גיור עבדים ושפחות

חגיגה ד, א

נשים ועבדים שאינן משוחררים וכו':

בשלמא נשים כדאמרן אלא עבדים מנלן אמר רב הונא אמר קרא (שמות כג, יז) אל פני האדון ה' מי שאין לו אלא אדון אחד יצא זה שיש לו אדון אחר הא למה לי קרא מכדי הכל מצוה שהאשה חייבת בה עבד חייב בה כל מצוה שאין האשה חייבת בה אין העבד חייב בה דגמר לה לה מאשה אמר רבינא לא נצרכה אלא ולמי שחציו עבד וחציו בן חורין דיקא נמי דקתני נשים ועבדים שאינן משוחררין מאי שאינן משוחררין אילימא שאינן משוחררין כלל ליתני עבדים סתמא אלא לאו שאינן משוחררין לגמרי ומאי נינהו מי שחציו עבד וחציו בן חורין ש"מ:

רמב"ם איסורי ביאה יב, יא

העבדים שהטבילו אותם לשם עבדות וקבלו עליהם מצות שהעבדים חייבים בהם יצאו מכלל העכו"ם ולכלל ישראל לא באו לפיכך השפחה אסורה לבן חורין אחד שפחתו ואחד שפחת חבירו והבא על השפחה מכין אותו מכת מרדות מדברי סופרים שהרי מפורש בתורה שהאדון נותן שפחה כנענית לעבדו העברי והיא מותרת לו שנאמר אם אדוניו יתן לו אשה.

שולחן ערוך יורה דעה רסז, ג

העבד הנלקח מהעובד כוכבים, אומרים לו "רצונך שתכנס לכלל עבדי ישראל ותהיה מהכשרים או לא?". אם רצה — מודיעין לו עיקרי הדת ומקצת מצות קלות וחמורות וענשן ושכרן כמו שמודיעין את הגר ומטבילין אותו כגר ומודיעין אותו כשהוא במים. (והעבד מברך על הטבילה ולא האדון) (נ"י פ' החולץ ובמגיד משנה פרק י"ג מאיסורי ביאה)

בראשית יז, יב-יג

(יב) וּבֶן שְׁמֹנַת יָמִים יִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר לְדֹרֹתֵיכֶם יְלִיד בָּיִת וּמִקְנַת כֶּסֶף מִכֹּל בֶּן נֵכָר אֲשֶׁר לֹא מִזַּרְעֲךָ הוּא.

(יג) הִמּוֹל יִמּוֹל יְלִיד בֵּיתְךָ וּמִקְנַת כַּסְפֶּךָ וְהָיְתָה בְרִיתִי בִּבְשַׂרְכֶם לִבְרִית עוֹלָם.

שולחן ערוך יורה דעה רסז, א

מצות עשה על הרב למול עבדיו. עבר הרב ולא מלו מצוה על בית דין למולו.

אחד עבד שנולד בבית ישראל ואחד שקנאו מהנכרי — חייב למולו. ואינם נימולים אלא ביום. ויליד בית נימול לח', ומקנת כסף נימול ביום שנלקח; אפילו לקחו ביום שנולד — נימול ביומו.

(לקח אחד השפחה ואחד לקח [העובר] נימול לאחד (טור) כ"ש קנה שפחה וולדה עמה שנימול לאחד) (ב"י)

ויש מקנת כסף שנימול לח' ויש יליד בית שנימול לאותו יום שנולד. כיצד?

• לקח שפחה ועוברה עמה וילדה — הרי זה נימול לשמונה. ואע"פ שלקח העובר בפני עצמו והרי העובר מקנת כסף — הואיל ולקח אמו קודם שנולד נימול לשמונה.
• לקח שפחה לעובריה או שלקח שפחה על מנת שלא להטבילה לשם עבדות — אע"פ שנולד ברשותו (ונתעברה בביתו) (טור) — נימול ביום שנולד, שהרי הנולד הזה כאילו הוא מקנת כסף לבדו וכאילו היום קנאו. שאין אמו בכלל שפחות ישראל כדי שיהיה הבן יליד בית.

ואם טבלה אמו אחר שילדה הרי זה נימול לשמונה

שולחן ערוך יורה דעה רסז, יב

המל את העבדים מברך "אשר קדשנו במצותיו וצונו למול את העבדים". [ואם מל עבד של אחרים מברך "על מילת העבדים"]. ואחר כך מברך "אקב"ו למול את העבדים ולהטיף מהם דם ברית וכו' ברוך אתה ה' כורת הברית".

שולחן ערוך יורה דעה רסז, ה

אם מל את עבדו והטבילו בעל כרחו לשם עבדות — לא עשה כלום. (מיהו אם עשה מרצונו ונהג במצוה של עבד יכול לשחררו אחר כך בעל כרחו). (טור).

