הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – מצוות עונה אינה תלויה בפרו ורבו

מצוות עונה ופרו ורבו

ד, א – מתוך החיבור באהבה זוכים לבנים

מסכת כלה ב, יא: "… מה יעשה אדם ויהי לו בנים? רבי אליעזר אומר: יפזר מעותיו לעניים, שנאמר (תהלים קיב, ט): פִּזַּר נָתַן לָאֶבְיוֹנִים צִדְקָתוֹ עֹמֶדֶת לָעַד קַרְנוֹ תָּרוּם בְּכָבוֹד, או יעשה חפצי אשתו, מה הם חפצי אשתו? רבי אליעזר אומר: יפתה אותה בשעת תשמיש, רבי יהודה אומר: ישמחנה בדבר מצוה, שנאמר (קהלת ח, ה): שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם. והרוצה שיהיו לו בנים בעלי חכמה, יפשפש במעשיו. מאי יפתה? אילימא לספר עמה, והא איכא דר' יוחנן בן דהבאי, אלא לאהבה ולחשקה".

ד, ב – בזכות קיום מצוות עונה בשמחה ובאהבה נולדים ילדים טובים

נדרים כ, ב: "והאמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל אדם שאשתו תובעתו – הויין לו בנים שאפילו בדורו של משה רבינו לא היו כמותם… ההיא דמרציא ארצויי (אינה תובעת בפה אלא דמרציא קמיה – מראה לו מתוך דבריה, רש"י; ועיין לקמן הרחבות לפרק ב, ו, א-ג)". רא"ם (מובא בשטמ"ק שם): "שאין בדורו של משה כמותן – ושמא בזכות שנוהגין אהבה וריעות ביניהם".

מנורת המאור (לר"י אבוהב ו, ה, ב): "כשהאיש והאשה אוהבים זה את זה, ומשמשים בפיוס ומכוונין שיצא מהם זרע הגון, הקב"ה ימלא משאלותם ויוציא מהם בנים הגונים".

רבי יעקב עמדין בסידורו (מוסך השבת, הנהגות ליל שבת, חדר המיטות ו, י): "כי כפי מה שתהיה אהבתם זה לזה בשעת תשמיש כן יהיה פקחות הנער היולד וסכלותו, והטעם הוא לפי שהאהבה לא תהיה כי אם מן התאווה, והתאווה לא תהיה כי אם מקום הלב ומקום הלב יחמו הדם וכל האיברים, ולפי רוב תאוותה תהיה חמימותה ויחמו שני הזרעים, זרע האיש וזרע האשה, אשר מהם ייברא הילוד, ולכן יהיה פקח כי הפקחות הוא מחום הלב ומחדוד המחשבות אשר במוח". ​

ועיין ברמב"ן אגרת הקודש פרק ה, שהאריך בזה.

ד, ג – התועלת שבכל זיווג להולדת נשמות

כתב השל"ה (שער האותיות קדושת הזיווג תב): "דעו בניי יצ"ו, כי מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. והאריכו בזה המקובלים, וכתבו, שעל כן יש היתר לשמש עם אשתו, אף שהיא כבר מעוברת או מניקה או זקנה או עקרה, כי אינו מוציא זרעו לבטלה, אלא מתהוה מזה נשמה קדושה. וזהו ענין וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה אֵין לָהּ וָלָד (בראשית יא, ל), ומקשה הזוהר (ח"ג קסח, א), אֵין לָהּ וָלָד הוא יתיר, לא לימא רק וַתְּהִי שָׂרַי עֲקָרָה. ותירץ, כי בא להורות סוד הענין הזה, כי אברהם היה משמש מטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה, על זה אמר העקרות היה שלא היה לה ולד, לָהּ דייקא, לָהּ לא היה אבל לאחרינא היה, כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לולדות אחרים, וזהו ענין הגרים של אברהם. כי יש קושיא, מנין ומאין לגרים נשמה, בשלמא לזרע אברהם (ישראל) באים מצד זיווג אב ואם, אבל בגרים קשה, אלא אלו הנשמות שנשפעים מכח ביאת הצדיקים מתפשטות ובאות להם. וזהו ענין אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים (בראשית רבה לט, יד), רצה לומר, מכח מחשבת קדושת אברהם בביאה נשפעים נשמות של זכרים, ומכח מחשבות קדושת שרה בביאה נשפעים נשמות של נקבות. ואז יובן וְאֶת הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר עָשׂוּ בְחָרָן (בראשית יב, ה), עשיה ממש מכח ביאה, והרי הוא הדבר בעצמו שפירשו (במדרש ורש"י שם), אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ואברהם ושרה עשו נפשם (עכת"ד הזוהר)".

