הלכה ו – שמעיה ואבטליון
*פרי צדיק לערב יום הכיפורים ג
במד' (אחרי סו"פ כ"א) ע"פ וכל אדם לא יהי' באוה"מ בשנה שמת בה שמעון הצדיק וכו' אמר להם בכל שנה ושנה הי' זקן אחד לבוש לבנים וכו' שנה זו נכנס עמי ולא יצא עמי א"ר אבהו ומי יאמר שאדם הי' ולא הקב"ה בכבודו הי' נכנס ויוצא עמו א"ר אבהו וכה"ג לא אדם הי' אלא כההוא דאר"ס בשעה שהי' רוה"ק שורה עליו הי' פניו בוערת כלפידים הה"ד כי שפתי כהן ישמרו דעת וגו' כי מלאך ה' צבאות הוא. וכבר תמה המת"כ דמקודם א"ר אבהו שהי' הקב"ה בכבודו ליישב מה שנא' וכל אדם לא יהי' וכדרשת הירוש' אפי' אותן שכתב בהן ודמות פניהם פני אדם. ואח"כ מסיים על שאלתו וכהן גדול לאו אדם הי' אלא שהי' מלאך נראה שחזר בו ופירש וכל אדם כמשמעו. וקשה לומר על ר' אבהו שהוא בעצמו אמר ב' המאמרים שחזר בו. אך הענין שהכה"ג בכניסתו לקה"ק לא הי' לו שום גוף מעוה"ז שהי' לו התפשטות הגשמיות לגמרי והי' נשאר בו רק בחי' נשמה נר ה' נשמת אדם. דאהרן הכהן הי' שורש תושבע"פ דכתיב כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו והיינו פי ה'. וכמו"ש בזוה"ק (ח"ג ר"א ב') אתקדש יומא סליק פומא דשליט על כולא פי ה'. ובס' יצירה חשב שבשבת נברא פה בנפש ובודאי הי' לאדה"ר הפה גם בע"ש שהרי דיבר אדה"ר בע"ש עם השי"ת וקרא שמות. רק פי ה' היינו בחי' תושבע"פ שזה נברא בשבת כמו"ש בזוה"ק (ח"א מ"ז ב') ויכל אלוהים ביום השביעי דא תושבע"פ. ובשבת דאי' בזוה"ק שהוא יומא דנשמתין ולאו יומא דגופא אז בכח האדם לדבר דבר שיהי' דברי אלוהים חיים ויהי' נקרא פי ה' שהשי"ת שוכן בלב כמו"ש (שהש"ר ה' ב') היכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל דכתיב צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם והפה שליח הלב וע"ז נאמר כי שפתי כהן ישמרו דעת ותורה יבקשו מפיהו כי מלאך ה' צבאות הוא פי' מלאך ה' צבאות הוא קאי על התורה שיבקשו מפיהו שהוא מלאך ה' היינו שליח הלב שהוא השי"ת שנקרא צור לבבי וחלקי אלוהים לעולם. אבל הכה"ג כשנכנס לקה"ק שם נתפשט מכל גשם ועניני הגוף והי' רק כנשמה בלא גוף וכמו שנא' ויפח באפיו נשמת חיים ואי' בתיקונים מאן דנפח מתוכו נפח ולא הי' כלל בכלל אדם אפי' כאותן שכתב בהן ודמות פניהם פני אדם שהי' אז גדול ממלאך. ושם בקה"ק לא הי' לו שום דיבור כלל שהתפלה שהי' מתפלל הי' בהיכל כמ"ש (יומא נ"ב:) ושפיר כתיב וכל אדם לא יהי' וגו'. והוא ג"כ בכלל מה שאמר הקב"ה בכבודו הי' נכנס עמו וכו'. ומטעם זה נקרא הכה"ג בכל סדר היום אישי כה"ג שהוא מלשון אש שאז הי' כה"ג בבחי' אש אוכלה אש נשמתא בלא גופא. ולכן בפעם האחרון שהוזכר (שם ע"א.) מצאו בשוק לכה"ג א"ל אישי כה"ג עשיתי שליחותך וכו' אי' שם אח"כ דרשת הגמ' על פסוק אליכם אישים אקרא אלו תלמידי חכמים וכו' הרוצה לנסך יין וכו' דהת"ח נקראו אישים שמדברים דבר והוא פי ה' שהדיבורים שלהם הם מלאך ה' שליח הלב שהוא הקב"ה השוכן בתוכם כמו שנ' צור לבבי וחלקי וגו'. ואף שלא כל כהן גדול הי' ראוי לזה שיתפשט כ"כ מכל מיני גשמיות הגוף עד שיהי' כנשמה בלא גוף ומ"מ נכנסו לקה"ק. כבר אי' בס' עבודת ישראל פי' על הגמ' (יומא ע"א:) שהשיבו שמעי' ואבטליון להכה"ג ייתון בני עממיא לשלם דעבדי עובדא דאהרן וכו' היינו שהם בכחם הגדול ובכונותיהם התכונו אז כל הכונות שהי' צריך הכה"ג לכוין ורק בכחם נכנס אז הכה"ג לקה"ק. ואז באותו זמן היו הם שמעי' ואבטליון הגדולי הדור דעבדו עובדי דאהרן והם היו עיקר כח תושבע"פ וכמו שאמרנו שעי"ז הי' ראוי להיות בקה"ק מפני שהי' אהרן שרש תושבע"פ. ושמענו בשם המגיד דקאזיניץ זצ"ל שאמר פ"א בעיוה"כ שגם אז בזמנו נמצא כח ג' האבות הקדושים ואמר על הרב הק' מאפטא בעל אוהב ישראל זצ"ל שהוא בחי' אברהם ועל הרבי מלובלין זצ"ל שהוא בחי' יצחק ואת עצמו שהי' שמו ישראל חשב כנגד בחי' יעקב רק חסר הכבש להקריב. ואמר שהוא מכוין כל אותו הכונות של הכה"ג בהקרבם. והמכוון שלו מה שהזכיר הג' אבות ע"פ המדרש (אחרי שם) בפר בן בקר זה אברהם וכו' איל לעולה זה יצחק וכו' עז בזכותו של יעקב וכו' שנכנס עמו זכות האבות וע"ז הזכיר שנמצא בדור שלו ג"כ הקרוים בשמות האבות הקדושים שהם בבחינתם והכונות יכול לכוין כמו שהיו מכונים גדולי הדור בזמן שלא הי' הכה"ג ראוי לכך כנ"ל. וכיון שיכול להיות הכונות ע"י אחר אמר שאין הקרבנות מעכבין. ואי' במד' (בר"ר פ' נ"ו) אין דור שאין בו כאברהם וכו' ובתדב"א אין דור שאין בו כאברהם יצחק ויעקב רק שאין אנו יודעין מי הם והם יכולים לכוין כל הכונות הראוין לכה"ג. ואף שאין לנו הקרבנות מ"מ כשנזכה נוכל לתקן על ידיהם שהם יכוונו המכוון של הקרבנות ולתקן הכל ביוהכ"פ כמו שהי' מתקן הכה"ג בהכנסתו לקה"ק וכדברי המגיד הק' זצ"ל:
*פרי צדיק מוצאי יום הכיפורים א
