הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

הקדמה – כללי ברכות הראייה

כלל א – ברכות הראייה רק על דבר שיש בו צד חידוש

רק על ראייה שיש בה צד חידוש, שמעוררת תשומת לב, תקנו לברך. אבל על מראה שגרתי אין מברכים. לכן למשל, ברכת ההרים היא רק על הרים גדולים במיוחד, והברכה על גבעות רק על גבעות בעלות צורה מיוחדת. אמנם הים, למי שלא מתגורר לידו, תמיד מעורר עניין.

כלל ב – שלושים יום

כל שלא ראה את אותו המראה שלושים יום, חוזר ומברך. ואם ראה אותו בתוך שלושים – אינו מברך. שכן למדנו במשנה ברכות נד, א: "על ההרים ועל הגבעות ועל הימים… רבי יהודה אומר: הרואה את הים הגדול… בזמן שרואהו לפרקים". ובגמרא נט, ב: "לפרקים עד כמה? אמר רמי בר אבא א"ר יצחק: עד שלושים יום". וכן אמרו בברכות נח, ב: "אמר ריב"ל: הרואה את חבירו לאחר שלושים יום אומר: ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה". וכך הדין לגבי ברכה על מקום שנעשה בו נס, כמובא בתוס' ברכות נד, א, וכ"כ הרא"ש, הרא"ה, ריטב"א והמרדכי שם, וכ"כ בשו"ע ריח, ג. וכן הדין לגבי הרואה חכם, כמובא בריטב"א שם. ומברכות אלו לומדים לגבי כל שאר ברכות הראייה, וכפי שכתב בשו"ע רכד, יג: "כל ברכות הראיה, אם חזר וראה אותו דבר בתוך שלושים יום, אינו חוזר ומברך".

ביאר מרן הרב בעין איה ברכות נט, ב, (קסג), שמצבא השמיים למדנו שהזמן הקצר ביותר לעורר התרגשות חדשה הוא שלושים יום, שהירח שהוא הקרוב אלינו ביותר, מתחדש כל שלושים יום. ולכן ראשי חודשים הם זמן כפרה, שאז יכולה להתחדש רוח חדשה באור יראת ה'.

כלל ג – הגר במקום שרגילים לראות מראה מסוים אינו מברך

מי שרגיל בראיית אחד הדברים הללו, אינו מברך עליו, כמבואר בתוס' נז, ב, לעניין ע"ז, שאין נוהגים לברך על ראייתה "לפי שאנו רואים אותה בכל יום, וכל הנך הרואים אמרו לעיל דהוי מל' יום לל' יום". וכ"כ הגה"מ (לרמב"ם ברכות י, ט), ונמוקי יוסף. וכ"כ המאירי נח, ב: "הרואה אילנות טובות ובריות טובות אומר ברוך שככה לו בעולמו, ונראה לי דוקא במקום שאין האילנות או הבריות מצויות שיש שם קצת חידוש". והובאו דברים אלו ברמ"א רכד, א. אלא שנחלקו האחרונים במשמעות דבריהם:

לעולת תמיד אין כאן חידוש, אלא זהו הדין הידוע, שכל שלא עברו שלושים יום שלא ראה אינו מברך. והביאו מאמ"ר.

לעומת זאת דעת א"ר, שאפילו אם הוא עצמו לא ראה את הע"ז שלושים יום, לא יברך, שאין זה נחשב במקומו דבר חידוש. וכ"כ בגדולות אלישע רכד, ד, לעניין ת"ח גדול שגר בעיר, שלעולת תמיד אם לא ראהו שלושים יום יברך, ולא"ר גם אם לא ראהו, כיוון שרוב האנשים שם ראוהו, לא יברך. וכדעת א"ר כתב בנהר שלום ופמ"ג. וגם במ"ב רכד, ג, הביא דברי הא"ר. וכך נראה להלכה, הואיל ואכן באותו מקום אין מראה זה נחשב לדבר חידוש.

אמנם אם בן המקום נסע ממקומו לשלושים יום, כשיחזור ויראה, יברך, שכן הא"ר כתב שבן המקום לא יברך כי יכול היה לראותו, וזה שנסע לא יכל לראותו.[1]

כלל ד – פעמים שמברכים רק בפעם הראשונה בלבד

חידוש גדול חידש הראב"ד, לגבי ראיית בריות משונות, בעלי מום, פיל וקוף, בריות טובות ואילנות טובות. והזכירו את דבריו ראשונים ואחרונים. וכ"כ בספר המאורות (ברכות נח, ב), "כתב הראב"ד: דווקא פעם ראשונה שהשינוי עליו חידוש גדול, וכן בריות טובות שהם אנשים נאים וגבוהים שהנפש נהנית מהם, ואפילו על גויים – פעם ראשונה שיראה אותם מברך עליהם לא יותר, לא עליהם ולא על אחרים, אלא אם כן ראה נאים מהם. ואל תתמה שאין הדברים אלא לפי הנאתם, הלא תראה כי חילקו בין אתא מיטרא טובא להיכא דאתא פורתא, ובין חזא מיחזא להיכא דשמע מישמע, ובין דאית ליה שותפא ובין דלית ליה, וכן אני אומר בהרואה קברי ישראל וקברי אומות העולם, אינו מברך עליהם אלא פעם ראשונה, אבל אומר הוא על אחרים, ע"כ".