דבריו מיוסדים על הזוהר ח"ג קסח, א, ומבואר בזוהר שהוא על ידי החיבור של אברהם ושרה בדבקות ותשוקה, וכלשון הזוהר: "באתדבקותא דתיאובתא דאינון תרין זכאין".

עוד בזוהר ח"א יב, ב: "פקודא שתיתאה לאתעסקא בפריה ורביה, דכל מאן דאתעסק בפריה ורביה גרים לההוא נהר למהוי נביע תדיר ולא יפסקון מימוי (מצווה השישית לעסוק בפריה ורביה, שכל מי שעוסק בפריה ורביה גורם לאותו נהר שיהיה נובע תדיר ומימיו לא ייפסקו). וימא אתמליא בכל סטרין (והים מתמלא מכל הצדדים), ונשמתין חדתין מתחדשן ונפקין מההוא אילנא, וחילין סגיאין אתרביאו לעילא בהדי אינון נשמתין (ונשמות חדשות מתחדשות ויוצאות מאותו האילן וחיילים רבים מתרבים למעלה עם אותן הנשמות), הדא הוא דכתיב (בראשית א, כ) יִשְׁרְצוּ הַמַּיִם שֶׁרֶץ נֶפֶשׁ חַיָּה… ובאינון נשמתין דעאלין בההיא חיה נפקי כמה עופי דפרחן וטאסן כל עלמא (ועם אלו הנשמות הנכנסות באותה החיה יוצאים כמה עופות הפורחים ומשוטטים בכל העולם; הם המלאכים שנוצרים מהזיווג), וכד נשמתא נפקא להאי עלמא ההוא עופא דפרח ונפק בהדי האי נשמתא מההוא אילנא נפק עמיה (וכשהנשמה יוצאת לעולם הזה, העוף ההוא שפרח ויצא עם אותה נשמה יוצא עמה). כמה נפקן בכל נשמתא ונשמתא (כמה מלאכים יוצאים עם כל נשמה ונשמה)? תרין, חד מימינא וחד משמאלא, אי זכי אינון נטרין ליה… ואי לא אינון מקטרגי עליה, אמר רבי פינחס תלת אינון…", משמע שעל ידי שעוסק בפריה ורביה, גם כשאינו מוליד ילד, מוליד נשמות ומלאכים.

ד, ד – עוד על התועלת שבכל זיווג

כתב החיד"א (מדבר קדמות מערכת ז): "זיווג – אמר רבי שמעון: לעולם יקיים אדם מצות עונה בזוגתו לשם שמים שכל אותם וכו', אף שהיא עקרה וזקנה אינם הולכים לאיבוד, אלא ה' מצווה למלאך הממונה שישמרם לעתיד לבוא ויהיה לכל אחד גוף ויהיו לו בנים רבים, כל שהיה חושב האדם שהיו הולכים לאיבוד שלא היתה אשתו מתעברת כולם יהיו לו בנים ובנות ויכיר כל אחד אביו. ואז תאמרי בִּלְבָבֵךְ מִי יָלַד לִי אֶת אֵלֶּה וַאֲנִי שְׁכוּלָה וְגַלְמוּדָה (ישעיהו מט, כא), שהייתי חושב שהולכים לאיבוד ואלה מי גדל יתברך שמו. יש מדור אחד שמתגדלים שם טיפות קדושות שלא נעשו באיסור, כולם הם נגנזות בהיכלא חד דמלכא – זוהר הקדוש בכ"י הביאו הגאון מהר"מ גאלאנטי הזקן בתשובה כ"י".

בן יהוידע כתובות סב, ב: "אֲשֶׁר פִּרְיוֹ יִתֵּן בְּעִתּוֹ (תהלים א, ג)… ואז אפילו עָלֵהוּ לֹא יִבּוֹל, רוצה לומר אפילו אם ישמש בימי עיבור ויניקה – לא יבול, שלא ילך לאיבוד, וכֹל אֲשֶר יַעֲשֶה בימי זקנתה של אשתו, שאז פסקה מראית הדמים, גם כן יַצְלִיחַ בזיווג שלו, שאם אין מוליד נשמות יועיל לקיום וחיות העולמות, כדאיתא בשער טעמי המצוות… וכמ"ש רבינו האר"י בשער מעשי המצוות פרשת בראשית, על אבותינו הקדושים אברהם יצחק ויעקב זכותם יגן עלינו אמן, אפילו היו נשיהם עקרות לא היו נמנעים מן הזיווג, כי היה הזיווג ההוא מועיל לחיות וקיום העולמות, ודוגמת זה ממש היה אצל יעקב אבינו ע"ה, בתחילה לאה מולדת בנים ורחל עקרה, ומשמש עם שניהם…".

תפריט