ומלוין אותו עד ביתו ויו"ט הי' עושה לאוהביו בשעה שיצא בשלום מן הקודש, לא כ' כשיצא רק בשעה שיצא ובפייט איתא בצאתו בשלום ומשמע שלא על הנס בלבד שמצינו (יומא נ"ג:) שהאריך בתפלה ונמנו אחיו הכהנים ליכנס אחריו שסבורים הי' שקלקל מה ונפגע, דא"כ הי' הנס כל היום רק על מה שיצא בשלום, והוא שעיקר עבודת כה"ג לתקן הקלקול מחץ מכתו של עולם שיהי' כמו לעתיד ומש"ה לפרש המשנה גרסי' עלה (שם עא:) ת"ר כו' והוי אזלי כו"ע אבתרי' כו' ייתון בני עממיא לשלם דעבדי עובדא דאהרן כו' ומה לנו במעשה זו ולספר גנות הכה"ג גם מה עובדא דאהרן עשו, אך עובדא דאהרן הי' אוהב שלום ורודף שלום ומקרבן לתורה דכתיב בי' תורת אמת הי' בפיהו וכתיב והאמת והשלום אהבו ובזוה"ק (ויקרא דף י"ב ע"ב) אמת ושלום חד הוא ובמקום אחר איתא בזוה"ק גוף וברית חשבינן כחדא גוף (אמת ת"ת) וברית מדת יוסף הוא שלום ודרשו חז"ל (ב"ר מקץ פ' צ"א) עה"פ ויכר יוסף את אחיו שהי' מעביר על מדותיו. אף שהם לא הכירוהו לא נטר שנאה בלבו עליהם. ואמת מדת יעקב תתן אמת ליעקב והי' עבודת כה"ג להכניס שלום ונדיבות בלב ישראל ומש"ה אף שלא מצינו שנצטוו ללות הכה"ג כיון שיצא בשלום הכניס נדיבות ושלום בהכלל והי' מלוין אותו אינם מצוום ועושים. ויחן ישראל כ"א בלב אחד (כמ"ש במכילתא) הי' מנדבת לבם ללותו. ואף שמעי' ואבטליון שהיו ת"ח וגדולי הדור ומרבין שלום בעולם (כדאי' סוף ברכות) אל תקרא בניך אלא בוניך דאיתא במ"ר (פ' וירא פמ"ט) שהי' אברהם יודע ההלכה שהשי"ת מחדש בכל יום. והיכן מצינו שמחדש בכל יום. ובמדרש דרש מדכתיב הגה מפיו יצא [מכתי"ק. אבל אין מזה ראי' על חידושי הלכות והרי א' בב"ר דהקב"ה מקיים כל המצות והוא הוגה בתורה ג"כ ומנ"ל על חידושין ואולי מלשון מפיו דר"ל תושבע"פ דשבכתב כבר היתה כתובה לפניו במרום וכמ"ש במק"א עמש"נ ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה ואז"ל מתוך הפצטלין שתוך פיו והיינו תושבע"פ דתבונה היא הבנת ד' מתוך דבר ודעת הוא רוה"ק כמ"ש רש"י פ' תשא והיא רוה"ק של החכמים עי' רמב"ן ב"ב י"ב אבל מ"מ אין ראי' על התחדשות ובכל יום. ע"כ] רק מדאיתא המחדש בטובו בכל יום מעשה בראשית. וחידוש מע"ב הוא בד"ת שתחלת הבריאה בראשית ברא א' מתרגמינין בחוכמא ברא ה' והיינו בתורה שבכתב ואח"כ מחדש בכ"י מעשה בראשית בהלכות שמחדש בכ"י וזה הי' קודם מ"ת ואח"כ נתנו החידושים לישראל ולכן נקראו ת"ח בנאין (כמו"ש מ"ו פ"ו דמקואות) וזה ורב שלום בניך א"ת בניך אלא בוניך מ"מ בענותנותם חלקו כבוד לכה"ג שיצא בשלום ותיקן מה אף שלא תיקן הכל שאז הי' כמו לעתיד כמו שמצינו (יומא י"ט:) האידנא יו"כ ואיבעל כמה בתולתא בנהרדעא שאם הי' מתקן הכל הי' נעקר יצה"ר מכל וכל וכמוש"ש שהקב"ה אומר לפתח חטאת רובץ. ומ"מ בכל שנה מתוקן ביוהכ"פ יותר משנה העברה בשלו'. עד שיתוקן הכל ויהי' גמר התיקון שהרי אמרו (יומא ט':) אחרונים שלא נתגלו עונם וכו' וחרב בשביל שנאת חנם (ובירושלמי) שהי' בהן תורה וכל מדה טובה וכו' ומהסת' כשיתוקן הכל יהי' גמר התיקון. לסוף אתו שמעי' ואבטליון ואפטורי מני' שהי' לנסיון אם ירגיש הכ"ג שפלותו נגדם שהם מרבים שלום יותר ממני. וכיון שלא עמד בנסיון וא"ל ייתון ב"ע לשלם. השיבוהו ייתון ב"ע לשלם דעבדי עובדא דאהרן. שהי' אוהב שלום ורודף שלום. והוא לאעבד עובדא דאהרן. ולכן הביאו הברייתא לפרש מ"ש במשנה והי' מלוין אותו מה טעם יש בה גם מ"ש ויו"ט הי' עושה בשעה שיצא בשלום שהי' עיקר עובדא דאהרן וזה הי' ע"י מעשה הקטורת שהכניס לקה"ק שהי' בהם חלבנה לרמז על פושעי ישראל (כמ"ש כריתות ו'.) וכן אח"כ בחג ע"י ד' מינים שבלולב שהי' בהם ערבה שאין בה לא טעם ולא ריח המרמז על ע"ה שאין בו לא תורה ולא מעש"ט (כמ"ש במ"ר אמור פ"ל) ולוקחו באגודה עי"ז כתיב ויאסף כל איש ישראל חברים (ובגמ' חגיגה כ"ו) דרשו מזה שיש להם דין חברים ברגל. וכ"ז עובדא דאהרן שיצא בשלום מן הקודש וכעת שאין לנו כהן ונשלמה פרים שפתינו ולאו דוקא האמירה שהרי חשב לעשות ונאנס ולא עשה ג"כ כאילו עשאה ממילא בכל שנה נתקן יותר השלום עד גמר התיקון ויהי' שלום ומשו"ה הוי יו"ט לכל ישראל:
*מחשבות חרוץ יט
ומשרע"ה מצד עצמו השלים עצמו בכל שזכה גם לכהונה ומלכות, שהיה בישורן מלך וכלל לוי המלכות במדבר ושימש בכהונה גדולה בשבעת ימי המלואים, אלא שלא היה בהתפשטות הגמור אצלו והכהונה היה גם לו רק לפי שעה, כי כל עבודתו היתה רק בעבודה שבלב ובמוח ובלימוד התורה לבני ישראל ודרכי העבודה לא בעבודה בפעל במעשה, והמלכות לא זכה לזרעו, כי אף על פי שכל מלכות הוא מצד התורה כמו שנאמר בי מלכים ימלוכו, מכל מקום אצלם המלכות עיקר אבל אצלו התורה עיקר, ומצד התורה לא שייך ירושה לזרעו שהיא הפקר לכל, ואדרבא השם יתברך מקפיד שלא יאמרו התורה ירושה וכמה שאמרו (נדרים פ"א ע"א) מפני מה אין תלמידי חכמים מצויים לצאת כו', ולפיכך לא הנחיל משרע"ה כתרו לבניו, לא מצד עצמו אף על פי שהאב זוכה לבנו בחכמה (עדיות פרק ב' משנה ט'), אלא שהשם יתברך לא רצה בכך מפני הדור שאינו כדאי והיו יכולים לטעות דתורה ירושה, כי אלמלי זכו ישראל