רי"ף יבמות טז, ב

(על בבלי יבמות מח, א) אחד גר ואחד עבד משוחרר: אסקה רב פפא לענין טבילה אבל לקבל אינו צריך דכבר קיבל עליה מעיקרא דתניא אחד גר ואחד [עבד] לקוח מן הגוי צריך לקבל הא לקוח מישראל אינו צריך לקבל:

רמב"ם איסורי ביאה יג, יא-יב

(יא) כשם שמולין ומטבילין את הגרים, כך מולין ומטבילין את העבדים הנלקחים מן הגוים לשם עבדות. הלוקח עבד מן הגוי, וקדם העבד וטבל לשם בן חורין – קנה עצמו. והוא שיאמר בעת טבילה "הריני טובל בפניכם לשם גירות". ואם טבל בפני רבו אינו צריך לפרש, אלא כיון שטבל נשתחרר.

לפיכך צריך רבו לתקפו במים, עד שיעלה והוא תחת שיעבודו. ומודיעו בפני הדיינין שלשם עבדות מטבילו. ואין העבד טובל אלא בפני שלושה וביום כגר, שמקצת גירות היא.

(יב) כשישתחרר העבד – צריך טבילה אחרת בפני שלושה ביום, שבה תגמר גירותו ויהיה כישראל. ואין צריך לקבל עליו מצוות ולהודיעו עיקרי הדת, שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות.

רש"י יבמות מח, א

עבד איש ולא עבד אשה – בתמיה ואשה שקנתה עבדים ולא מלו מי לא הוו כשאר עבדים. אלא ע"כ האי איש אעובד כוכבים שמכרו קאי ולמעוטי בן איש וה"ק עבד שלקחת מן העובד כוכבים אתה מל בעל כרחו של עבד ואי אתה מל בן עובד כוכבים בעלמא דלאו עבד בעל כרחו ומדכתב רחמנא איש קרא יתירא למעוטי בן איש ש"מ ומלתה אותו בעל כרחו משמע דאי מדעתו היכי ממעט לבן איש ואי לא כתיב איש ה"א האי עבד לאו למעוטי בן אתא אלא היא גופא איצטריך לאשמועינן דמילת עבדים מעכבא בפסח. לשון אחר ועיקר עבד איש ה"ק עבד שהוא איש אע"פ שהוא גדול ובן דעת ומלתה אותו בעל כרחו ואי אתה מל בן [שהוא] איש גר הבא להתגייר אין לו כח למול בנו גדול בעל כרחו דגבי בנים כתיב המול לו כל זכר ולא כתיב בהו איש וגבי עבד כתיב איש למעוטי בן.

רמב"ם איסורי ביאה יד, ח

(ח) ואין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג. אבל בזמן הזה, אפילו קיבל כל התורה כולה חוץ מדקדוק אחד – אין מקבלין אותו.

ראב"ד איסורי ביאה יד, ח

אלא בזמן שהיובל נוהג וכו' – א"א דעת זה המחבר סתום וחתום ולא פירש מהו אין מקבלין גר תושב אלא בזמן שהיובל נוהג ומה הן מצות גר תושב והוא שאין מושיבין אותו בתוך העיר דדרשינן בספרי עמך ישב ולא בעיר עצמה ומצוה להחיותו דכתיב וחי אחיך עמך וקונה עבד עברי כעכו"ם ואלה הדינים שאינם נוהגים בו אלא בזמן שהיובל נוהג יש מהן שהוא להקל עליו ויש מהן להחמיר עליו שבזמן שאין היובל נוהג יושב אפילו בעיר עצמה שאין קדושת הארץ עליה כשהיתה וקונה ע"ע עד זמן שירצה שאין זמן מיוחד ואלו להקל עליו אבל אין אנו מצווים להחיותו זהו להחמיר עליו וקרוב הדבר להיות מן הטעם כי בזמן היובל היו שומטין והיה יכול להתפרנס שלא בטורח צבור ועכשיו אינו יכול מעתה מקיימין מי שהתנה שלא למול ושלא לטבול כמה שירצה בכל זמן.

כתובות קי, ב

מתני' הכל מעלין לארץ ישראל ואין הכל מוציאין הכל מעלין לירושלים ואין הכל מוציאין אחד האנשים ואחד הנשים נשא אשה בא"י וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בא"י וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות ארץ ישראל נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בארץ ישראל נותן לה ממעות ארץ ישראל רבן שמעון בן גמליאל אומר נותן לה ממעות קפוטקיא נשא אשה בקפוטקיא וגרשה בקפוטקיא נותן לה ממעות קפוטקיא:

גמ' הכל מעלין לאתויי מאי לאתויי עבדים ולמאן דתני עבדים בהדיא לאתויי מאי לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה ואין הכל מוציאין לאתויי מאי לאתויי עבד שברח מחוצה לארץ לארץ דאמרינן ליה זבניה הכא וזיל משום ישיבת ארץ ישראל הכל מעלין לירושלים לאתויי מאי לאתויי מנוה היפה לנוה הרעה ואין הכל מוציאין לאתויי מאי לאתויי אפי' מנוה הרעה לנוה היפה ואיידי דתנא רישא אין מוציאין תנא סיפא נמי אין מוציאין:

