ח – רבי עקיבא בן גרים | דף מקורות | הרב יונדב זר

הלכה ח – רבי עקיבא בן גרים

פסחים מט, ב

תניא: אמר רבי עקיבא: כשהייתי עם הארץ, אמרתי 'מי יתן לי תלמיד חכם ואנשכנו כחמור'. אמרו לו תלמידיו: רבי, אמור 'ככלב'! אמר להן: זה נושך ושובר עצם וזה נושך ואינו שובר עצם.

מנחות כט, ב

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שעלה משה למרום, מצאו להקב"ה שיושב וקושר כתרים לאותיות. אמר לפניו: רבש"ע, מי מעכב על ידך? אמר לו: אדם אחד יש שעתיד להיות בסוף כמה דורות, ועקיבא בן יוסף שמו, שעתיד לדרוש על כל קוץ וקוץ תילין תילין של הלכות. אמר לפניו: רבש"ע, הראהו לי! אמר לו: חזור לאחורך! הלך וישב בסוף שמונה שורות, ולא היה יודע מה הן אומרים. תשש כחו. כיון שהגיע לדבר אחד, אמרו לו תלמידיו: רבי, מנין לך? אמר להן: הלכה למשה מסיני! נתיישבה דעתו. חזר ובא לפני הקב"ה, אמר לפניו: רבונו של עולם, יש לך אדם כזה ואתה נותן תורה ע"י? אמר לו: שתוק! כך עלה במחשבה לפני! אמר לפניו: רבונו של עולם, הראיתני תורתו – הראני שכרו. אמר לו: חזור לאחורך. חזר לאחוריו. ראה ששוקלין בשרו במקולין. אמר לפניו: רבש"ע, זו תורה וזו שכרה!? א"ל: שתוק! כך עלה במחשבה לפני!

גיטין נו, א

שדר עלוייהו לנירון קיסר. כי קאתי, שדא גירא למזרח – אתא נפל בירושלים, למערב – אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות השמים – אתא נפל בירושלים. א"ל לינוקא: פסוק לי פסוקיך! אמר ליה: (יחזקאל כה, יד) 'ונתתי את נקמתי באדום ביד עמי ישראל' וגו'. אמר: קודשא בריך הוא בעי לחרובי ביתיה, ובעי לכפורי ידיה בההוא גברא! ערק ואזל ואיגייר, ונפק מיניה ר"מ.

עירובין יג, ב

א"ר אחא בר חנינא: גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שאין בדורו של רבי מאיר כמותו. ומפני מה לא קבעו הלכה כמותו? שלא יכלו חביריו לעמוד על סוף דעתו, שהוא אומר על טמא טהור ומראה לו פנים, על טהור טמא ומראה לו פנים. תנא: לא ר"מ שמו אלא רבי נהוראי שמו, ולמה נקרא שמו ר"מ? שהוא מאיר עיני חכמים בהלכה. ולא נהוראי שמו אלא רבי נחמיה שמו, ואמרי לה רבי אלעזר בן ערך שמו, ולמה נקרא שמו נהוראי? שמנהיר עיני חכמים בהלכה. אמר רבי: האי דמחדדנא מחבראי – דחזיתיה לר' מאיר מאחוריה, ואילו חזיתיה מקמיה – הוה מחדדנא טפי. דכתיב: (ישעיהו ל, כ) 'והיו עיניך רואות את מוריך'.

*שער הגלגולים לו

גם א"ל מורי ז"ל, כי נצוצות נשמות שורש קין היו נתונות בתוך הקליפה של סיסרא, כמבואר אצלינו שם. כי לכך יעל נתנה היתד ברקתו, כי שם מוח הדעת של החו"ג, אשר משם שרש קין כנזכר לעיל. והנה גם נצוץ ר' עקיבא שם היה, ולכן נולד ר' עקיבא מבני בניו של סיסרא כמ"ש רז"ל.