שמשרע"ה נכנס לארץ והיה הוא זוכה לכתר מלכות לגמרי לזרעו אחריו, כי היה גמר התיקון וכמה שכתוב בזוהר דמשה הוא הגואל דלעתיד ג"כ ונשמת משיח שיזכה אז למלכות עולמים אבל לא הגיע הקץ עדיין ועל כן נאמר לו אל תקרב הלום, ולא זכו על ידו אלא לקבלת התורה שכל אומה ולשון לא רצו לקבלה ומאסו בה, רק ישראל הם אוהבי התורה באמת והם שורש התורה עצמה כידוע, והגרים הם כמו יתר ותוספת על בני ישראל ויתרון ארץ בכל הוא, שגם מה שהוא כמו יתר ודבר שלא לצורך יש בו יתרון ותועלת, וכל יקר ראתה עינו של רבי עקיבא מה שלא ראה משרע"ה (במדבר רבה פרשה י"ט), והוא מבני גרים (עיין גיטין צ"ז ע"א), ונתקררה דעתו של משרע"ה כשהגיעו להלכה אחת ואמר זו הלכה למשה מסיני כמה שכתוב במנחות (כ"ט ע"ב), היינו שראה שאלמלא הוא היה המתחיל והמקבל תורה מסיני ומוסר לישראל לא היה רבי עקיבא יודע כלום, וכל השגתו היה רק על ידי שלמד התורה שקיבל משה מסיני, והכל כלול בתורה רק שבתורה שבכתב הוא בהעלם ובתורה שבעל פה הוא בהתגלות, ורבי עקיבא הוא יסוד תורה שבעל פה כמה שאמרו (יבמות ס"ב ע"ב) דהיה העולם שמם עד שבא רבי עקיבא ושנאה לרבותינו שבדרום, ובירושלמי דשקלים (פרק ה' הלכה א') דהוא יסד כללים ופרטים, וכן אמרו בכמה דוכתי הלשון עד שבא רבי עקיבא ולימד כו', ועל כן היה בן גרים כי אהבת התורה בהתגלות הוא אצל הגרים ביותר, כי בני ישראל הקב"ה הוציאם מעבדות לחרות ועשאם ממלכת כהנים ואחר כל זה קרבם לפני הר סיני שהוא קירבם וכפה הר כגיגית (שבת פ"ח ע"א), וגם כשהדר קבלוה מאהבה בימי אחשורש היה מאהבת הנס וההצלה, אבל הגר הניח שלות עולם הזה והפקרות שהיה לו בין האומות בתאות, ובא לגדור עצמו מרצון עצמו ולהדבק בישראל הדוויים ושפלים וסחופים בעולם הזה דרק בעניותך עליך יפול ואין מקבלין גרים בימי דוד ושלמה והמתגייר לאהבת איזה דבר (יבמות כ"ד ע"ב), רק בשביל אהבת התורה מקרב את עצמו ומכניס עצמו תחת עול מלכות שמים, וכמו שאמרו ז"ל דעל כן הזהירה תורה על אהבת הגר לאהוב אותו ג"כ, ובתנחומא פרשת נח דכפיית ההר היה על תורה שבעל פה שצריכה יגיעה גדולה ואין לומדה אלא מי שאוהב השם יתברך בכל לבו ובכל נפשו ולא מי שאוהב עושר ותענוג ע"ש, והשם יתברך כפה לישראל על זה, היינו שאצלם אפילו אם למראה עין אין כן, עצמותם ושרשם באמת הם זרע אברהם אוהבי שמושרש בהם אהבת השם יתברך ואהבת תורתו, ולפיכך יוכל לכפותם ג"כ על זה, וכמה שכתב רמב"מ פרק ב' מהלכות גזילה בטעם כופין עד שיאמר רוצה אני, לפי שעצמות רצונו באמת כן רק השאור שבעיסה מעכב וכשכפהו עד שתשש כח יצרו ואמר רוצה אני סגי דהוא רצונו האמיתי ע"ש, וזהו רק בישראל ועל כן עיקר שורש התורה שבעל פה אינו אלא בלבבות בני ישראל, וכמו שאמרו ז"ל (תנחומא תשא סי' ל"ד) לפי שעתידין אומות העולם לתרגם התורה ולומר אנו ישראל כו' אמר הקב"ה מי שמסטורין שלי בידו כו', וכידוע דתורה שבעל פה הוא שורש כנסת ישראל, ולפיכך אהבת התורה שבלבבות בני ישראל היא באמת ביתר שאת, מאחר שהוא אצלם בעצם ובשורש, מכל מקום מצד ההתגלות בעולם הזה שהוא עולם הבחירה וההשתדלות דמעשה ידי אדם הוא ניכר ומתגלה בגרים יותר, וכן אמרו בפסחים צ"א ב' דגרים מדקדקין במצות יותר ע"ש בתוס', ובתוס' קדושין ע"א א', ועל כן זכה רבי עקיבא בן גרים להיות יסוד תורה שבעל פה, וכן קבלת התורה נכתב בפרשת יתרו ראש הגרים שנתגלה בו אהבת התורה ביתר שאת שהניח כבודו ועשרו שישב ברומו של עולם לילך למדבר שממה, ללמד שאין הקב"ה נותן תורה אלא לאוהב תורה וכמה שאמרו (דברים רבה פרשה ז') על פסוק בני אם תקח אמרי שאין התורה אצלו כמי שיש לו בת בוגרת ורוצה להשיאה, רק למי שאוהב התורה ומשתוקק לה שהוא יגע בה, וכמה שאמרו (מגילה ו' ע"ב) לא יגעתי ומצאתי אל תאמן, ולפיכך זכה יתרו לסעודת תלמידי חכמים עם אהרן וכל זקני ישראל ליהנות מזיו השכינה שהוא קיום חיי עולם אשר נטע בתוכינו, ואהרן הוא כתר כהונה, וזקני ישראל הם נגד כתר מלכות, שמשרע"ה היה עומד ומשמש באותו סעודה והניח המלכות לזקני ישראל שהם המנהיגים את ישראל ומעמידין אותן, וכמה שכתוב בשמות רבה על פסוק לך ואספת את זקני ישראל, ולפני מלוך מלך היו דורות השופטים, והם הנקראים זקינים בריש אבות והם הסנהדרין זקני העדה היו במקום המלך, וחותן משה הוא נגד כתר תורה שבו היה מתגלה אהבת התורה ביותר:
גיטין נז, ב