…

ת"ר לעולם ידור אדם בא"י אפי' בעיר שרובה עובדי כוכבים ואל ידור בחו"ל ואפילו בעיר שרובה ישראל שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו אלוה וכל הדר בחוצה לארץ דומה כמי שאין לו אלוה שנא' (ויקרא כה, לח) לתת לכם את ארץ כנען להיות לכם לאלהים וכל שאינו דר בארץ אין לו אלוה אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים וכן בדוד הוא אומר (שמואל א כו, יט) כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלהים אחרים וכי מי אמר לו לדוד לך עבוד אלהים אחרים אלא לומר לך כל הדר בחו"ל כאילו עובד עבודת כוכבים

גיטין מג, ב – מד, א

מתני' המוכר עבדו לעובדי כוכבים או לחוצה לארץ יצא בן חורין:

גמ' ת"ר גהמוכר עבדו לעובדי כוכבים יצא לחירות וצריך גט שחרור מרבו ראשון אמר רשב"ג בד"א שלא כתב עליו אונו אבל כתב עליו אונו זהו שחרורו מאי אונו אמר רב ששת דכתב ליה הכי לכשתברח ממנו אין לי עסק בך:

ת"ר דלוה עליו מן העובד כוכבים כיון שעשה לו עובד כוכבים נמוסו יצא לחירות מאי נמוסו אמר רב הונא בר יהודה נשקי מתיב רב ששת ההאריסין והחכירות ואריסי בתי אבות ועובד כוכבים שמשכן שדהו לישראל אע"פ שעשה לו נמוסו פטורה מן המעשר ואי ס"ד נשקי שדה בת נשקי היא אלא א"ר ששת זמן קשיא זמן אזמן ל"ק הא דמטא זמניה הא דלא מטא זמניה אלא גבי עבד דמטא זמניה צריכא למימר ואלא אידי ואידי דלא מטא זמניה ול"ק הא לגופא והא לפירא ואי בעית אימא בשלוה על מנת למשכנו ולא משכנו:

ת"ר אגבאו בחובו או שלקחו סיקריקון לא יצא לחירות ובחובו לא ורמינהי הרי שאנסו בית המלך גורנו אם בחובו חייב לעשר אם באנפרות פטור מלעשר שאני התם דקא משתרשי ליה תא שמע דאמר רב בהמוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים יצא לחירות גהתם הוה ליה לפייס ולא פייס גופא אמר רב המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים יצא לחירות מאי הוה ליה למעבד הוה ליה לפייס ולא פייס דבעי ר' ירמיה מכרו לשלשים יום מהו תא שמע דאמר רב המוכר עבדו לפרהנג עובד כוכבים יצא לחירות התם בפרהנג עובד כוכבים שאינה חוזרת מכרו חוץ ממלאכתו מהו חוץ מן המצות מהו חוץ משבתות וימים טובים מהו לגר תושב לישראל מומר מהו לכותי מהו פשוט מיהא חדא הגר תושב הרי הוא כעובד כוכבים כותי וישראל מומר אמרי לה כעובד כוכבים ואמרי לה כישראל:

שולחן ערוך יורה דעה רסז, פ

המוכר עבדו לעובד כוכבים או לגר תושב — יצא לחירות; שאם ברח מהעובד כוכבים אין רבו יכול להשתעבד בו עוד. ואם לא ברח — קונסים את האדון לפדותו עד י' בדמיו ולכתוב לו גט שחרור להתירו בבת חורין. וקנס זה אין גובין אותו ודנין בו אלא בב"ד מומחים. ואם מת המוכר אין קונסין היורש להחזיר העבד השחרור(?) (שם ריש פ"ח מה"ע).

הגה: לוה עליו מעות לזמן שאם לא יפרענו לזמן יהא העבד שלו — אם מסרו ליד עובד כוכבים מיד — יצא לחירות מיד. ואם לא מסרו ליד עובד כוכבים מיד כשיגיע הזמן ולא פרע לו יוצא לחירות. אבל אם גבאו העובד כוכבים בחובו או שקם עליו אנס ופדה עצמו בו — לא יצא לחירות.

מכרו לעבד המלך שרגילין ליקח עבדים ובהמות מאשר ימצאון ונותנין דמיהם לבעלים — יוצא לחירות. מכרו על תנאי שיחזירנו לו לאחר זמן או חוץ ממלאכתו או חוץ מהמצות או שמכרו לצדוקי ולמומר — הרי זה ספק אם יוצא לחירות ואזלינן לקולא; דאיסורא דרבנן הוא ולא יצא (הכל בטור והוא מן הש"ס).

ויש אומרים דמהני ביה תפיסה; דאם תפס משל רבו כדי דמיו לצאת בו לחירות מיד העובד כוכבים אין — מוציאין ממנו (שם בשם הרמב"ם דין ה')

שולחן ערוך יורה דעה רסז, פב

המוכר עבדו לחוצה לארץ או לסוריא או לעכו — יצא לחירות. וכופין את רבו השני לכתוב לו גט שחרור ומפסיד הדמים. ואפילו אם אמר "איני רוצה להוציאו לחוצה לארץ, אשתעבד בו בארץ ישראל" — אין שומעין לו. (ודין זה נוהג אפילו האידנא) (טור וב"י בשם הרמב"ם דין ט')

שולחן ערוך יורה דעה רסז, פד

עבד שאמר לעלות לארץ ישראל כופין את רבו לעלות עמו או ימכור אותו למי שיעלהו שם.

