יב, א – אמירת התפילה בקול רם
להרחבת ההלכה, עיין בשו"ע סימן קא, ב-ג, שם מבואר שצריך לחתך בשפתיו ולהשמיע לאוזנו בלחש, ולא ישמיע קולו. ואם אינו יכול לכוון בלחש, אם הוא מתפלל לבדו – יכול להשמיע קולו, אבל בציבור אסור, כדי שלא להפריע. ובראש השנה ויום הכיפורים מותר, כי לכולם יש סידורים, וכן המנהג. וכתב הרמ"א: מכל מקום יזהרו לא להגביה קולם יותר מדי. וביאר מ"ב יב, משום שנראה כנביאי הבעל, שנאמר בהם (מל"א יח, כח): וַיִּקְרְאוּ בְּקוֹל גָּדוֹל, או משום שעל ידי כך יבלבל את חבריו, אפילו שיש להם מחזורים.
כתב מ"א קא, ד: "לפי טעם הזוהר (שבכל תפילת עמידה יש להתפלל בלחש ולחתוך בשפתיו בלי להשמיע לאזניו) משמע דאסור, לכן אם יכול לכוון בלחש – עדיף טפי". ובשערי תשובה תקפב, ח, כתב בשם מחזיק ברכה שלפי טעם הזוהר, קל וחומר שאין להשמיע קולו בתפילתו בימים הנוראים. ובערוה"ש תקפב, א, יד, כתב שאף שהתירו להתפלל בקול רם, מ"מ אין דעת חכמים נוחה כל כך ממנהג זה.
כתב במ"ב קא, ח, שלדעת הט"ז אם יכוון יותר בקול, כשהוא ביחיד יכול להתפלל בקול. ובבאו"ה קא, ב, 'ואם', שנראה שאין לסמוך על קולתו, משום שלדברי הזוהר, מי שמגביה קולו בתפילה עד שחברו יכול לשומעו, אין תפילתו נשמעת למעלה.