וכן פסק שו"ע רכה, ט-י, לעניין משונים ויפים (אמנם לעניין קברים בסי' רכד, יב, לא פסק כמותו, ויבואר בהמשך החילוק ביניהם). ואמנם הרמ"א פסק כדעת שאר הראשונים שסוברים, שגם על משונים ויפים מברך כל שלושים יום. למעשה, כיוון שספק ברכות להקל, חוששים לדעת הראב"ד, שכל שאין התרגשות והתחדשות מהמראה, אין מברכים אלא בפעם הראשונה. ובהמשך, בדין יפים ומשונים, נבאר בהרחבה את יסוד הדין.

כלל ה – אם לא בירך כשראה לראשונה לא יברך עד שיעברו שלושים יום

כיוון שברכות הראייה מברכים על ראייה שיש בה חידוש, ואמרו חכמים שרק אחר שעברו שלושים יום שלא ראה, יוכל לברך שוב, לפיכך, אם ראה הר גבוה ולא בירך, אם יראה אותו לאחר יום, לא יברך, שאין לו בראייתו חידוש, שכן כבר ראה את ההר אתמול. כ"כ בבאו"ה ריח, א, 'במקום הזה', לעניין ברכה על מקום הנס, ומשמע שכך הדין לכל ברכות הראייה, וכפי שכתב במפורש בנשמ"א סג, א, בסוגריים.

ואמנם לעניין ברכת האילנות, דעת רובם המכריע של הפוסקים, שגם אם לא בירך בעת שראה את הלבלוב לראשונה, יברך כשיראה בשנית או בעשירית (כמבואר להלן). אלא שזה מפני שברכת האילנות היא שבח על ההתחדשות הקבועה שבכל שנה, וזמן הברכה – בעת הלבלוב, וכל עוד ההתחדשות נמשכת והוא לא שיבח לה', יכול להשלים מצוותו. ואין הדבר תלוי בהתחדשות האישית שלו, ולכן גם אם יעברו שלושים יום שלא יראה את לבלוב האילנות, לא יברך שוב. אבל ברכות הראייה תלויות בראייה שיש בה חידוש לגבי האדם הרואה, ואם כבר ראה בתוך שלושים יום אין לו בזה חידוש.

ויש חולקים וסוברים שאם לא בירך בעת שראה בתחילה, גם אם לא עברו עליו שלושים יום חייב לברך. כך כתב בברכ"ה ח"ד ד, מו, לגבי הברכה על קברים, ובתי עבודה זרה, ושם ג, ד, לגבי נופים מרשימים, ושם ג, כט, לגבי ראיית חכם. וביאר (ד, 159; ג, 9) שברכות אלה אינן על ההתפעלות שיש לאדם, אלא הצדקת הדין, הודאה על ארך אפיו או שבח, לפיכך כל שראה אותם ונזכר בחסדי ה' וגדולתו חייב לברך. וכ"כ מנחת שלמה א, עג, ולכך נטה בשעה"ב כא, הערה ו.

אולם מדעת הרבה פוסקים עולה שכל שלא בירך בעת שראה בראשונה, לא יברך כשיראה שוב אם לא עברו שלושים יום, כי אין לו התחדשות בראייה. שכך משמע בבירור מכל הפוסקים שסוברים שאפילו לעניין ברכת האילנות, אם לא בירך בתחילה לא יברך בראייה השנייה, וק"ו שכך יאמרו לגבי כל ברכות הראייה.[2]

וכך משמע בבירור מהחולקים עליהם וסוברים שאם ראה פעם אחת את האילנות בלבלובם יברך, כי השמחה על כלל הצמיחה השנתית עדיין נמשכת, אבל אם ראה פרי שהתחדש באילנו ולא בירך עליו 'שהחיינו' שוב לא יוכל לברך עליו בפעם הבאה, כי השמחה שבראיית פרי חדש אחד פחותה, וכבר אינה נמשכת בראייה השנייה.[3] ואם אמרו כך לגבי 'שהחיינו' על פרי שמתחדש באילנו, שהוא דבר שתלוי בעונה, ק"ו שיאמרו זאת לעניין ראייה שתלויה באדם הרואה בלבד.

