הרחבות לפניני הלכה

חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ד – מי קובע את מצב הסכנה

ד, א – קביעת מצב הסכנה ע"י הרפואה היא בגדר ספק

כתב מרן הרב קוק (דעת כהן קמ) שכל דברי הרפואה והמחלות הם בגדר ספק: "באמת נראה שדבריהם (של הרופאים) בכלל אנו מחזיקים רק לספק, שגם בעצמם אי אפשר שיחזיקו דבריהם בתורת ודאי, שלפעמים יש שאחד וגם רבים מניחים יסוד מוסד בחכמת הרפואה (והוא הדין בכל החכמות), ורבים מחליטים הדבר לדבר אמת, ואח"כ בא דור אחר וחקרה, שכל דבריהם מהבל המה, ומה שזה בונה זה סותר, ואין דבריהם כי אם באסמכתא ואומדנא, אם כן יש לכל דבריהם דין ספק. ומה שסומכין עליהם להקל באסורים, לענין יום הכיפורים ושבת, היינו משום דאפילו בספק נפשות גם כן נתנו כל איסורי תורה להדחות…

והנה להביא ראיות שאין דברי הרופאים כי אם בגדר ספק, כמעט למותר הוא, באשר חכמיהם בעצמם אומרים כן, ועלובה עיסה שנחתומה מעיד עליה, בכל זאת נביא איזו ראיות. והנה קיימא לן בפ' יוה"כ (יומא פג, א): חולה אומר צריך ורופא אומר אינו צריך – לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי יד, י) ומאכילים אותו, ואם היו דברי הרופאים אצלנו בתורת ודאי, איך מאכילים אותו על פי מאמרו ההדיוטי נגד הרופאים, ע"פ אסמכתא דלֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ? שאם נאמר שמה שהרופאים אומרים הוא דבר ברור, אם כן נחזיק אותו לרשע, שרוצה לאכול ביום הכיפורים בלא חשש סכנה, ונתרה בו על פיהם של הרופאים, וכיון דלדינא קיימא לן, דאפילו מאה רופאים אומרים אינו צריך וחולה אומר צריך – מאכילים אותו, שמע מינה שאין סמיכתנו על הרופאים כי אם מטעם ספק. ע"כ כל מקום שהכל אומרים אינו צריך, הרופאים וגם החולה, או שאינו סותר דבריהם, אין כאן ריעותא לפנינו כלל וע"כ נאמין לדבריהם, אבל כיון שהחולה אומר צריך, אף על פי שהרבה פעמים אפשר שיטעה החולה, מ"מ יש כאן ריעותא ע"ד הרופאים, מטעם לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ, ע"כ אין דבריהם מוציאים מכלל ספק נפשות…

ופשטם של דברי חז"ל (ב"ק פה, א): וְרַפֹּא יְרַפֵּא (שמות כא, יט) – מכאן שנתנה תורה רשות לרופא לרפאות, מורה כן, שעיקר הרפואה מצד חכמתה מסופקת היא, שאם היה דבר ברור, איך יעלה על הדעת שלא יהיה מחויב לרפאות? וכי אין עובר על לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ (ויקרא יט, טז) על כל צרה שבאה עליו, אפילו מן השמים? וארי' בידי שמים הוא (כדאיתא כתובות ל, ב), ומ"מ הרי אנו מצווים להצילו, ואין חשש רחמנא מחי וכו', וה"נ דכותה. אלא שעיקר היסוד מפני שכל עיקרי הרפואה אינם מבוררים כ"כ, ואין יודע בבירור אם אין הנחותיהם מסופקות, ע"כ הוצרך לנתינת רשות, שמכל מקום אין דרך אחרת לפני בני אדם".

ד, ב – רופא ירא שמיים

בספר הרב לא פירט סוגי מחלות ומצבים שונים בהגדרת חולה מסוכן, וזאת משום שהכלל ההלכתי ברור – ספק סכנת נפשות דוחה את יום הכיפורים, ומצווה לחולה מסוכן לאכול ולשתות. מתי מחלה זו או מצב זה מהווה סכנה – זו שאלה של הרופאים, ואין התורה יכולה להוות תחליף לרפואה. אלא שישנם רופאים שונים וגישות שונות בהגדרת חולה מסוכן. ובספר הרב הגדיר שחובה ללכת לרופא ירא שמיים:

"ככלל, הלכה זו מסורה לרופאים, שעל פי המידע הרפואי שברשותם ועל פי ניסיונם צריכים לקבוע, אימתי יש חשש סכנה ואימתי אין חשש. אולם הבעיה היא, שישנם רופאים רבים שמתוך חששנות יתר או מתוך זלזול במצווה – מורים תמיד לכל חולה לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ויש סבורים בטעות שאם יגידו לחולה לשתות ולאכול לשיעורים, כבר אין בכך איסור. לפיכך על החולים לשאול בעניין זה רופא ירא שמיים. ואין יראת השמיים תלויה בהכרח בכיפה, אלא העיקר הוא שהרופא יהיה ישר ומוסרי, ויכריע באחריות מירבית, הן כלפי קדושת הצום והן כלפי חיי אדם".

וכשרופא ירא השמיים נמצא בספק, הרב נתן עצה איך לפטור את הספק: "ורופא ירא שמיים שנמצא בספק, ישקול בעצמו מה היה עושה אם ביום הכיפורים היה נודע לו על חולה כזה שצם. אם היה מוכן לנסוע עשר דקות כדי להורות לו לשתות ולאכול ולהצילו בכך מספק סכנה, סימן שאכן יש כאן ספק סכנת נפשות, ועליו להורות לחולה שלפניו לשתות ולאכול ביום הכיפורים. ואם למרות אחריותו כלפי חיי אדם לא היה מוכן לנסוע לשם כך ביום הכיפורים עשר דקות, סימן שאין כאן ספק סכנה, ועליו להורות לחולה לצום. עצה זו מועילה לרופא רגיל, שמצד אחד, אינו עצלן, ומאידך, אינו אוהב להתרוצץ בין חוליו".

ד, ג – לב יודע מרת נפשו

יומא פג, א: "אמר רבי ינאי: חולה אומר צריך, ורופא אומר אינו צריך – שומעין לחולה, מאי טעמא – לֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי יד, י)".

כתב האור זרוע ב, רפ, שנחלקו הראשונים: לר"י חולה שסבור שהוא צריך לאכול ביום הכיפורים, צריך הוא לומר שאם לא יאכל – ימות או יסתכן: "פי' רבי' יצחק בר שמואל, כל האי 'צריך' דמשנתינו, שנראה לו שימות אם לא יאכילוהו, וסבור להסתכן בכך… ואם אומר החולה: לא אסתכן בכך למות אם לא אוכל – אסור להאכילו, ודכוותה בענין חילול שבת".

ואילו לרבנו תם כל עוד החולה אומר שצריך לאכול ביום הכיפורים, נותנים לו לאכול, וז"ל: "וכי חולים נביאים הן או בקיאים הן, אך כיון שיודע החולה או החיה שהוא שבת או יום הכיפורים, ואומר צריך ואינו יכול לסבול מחמת החולי – מאכילין אותו, אפילו סבורים החולים שאינם מסוכנים". וכ"כ הגה"מ (הל' שביתת עשור ב, ה). וכ"פ בשו"ע תריח, א.

ולגבי שוטה וחסר דעת שתובע לאכול למרות שאינו חולה מסוכן, עיין בפסקי תשובות תריח, ד.

ד, ד – חולשה כללית ועלפון

מצבים של חולשה כללית, קל וחומר מצב הקרוב לעלפון, נחשבים מצבים של סכנה. כמו"כ חום גבוה מאד נחשב מצב סכנה, וכפי שנוהגים ביום חול להזדרז לקבל טיפול. וכ"כ ערוה"ש תריח, א: "ומה נקרא סכנה כשאין כאן רופא? נראה דכשמוטל במטה ואינו יכול לירד ממנה – הוי חולה שיש בו סכנה, וכן אם הוא מבעלי השחפת שקורין סוחאטק"א או דע"ר הוי סכנה, ואפילו אם יש ספק אצלינו הרי ספק פקוח נפש ג"כ דוחה שבת ויוה"כ".

וכ"כ בשו"ת אגרות משה ד, קכא: "בדבר אמו תחיה, אשר היא חלושה מאד, וקשה עליה התענית ביום כיפור, ואירע שמתעלפת, ואמרו הרופאים שבבוקר תשים לפי הטבעת איזה קאפסול של וויטאמין ותוכל להתענות. הנה אם קשה לפניה כל כך עד שמתעלפת או אף קרוב לזה, היינו שרואין שמראה פניה משתנות, הוא כעין הא דאחזהו בולמוס דתנן ביומא דף פג, ואף שהתם השינוי הוא במאור העינים, מסתבר ששינוי אחר שהוא מצד מחלה אחרת שגורם התענית ג"כ הוא בדין זה. ואף שאולי שייך לחלק, כיון דלא ברור החילוק יש להקל בפקוח נפש כדמסתבר. וגם מסתבר שהכא היא בדין חולה כיון דהוא מצד חולשתה דהיא שלא כדרך אינשי בריאי, דבולמוס הוא באיש בריא אך שנזדמן שעתה אחזו רעבון גדול עד שמסתכן כשלא יאכל, שזה סימניו הוא במה שכהו עיניו, וגם לא שייך להתיר לו לאכול קודם שכהו עיניו בשביל שרעב הרבה לאכול, דליכא סכנה בסתם אינשי הבריאין שרעבין כשמתענין, אף שיש שמצטערין הרבה, שכן הוא דרך תענית שאיכא שמצטערין מעט ואיכא דמצטערין הרבה. אבל כשהוא באדם שחלש הרבה כל כך הוא בחשיבות חולה, שהרי אינו כסתם אינשי שאינם חלושין, שלכן אין צורך להסימן דכהו עיניו, אלא בשינוי מראית פניו שהוא כעין התעלפות – סגי להאכילו, וכל שכן כשאומר דמרגיש חולשה גדולה עד קרוב להתעלפות, וצריך לאכול, שמאכילין אותו דלֵב יוֹדֵעַ מָרַּת נַפְשׁוֹ (משלי יד, י)".

וכ"כ שש"כ לט, ז: "ישנן תופעות ומחלות שאינן מסוכנות כשלעצמן, למשל מקרים מסוימים של חום גבוה, אשר מניעת מאכל או משקה מן הסובל מהן עלולה לסכן את חייו, על כן בדבר אכילה ביוה"כ, דינו כדין חולה שיש בו סכנה".

וכאן שייכים דברי הלקט יושר (א, עמ' קלח, ענין ד): "רוב בני אדם בקיאים בצורך החולה אף על פי שאינם רופאים, כגון אם צריך לשתות, כגון שיש לחולה חלשות, שקו' אונמעכטיג, או שאר חלשות כגון שהיה יבש שפתותיו ולשונו יבשה מחמת צמאון. וכן מצאתי בלקוטי הח"ר משה לוי מינצא ז"ל, שכתב כן בשם הגאון ז"ל, וז"ל: וכתב ר"י שאין צריך מומחה, דכל בני אדם חשובים מומחים קצת, וספק נפשות להקל וכו', ע"ש".

תפריט