*דברי סופרים לד

הרע שונא את הטוב ואין חושק לידבק בו כלל, וכידוע מה שכתוב (בראשית רבה פנ"ט) אין ארור מדבק בברוך ולא אמרו בהיפך אין ברוך וכו’ רק שהארור אין רוצה, ואף דשם אליעזר רצה היינו לפי שהיה מוכן לצאת מכלל ארור לכלל ברוך כמה שכתוב (שם פ"ס) על פסוק בא ברוך ד', וע"כ לא אמר בהדיא רק ברמז אולי לא וגו' כי עדיין לא יצא לכלל ברוך עד הזדמנות רבקה, ובהתחלת הליכתו התחיל גם כן דבר זה דיציאתו לברוך וע"כ הרגיש קצת מזה ומכל מקום לא רצה לזה בהתגלות כי עדיין היה ארור מצד ההתגלות, וגבי רבקה אמרו גם כן [בב"ר פ"ס] על פסוק ואיש לא ידעה אפילו אדם לא תבע בה על שם לא ינוח שבט הרשע וגו' שאין לו שום חשק ונייחא לחלק הרע מחלק הטוב, ואשת פוטיפר אז"ל (הובא ברש"י מקץ) דראתה באצטגנינות שישא בתה והיה לה שייכות, ובפרעה שתבע למיילדות לדבר עבירה והם יוכבד ומרים, נראה לי לפי שמשה רבינו ע"ה קיבל גרים וערב רק ממצרים וממרים יצא דוד ומשיח דנהרו אליו עמים רבים ואז"ל (שוחר טוב כל אחד) דיבא רק לתת מצות לאומות ומצד זה היש לומר קצת שייכות להם, וכל זה באותם שלא נתחברו באמת רק שהיש לומר חשק ע"כ הוא על ידי קצת שייכות, ואותם שנתחברו באמת כשלמה ושמשון וכן אחשורש ואסתר ושכם עם דינה וזמרי עם כזבי ויעל גם סיסרא, ודאי היה להם שייכות שהיה איזה ניצוצי קדושה ברע ההוא שהיה חושק לידבק בקדושה השייכות לו, וכדרך שאמרו בעשרה מאמרות (מאמר אכ"ח) דמיעל יצא רבי עקיבא, וכן כזבי כתב האריז"ל דהיא נשמת דינה וכן בכולם החשק היה מצד הני"ק וע"כ נדבק באמת, וכן להיפך פעמים האהבה מצד הרע שיש בהטוב ועל ידי זה נדבק, וזה סוד מ""ש ברעל מנת (זוה"ק ח"ג רע"ו.) באסתר דהיה שדית במקומה, ופירוש האריז"ל דהוא צד הרע שבה מעץ הדעת טוב ורע שהפרידתו ממנה כשזכתה לנבואה ורוח הקודש, והחלק ההוא הוא שאהב אחשורוש בתחלה, וע"כ אז אין אסתר מגדת מולדתה ואת עמה שהוא מצד הקדושה דא"ל שייכות לאחשורש רק למרדכי שהיתה באמנה אתו, עד אחר כך שאמרה עכשיו ברצון ליאסר למרדכי (מגילה ט"ו.) שלבשתה רוח הקודש (שם) ונכנסה לו מצד הקדושה שבה שרצתה לעורר הני"ק שבו. ותחלה כעס עליה היינו על צד הקדושה שעל זה לא היה לו אהבה עד שבא מלאך כמו שאמרו ז"ל (עיין שוחר טוב כ"ב), היינו שנתעורר הני"ק שהיה גנוז בו גם כן שביקשה היא לקלוט אז הימנו שעל ידי זה היה מחיית עמלק ואבדן המן, ואז אחר כך הגידה עמה ומולדתה.

*פוקד עקרים ה

[יב] ואלו לא חמל היה על ידי זה קליטת הניצוץ קדושה שבו כנזכר לעיל, ולא היה צריך עוד לצאת מזרעו. רק על ידי שחמל – על ידי זה נשאר עדיין הניצוץ קדושה שבו, כיון שלא נשלם עדיין רצון הש"י בבחירה. ואף שסוף יצא זרע המלמד תורה ברבים, לא היה רצון הש"י ליציאת זרע זו. וכבר כתבתי במקום אחר שמה שאמרו מבני בניו של המן כו' , לא על ידי שנתגייר אחד מזרעו, דהרי אין מקבלים גרים ממנו, רק שגוי אחד מזרעו בא על בת ישראל באונס ונתעברה ממנו, והוא נקרא מבני בניו, כדקרייה קרא למגדף בן המצרי, ורק בנך הבא מעכו"ם אין קרוי בנך ונתייחס רק אחריה, אבל בן ישראלית מעכו"ם בין למאן דאמר הולד כשר בין למאן דאמר ממזר – נתייחס אחר שניהם. וכן מה שאמרו מבני בניו של סיסרא כו', לפי דעת הרב רבי משה עזריה (עשרה מאמרות חקור דין ה, יא) היה מביאתו על יעל בגיותו, ולפי הגירסא בעין יעקב בהניזקין גבי בני בניו דהמן ומנו רב שמואל בר שילת, ושילת היא שם אמו אחות רבי חייא, אפשר לומר דעל כן נקרא על שם אמו, כמו רב מרי בר רחל. ועניינים כאלו שתאנס בת ישראל מעכו"ם, אף שיצאו נפשות גדולות, אין נמשך מאמיתות רצון הש"י ברצונו, דאם כן היה ממעשה ברצון, רק על צד האונס וההכרח, שאי אפשר להוציא הניצוץ קדושה בענין אחר, ועל כן בא על ידי אונס, ובביאה האסורה לבת ישראל ברצון. וכל ההצלה מהמן הוכרח להיות על דרך זה, על ידי לקיחת אסתר לאחשורש, והיא מזרע שאול, שהוא הוכרח לסבול זה בזרעו, על ידי שהשאיר בו אותו הניצוץ קדושה שיצא מזרעו. ובעמלק צריך לקלוט הניצוץ קדושה על ידי מחייתו ומחיית זרעו מן העולם דוקא, כי אין רצון הש"י שיצא מזרעו כלל.