רצה האדון לצאת לחוצה לארץ — אינו יכול להוציא את עבדו עד שירצה. ודין זה בכל זמן; אפילו בזמן הזה שהארץ ביד עובדי כוכבים.

דברים כג, טז-יז

"לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו, אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו. עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ, בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ בַּטּוֹב לוֹ, לֹא תּוֹנֶנּוּ".

שולחן ערוך יורה דעה רסז, פה

עבד שברח מחוצה לארץ לארץ אין מחזירין אותו לעבדות ועליו נאמר "לא תסגיר עבד אל אדוניו". ואומרים לרבו שיכתוב לו גט שחרור ויכתוב לו שטר חוב בדמיו עד שתשיג ידו ויתן לו. ואם לא רצה האדון לשחררו — מפקיעים בית דין שעבודו מעליו וילך לו.

גיטין מה, א

ההוא עבדא דערק מחוצה לארץ לארץ אזל מריה אבתריה אתא לקמיה דרבי אמי אמר ליה נכתוב לך שטרא אדמיה וכתוב ליה גיטא דחירותא ואי לא מפקנא ליה מינך מדרבי אחי ברבי יאשיה דתניא (שמות כג, לג) לא ישבו בארצך פן יחטיאו אותך לי וגו' יכול בעובד כוכבים שקיבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים הכתוב מדבר ת"ל (דברים כג, טז) לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר ינצל אליך מעם אדוניו מאי תקנתו געמך ישב בקרבך וגו' וקשיא ליה לר' יאשיה האי מעם אדוניו מעם אביו מיבעי ליה אלא אמר רבי יאשיה במוכר עבדו לחוצה לארץ הכתוב מדבר וקשיא ליה לרבי אחי ברבי יאשיה האי אשר ינצל אליך אשר ינצל מעמך מיבעי ליה אלא אמר רבי אחי בר' יאשיה דבעבד שברח מחו"ל לארץ הכתוב מדבר תניא אידך לא תסגיר עבד אל אדוניו רבי אומר בלוקח עבד ע"מ לשחררו הכתוב מדבר היכי דמי אמר רב נחמן בר יצחק דכתב ליה הכי לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו רב חסדא ערק ליה עבדא לבי כותאי שלח להו הדרוה ניהלי שלחו ליה לא תסגיר עבד אל אדוניו (שלח להו (דברים כב, ג) וכן תעשה לחמורו וכן תעשה לשמלתו וכן תעשה לכל אבידת אחיך שלחו ליה והכתיב לא תסגיר עבד אל אדוניו) שלח להו ההוא בעבד שברח מחו"ל לארץ וכדרבי אחי ברבי יאשיה ומאי שנא דשלח להו כדר' אחי בר' יאשיה משום דמשמע להו קראי אביי אירכס ליה חמרא בי כותאי שלח להו שדרוה לי שלחו ליה שלח סימנא שלח להו דחיוורא כריסיה שלחו ליה אי לאו דנחמני את לא הוה משדרנא ליה ניהלך אטו כולי חמרי לאו כריסייהו חיוורין נינהו:

שולחן ערוך יורה דעה רסז, ז

כשישתחרר העבד צריך טבילה אחר כך בפני שלשה. ואין צריך לקבל עליו מצות ולהודיעו עקרי הדת שכבר הודיעוהו כשטבל לשם עבדות.

רע"א יורה דעה רסז, ז

צריך טבילה אח"כ. בנ"י כתב דהוי רק דרבנן וכן בריטב"א בחי' כ' וז"ל ועוד כ' ז"ל דאם שחררו רבו אע"פ שלא טבל אין טבילתו מעכבת בו לענין שאם קידש בת ישראל קדושיו קדושין וכו' אמנם בתוס' (דף מ"ז ע"ב) ד"ה שם גר וכו'. משמע דס"ל דהוא דאוריי':

שולחן ערוך יורה דעה רסז, כו

העבד קונה את עצמו בכסף או בראשי איברים או בשטר.

• כיצד קונה את עצמו בכסף? כגון שנתן אחד לרבו מעות ואמר ליה "על מנת שיצא עבדך בהם לחירות", כיון שקבל הרב הכסף או שוה כסף יצא העבד לחירות, ואין צריך דעת העבד. וכן אם נתן אחד לעבד מעות ואמר "על מנת שתצא בהם לחירות" — אם רצה האדון לקבל המעות — יצא העבד לחירות. ואם לא רצה — לא קנה העבד המעות (רמב"ם פ"ה מה"ע ד"ב).