אמר רבי חייא בר אבין אמר רבי יהושע בן קרחה סח לי זקן אחד מאנשי ירושלים בבקעה זו הרג נבוזראדן רב טבחים מאתים ואחת עשרה רבוא ובירושלים הרג תשעים וארבע רבוא על אבן אחת עד שהלך דמן ונגע בדמו של זכריה לקיים מה שנאמר (הושע ד, ב) ודמים בדמים נגעו אשכחיה לדמיה דזכריה דהוה קא מרתח וסליק אמר מאי האי אמרו ליה דם זבחים דאשתפוך אייתי דמי ולא אידמו אמר להו אי אמריתו לי מוטב ואי לאו מסריקנא לבשרייכו במסרקי דפרזלי אמרי ליה מאי נימא לך נבייא הוה בן דהוה קא מוכח לן במילי דשמיא קמינן עילויה וקטלינן ליה והא כמה שנין דלא קא נייח דמיה אמר להו אנא מפייסנא ליה אייתי סנהדרי גדולה וסנהדרי קטנה קטל עילויה ולא נח בחורים ובתולות קטל עילויה ולא נח אייתי תינוקות של בית רבן קטל עילויה ולא נח א"ל זכריה זכריה טובים שבהן איבדתים ניחא לך דאבדינהו לכולהו כדאמר ליה הכי נח בההיא שעתא הרהר תשובה בדעתיה אמר ומה אם על נפש אחת כך ההוא גברא דקטל כל הני נשמתא על אחת כמה וכמה ערק אזל שדר שטר פרטתא בביתיה ואגייר. תנא: נעמן גר תושב היה. נבוזראדן גר צדק היה. מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים. מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, מאן אינון? שמעיה ואבטליון.
רמב"ם הקדמה למשנה תורה
(ח) אנטיגנס איש סוכו ובית דינו קיבלו משמעון הצדיק ובית דינו. ויוסף בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלים ובית דינם קבלו מאנטיגנס ובית דינו. ויהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי ובית דינם קבלו מיוסף ויוסף ובית דינם. יהודה בן טבאי ושמעון בן שטח ובית דינם קבלו מיהושע ונתאי ובית דינם. שמעיה ואבטליון גרי הצדק ובית דינם קבלו מיהודה ושמעון ובית דינם. והלל ושמאי ובית דינם קבלו משמעיה ואבטליון ובית דינם. ורבן יוחנן בן זכאי ורבן שמעון בנו של הלל הזקן קבלו מהלל ובית דינו.
רבי עובדיה מברטנורא אבות א, י
שמעיה ואבטליון – גרי צדק היו כא, ומבני בניו של סנחריב הם. ושמעתי שמפני שהיה אבטליון אב בית דין נקרא בשם זה, שפירושו אב לקטנים. כי טליא בלשון ארמי, קטן, כמו [מגילה ה'. ע"ב] א"ר יוחנן כד הוינא טליא, כשהייתי קטן. לייתו טליא וטלייתא [יבמות קי"ד ע"א] יביאו קטן וקטנה. אף כאן אבטליון אביהן של יתומים קטנים:
ריב"א – מנחת יהודה (שמות כא, א – ריש פרשת משפטים)
לפניהם – פרש"י ולא לפני עכו"ם. וקשי' למה לי קרא למעוטי עכו"ם הא אפילו גרים פסולים לדון כדאית' פ"ב דקדושין גבי אושפיזכניה דרב אדא בר אהבה וכ"ש עכו"ם וי"ל דהא דגר פסול לדון היינו היכא שיש ישראל שיודעין לדון אבל היכא שאין ישראל לא ותדע שהרי שמעיה ואבטליון גרים היו והיו דנין את ישראל לפי שלא היה בישראל חשוב כמותם. כפר"מ מקוצי. וי"מ פתרון המקרא כן כי לא כצורנו צורם ואויבינו פלילים בתמי' כלומר כיון שלא כצורנו צורם איך נכון שיהיו אויבינו פלילים. וא"כ כשאויבינו פלילים זהו עדות לעלוי יראתם כ"ש.
מגן אבות (רשב"ץ) אבות א, י
הפירוש שמעיה ואבטליון גירי צדק היו כמו שנזכר באגדת הנזקין שהיו מבני בניו של סנחריב וכן במסכת יומא בפרק בא לו מוכיח כן שאמר להם כהן גדול ייתון בני עממין לשלם. ויש תימא שהרי היו נשיא ואב בית דין כמו שאמרו בפרק אין דורשין ואמרו בגמרא כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך ואע"פי שאמרו באחרון מקדושין ובפ' החולץ שאם אמו מישראל מקרב אחיך קרינא ביה זהו לענין שאר שררות אבל לענין נשיאות שהוא דומה למלך שהרי שניהם הם בכלל אשר נשיא יחטא כמו שהוא מוכיח במס' הוריות בפ' כהן משיח היה נראה כי כמו שהגר פסול למלכות אפי' אמו מישראל ולזה נענשו חכמי ישראל כשהחניפו לאגריפס ואמרו לו אחינו אתה מפני שהיתה אמו מישראל כמו שהוא מוזכר במסכת סוטה פרק אלו נאמרין כן הנשיא אינו כשר לנשיאות עד שיהיו אביו ואמו מישראל ואפילו להיות דיינין בחליצה צריך שיהיה אביו ואמו מישראל כי כן אמרו בגמרא פרק מצות חליצה ועוד שבודאי שמעיה ואבטליון הם עצמם היו עכו"ם ונתגיירו וכן מוכיח בראשון משבת שאמר הלל מלא הין מים שאובין פוסלין את המקוה שחייב אדם לומר בלשון רבו והנסחא המדוקדקת היא מלא אי"ן באל"ף וזהו שאמר שחייב אדם לומר בלשון רבו כי כן היה לשון רבו שמעיה שקבל ממנו כי לא היה יכול לומר הין לפי שהיה גר והעכו"ם אינם יכולין לומר ה"א ולא חי"ת ולא עי"ן ולא כ"ף רפה כמו שהוא מפורס' מהעכו"ם ובמקו' הי"ן היה אומר אי"ן והלל היה אומר בלשון רבו ומזה היה נראה כי הוא היה עכו"ם ונתגייר וכן נראה ממה ששנינו בעדיות והביאוה בפרק מי שמתו שאמרו על אותה שפחה שהשקוה שמעיה ואבטליון דוגמא השקוה כלומר גיורת כיוצא בהן. על כן יש לתמוה איך מנוהו נשיא ושמא כיון שלא היה בישראל כמוהו בקבל' הוא היה ראוי יותר מכולן כי לא פסלה תורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם בישראל אבל אם אין כיוצא בהן בישראל הם קודמין וכן בפסחים בפ' אלו דברים אמר להם הלל לבני בתירא מי גרם לכם שאעלה מבבל ואהיה נשיא עליכ' עצלות שהיתה בכם שלא שמשתם שני גדולי הדור שמעיה ואבטליון שאעפ"י שהם היו נשיאי' כשמצאו יותר גדול מהם נסתלקו מהנשיאות ומנוהו עליהם. ובראשון מע"ז וכן בסנהדרין פ' ארבע מיתות ובפ' שור שנגח ארבעה וחמשה אמרו אשר יעשה אותם האדם וחי בהם ואפילו עכו"ם ועוסק בתורה הרי הוא ככהן גדול וכל שכן גר צדק שהוא קודם אם אין בישראל כמוהו. ואמרו בהוריות פרק אחרון יקרה היא מפנינים יקרה היא מכהן גדול הנכנס לפני לפנים.