*עשרה מאמרות חיקור דין ה, יא

ואולם לא עבר בן עזאי על הלכות דרך ארץ כשאמר בפרק בתרא דבכורות כל חכמי ישראל דומין עלי כקליפת השום חוץ מן הקרח הזה, אלא כבוד גדול נתכבדו אצלו כל חכמי ישראל ורבי עקיבא בראש, לפי שהנחש להוט אחר השום כדאיתא בבראשית רבה, ותומא שחיקא סכנתא לגלויא ביום טוב פרק קמא, ומזה למדנו בכונת בן עזאי שכל חכמי ישראל הם שומרים לתורה ומצילים אותה מדרשות צדוקים ואגדות של דופי כמו הקליפה לשום, שהוא פרי מסוגל להרבות את הדמות והיא מגינה עליו מן הנחשים, חוץ מרבי עקיבא קרח הוא, טהור מטמא, שהוא בעל הפרי עצמו, תורה שבעל פה, שום הדיינים, שום בא"ת ב"ש בפ"י וזה כחו לאלהיו הלכה למשה מסיני כי הכל נאמר למשה. באמת אמרו חכמים ז"ל דברים שלא נגלו למשה אלא כללים כללים נגלו לרבי עקיבא שזכה לידרוש אותם מדעת עצמו ומכוין להלכה, כי כשם שנפש משה רבינו ע"ה היא ממחצב התורה שבכתב ונקראת תורת משה, כך נפש רבי עקיבא ממחצב התורה שבעל פה ונקראת על שמו לפי דעתנו, שהרי סתם משנה רבי מאיר, סתם תוספתא רבי נחמיה, סתם ספרא רבי יהודה, סתם ספרי רבי שמעון, סתם סדר עולם רבי יוסי, וכלהו אליבא דרבי עקיבא, והעמידו הקב"ה בדור החרבן להגן על העולם ועל התורה שלא תשתכח. לפיכך בעד החלון נשקפה שכינה שלא יאבד סיסרא בשביל שלשלת יוחסין שהיתה גנוזה בו עד שנתעברה ממנו יעל בביאה שלישית משבע ביאות של סיסרא, שש הנה שנא ה' לא נזכרה לשבח אלא זאת דכתיב בה שכב דרך כבוד, כמה דאת אמר וישכב עמה בלילה הוא. ותיבב שכינה על איחור הצירוף מדוע בושש רכבו לבא, שהטעינו אותו רשע צרוף מרובה ברוב זוהמא שהטיל בה תחלה וסוף, חכמות שרותיה תעננה, והן עלמות תופפות אף היא תשיב אמריה לה, הלא ימצאו חלקו שלל להפשיט הבגדים הצואים בצרוף אחר צרוף, והוא רחם חד רחמתים תרי הא תלת לראש גבר אשר דרכו נסתרה ויסך אלוה בעדו. על אלה נאמר כן יאבדו כל אויביך ה', ועל רבי עקיבא וחבריו כתיב ואוהביו כצאת השמש בגבורתו:

*רסיסי לילה מו

ואחר מה שנאמר בין רגליה כרע וגו' שהוא קליטת יעל הטוב דסיסרא כמו שכתבתי בעוד מקום שמאותן ביאות יצא רבי עקיבא וכבר יצא כל כחו ממנו. נאמר ותייבב אם סיסרא כי עיקר כח הצעקה ותפלה באשה כידוע דהיא מסטרא דנוקבא כי האשה חסרה ומבקשת השלמה ממשלימה לעולם. וסיסרא היה בכחו מלביש כל כח תורה שבעל פה דרבי עקיבא ואמו שהביאתו לעולם שהיה גנוז כל זה בכחה היא היה התפשטות כחה בקול צעקה מעין קול דתפלה. אבל לא בתפלה להשם יתברך. שהיא חלק רע רק ביבבא דילה. ומאחר שכל שורש קול דיבבה היה אז מעוטף בלבוש שק דידה ודאי היה בה כל עוצם כח דיבבא. כי ודאי ענין הנזכר בכתוב אינו כספור דברים בעלמא וכשהכתוב אומר ותייבב מסתמא כל כח דיבבא שיש בעולם היה בה אז. וזה טעם מה שכתבו תוספות (ר"ה לג:) בשם הערוך דמאה קולות דראש השנה נגד מאה פעיות דפעיא אימיה דסיסרא. והיינו כי כל כח יבבא היה מלובש בה. ויבבתה על קליטת הטוב שבסיסרא שהוא העדר החיות דרע לגמרי ודאי היה בכל תוקף. ומה שכתבו מאה פעיות לא נזכר מנא להו אבל נמצא לשון זה בדברי רז"ל (ויקרא רבה פרשה כז) על פסוק מאפע ממאה פעיות שהיולדת פועה בשעה שמולידה. ולפי שזה היה דוגמת לידה שעל ידי קליטת יעל מסיסרא הוצרך לצאת גם ממנה המלובש בה ויצא על ידי יבבות הללו.

רסיסי לילה נב

אבל אצל העכו"ם יש גם כן חכמה ומברכין על חכמי אומות העולם שנתן מחכמתו ופירושו קמאי שאצלם הוא בנתינה מה שאין כן אצל חכמי ישראל שחלק וגו' כי חלק ה' עמו וכמו החלק הדבוק בהכל (מדרש רבה איכה פרשה ב, ט). ואמרו ז"ל יש חכמה בעכו"ם תאמין שנאמר והאבדתי חכמים מאדום תורה אל תאמין כי חכמתם אינה קרויה תורה כלל מאחר שהיא נפרדת מהשם יתברך. ולמדו חכמתם מאדום כי ממנו עיקר חכמת אומות העולם כי כל התפשטות חכמה בעולם הוא רק מצד התפשטות חכמת התורה בעולם ואורייתא מסטרא דגבורה נפקא (זח"ג פ, סוף ע"ב) מיצחק אבינו ע"ה שהוליד יעקב שמדתו אמת שהוא שורש התורה דכתיב בה אמת ונקראת תורת אמת שזהו עיקר התורה שהיא חכמה אמיתית הקיימת לעד. מה שאין כן חכמת העכו"ם דאין לה מציאות אלא בעולם הזה וישראל קולטים מהם הטוב השייך לחכמת התורה ויבוא יום שנאמר והאבדתי וגו' ועל כן אין לה שייכות לתורת אמת שקיימת לעולמי עולמים. ורק בעולם הזה דברישא חשוכא באה חכמה זו גם כן מסטרא דחושך ונולד עשו הקליפה הקודמת לפרי וציד בפיו וידוע דברי האריז"ל דרומז לסוד תורה שבעל פה והם נשמות רבי עקיבא שהוא שורש כל התורה שבעל פה שבידינו כמו שאמרו (סנהדרין פו.) וכולהו אליבא דרבי עקיבא. ואף דהיה מבני בניו של סיסרא היה מבני בנותיו של עשו. ור' מאיר דנפיק מנירון (גיטין נו.) שהוא שורש המשניות דסתם מתניתין רבי מאיר שהם עיקר התורה שבעל פה וכיוצא בו מסתמא יש בו עדיין איזה שורש שצריך ליקלט בישראל. ומזה נמשך אצלם החכמה חיצוניות עד שיוגמר כל קליטת הטוב ואז תאבד כל חכמתם גם כן.