(וי"א דאף קונה עצמו בחליפין אם יש לו כלי לעשות בו חליפין כגון שנתנו לו לצאת בו לחירות) (טור בשם ר"ת וכ"ד ראב"ד בהשגות ורבינו ירוחם)

שולחן ערוך יורה דעה רסז, מא

כיצד בשטר?  כותב על הנייר או על החרס "הרי אתה בן חורין" או "הרי אתה לעצמך" או "אין לי עסק בך", ומוסרו לידו או לאחר בשבילו. אפילו בלא ידיעת העבד; שזכות הוא לו שיצא מתחת יד רבו לחירות. ואם מוחה בידו מלקבלו — לא יצא בו לחירות.

שולחן ערוך יורה דעה רסז, מד

מסר לו השטר בפני עדים או שהעדים חתומין בו ומסרו לו בינו לבין עצמו — יצא בו לחירות. וי"א שצריך שימסרנו לו בפני עדים. ואם אנו רואים אותו חתום — אין צריך שיבואו לפנינו עדי מסירה שאנו תולים שבדין נמסר.

ויקרא כה, מו

"וְהִתְנַחַלְתֶּם אֹתָם לִבְנֵיכֶם אַחֲרֵיכֶם לָרֶשֶׁת אֲחֻזָּה לְעֹלָם בָּהֶם תַּעֲבֹדוּ".

גיטין לח, ב

וכפו את רבה ועשאה בת חורין ואמר רב נחמן בר יצחק אמנהג הפקר נהגו בה הכי השתא התם לא לעבד חזיא ולא לבן חורין חזיא הכא אפשר דמיחד לה לעבדיה ומנטר לה גופא אמר רב יהודה אמר שמואל כל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) לעולם בהם תעבודו מיתיבי מעשה בר' אליעזר שנכנס בבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה במצוה שאני:

ת"ר לעולם בהם תעבודו רשות דברי רבי ישמעאל ר"ע אומר (ב)חובה ודילמא ר"א סבר לה כמאן דאמר רשות לא סלקא דעתך דתניא בהדיא רבי אליעזר אומר חובה

ברכות מז, ב

ואמר ריב"ל תשעה ועבד מצטרפין מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה שחרר אין לא שחרר לא תרי אצטריכו שחרר חד ונפיק בחד והיכי עביד הכי והאמר רב יהודה הכל המשחרר עבדו עובר בעשה שנאמר (ויקרא כה, מו) לעולם בהם תעבודו ולדבר מצוה שאני מצוה הבאה בעבירה היא מצוה דרבים שאני

שולחן ערוך יורה דעה רסז, עט

המשחרר את עבדו עובר בעשה ד"לעולם בהם תעבודו".

ומותר לשחררו לדבר מצוה אפילו היא מדבריהם כגון שלא היו בבית הכנסת י', הרי זה משחרר עבדו ומשלים בו מנין י'. וכן כל כיוצא בזה. וכן שפחה שנוהגין בה העם מנהג הפקר — כופין את רבה ומשחררה כדי שתנשא ויסור המכשול (לשון רמב"ם פ"ט מה"ע דין ו')

רמב"ן גיטין לח, ב

הא דאמרי׳: מצוה שאני – תמהני, וכי מפני מצוה להתפלל בציבור דחי עשה שבתורה, ואפשר שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא ליתן להם מתנות חנם כענין דכתיב בגוים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו משום שנותן דמי עצמו, או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר, וי״ל נמי, אין ה״נ דאתיא האי מצוה ודוחה עשה שבתורה, שכיון שבא הקב״ה לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה מיד כועס.

ר"ן על הרי"ף גיטין לח, ב

כל המשחרר עבדו עובר בעשה. משמע דלאו עשה גמור הוא דבגמ' פרכינן מיתיבי מעשה ברבי אליעזר שנכנס לבית הכנסת ולא מצא שם עשרה ושחרר עבדו והשלימו לעשרה ומפרקינן מצוה שאני ואי עשה גמור הוא היכי דחינן עשה שבתורה משום האי מצוה ויש מתרצים שלא אמרה תורה לעולם בהם תעבודו אלא משום שלא יתן להם מתנת חנם כענין שכתוב בעובדי כוכבים לא תחנם וכיון דאיכא מצוה לאו משום חנינה דידהו קא עביד אלא לצורך עצמו והוה ליה כנותן דמי עצמו:

גיטין מ, א

כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה לאחר מותי כופין את היורשים וכותבין לה גט שחרור

תוספות גיטין לח, א

כל המשחרר עבדו עובר בעשה. והא דאמר לקמן (דף מ.) במי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה ומסקינן דאי אמר לשון שיחרור כופין את היורשין לכתוב לה גט שיחרור וכן בירושלמי אמרי' בהדיא דאי אמר שחררו משחררין התם כיון דאין היורשין רשאין להשתעבד בה משום מצוה לקיים דברי המת לא קרינן בה לעולם בהם תעבודו ומשום נתינת גט לחודיה ליכא איסור עשה וחציו בן חורין (לקמן מא:) דכופין את רבו התם משום דאיכא מצוה רבה דלשבת יצרה כדדרשינן הכא משום מצוה דרבים:

רשב"א גיטין לח, ב

הא דאמרינן: מצוה שאני: הקשה בה הרמב"ן נ"ר וכי מפני מצוה להתפלל בצבור נדחה עשה שבתורה. ותירץ דאפשר דלא אמרה תורה אלא משום שלא ליתן להם מתנת חנם כענין דכתיב בנכרים לא תחנם, אבל כשהוא משחררו מפני שנתן דמי עצמו או משום מצוה וצורך הרב דליכא חנינה מותר. וקשיא לי, דהא אפילו לגר אוכל נבלות מותר ליתן מתנת חנם לכולי עלמא וכל שכן לעבד כנעני שקבל עליו כל המצות כישראל וקרא כתיב לגר אשר בשעריך תתננה. ובשילהי פרק קמא דעבודה זרה גמרא אינן מוכרין להן במחובר לקרקע אמרינן, מתנת חנם תנאי הוא דתניא לגר אשר בשעריך תתננה אין לי אלא לגר בנתינה ולנכרי במכירה לנכרי בנתינה ולגר במכירה מנין תלמוד לומר תתננה ואכלה או מכור וגו' דברי רבי מאיר רבי יהודה אומר דברים ככתבן לגר בנתינה ולנכרי במכירה, אלמא מדמוקמינן פלוגתייהו במתנת חנם שמעינן מינה דאילו מאן דאית ליה דאסור ליתן מתנת חנם לנכרי לגר מותר וכל שכן לעבד כנעני כמו שאמרנו. אלא הכא מצוה דרבים שאני ולאפרושי רבים מאיסורא נמי עדיף ושרי.

והקשו עוד בתוספות, כיון שהמשחרר עבדו עובר בעשה, אם כן היכי קאמרינן לקמן (מ, א) מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכו' וכותבין לה גט שחרור מטעם מצוה לקיים דברי המת, וכי אמרינן מצוה לקיים דברי המת לעבור עשה שבתורה, ואמרינן נמי התם בתר הכי מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח, כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, ומפרש רש"י ז"ל שאין לה קורת רוח אלא בשחרור, ובירושלמי נמי גרסינן בפרק קמא דמכילתין דהיכא דאמר שחררו לכולי עלמא מצוה לקיים דברי המת וצריך לשחררו. ותירצו דכיון דאמר שחררו יצא לחריות ואין רשאין היורשין להשתעבד בו, אך הוא מעוכב גט שחרור וגט שחרור נותנין לו משום מצוה לקיים דברי המת שהרי בנתינת הגט ליכא שום איסור מכיון שכבר יצא לחירות שוב ליכא משום לעולם בהם תעבודו.

והא דתנן מי שחציו עבד וחציו בן חורין כופין את רבו ועושה אותו בן חורין, התם היינו טעמא משום דלא גרע ממצות תפילות צבור שמשחררין אותו עליה דהכא נמי איכא משום מצות פריה דכתיב לא תהו בראה. קשיא לי, דאומר שחררו אי נמי באומר יעשה לה [לו] קורת רוח לא יצא לחירות בדבור זה אלא משום דאמרינן שמצוה עליהם לקיים דברי המת ולשחררה. ותדע לך, דהא אמרינן לקמן (מ, א) אמר אמימר המפקיר עבדו ומת אותו העבד אין לו תקנה מאי טעמא גופו לא קני ליה איסורא לבניה לא מורית ואמר ליה רב אשי והא כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן מי שאמר בשעת מיתתו פלונית שפחתי אל ישתעבדו בה כופין את היורשין וכותבין לה גט שחרור וכו' ואהדר ליה אנא כרב שמואל בר יהודה סבירא לי כלומר דאמר רבי יוחנן לא אמרה מעולם אלא הכי קאמר רבי יוחנן פלונית שפחתי עשתה לי קורת רוח יעשה לה קורת רוח כופין את היורשין ועושין לה קורת רוח, אלמא אין בלשון הזה לשון שחרור האב, אלא שמצוה את בניו שהם ישחררו אותה, דאי לא תימא הכי אילו דרב שמואל בר יהודה קשיא ליה דהא מכיון שאמר האב יעשה לה קורת רוח יצאת לחירות וגופא לא קני ליה ואיסורא לא מורית לבניה.

ועוד מצאתי בתוספתא דמכילתין פרק חמשי האומר עשו פלוני בן חורין מהיום ולאחר מיתה לא אמר כלום וכופין את היורשין לקיים דברי המת. ושמא נאמר דכל שאמר האב שחררו אומדין אותו שעשה לו טובה שהוא חייב לו כך על גמולו דאחזוקי אינשי בעוברין על עשה לא מחזקינן, וכיון שכן הרי הוא כמוכרו לו, וכל שכן בזה שהעיד עליה מפורש שעשתה לו קורת רוח, אבל במעשה דרבן גמליאל משום מעשה היה ולא משום גמילות טובה לפיכך הוצרכו לתרץ מצוה שאני, וכן נמי בההיא דמעברא מאינשי באיסורא אי לאו משום מצוה היה אסור לשחררה מטעם זה דשחרור גמור היה זה ולא כעין מכר ועל דרך זה הוא שאסרה התורה לשחרר את העבדים בלא גמילות טובה אלא מרצון הלב לבד והלב יודע אם לחסד אם לגמילות טובותיו. כן נראה לי.

קידושין כב, ב

מתני' געבד כנעני נקנה בכסף ובשטר ובחזקה וקונה את עצמו בכסף על ידי אחרים ובשטר על ידי עצמו דברי רבי מאיר וחכמים אומרים בכסף ע"י עצמו ובשטר ע"י אחרים ובלבד שיהא הכסף משל אחרים:

גמ' מנלן דכתיב (ויקרא כה, מו) והתנחלתם אותם לבניכם אחריכם לרשת אחוזה הקישן הכתוב לשדה אחוזה מה שדה אחוזה נקנה בכסף בשטר ובחזקה אף עבד כנעני נקנה בכסף בשטר ובחזקה

שולחן ערוך יורה דעה רסז

סעיף כז

כיצד בראשי אברים? עבד שמל וטבל לשם עבדות — אם סימא אדוניו את עינו, או הפיל שינו, או חסרו אחד מראשי אצבעותיו ידיו ורגליו, או ראשי אזניו, או ראש החוטם, או ראש הגויה, או ראשי הדדים שבאשה — יוצא לחירות וצריך גט שחרור. (וכופין רבו לכתוב לו גט שחרור) (ב"י בשם רבי' ירוחם).

אבל חתך לשונו — אינו יוצא לחרות.

סעיף כח

סרסו בביצים ונתקן מהכיס לגמרי — יוצא לחירות. אבל אם כרתם ועדיין תלויים בכיס — אינו יוצא לחירות.

סעיף כט

היתה לו אצבע יתירה וחתכה — אם עומדת בסדר האצבעות — יוצא לחירות.

סעיף ל

תלש בזקנו ודלדל בו עצם מהלחי — יוצא לחרות.

סעיף לא

הכהו על ידו וצמתה וסופה לחזור — אינו יוצא לחירות.

סעיף לב

הפיל שינו של קטן שעתיד להחליפה — אינו יוצא לחירות.

סעיף לג

היתה עינו כהויה קצת והכהו בה וסמאה; אם מתחילה היה יכול להשתמש בו קצת — יוצא בו לחירות. אבל אם חטטה, אפילו לא היה יכול להשתמש בו כלל — יוצא לחירות; שהרי חסרו אבר.
והוא הדין באחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה, אם חתכו — יוצא בו לחירות, שהרי חסרו אבר.

סעיף לד

הכהו על עינו וחסר מאורה, על שינו ונדדה — אם יכול להשתמש בו עדיין — אינו יוצא לחירות.

סעיף לה

הכהו על עינו וסימאה, על אזנו וחרשה — יוצא לחירות. אבל אם הכה בכותל כנגד עינו או כנגד אזנו ונבעת עד שאינו רואה ואינו שומע — אינו יוצא לחרות.

סעיף לו

בכל אלו אינו יוצא לחירות עד שיעשה האדון בכוונה.

לפיכך אם כוון לזרוק אבן בבהמה ונפלה בעבד וחתכה אצבעו או הפיל שינו — אינו יוצא לחירות. וכן אם הושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה — אינו יוצא לחירות. שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו. אבל אם היה רבו רופא ואמר ליה "כחול עיני" וסימאה — יוצא לחירות שהרי כוון לאבר.

סעיף מ

יציאת העבד בראשי אברים אע"פ שהוא קנס נוהג בזמן הזה. שאם באו עדים בדבר אינו יכול להשתמש בו. ויש מי שכתב שמשמתין אותו עד שיכתוב לו גט שחרור. (וה"ה אם הודה האדון מעצמו) (טור בשם הרמב"ם והרא"ש).

ש"ך יורה דעה רסז, ס"ק מו

עד שיעשה האדון בכוונה – ודעת התוס' ס"פ כיצד הרגל ובפ"ק דקדושין (דף כ"ד ע"ב) דא"צ כוונה וכן נראה דעת הרא"ש וכן מסקנת הטור עב"י וב"ח.

רמב"ם עבדים ה

(ד) כיצד בראשי אברים? המכה את עבדו בכוונה, וחיסרו אחד מעשרים וארבעה אברים שאינן חוזרין – יצא לחירות, וצריך גט שיחרור. אם כן למה לא נאמר בתורה אלא "שן" (שמות כא כז) ו"עין" (שמות כא כו)? לדון מהן: מה שן ועין מומין שבגלוי ואינן חוזרין, אף כל מום שבגלוי שאינו חוזר – יצא העבד בו לחירות.

אבל המסרס עבדו בביצים או החותך לשונו – אינו יוצא לחירות, שאינן מומין שבגלוי. וכן המפיל שן הקטן – אינו יוצא לחירות, שהרי סופו לחזור.