ונראה למעשה שאם ראייתו נמשכת זמן רב, עדיין יכול לברך. ואף אם הפסיק למשך זמן מה, אבל מתכוון להמשיך לראותו באותו יום, יכול עוד לברך. אבל אם כבר חשב שלא לראות עוד את המראה באותו יום, כבר לא יברך שוב אלא אם כן יעברו שלושים יום. וכעין מה שכתב בסדר ברכות הנהנין יב, ד, לעניין לבישת בגד חדש, שאם הסירו שלא על מנת לחזור ללובשו לאלתר אלא לאחר זמן, כבר לא יברך עליו בלבישה השנייה. אמנם אם הוא דבר שמראהו מאוד מרגש, ולא יראה אותו שוב לאחר שלושים יום, נראה שאם הוא עדיין מתפעל ממנו, יברך עליו גם בראייה השנייה שלאחר יום, וכדוגמת קונה רהיטים חדשים, שהשמחה עליהם יכולה להימשך כמה ימים (ע' מ"ב רכג, ג, לעניין ברכה על לידת בן, ובס"ק טו על רהיטים חדשים).


[1]. עיין בשער העין בחלק העיונים סימן יב, ביאור רחב לזה, ורוב דבריו מוסכמים. וגם הוא  כתב, שהא"ר מסכים שאם בן המקום נסע לשלושים יום, כשיחזור יברך.
ושם הביא מספר זכרון בצלאל לרב דבליצקי סי' לח, ה, שקירב בין דברי הא"ר לעולת תמיד, שלדעתו הא"ר חשש שמא בן המקום יחשוב שעברו שלושים יום ובאמת לא עברו, ויברך בחינם, לכן גם אם הוא חושב שעברו שלושים יום, לא יברך. (ודומה לנשים שלא יברכו על ספירת העומר). אבל אין נראה שלכך התכוון, אלא העיקר שאין לבן המקום התפעלות והתחדשות מהראייה שכל בני המקום רגילים בה.
ועוד עיין בשער העין שם, שהביא מדברי האדר"ת לעניין קריעה על ירושלים, ש"עצם הקריעה לתושבי ירושלים אחר שלושים יום הוא חומרא יתירה שהמציא הרדב"ז (ב, תרמו)". והמשיך לכתוב, שבתחילה נהג שלא יעברו עליו שלושים בלא שיראה את מקום המקדש, אבל אח"כ כשהכביד עליו הדרך מפני חולשתו, לא הקפיד בזה, ואע"פ כן נהג שלא לקרוע, מפני "שכל הדר בעיר וביכולתו לראות הוא כאילו ראה. הגע בעצמך, אם יראה חבירו החביב עליו שדר עימו בעיר אחת אחר ל' יום, או בעיר המלוכה כשיראה את המלך, וכי נאמר שיברך בכל שלושים יום, אלא ודאי רק כשבא מעיר אחרת הדין כן והכא נמי כן". ותמה עליו שם בשער העין, הרי כתב שהתקשה ללכת, ואילו דינו של הא"ר שלא יברך הוא מפני שבקל רואהו. ולענ"ד לא הבין נכון, כי העיקר הוא שאין ראיית מקום המקדש נחשבת שם לדבר חידוש, הואיל ורבים רגילים לראותו בקלות. וכפי שהוא עצמו הביא אח"כ מדברי הגרש"ז אויערבאך בהליכות שלמה כג, כח, שהגר סמוך לים לא יברך אף אם עברו עליו שלושים יום שלא ראהו, שזה דומה לאנשי ירושלים לעניין קריעה על המקדש. (אמנם הזכיר שדעת הרב אלישיב שגם אנשי ירושלים צריכים לקרוע אם לא ראו מקום המקדש שלושים יום). ומ"מ לפי מה שכתבתי הדברים ברורים, שכל שאינו נחשב לדבר חידוש לאנשי המקום, כי רובם יכולים לראותו בקלות, גם אם אחד מהם, לא ראה אותו שלושים יום, אינו מברך.
ונלענ"ד שכיום שהנסיעות תכופות, אפשר להקל אף למתגוררים מחוץ לירושלים ופוקדים אותה תדיר, שאינם צריכים לקרוע אם לא ראו את מקום המקדש שלושים יום. ונראה לענ"ד שדין ירושלים שונה מדין שאר מראות, כי מצד הזיכרון הרי זוכרים את ירושלים בכל התפילות וברכת המזון, ולכן ראייתה נחשבת חדשה רק למי שממש אינו רגיל בה, כמו הבא מחוץ לארץ או מי שאינו בא כמעט לירושלים.
[2]. כך דעת עולת תמיד (רכו, א), נשמ"א (סג, א), דעת תורה (רכו), קיצוש"ע (ס, א), ספר החיים לגר"ש קלוגר (רכו), קצוה"ש (סו, בדה"ש יח).
[3]. כ"כ רדב"ז (א, שיט), וחשש לדעתו בשכנה"ג (רכה הגב"י א). וכ"כ מ"א (רכה, ט), הלק"ט (א, רלו), ועוד פוסקים רבים.

תפריט