הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – עבירות שבין אדם לחברו

תשובה מעבירות שבין אדם לחברו

ד, א – עבירות שבין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר

משנה יומא פה, ב: "עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו. דרש רבי אלעזר בן עזריה: מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם לִפְנֵי ה' תִּטְהָרוּ (ויקרא טז, ל), עבירות שבין אדם למקום – יום הכפורים מכפר, עבירות שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר, עד שירצה את חברו (כלומר אותם שביניכם לה', הא שבין אדם לחברו – אין יום הכפורים מכפר עד שיבא וירצה את חברו, מאירי)". 1

ראש השנה יז, ב: "שאלה בלוריא הגיורת את רבן גמליאל: כתיב בתורתכם (דברים י, יז): אֲשֶׁר לֹא יִשָּׂא פָנִים, וכתיב (במדבר ו, כו): יִשָּׂא ה' פָּנָיו אֵלֶיךָ. נטפל לה רבי יוסי הכהן, אמר לה: אמשול לך משל, למה הדבר דומה? לאדם שנושה בחברו מנה, וקבע לו זמן בפני המלך, ונשבע לו בחיי המלך. הגיע זמן ולא פרעו, בא לפייס את המלך. ואמר לו: עלבוני מחול לך, לך ופייס את חבירך. הכא נמי, כאן – בעבירות שבין אדם למקום, כאן – בעבירות שבין אדם לחברו".

משנה בבא קמא צב, א: "אף על פי שהוא (החובל או מבייש את חברו) נותן לו, אין נמחל לו עד שיבקש ממנו, שנאמר (בראשית כ, ז): וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת וגו'".

וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה ב, ט: "אין התשובה ולא יום הכיפורים מכפרין אלא עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחברו, כגון החובל בחברו או המקלל את חברו או גוזלו וכיוצא בהן – אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחברו מה שהוא חייב לו וירצהו. אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חברו אלא בדברים – צריך לפייסו ולפגוע בו עד שימחול לו". 1

כתב מנחת חינוך שסד, לב, שאפילו מיתה אינה מכפרת על עבירות שבין אדם לחברו. ואפילו אחרי שמת, לא מועילה מחילת חברו, "בעל כרחו יקבל עונשו, כי אין כפרה למתים". אמנם הוסיף: "אך אפשר מקילין ענשו, וברוך היודע".

ד, ב – צריך כפרה משמיים גם על עבירות שבין אדם לחברו

כתב ברכי יוסף (תרו, א): "כתב הרב מהר"ש גארמיזאן, והביאו הרב בפר"ח, דבעבירות שבינו לחברו איכא נמי חלק גבוה". וכ"כ הנצי"ב (העמק דבר בראשית כ, ז) בביאור דברי הקב"ה לאבימלך: וְעַתָּה הָשֵׁב אֵשֶׁת הָאִישׁ כִּי נָבִיא הוּא וְיִתְפַּלֵּל בַּעַדְךָ וֶחְיֵה, וז"ל הנצי"ב: "החטא היה מה שציער את אברהם אבינו, ואם כן לא נצרך אלא לפיוס ולא לתפילה. אלא מכאן למדנו שהחוטא בין אדם לחברו הוא חטא בין אדם לשמיים גם כן, וכשמתפייס מהאדם עדיין נצרך לבקש כפרה מהקב"ה, משום הכי נצרך לתפילת אברהם שיהי מחול לו". וכ"כ מנחת חינוך שסד, לב. (וכ"כ עוד אחרונים, עיין תוספת יום הכיפורים יומא פה, ב, 'עבירות'; אתוון דאורייתא כלל יג). 1

וכ"כ הרמב"ם הל' תשובה א, א, שצריך להתוודות לפני ה' גם על עבירות שבין אדם לחברו: "כל המצוות שבתורה, בין עשה בין לא תעשה – אם עבר אדם על אחת מהן, בין בזדון בין בשגגה, כשיעשה תשובה וישוב מחטאו חייב להתוודות לפני הא-ל ברוך הוא… וכן החובל בחברו או המזיק ממונו – אף על פי ששילם לו מה שהוא חייב לו, אין מתכפר לו עד שיתוודה וישוב מלעשות כזה לעולם, שנאמר (במדבר ה, ו): מִכָּל חַטֹּאת הָאָדָם".