(ה) אין יוצא בראשי אברים אלא עבדים שמלו וטבלו, שהרי ישנן במקצת מצוות. אבל עבד שהוא בגיותו – אינו יוצא בראשי אברים.

ואלו הן ראשי אברים שאינן חוזרין: אצבעות ידים ורגלים עשרים, ראשי האוזנים, וראש החוטם, וראש הגויה, וראשי הדדין שבאשה. אבל העינים והשינים – הרי הן מפורשין בתורה. (ו) היתה לו אצבע יתרה וחתכה, אם נספרת על גב היד – עבד יוצא בה לחירות.

היתה עינו סמויה וחטטה – עבד יוצא בה לחירות, שהרי חסרו אבר. והוא הדין לאחד מראשי אברים שהיה בטל ואינו עושה בו מלאכה, שאם חתכו – הרי חסרו אבר ויצא לחירות.

(ז) הכהו על עינו וסמאה, על אזנו וחרשה – עבד יוצא בהן לחירות. הכהו כנגד עינו ואינו רואה, כנגד אוזנו ואינו שומע – אין עבד יוצא בהן לחירות.

(ח) הכהו על עינו וחסר מאורה, על שינו ונדנדה, אם יכול להשתמש בהם – אינו יוצא לחירות. ואם לאו – יצא לחירות. (ט) היתה עינו כהה וחסר מאורה או שינו נודדת, והכהו האדון והפיל השן הנודדת או סמא העין הכהה, אם היה משתמש בהן כבר כל שהוא – יצא לחירות. ואם לאו – לא יצא לחירות.

(י) הכהו על ידו, וצבת ידו וסופה לחזור – אינו יוצא לחירות. תלש בזקנו ודלדל בו עצם מן הלחי – יצא לחירות, שהרי בטל מעשה השנים הקבועים באותו העצם.

(יא) הפיל שנו או סמא עינו בלא כוונה, כגון שזרק אבן לבהמה ונפלה בעבד, והפילה שנו או חתכה אצבעו – לא יצא לחירות, שנאמר: "ואם שן עבדו או שן אמתו יפיל" (שמות כא כז) – עד שיתכוון. (יב) הושיט ידו למעי שפחתו וסמא עין העובר שבמעיה – לא יצא לחירות, שהרי לא ידע דבר שיתכוון לו.

(יג)' היה רבו רופא, ואמר לו "כחול לי עיני" וסמאה, "חתור לי שני" והפילה – שחק באדון ויצא לחירות. שאף על פי שלא נתכוון להזיק, הרי נתכוון לנגוע באברי העבד ולסכן בהן. ואין צריך לומר אם היתה שן העבד כואבת, והיה רבו רופא ועקרה לו, שהרי יצא לחירות.

(יד) המפיל שן עבדו וסמא את עינו – הרי זה יצא לחירות בשנו, ונותן לו דמי עינו. וכן כל כיוצא בזה.

תוספות קידושין כד, ב

מיבעי ליה לכדתניא הרי שהושיט כו' – השתא משמע דכ"ע דכשלא נתכוין לעין פטור ותימה דבפרק כיצד הרגל (ב"ק דף כו:) אמר רבה היתה מונחת לו אבן בחיקו ולא הכיר בה מעולם ועמד ונפלה לעין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן וי"ל דשאני הכא דאיכא תרתי לטיבותא שהוא מתכוין לטובה ולא נתכוין לעין כלל אבל ההיא דהתם הוי דומיא לכחול לו עין וסמאה דאיכא חדא לטיבותא שנתכוין לרפאות וחדא לריעותא שנתכוין לעין.

תוספות בבא קמא כו, ב

לענין עבד פלוגתא דרשב"ג ורבנן – תימה דבפ"ק דקדושין (דף כד: ושם ד"ה מיבעי) מוקמי רבנן האי ושחתה להושיט ידו במעי שפחה וסימא עובר שבמעיה דפטור משום שלא נתכוין לעין וה"נ לא נתכוין וי"ל דלא פטרוהו רבנן אלא היכא דלא נתכוין לעין וגם נתכוין לטובתו של עבד כי התם אבל נתכוין לעין אע"פ שנתכוין לטובתו או לא נתכוין לטובתו אע"ג דלא נתכוין לעין לא.

רא"ש קידושין א, לא

ת"ר הרי שהיה רבו רופא ואמר כחול לי את עיני וסימאה חתור לי שיני והפילה שיחק באדון ויוצא לחירות רבן שמעון בן גמליאל אומר ושחתה עד שיתכוון לשחתה והלכתא כת"ק. תניא רבי אלעזר אומר הרי שהושיט ידו למעי שפחתו וסימא עין עובר שבמעיה פטור אמר רב ששת הרי שהיתה עינו סמויה וחטטה עבד יוצא בהן לחירות מאי טעמא מחוסר אבר הוא אמר רב חייא בר אשי אמר רב היתה לו אצבע יתירה וחתכה עבד יוצא בהן לחירות אמר רב הונא והוא שנספרת על גב היד: