב, ג, 4). ובמיוחד כאשר מדובר בברכה שנטפלת לברכות מהתורה, יש מקום שלא לחלק ביניהן.
ו,ג – בביאור הדין שבספק בברהמ"ז חוזר
ולעצם הדין, שבמצב של ספק אם בירך ברהמ"ז שעליו לחזור ולברך, לרשב"א הסובר שספיקא דאורייתא מדאורייתא לחומרא, ברור שצריך לחזור. ולסוברים שספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא, קשה, מדוע לא נחשוש לברכה שאינה צריכה שאסורה לרוה"פ מדרבנן, ושב ואל תעשה עדיף. וצריך להסביר, שהואיל ותקנו חכמים לחזור בספק דאורייתא, אין כאן ברכה שאינה צריכה. אמנם לרמב"ם קשה יותר, שהוא סובר שספיקא דאורייתא מדרבנן לחומרא ומנגד איסור ברכה לבטלה הוא מהתורה. וביאר משכנות הרועים, שגם איסור 'לא תשא' אסור לדעת הרמב"ם מהתורה רק כאשר ברור שיש איסור (שספיקא דאורייתא רק מדרבנן לחומרא). וממילא כאן שההוראה היא שבספק תורה צריכים להחמיר ולקיים שוב את המצווה, צריך לחזור, וכיוצא בזה כתב בשו"ת רע"א כה, וסיכם כל זה בברכ"ה ח"א ב, 6.
עוד הוסיף בברכ"ה ח"א ב, 7, שאם יש לו ספק אם אכל בכלל או שאולי עבר זמן עיכול, לא יחזור לברך ברהמ"ז, עי"ש. וצ"ע.
ו,ד – אם נשים צריכות להזכיר בברהמ"ז ברית ותורה
עיין במבואר בסוף הלכה ו, ובהערה 5. עפ"י סברת התוס' שמבאר שהספק אם נשים חייבות מהתורה בברהמ"ז מפני שאינן מצוות בברית ותורה, כתב הרמ"א קפז, ג, שנשים אינן מזכירות בברהמ"ז 'ברית' ו'תורה'.
אבל להלכה נשים מזכירות 'ברית' ו'תורה' (מ"ב קפז, ט). מפני שנשים בכלל ישראל וממילא כל השייך לגברים שייך גם לנשים. ועוד, שגם נשים מקיימות ברית, שהן מהולות מטבען (מ"א קפז, ג), וכן צריכות ללמוד תורה כדי לקיים את המצוות, וכפי שמברכות על התורה (שו"ע מז, יד, ופניני הלכה תפילת נשים ז, א-ג). וכיוון שכך העיקר, וכך מסתבר, לא הזכרתי דיון זה בספר.
ו,ה – אם נשים יכולות להוציא גברים ידי ברהמ"ז
למעשה, כיוון שלדעת הרבה פוסקים יש ספק אם נשים חייבות בברהמ"ז מהתורה, נפסק בשו"ע קפו, א, שאשה לא תוציא איש שאכל ושבע, שהוא חייב מהתורה והיא אולי רק מדרבנן. אמנם בדיעבד, אם טעו ובירכה לו, כתבו כמה אחרונים שלא יחזור לברך (ילקוט יוסף קפו, ה).
אבל אם האיש לא שבע, כיוון שגם חיובו מדרבנן – בוודאי יכולה להוציאו. ואם גם היא אכלה פחות משיעור – נחלקו האחרונים, למ"א והגר"ז – יכולה לכתחילה לברך עבורו, וללבוש ומ"ב – אינה יכולה.
ו,ו – האם יש מצב שקטן יכול להוציא איש או אשה
קטן ששבע אינו יכול לפטור בברכתו גדול ששבע. ואם הגדול לא שבע, אף הוא חייב מדברי חכמים, ואזי יכול הקטן להוציאו ידי חובה (שו"ע קפו, ב). ואם שניהם אכלו פחות מכדי שביעה, נחלקו הפוסקים אם הקטן שחיובו עפ"י שני דרבנן יכול להוציא את הגדול שחיובו מדרבנן אחד, ויש להחמיר (מ"ב ו).
קטן אינו יכול להוציא אשה, מפני שאולי היא חייבת מהתורה, ואילו הוא מדברי חכמים מדין חינוך בלבד (מ"ב ו).
ו,ז – איזה מהסועדים ראוי שיוציא את חבירו
לכתחילה זה שאכל שיעור שביעה יוציא את השאר. אבל אם זה שיודע לברך לא אכל שיעור שביעה, בכל זאת יכול להוציא גם את אלה ששבעו (שו"ע קצז, ד). ובמ"ב כד, מבאר כי מהתורה גם מי שלא אכל כלל יכול היה לפטור את זה שאכל, שכל ישראל ערבים זה בזה.
הרמ"א הוסיף שלכתחילה מי שתאב לשתות ולא שתה, לא יוציא את מי ששבע וגם שתה, שכן לדעת היראים, אינו חייב מהתורה. וכתב במ"ב כח, שמ"מ עדיף שיברך מי ששבע ולא שתה (שחייב מהתורה לרוה"פ) על פני מי שלא שבע אבל שתה (שלרובם המכריע של הפוסקים אינו חייב מהתורה).