דברי סופרים כח

וכן בירור התמימות דיעקב אבינו ע"ה הוא על ידי הרמאות שנהג עם לבן, כי תם נקרא מי שאינו יודע לרמות כדפירש"י, אבל תמימות יעקב לא היה מפני שא"י בתולדתו רק לפי שרצון השם יתברך כך ובמקום שרצון השם יתברך שיתנהג ברמאות היה מרמה, וגם זה בתמימות דזהו עיקר התמימות להיות נמשך רק אחר רצון השם יתברך כצאן אחר הרועה, ומדת האמת ליעקב שהוא שורש מדת האמת שהושלך ארצה בעולם הזה דכולו שקרים (בראשית רבה פ"ח) נתברר בשעה שאמר ליצחק אנכי עשו וגו', דזה נראה כדובר שקרים חס וחלילה דלא יכון נגד עיניו והוא דייקא אז קיבל הברכות דויתן לך אלקים שדרז"ל בבראשית רבה (פס"ו') יתן לך אלקותו, היינו שיהיה השם יתברך נוכח עיניו להכיר מכל דבר שהוא המנהיג ובעל הכחות דזהו פירוש אלקותו שיתן בכל דבר שיתן לו, וזהו רק מצד בירור מדת האמת שלו שהוא חותמו של הקב״‎ה (שבת נ"ה.) ועל ידי זה צורתו חקוקה בכסא הכבוד (חולין צ"א: וש"ד) ועיניו יתברך רק עליו היפך דובר שקרים דלא וגו', כי אז נתברר שכולו אמת אפילו מה שנראה כעין שקר למראית העין בעולם הזה הוא אמת גמור, כי הוא בכור באמת ליצירה ועל ידי קניו מעשו, ובהתלבשותו בלבוש עשו כל פעולת יעקב אבינו ע"ה שהיה הכל באמת לאמיתו היה זה התלבשות גמור בלבוש השייך לעשיו, רק שאצל עשו הוא החמודות שאותם היה לובש כשמשמש את אביו (בראשית רבה פס"ה) לרמאותו בפשיטת טלפיים כחזיר שיש לו סימן אחד הנגלה לטהרה כך עשו בנגלה ועל הלבוש היה יכול להראות עצמו טהור, ואותו לבוש כשלבשו יעקב על ידי זה הריח יצחק ריח בוגדיו כמה שכתוב בסנהדרין [ל"ז א',], שמה שאצל עשו נחשב לחמודות והראות טהרה, אצל יעקב נחשב זה לבגידה ופושעי ישראל שזהו חונף וצביעות, ומצד מדת יעקב שהוא רק האמת לאמיתו כשמראה רק הלבוש נחמד הוא בוגד, ויצחק הריח גם בהם ריח טוב כי אצל יעקב דהכל אמת גם הפו"י אע"‎פ שחטא ישראל הוא כמה שכתוב סנהדרין [מ"ד א']. וכמה שכתוב בגיטין [נ"ו א'] תא חזי מה בין פו"י לנביאי אומות העולם וכו’ כי אצלו יש במעמקי הלב גנוז נקודת אמת, וע"כ ר"מ גמר תורה מפומי' דאחר (חגיגה ט"ז:) כי הוא מזרע נירון קיסר (גיטין שם) מזרע עשו, וכיודע דזהו הציד בפיו דסתם מתניתין ר"מ (סנהדרין פ"ו.) שהוא יסוד תורה שבע״‎פ היה בפיו, ועד שלא ניתנה תורה ולא נבחרה אומה ישראלית היה נחשב גרים העתידים לצאת ממנו מזרעו, אבל באמת גר שנתגייר כקטן שנולד (יבמות כ"ב.) ובשם ישראל יכונה ואין נקרא עוד זרע עשו, וזה שאמרו אנכי עשו וגו' היינו אותם ני"ק שאתה מרגיש בפיו שזהו שורש עשו שהיה יצחק אוהב על ידי הציד שבפיו הוא באמת אנכי ואינן שלו כלל, כי אפילו הגרים בשם ישראל יכונה וכל שכן ר"מ דכפי הנזכר לעיל היה אמו מישראל גם כן, ומצד הגירות שבו מאביו ודאי מי שהוא מזרע אברהם יצחק ויעקב עדיף בת"ח, ואפילו פו"י מעלה זו שהוא זרע א"ו אינו אובד בחטאו ולא ניתק ממנו, וע"כ היה אחר שהוא פו"י רבו, וזהו שלימות בירור האמת אשר הוא כולו אמת שאין בו שום דבר של שקר ומלבר, כי מטתו שלימה, וכיוצא בו בכל המידות כולם.

חגיגה טו, ב

אשכחיה רבה בר שילא לאליהו א"ל מאי קא עביד הקב"ה א"ל קאמר שמעתא מפומייהו דכולהו רבנן ומפומיה דר"מ לא קאמר א"ל אמאי משום דקא גמר שמעתא מפומיה דאחר א"ל אמאי ר"מ רמון מצא תוכו אכל קליפתו זרק א"ל השתא קאמר מאיר בני אומר בזמן שאדם מצטער שכינה מה לשון אומרת קלני מראשי קלני מזרועי אם כך הקב"ה מצטער על דמן של רשעים ק"ו על דמן של צדיקים שנשפך.