יבמות מה, ב
רבא אכשריה לרב מרי בר רחל ומנייה בפורסי דבבל ואע"ג דאמר מר (דברים יז, טו) שום תשים עליך מלך דכל משימות שאתה משים אל יהו אלא מקרב אחיך האי כיון דאמו מישראל מקרב אחיך קרינן ביה
מהר"ל דרך חיים א, יא
והזוג הזה אמרו עליהם שהיו מקהל גרים, וכך מוכח בגיטין (נז:), דאמר מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים, ומאן נינהו שמעיה ואבטליון. וכן מוכח ביומא (עא:), דאמר כד חזיוהו שמעיה ואבטליון דקא אתו, שבקוהו ואזלו בתר שמעיה ואבטליון. לבסוף אתו שמעיה ואבטליון לאפטורי מיניה דכהן גדול. אמר, ייתון בני עממיא לשלם. פירש רש"י, לשון גנאי, לפי שבאו מבני בניו של ססרא*. וכן כתב הרשב"א, לפי שהם גרים. אבל בודאי אין הפירוש שהם עצמם היו גרים, שאם כן איך אפשר למנותן נשיא ואב בית דין, שהרי כל משימות שאתה משים לא יהיו אלא מקרב אחיך. אלא שבאו מן גרים, ובודאי אמן מישראל היו, ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב בית דין. אבל יש שפירש כי הם עצמם גרים היו. בודאי זה טעות גמור, כי היה האחד נשיא, והב' אב בית דין, כדמוכח בחגיגה (טז:).
תוספות יום טוב אבות א, י
שמעיה ואבטליון. פירש הר"ב גרי צדק היו. וכך כתב הרמב"ם בהקדמתו לחבור משנה תורה ומשמע שהם בעצמם היו גרי צדק ולא יתכן כיון שהיו נשיא ואב בית דין כדפירש הר"ב במשנה ד' ואין גר כשר לדון כדפירש הר"ב במשנה ב' פרק ד' דסנהדרין [כל שכן להיות אב בית דין כדתנן במשנה ד' פרק קמא דהוריות]. וזה לשון רבינו ליווא בספר דרך חיים שמעיה ואבטליון אמרו שהיו מקהל גרים. וכן מוכח בגיטין [דף נ"ז ע"ב] ויומא [דף ע"א ע"ב]. אבל אין הפירוש שהם עצמם היו גרים. שא"כ איך אפשר למנותן נשיא ואב בית דין. אלא שבאו מן גרים ובודאי אמן מישראל היו ולכן היו מותרים למנותן נשיא ואב בית דין. אבל יש שפירשו כי הם עצמם גרים היו בודאי זה טעות גמור. ע"כ:
שולחן ערוך חושן משפט ז, א
ב"ד של ג' שהיה אחד מהם גר הרי זה פסול לדון לישראל אא"כ היתה אמו (או אביו) (מרדכי בשם תוס' פ"ב מ"ח) מישראל וגר דן את חבירו הגר אע"פ שאין אמו מישראל (וע' בי"ד סי' רס"ט):
כנסת הגדולה הגהות בית יוסף חושן משפט ז
א. דף ז' עמוד ב' שטה כ"ה: וכ"ש לאביו מישראל אע"ג דאין אמו מישראל וכו'. נ"ב: אמר המאסף עמד השואל בבית המדרש ושאל על איש יהודי יצריה אלבשיה ובעל בת אל נכר, והוליד ממנה בן ונתגייר אותו הבן, אם כשר וראוי למנותו פרנס על הצבור או לא. והשיבו בה זוגא דרבנן הי' ולא כוונו בשמועת' זה אוסר וזה מתיר, ומרוב ענותנות' נקר' נקראתי להכריע ביניהם…. (מפלפל באריכות מה הדין בנולד מישראל וגויה או ישראל וגיורת או גוי וישראלית או גר וישראלית, לעניין מלכות ושררות אחרות, לפי מעמדו של רחבעם בן שלמה ונעמה העמונית)
כל זה כתבתי דכפי מחלוקת החכמים שיחיו שלא נחלקו אלא אם ישראל הבא מן הכותים מיקרי מקרב אחיך או לא, אבל אי לא מקרי מקרב אחיך שניהם שוין לומר שהוא פסול למנותו פרנס על הצבו'. אמנם אפשר לבקש זכות לאיש הלזה להכשירו למנותו פרנס על הצבור מצד אחר. והוא ממה שכתב הרא"ש זכרונו לברכה בפרק מצות חליצה, דלא בעינן מקרב אחיך אלא במילי דשררה וכפיה, אבל יכול לדון אפילו גר גמור שאין אביו ואמו מישראל בלא שררה וכפיה ע"כ. והם דברי התוספות בפרק החולץ, ורבינו בעל הטורים ז"ל בי"ד סימן רס"ט, ולזה הסכימו הסמ"ע והב"ח. ולפי זה בנדון שלפנינו, אם בהנהגות הפרנסות ליכא שרר' וכפיה כשר למנותו פרנס על הצבור. איבר' שהרי"ף והרמב"ם ורבינו בעל הטורים ז"ל לפי מה שכתב כאן חולקים על זה, וסוברים דכל שאין אמו מישראל אינו יכול לדון אלא גר חברו, אבל ישראל אינו יכול לדון. ולפי זה היה נראה בנדון שלפנינו דכיון דהלכה זו במחלוקת היא שנויה, יכול הבעל דין לומר שאינו רוצה שידון לפניו שהוא פסול לדונו כדברי הרי"ף והרמב"ם ז"ל. אלא שראיתי להר"ש חיון ז"ל בביאורו לסימן זה כתב, דאפילו לדברי הרי"ף וסייעתו ז"ל אם קבלו עליהם גר לדון כש' דלא גרע מפסולי אחריני, ולכן בנדון שלפנינו כל שהקהל מרוצים שיהיה פרנס עליהם הרי הוא כקבלוהו עליהם ויכול להיות פרנס, ומיהו דוקא במילי דליכא שררה וכפיה מהניא הקבלה להיותו כשר ולמנותו פרנס על הצבור לכולי עלמא, אבל במילי דאיכא שררה וכפיה אפשר דאפילו קבלה לא מהניא.