עוד כתב הרמב"ם בהל' תשובה ב, יא: "החוטא לחברו ומת חברו קודם שיבקש ממנו מחילה – מביא עשרה בני אדם ומעמידן על קברו, ואומר בפניהם: חטאתי לה' אלוהי ישראל ולפלוני זה שעשיתי לו כך וכך".

ד, ג – צריך לתקן את הנעשה לחברו ואח"כ להתוודות לפני ה'

כתב רבנו יונה (שערי תשובה ד, יח; א, מה) שצריך להחזיר את הגזילה או לשלם על הנזק או לפייס את חברו לפני שהוא מתוודה: "מי שגזל את חברו, ישיב את הגזלה ואחרי כן יתודה. ואם התודה תחלה – לא עלה לו הוידוי, כמו שאמרו רבותינו זכרונם לברכה (בבא קמא קי, א) בענין הגוזל ונשבע לשקר, שהוא חייב לשלם קרן וחומש ולהביא אשם, שהמביא גזלו עד שלא הביא אשמו – יצא, אשמו עד שלא הביא גזלו – לא יצא, שנאמר בענין גזל הגר שאין לו יורשים ונותן התשלומים לכהן (במדבר ה, ח): הָאָשָׁם הַמּוּשָׁב לַה' לַכֹּהֵן מִלְּבַד אֵיל הַכִּפֻּרִים אֲשֶׁר יְכַפֶּר בּוֹ עָלָיו, פירוש: האשם הנזכר במקרא הזה הוא על התשלומים, מלשון (שם ז): וְנָתַן לַאֲשֶׁר אָשַׁם לוֹ, והוא מביא התשלומים מלבד איל הכפורים אשר יכפר בו עליו אחר כן". וכ"כ של"ה (מסכת יומא נר מצוה, צד).

ד, ד – האם כפרתו על עבירות שבין אדם למקום תלויה בתשובתו על עבירות שבין אדם לחברו

כתב הרי"ף על העין יעקב (יומא פה, ב) שלרבי אלעזר בן עזריה במשנה, כפרת עוונותיו שבין אדם למקום תלויה בפיוס וריצוי חברו: "העבירות שבין אדם למקום – יום הכיפורים מכפר. ובזמן שיש לו גם כן עבירות שבין אדם לחברו, תלויה כפרת עוונותיו שבין אדם למקום עד שירצה לחברו על מה שחטא עם חברו. וכיון שהוא מרצה אותו ומפייסו, אז הקב"ה מתרצה לו לכפר לו עוונותיו שחטא בינו לבין המקום" (ע"ש עוד שביאר שרבי עקיבא חולק על ראב"ע). וביאר דעה זו בכה"ח תרו, ג: "ואני כתבתי בעניי (עדות ביעקב דרוש ב לשבת תשובה) דאם לא ביקש מחילה מחברו את אשר חטא לו, יש לחוש למידת הדין לקטרג עליו ביום הכיפורים, לאמר: זה לא איכפת ליה מעבירות, שהרי לא ביקש מחילה מחברו, ולמה אתה כביכול תחמול לו".

אמנם בגליוני הש"ס (יומא פה, ב), דחה מהר"י ענגיל דעה זו: "ולא נהירא כלל, ולשון המשנה כאן מוכחא להדיא איפכא". וכ"כ חיד"א (ברכי יוסף תרו, א): "ואני אומר לא ניחא ליה למאריה בהכי".

במנחת חינוך שסד, לב, הסביר שבתוך כל חטא של בין אדם לחברו, יש גם חלק שהוא כלפי שמיים, שהרי המרה את פי ה'. ואם לא פייס או ריצה את חברו, אי אפשר להתכפר על החלק שחָטָא לה': "כי שתים רעות עושה אם חוטא לחברו: דעושה לחברו, וגם המרה פי אלוקיו ית'… ונראה דכל זמן שלא ריצה את חברו, אף חלק השמיים לא נמחל לו, דלא מהני כלל תשובה כל זמן שיש בידו החטא שחטא לחברו, רק לאחר שנתפייס מחברו צריך תשובה לחלק השמיים". וכ"כ ענף יוסף (על עין יעקב יומא פה, ב). עיין לקמן ה, ח-ט, בדברי מרן הרב קוק.

ד, ה – מצווה לפייס את חברו בהקדם

מצווה על החוטא לשוב מיד בתשובה, ולא לאחר את תשובתו. כך מבואר בשבת קנג, א: "רבי אליעזר אומר: שוב יום אחד לפני מיתתך. שאלו תלמידיו את רבי אליעזר: וכי אדם יודע איזהו יום ימות? – אמר להן: וכל שכן, ישוב היום שמא ימות למחר, ונמצא כל ימיו בתשובה. ואף שלמה אמר בחכמתו (קהלת ט, ח): בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר". וכ"כ רבנו יונה בשערי תשובה א, ב-ה; מאירי חיבור התשובה מאמר א, פרק ג.

בכלל זה, מי שחטא לחברו – מצווה לפייסו מיד ולא להמתין לערב יום הכיפורים, וכך מבואר ברמב"ם הל' תשובה ב, ט, שכתב שצריך לפייס את חברו, ולא כתב לפייס דוקא בערב יום הכיפורים.

עם זאת, פוסקים רבים כתבו שיש מצווה לפייס את חברו בערב יום הכיפורים (עיין אות הבא), וביאר במ"ב תרו, א: "אף על פי שגם בשאר ימות השנה מחוייב לפייס למי שפשע כנגדו, מכל מקום אם אין לו פנאי הוא ממתין לפייסו על יום אחר, אבל בערב יום הכיפורים מחוייב לתקן הכל כדי שיטהר מכל עונותיו, כדכתיב (ויקרא טז, ל): כִּי בַיּוֹם הַזֶּה יְכַפֵּר עֲלֵיכֶם… מִכֹּל חַטֹּאתֵיכֶם וגו'". וכ"כ ב"ח א, ומטה אפרים א.

ד, ו – המצווה לפייס את חברו בערב יום הכיפורים

ביומא פז, א-ב, מובאים כמה סיפורים על אמוראים שבאו להתפייס או לבקש מחילה בערב יום הכיפורים: "רב הוה ליה מילתא בהדי ההוא טבחא – לא אתא לקמיה. במעלי יומא דכפורי אמר איהו: איזיל אנא לפיוסי ליה. פגע ביה רב הונא, אמר ליה: להיכא קא אזיל מר? אמר ליה: לפיוסי לפלניא. אמר: אזיל אבא למיקטל נפשא. אזל וקם עילויה, הוה יתיב וקא פלי רישא, דלי עיניה וחזייה, אמר ליה: אבא את! זיל, לית לי מילתא בהדך! בהדי דקא פלי רישא אישתמיט גרמא ומחייה בקועיה וקטליה.

רב הוה פסיק סידרא קמיה דרבי. עייל אתא רבי חייא – הדר לרישא, עייל בר קפרא – הדר לרישא. אתא רבי שמעון ברבי – הדר לרישא. אתא רבי חנינא בר' חמא, אמר: כולי האי נהדר וניזיל? לא הדר. איקפיד רבי חנינא. אזל רב לגביה תליסר מעלי יומי דכפורי, ולא איפייס". 1

מתוך מעשים אלו למד הרא"ש יומא ח, כד: "וישים אדם אל לבו ערב יום הכפורים לפייס כל אדם שנוטר לו איבה… כדי שיהא לב כל ישראל שלם עם חברו. כדאיתא בפירקא דרבי אליעזר (פרק מו): ראה סמאל שלא מצא חטא בישראל ביום הכפורים, ואמר: רבון העולם, יש לך עם אחד כמלאכי השרת, מה מלאכי השרת יחיפי רגל, אף ישראל יחיפי רגל ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין להם קפיצים, כך ישראל עומדים על רגליהם ביום הכפורים. מה מלאכי השרת אין בהם אכילה ושתיה, אף ישראל כן ביום הכפורים. מה מלאכי השרת שימת שלום ביניהם, אף ישראל ביום הכפורים כן. מה מלאכי השרת נקיים מכל חטא, אף ישראל כן ביום הכפורים". וכ"כ מרדכי יומא תשכג, שהמנהג לבקש מחילה בערב יום הכיפורים, וכ"כ שו"ע ורמ"א תרו, א-ב.

כתב חיי אדם קלח, ה, שיש להקדים ולבקש מחילה מחברו בערב ראש השנה: "וישים כל אדם על לבו לשוב בכל לבו, ומכל שכן בעבירות שבין אדם לחברו. ולא ימתין עד ערב יום הכיפורים לבקש מחילה מחברו, אלא יקדים עצמו למצוה". וכ"כ בקיצור שו"ע קכח, יד.


  1. . בהמשך המשנה שם: "אמר רבי עקיבא: אשריכם ישראל, לפני מי אתם מטהרין, מי מטהר אתכם – אביכם שבשמים, שנאמר (יחזקאל לו, כה): וְזָרַקְתִּי עֲלֵיכֶם מַיִם טְהוֹרִים וּטְהַרְתֶּם, ואומר (ירמיהו יז, יג): מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל (ה'), מה מקוה מטהר את הטמאים – אף הקדוש ברוך הוא מטהר את ישראל". בעיון יעקב (ר"ה יז, ב) חידש שרבי עקיבא חולק על ראב"ע, ודעתו שהקב"ה מכפר ומטהר את ישראל אפילו מעבירות שבין אדם לחברו. אמנם מסתימת הפוסקים משמע שלא כדבריו, וכ"כ החיד"א (פתח עיניים ר"ה יח, א) לדחות את דברי העיון יעקב, והוכיח מבראשית רבה שגם רבי עקיבא סובר שאין יום הכיפורים מכפר על עבירות שבין אדם לחברו.
  2. . כתב הרמב"ם בהל' חובל ומזיק ה, ט: "אינו דומה מזיק חברו בגופו למזיק ממונו. שהמזיק ממון חברו – כיון ששלם מה שהוא חייב לשלם, נתכפר לו; אבל חובל בחברו – אף על פי שנתן לו חמשה דברים, אין מתכפר לו. ואפילו הקריב כל אילי נביות – אין מתכפר לו ולא נמחל עוונו עד שיבקש מן הנחבל, וימחול לו". ואף על פי שבהל' תשובה כתב הרמב"ם שהגוזל את חברו אינו מתכפר לו אלא אם יפייס אותו, על אף שהשיב את הגזילה, ביאר הלחם משנה (הל' חובל ומזיק שם), שהצער של הנגזל גדול משל הניזק, והגזלן נהנה בגזילתו יותר מהמזיק. מעין זה כתב בתוספת יום הכיפורים (יומא פה, ב, 'עבירות') ע"ש. והר"י קאפח ביאר שבהל' חובל ומזיק מדובר ש"הזיק ממונו והניזק לא ידע ולא הגיע לו צער כלל".
  3. . בפמ"ג (תרו, א"א א) הסתפק אולי יש עבירות שבין אדם לחברו שאין להם חלק של בן אדם למקום: "והנה עבירות שבין אדם לחברו יש בו תרתי: בין אדם למקום גם כן, לא תגזול וכדומה. ואם הקניט בדברים או עני המהפך בחררה וכדומה, צ"ע, די"ל דלא הוי רק בין אדם לחברו, ונפקא מינה לענין לפרסם". ומסתימת הפוסקים לא משמע כדבריו.
  4. . בשפת אמת שם ביאר את קפידת רבי חנינא בשתי דרכים: א' באמת רב לא היה צריך לחזור על השיעור עבור אף אחד, אבל אחרי שחזר כמה פעמים ולא חזר בשביל רבי חנינא, התבזה רבי חנינא והקפיד. ב' באמת לא היה על רבי חנינא להקפיד, ואעפ"כ רב הלך לפייסו בערב יום הכיפורים, "דהא משמע דביוה"כ איכא קפידא שיתפייס אחד עם חברו, ואין נפקותא אם הצדק עמו במה שמקפיד עליו או לא, מכל מקום צריכין להתפייס". ע"ע של"ה מס' ר"ה תורה אור כו.

תפריט