הלכה ה – רות – לקט מקורות
רות ג, ג
'ותלכנה שתיהן' – אמר רבי שמואל בר' סימון: אותו היום קציר העומר היה, דתנינן תמן: 'כל העיירות הסמוכות לשם היו מתכנסות, כדי שיהא נקצר בעסק גדול'. ויש אומרים: אבצן היה משיא את בנותיו אותו היום. ר' תנחומא בשם ר' עזריה ור' מנחמא בשם ר' יהושע בר אבין, כתיב (תהלים פ"ט) 'ה' צבאות מי כמוך חסין יה' – שמוציא דברים בעונתן. אשתו של בעז מתה באותו היום, ונתכנסו כל ישראל לגמילות חסדים, וזיל כל עמא לגמילות חסדא. נכנסה רות עם נעמי, והיתה זו יוצאת וזו נכנסה. 'ותהום כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי'? זו היא שמעשיה נאים ונעימים? לשעבר היתה מהלכת באיסקפטיאות שלה, ועכשיו היא מהלכת יחפה, ואת אמרת 'הזאת נעמי'? לשעבר היתה מכסה בבגדי מילתין ועכשיו היא מכסה בסמרטוטין, ואת אמרת 'הזאת נעמי'? לשעבר היו פניה מאדימות מכח מאכל ומשתה, ועכשיו פניה מוריקות מן רעבון, ואת אמרת 'הזאת נעמי'? ואומרת להן: 'אל תקראנה לי נעמי, קראן לי מרה'. בר קפרא אמר: לפרה הדיוטית שהעמידוה בעליה בשוק, אמר דדיינית היא, ומשוה תלמים תלמים היא. אמרין: אין רדיינית, אילין מכותיה דאית בה מה אינון? כך אמרה נעמי: למה? 'וה' ענה בי, ושדי הרע לי'.
*הוריות י, ב
אמר רב יהודה אמר רב לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות אפילו שלא לשמה שמתוך שלא לשמה בא לשמה שבשכר מ"ב קרבנות שהקריב בלק הרשע זכה ויצתה ממנו רות דאמר רבי יוסי ברבי חנינא רות בת בנו של עגלון בן בנו של בלק מלך מואב.
מלכים א' ב, יט
וַתָּבֹא בַת שֶׁבַע אֶל הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה לְדַבֶּר לוֹ עַל אֲדֹנִיָּהוּ וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ לִקְרָאתָהּ וַיִּשְׁתַּחוּ לָהּ וַיֵּשֶׁב עַל כִּסְאוֹ וַיָּשֶׂם כִּסֵּא לְאֵם הַמֶּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לִימִינוֹ.
בבא בתרא צא, ב
(דברי הימים א ד, כג) "המה היוצרים ויושבי נטעים וגדרה עם המלך במלאכתו ישבו שם". "המה היוצרים" – אלו בני יונדב בן רכב שנצרו שבועת אביהם. "יושבי נטעים" – זה שלמה שדומה לנטיעה במלכותו. "וגדרה" – זו סנהדרין שגדרו פרצותיהן של ישראל. "עם המלך במלאכתו ישבו שם" – זו רות המואביה שראתה במלכות שלמה בן בנו של בן בנה שנאמר (מלכים א ב, יט) וישם כסא לאם המלך וא"ר אלעזר לאמה של מלכות.
*רות רבה
ב, ד – דבר אחר (דברי הימים א ד, כב): "ויוקים" זה אלימלך "ואנשי כזבא" אלו בניו שהיו מכוזבים "יואש" שנתייאשו מארץ ישראל "ושרף" ששרפו את התורה ר' מנחמא בשם ר' אחא וכי שרפו אלא ללמדך שכל מי שבטל מן התורה דבר אחד כאלו שרפה "אשר בעלו למואב" שנשאו נשים מואביות ושהניחו ישראל ונסתפחו בשדי מואב "וישובי לחם" זה נעמי שנאמר "ותשב נעמי ורות המואביה כלתה עמה השבה משדי מואב והמה באו בית לחם" "והדברים עתיקים" כבר כל אחד ואחד מפורש בפני עצמו:
ב, ה – "וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ" רבי מאיר היה דורש שמות רבי יהושע בן קרחה היה דורש שמות "וְשֵׁם הָאִישׁ אֱלִימֶלֶךְ" שהיה אומר אלי תבא מלכות "וְשֵׁם אִשְׁתּוֹ נָעֳמִי" שהיו מעשיה נאים ונעימים "וְשֵׁם שְׁנֵי בָנָיו מַחְלוֹן וְכִלְיוֹן" – "מַחְלוֹן" שנמחו מן העולם "וְכִלְיוֹן" שכלו מן העולם. "אֶפְרָתִים" ריב"ל אומר פלטיאני ורבי ברבי נחמיה אומר אבגניסטי.
*ילקוט שמעוני רות תקצח
מהו דכתיב כי זנתה אמם אימתי דברי תורה מתבזין בפני עם הארץ בשעה שבעליהם מבזים אותם, רבי יוחנן מייתי לה מהכא חכמת המסכן בזויה וכי חכמתו של רבי עקיבא שהיה מסכן בזויה, אלא הוא דמסכן בדבריו בזויה, הא כיצד חכם שיושב ודורש לא תטה משפט והוא מטה, לא תקח שוחד והוא לוקח, כל אלמנה ויתון לא תענון והוא מענה. שמשון הלך אחר עיניו ושפט את ישראל. גדעון ויעש אותו גדעון לאפוד והוא שפט את ישראל, הוי אוי לדור ששופטיהם צריכים להשפט, והא תניא בשעת דבר כנס רגליך בשעת רעב פזר רגליך, ולמה נענש, לפי שהפיל לבן של ישראל, לבליוטס של מלך שהיה שרוי במדינה והיו בני המדינה בטוחים עליו ואמר שאם תבא שנת בצורת שיכול לפרנס המדינה עשר שנים, וכיון שבאת שנת בצורת היתה שפחתו עומדת בסירקי וקופתה בידיה, כך אלימלך מגדולי הדור ומפרנסי הדור היה וכיון שבאו שני רעבון אמר עכשו יהיו כל ישראל מסובין בקופתן על פתחי וזה בא בקופתו וזה בא בכפיפו, מה עשה עמד וברח מפניהם הדא גרמא ליה שנאמר וילך איש מבית לחם, א"ר אבהו בוא וראה כמה חבב הקב"ה ביאתה של ארץ ישראל מיציאתה, להלן כתיב סוסיהם וחמוריהם וגמליהם ברם הכא וילך איש גרוד:
*בבא בתרא צא, א
וכן היה ר"ש בן יוחאי אומר לאלימלך מחלון וכליון גדולי הדור היו ופרנסי הדור היו ומפני מה נענשו ממפני שיצאו מארץ לחוצה לארץ שנאמר (רות א, יט) ותהם כל העיר עליהן ותאמרנה הזאת נעמי מאי הזאת נעמי א"ר יצחק אמרו חזיתם נעמי שיצאת מארץ לחו"ל מה עלתה לה
*תנחומא בהר ג
בא וראה כמה קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשוט ידיו בבריותיו. ומהו עושה לו? כיון שהוא חוטא לו, תחלה פושט ידיו בנכסיו. ממי את למד? מנעמי ובניה ואלימלך בעלה שהיה ראש הדור. באותה שעה כיון שבא הרעב, מה עשה? הניח לארץ ישראל שממה והלך לו לארץ מואב, והיה הקדוש ברוך הוא קוצף עליו, שהיה נשיאו של דורו. אמר הקדוש ברוך הוא: אילו עזבו בני והניחו את הארץ שממה. מה כתיב שם? וימת אלימלך איש נעמי (רות א ג). ולא היה לבניו ללמוד מאביהם לחזור לארץ ישראל. ומה עשו? אף הם נשאו להם נשים מואביות, שלא הטבילו אותם ולא גיירו אותן. שם האחת ערפה (שם שם ד), שהפכה עורף לחמותה. ושם השנית רות (שם), שראתה דברי חמותה. וישבו שם כעשר שנים (שם). כל עשר שנים הללו היה הקדוש ברוך הוא מתרה בהם, שמא יחזרו בתשובה וישובו לארץ ישראל. כיון שלא עשו תשובה, התחיל לפשוט ידו במקניהם ובגמליהם. כיון שלא הרגישו לעשות תשובה, מיד, וימותו גם שניהם מחלון וכליון (שם שם ה). הוי, קשה לפני הקדוש ברוך הוא לפשט ידו באדם הזה.
*ברכות ז, ב
רות מאי רות א"ר יוחנן שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות מנא לן דשמא גרים אמר רבי אליעזר דאמר קרא (תהלים מו, ט) לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ אל תקרי שמות אלא שמות:
*בבא קמא לח, א-ב
(דברים ב, ט) ויאמר ה' (אל משה) אל תצר את מואב ואל תתגר בם מלחמה וכי מה עלה על דעתו של משה לעשות מלחמה שלא ברשות אלא נשא משה ק"ו בעצמו אמר ומה מדינים שלא באו אלא לעזור את מואב אמרה תורה (במדבר כה, יז) צרור את המדינים והכיתם אותם מואבים עצמן לא כל שכן אמר לו הקב"ה לא כשעלתה על דעתך עלתה על דעתי שתי פרידות טובות יש לי להוציא מהן רות המואביה ונעמה העמונית