איברא שלכאור' קשה, כיון שלדע' הרי"ף וסייעתו שרר' ודין שוים, מאן פליג ליה למהר"ש חיון ז"ל לומ' שלדון מהניא קבלה ולמילי דשררה וכפיה לא מהניא קבלה והא לאו מילתא היא דהא דמהניא קבלה לדין משום דמהניא הקבלה להיותם עליהם דיין, אלא דמהניא הקבלה לקבל עליהם דינו שכיון דשני הבעלי דינים מתרצים מי יאמר לה' שלא יקבלו את דינו, והרי זה כמקבל עליו פסול לדון כדתנן נאמן עלי אבא נאמן עלי אביך כו'. וזה לא שייך למילי דשררה וכפיה, שאם תועיל הקבלה צריכים הם לקבלו עליהם לרדותם במקל וברצועה, והכתוב צווח לא תוכל לתת עליך איש נוכרי, ועל זה נתחיבו שונאיהם של ישראל כלי' מפני שהחניפו לאגריפס המלך ואמרו לו אחינו אתה. ולפי זה צריך לומר דשמעיה ואבטליון מקהל גרים היו, לא שהם עצמם גרים כמו שכתב בעל תוספת י"ט בשם רבינו ליווא. האמנם הרב הנזכר בעצמו כתב שיש שפירשו שהם עצמם גרים. ואע"פ שהרב ז"ל כתב שזה טעות כבודו במקומו מונח שרבים וגדולים מן הדעת הזה, והרמב"ם מכללם כמ"ש בהקדמת היד החזקה ובפי' המשנה בפ"ק ופ"ה דעריות, והראב"ד ז"ל בפ"ה דעריות לפירוש' קמא, ורבינו עובדיה בפ"ק דאבות. וז"ל הנשר הגדול מהר"י אברבנאל ז"ל בספר נחלת אבות במשנ' שמעיה ואבטליון ואודיעך מה שראיתי בספרי הכותים, אמרו על אבטליון שהיה בחור וסדר נמוסים ודתות הרבה, ועוד היום יש ביניה' דת אחת הנקראת דת אבטליון. ואמרו שאבטליון זה עזב עבודת הצלמים שהיו ברומי והלך לבקש דת אחרת, והוא בלי ספק זה הנזכר במשנה שעם היותם גרים נשתלמו בחוכמתם, ע"כ. עיניך הרואות שדעת הרב ז"ל ג"כ היא ששמעיה ואבטליון הם עצמם היו גרים, והכי מוכח בפ"ה דעדיות דתנן הוא היה אומר אין משקין את הגיורת ולא את השפחה שהיא משוחררת וחכמים אומ' משקין, אמרו לו מעשה בכרכמית שפחה משוחררת שהיתה בירושלים והשקוה שמעיה ואבטליון, אמר להם דוגמא השקוה. ופירשו שם הרמב"ם והראב"ד ורבי עובדיה ז"ל בפירוש ראשון, דוגמא השקוה כלומר דוגמא דידהו מפני שהם היו גרים רצו להחזיק הגיור' בכל דיני ישראל ע"כ. ולשון שהיו גרים משמע שהיו עצמם גרים לא שהיו הקהל גרים ועוד אי הם עצמם לא היו גרים אלא מקהל גרים, לא שייך לומר דוגמא השקוה כיון שהיא עצמה היתה גיורת, דכל שאינה גיורת בעצמה לכ"ע משקין והרי היא כבת ישראל ועוד אם שמעיה ואבטליון לא היו הם עצמם גרים אלא מקהל גרים, מאי גריעותייהו שרצו להחזיק את הגיורת בכל דיני ישראל מפני כבודם, והלא כל שלא היו עצמם גרים לא גרעי מישראל וראוי למלכות. אלא ודאי כל המפרשים שמפרשים דוגמא השקוה בפיר' הנזכר סוברים דשמעיה ואבטליון הם עצמם היו גרים ולא מקהל גרים, וכן מתפרשין דברי רש"י ז"ל במסכ' ברכות פ' שמתו דף י"ט וכמו שנראה מדברי התוספות ז"ל שם.
מעתה צריכין אנו לייש' לפי דעת הגדולי' הללו איך נתמנו שמעיה לנשיא ואבטליון לאב ב"ד. וא"ת שקבלוהו עליהם, א"כ למה נתחייבו שונאיהם של ישראל כליה מפני שהחניפו למלך אגריפס ואמרו לו אחינו אתה הרי קבלוהו עליהם. ועוד אפשר דקבלה מהניא והכתוב אומר לא תוכל לתת עליך איש נכרי. ואו' אני חד' מתרתי, או דס"ל להנהו רבוותא דיש הפרש בין מלך לשאר שררות, דאע"ג דבשאר שררות קבלה מהניא כדאשכחן בשמעיה ואבטליון מלך שאני דבדידיה אפילו בקבלה לא מהני. והטעם בזה דכיון דיש חילוק בין מלך לשאר שררות דבשאר שררות באמו מישראל סגי ובמלך בעינן שיהא ישראל בכל צדדיו, כדתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה, איך תועיל הקבלה לכשהוא גר משני צדדיו אם באמו מישראל לא מהני קבלה כ"ש בגר משני צדדיו. אבל בשאר שררות דבאמו מישראל סגי בלא קבלה, חות דרגא דכשאין אמו מישראל בקבלה מהניא. ולפי זה מה שאמר הכתוב לא תוכל לתת עליך איש נכרי ופשטיה משמע אפי' בקבלה, היינו דוקא במלך כפשט הכתוב, אבל בשאר שררות דמשום תשים מרבינן ליה כל משימות שאתה משים לא יהו אלא מקרב אחיך או מלא תוכל לתת עליך איש נכרי כמ"ש נמוקי יוסף ז"ל בפרק החולץ, לא מרבינן להו לאיסורא אלא בלא קבלה אבל בקבלה מיהא מהניא.
אך מה שלבי מגמגם בזה, דאפי' דנימא דיש חילוק בין המלך לשאר שררות שמא היינו דוקא לשאר שררות דעלמא, אבל הנשיא שהוא במקום המלך והוא הדין ריש גלותא, כי היכי דבמלך לא מהני' קבלה אף בדידהו לא מהני', וחזרה קושייתינו למקומ' איך מינו לשמעי' נשיא. ומיהו אין גימגו' זה גימגו' אלא אם נאמ' דאף הנשיא צריך שיה' ישראל מכל צדדיו. ובאמו מישראל לחוד לא סגי דומי' דמלך. אבל אם נאמר דאף הנשי' באמו מישראל סגי כשאר שררות, לא יקשה עלינו היאך מינו נשיא לשמעיה, דכיון דיש חלוק בין מלך לשאר שררו', כשאמו מישראל ואין אביו מישראל יש חילוק ג"כ בדין קבלה דבנשיא מהניא קבלה ובמלך לא מהניא קבלה. ומסתבר דגם בנשיא כשאמו מישראל סגי בשאר שררות. או כלך לדרך זה בין במלך בין בשאר שררות בקבלה מהניא, והכתוב שאומר לא תוכל לתת עליך איש נכרי מדבר שלא בקבלה כאגריפס כדבעינן למימר קמן, אבל בקבלה מהניא. ומה שנתחייבו שונאיהם של ישראל כליה כשאמרו לאגריפס אחינו אתה הוא, מפני שהחניפו לו לומר אחינו אתה מפני שאמו מישראל וראוי למלכות הוא וכדפירש רש"י ז"ל בפרק אלו נאמרין, או מפני שאמרו לו אחינו אתה במצות וראוי אתה למלכות כמו שכתבו התוספ' בפרק החולץ, דלכלהו פירושי יוצא דהחניפו לו לומר שמן הדין היה ראוי למלכות. אבל אה"נ שאם היו או' שמן הדין לא היה ראוי למלכות אלא שהם היו מקבלים מלכותו עליהם לא היו נענשים.
ופשוט אצלי שאפילו היו מקבלים עליהם מלכותו לא היתה מועלת אותה קבלה, שהכל היה מפני האונס שיראים היו למחות בו שלא יהרגם, כענין בבא בן בוטא. ומי לא עסקינן כשמלך הורדוס שכולם הודו במלכותו מפני היראה, ואף על פי כן לא הועילה לו אותה קבלה כיון שמלך בזרוע שלא ברצון חכמים, וכל זה מבואר בתוספ' פ' אלו נאמרים. אבל אה"נ שאם היו מתחלה מקבלים את הורדוס המלך ברצון כל ישראל היתה מועלת לו אותה קבלה. והדברים צריכים תלמוד, דלשון הכתו' דלא תוכל לתת עליך איש נכרי מוכ' דלא מהני אפי' בקבלה, מדתל' הדבר בממנה ובנותן ואמר לא תוכל תת עליך איש נכרי.
ולענין פסק' דדינא דאתינן עלה, כיון דלמפרשי' ז"ל שסוברי' ששמעו' ואבטליון הם עצמם הוו גרים מוכרחים לומר דבקבלה מהני לפחות בשאר שררות. ואפי' למפרשים שסוברים דלא היו הם עצמם גרים אלא מקהל גרים, לא בא בדבריהם מבואר דאפי' בקבלה לא מהניא אפי' לשאר שררות, כל שקבלוהו עליהם הקהל ומרוצים במינוין יכול לדון אפי' במילי דשררה וכפיה כן נ"ל.
ברכי יוסף חושן משפט ז
ו. נשאל הרב כנסת הגדולה (הגב"י אות א) על איש יהודי שבא על העכו"ם והוליד ממנה בן, ונתגייר אותו הבן, אי כשר למנותו פרנס על הצבור. ונחלקו זוגא דרבנן, זה מכשיר וזה פוסל, והרב ז"ל האריך בזה, וסוף דבר כתב וז"ל, אפשר לבקש זכות לאיש הלזה ממ"ש הרא"ש (סנהדרין פ"ד סי' י) דלא בעינן מקרב אחיך אלא במילי דשררה וכו', ומיהו במילי דליכא שררה וכפיה מהניא הקבלה וכו', ולפ"ז צ"ל ששמעיה ואבטליון מקהל גרים, לא שהם עצמם היו גרים וכו', ולפי דעת הגדולים שהיו גרים איך נתמנו לנשיא ואב"ד וכו', ואומר אני דס"ל דאף דבשאר שררות קבלה מהניא, כדאשכחן בשמעיה ואבטליון, מלך שאני, דאפילו בקבלה לא מהני, והטעם דיש חילוק בין מלך לשאר שררות, דבשאר שררות באמו מישראל סגי, ובמלך בעינן שיהיה ישראל מכל צדדיו, כדתניא בתוספתא (סנהדרין פ"ד ה"י) אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה, ואיך תועיל הקבלה כשהוא גר משני צדדיו וכו', אך מה שלבי מגמגם וכו' הנשיא שהוא במקום המלך וכו' ומסתברא דגם בנשיא כשאמו מישראל סגי כשאר שררות וכו', ולענין פסקא דדינא דאתינן עלה כיון דלמפרשים שסוברים דשמעיה ואבטליון היו גרים מוכרח דקבלה מהניא לפחות בשאר שררות ואפילו וכו' כל שקבלוהו עליהם הקהל ומרוצים במינויו יכול לדון אפילו במיני דשררה וכפיה. כן נ"ל. עכ"ל. ואם אמרנו נבא העיר בכל דברי קדשו זה מעלה ארוכ'ה לכן אקצר ואעלה, רק זה אומר דקצת קשה בדברי הרב, במ"ש משום יתובי דעתא דעת קדושים הרמב"ם (הקדמת היד. ועדיות פ"א מ"ג) והראב"ד (עדיות שם) ורבינו עובדיא (עדיות שם ואבות פ"א מ"י) וסיעתם, דס"ל דהם עצמם היו גרים, דס"ל דקבלה מהניא בשאר שררות ואהניא לקבולינהו בשמחה לשמעיה ואבטליון לנשיא ואב"ד משא"כ במלך, וטעמא טעים דבעינן במלך שיהא ישראל מכל צדדיו, כדתניא בתוספתא וכו', ובנשיא באמו מישראל סגי וכו'. ואיכא למידק דהרב ז"ל אתא לתרוצי לדעת הרמב"ם והראב"ד, שהם מכלל הסוברים דשמעיה ואבטליון גרי צדק הוו הם עצמם, ובפירושא אתמר בהרמב"ם פ"א דמלכים (ה"ד) דגם במלך אם היתה אמו מישראל סגי, והראב"ד מדלא השיגו שמעינן דהכי סבר כידוע, ומאחר שכן איך כתב דקבלה מהניא לדעת מאן דס"ל שהם היו גרים בשאר שררות, וטעמא דסגי באמו מישראל, משא"כ במלך בעינן שיהא ישראל מכל צדדיו, והרי הרמב"ם והראב"ד ס"ל דגם במלך באמו מישראל סגי, ואם כן אפה לא עמד טעמ'ו אך בחלקו'ת ישית בין מלך לשאר שררות, דמלך בעי ישראל מכל צדדיו, ותו מאי האי דקאמר כדתניא בתוספתא אין מעמידין מלך אלא מן המשיאין לכהונה, דמשמע דמהא מוכח דבעינן ישראל מכל צדדיו, והרי אף למאי דנהיגי הכהנים סלסול בעצמן גר דנשא ישראלית או ישראל שנשא גיורת הבת כשרה לכהונה, וא"כ מהתוספתא מוכח להפך, דלא בעינן ישראל מכל צדדיו. אמנם לזה יש לומר דהרב אזיל לטעמיה, שבספר דינא דחיי לאוין רכ"א, הקשה על התוס' (סוטה מא: ד"ה מצוה) והרב הנמקי (יבמות לב ב) דאמרי תרוייהו דלמלך בעי ישראל מכל צדדיו מהתוספתא ומרחבעם, ותירץ דכותנם שאמרו ישראל מכל צדדיו היינו לאפוקי אחד מהם עכו"ם אבל באחד ישראל ואחד גר סגי לכהונה ולמלכות. ע"ש. וא"כ הכא נמי זה כונת הרב באומרו דבעינן ישראל מכל צדדיו, ואדרבא כתב כדתניא בתוספתא ולהורות נתן עוצם כונתו באומרו דבעינן ישראל מכל צדדיו, ונמצא לפי זה דההפרש שיש בין שאר שררות למלכות היינו דבשאר שררות באמו מישראל ואביו עכו"ם כשר, ולמלך אין שוה, רק בעינן אחד ישראל ואחד גר.
אמנם אכתי ק"ק על הרב ז"ל, דמדברי הרמב"ם פ"א מהלכות מלכים (ה"ד) משמע דמלך ושאר שררות שקולים הם, וכמאי דכתיבנא לעיל אות ב'. ע"ש באורך. ותו דהרב ז"ל מסיק דנשיא הוא שוה לשאר שררות וסגי באמו מישראל, ולפי האמור היינו אפילו אביו עכו"ם, והרי כתב הרמב"ם דהנשיא הוא ראש הסנהדרין, וא"כ הוא דן דיני נפשות, והוא עצמו כתב בהגהותיו להרמב"ם פ"ב דסנהדרין, דדיני נפשות שוים למלך, ומאי דנקט הרמב"ם שם הכשר אמו מישראל בבית דין של שלשה, היינו משום דשם איירי באב עכו"ם ואם בישראל, והא לא מהני לדיני נפשות. ע"ש. ומאחר שכן הכא דקאי הרב על הרמב"ם והראב"ד ורבינו עובדיה, דס"ל דהם עצמם היו גרים, היכי קאמר דנשיא באמו מישראל סגי, והכונה לפי מאי דאמרן אפילו אביו עכו"ם, הרי הרמב"ם והראב"ד לדעתו לא סברי הכי לדיני נפשות, וגם רבינו עובדיה פרק אחד דיני ממונות (סנהדרין פ"ד מ"ב) כתב דאמו מישראל לא סגי לדיני נפשות, והנשיא הוא ראש הסנהדרין, ונמצא דהדרא קושיא לדוכתא, איך נתמנו שמעיה ואבטליון לדיני נפשות, דכיון דלהך שינוייא במלך לא מהניא קבלה ה"ה לנשיא ואב"ד, דאין טעם לחלק ביניהם כיון דדינם שוה, דנשיא הוא ראש הסנהדרין והאב בית דין משנהו, כמ"ש הרמב"ם (הל' סנהדרין פ"א ה"ג) והוא מהתוספתא (סנהדרין פ"ח ה"א), כדתרגמה מרן בכ"מ לדעתו בריש סנהדרין, וא"כ הנשיא ואב"ד דנים דיני נפשות, ואינהו משפירי שפירי סנהדרי גדולה, ולא סגי באם ישראל ואב עכו"ם, רק כדין המלך. ומה שצדד בתירוץ אחר, דגם במלך מהניא קבלה, מר ניהו תבריה לגזיזיה דקרא קאמר לא תוכל לתת עליך, ומוכח דלא מהני קבלה. ועיין בערוך ערך דגם ובתשב"ץ ח"א סוף סימן ל"ג.
ומצאתי להרשב"ץ בספר מגן אבות הנדפס מחדש (אבות פ"א מ"י), דעל מבוכה זו ישב, דהוכיח דהם עצמם היו גרים, וא"כ יש לתמוה היאך מנוהו נשיא, דכמו דגר שאמו מישראל פסול למלכות כן הנשיא, והאריך בזה ומסיק וז"ל, ושמא כיון שלא היה בישראל כמוהו בקבלה, הוא היה ראוי יותר מכולן, כי לא פסלה תורה גרים אלא בשיש כיוצא בהם בישראל, אבל אם אין כיוצא בהם בישראל הם קודמין. עכ"לט. ולפי מה שהוכיח דינו הרב כנה"ג מכח מה שקבלו שמעיה ואבטליון דמוכרח דקבלה מהניא בשאר שררות, ויצא לידון בנדונו דכל שקבלוהו יכול לדון אפילו במילי דשררה, הן נסת'ר מחמת'ו דהרשב"ץ, דטעם שמעיה ואבטליון לאו משום דקבלה מהני, אלא דלא היה כיוצא בהן בישראל, ולעולם דקבלה לא מהניא אפילו לשאר שררות. וכן משמע מדברי הטור ביורה דעה סימן רס"ט דבדבר של שררה וכפיה לא מהני קבלה, ולא אשכחן מאן דפליג בהא.
ותצא דינ'א דמי שאביו מישראל ואמו מעכו"ם ונתגייר לא מצו הקהל לקבלו למילי דשררה וכפיה, דמקרב אחיך בעינן, ואין זה מקרב אחיך, וכדעת ההוא זוגא דרבנן שהביא הרב, דשניהם מודים דאם אינו מקרב אחיך לא אריך למנוייה כי ישתרר על ישראל כנ"ל.
יומא עא, ב
ת"ר מעשה בכהן גדול אחד שיצא מבית המקדש והוו אזלי כולי עלמא בתריה כיון דחזיונהו לשמעיה ואבטליון שבקוהו לדידיה ואזלי בתר שמעיה ואבטליון לסוף אתו שמעיה ואבטליון לאיפטורי מיניה דכהן גדול אמר להן ייתון בני עממין לשלם אמרו ליה ייתון בני עממין לשלם דעבדין עובדא דאהרן ולא ייתי בר אהרן לשלם דלא עביד עובדא דאהרן:
