גיורי העמים

דברים כג, ד-ו

"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם, וַאֲשֶׁר שָׂכַר עָלֶיךָ אֶת בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר מִפְּתוֹר אֲרַם נַהֲרַיִם לְקַלְלֶךָּ. וְלֹא אָבָה ה' אֱלוֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ אֶל בִּלְעָם, וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלוֹהֶיךָ לְּךָ אֶת הַקְּלָלָה לִבְרָכָה כִּי אֲהֵבְךָ וַיַּהֲפֹךְ ה' אֱלוֹהֶיךָ".

דברים כג

ז לֹא תִדְרֹשׁ שְׁלֹמָם וְטֹבָתָם כָּל יָמֶיךָ לְעוֹלָם.

ח לֹא תְתַעֵב אֲדֹמִי כִּי אָחִיךָ הוּא, לֹא תְתַעֵב מִצְרִי כִּי גֵר הָיִיתָ בְאַרְצוֹ. ט בָּנִים אֲשֶׁר יִוָּלְדוּ לָהֶם דּוֹר שְׁלִישִׁי, יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה'.

רמב"ן דברים כג, ה

"על דבר אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים" – מצינו (לעיל ב כח כט) אכל בכסף תשבירני ואכלתי ומים בכסף תתן לי ושתיתי כאשר עשו לי בני עשו היושבים בשעיר והמואבים היושבים בער ורבים אמרו שהם לא קדמו אותם אבל ישראל קנו מהם וזה הבל כי די למחנה שימכרו להם כאשר ירצו לקנות ועוד כי ישראל לא באו בגבול מואב והמואבים הוציאו להם לחם ומים בכסף והכתוב יספר שעשו המואבים כאשר עשו בני עשו ולמה ירחיק המואבי לעולם בעבור זה ולא יתעב האדומי ור"א אמר (לעיל ב כט) כי טעם כאשר עשו לי בני עשו והמואבים על אעברה בארצך בדרך (שם פסוק כז) אבל לא מכרו להם לחם ומים כי הם עברו בהר שעיר ובער רק מלך אדום לא הניחם לעבור דרך מדינתו אשר הוא יושב בה והוא מה שאמר (במדבר כ יח) לא תעבר בי גם זה הבל כי הם אמרו אל מלך אדום אעברה בארצך וימאן אדום נתן את ישראל עבור בגבולו (שם פסוק כא) הנה לא נכנסו כלל בגבול אדום וכן כתוב (שם כא ד) ויסעו מהר ההר דרך ים סוף לסבב את ארץ אדום כי הוצרכו לשוב לאחור דרך ים סוף מהר ההר שהוא על גבול ארץ אדום ולא באו בארץ אדום עצמה כלל ויפתח אמר בביאור (שופטים יא טז-יח) כי בעלותם ממצרים וילך ישראל במדבר עד ים סוף ויבא קדשה וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום לאמר אעברה נא בארצך ולא שמע מלך אדום וגם אל מלך מואב שלח ולא אבה וישב ישראל בקדש וילך במדבר ויסב את ארץ אדום ואת ארץ מואב וגו' ויחנון בעבר ארנון ולא באו בגבול מואב הנה זה מפורש שלא באו כלל בארץ אדום ולא בארץ מואב ואלו באו שם היו מוכרין להם לחם ומים כי אין המנהג לנותן רשות לעם הצבא לעבור בארצו שלא ימכר להם לחם ומים והנראה אלי כי הכתוב הרחיק שני האחים האלה שהיו גמולי חסד מאברהם שהציל אביהם ואמם מן החרב והשבי (בראשית יד טז) ובזכותו שלחם השם מתוך ההפכה (שם יט כט) והיו חייבין לעשות טובה עם ישראל והם עשו עמהם רעה האחד שכר עליו בלעם בן בעור והם המואבים והאחד לא קדם אותו בלחם ובמים כאשר קרבו למולו כמו שכתוב (לעיל ב יח יט) אתה עובר היום את גבול מואב את ער וקרבת מול בני עמון והנה הכתוב הזהירם (שם פסוק יט) אל תצורם ואל תתגר בם והם לא קדמו אותם כלל כי היה הכתוב אומר "כאשר עשו לי בני עשו המואבים והעמונים" אבל לא הזכיר עמון שלא קדמו אותם והנה עמון הרשיע בזה יותר מכולם כי בני עשו והמואבים כאשר ידעו שהוזהרו ישראל שלא יתגרו בהם הוציאו לחם ומים חוץ לגבולם ועמון לא אבה לעשות כן וזה טעם "אשר לא קדמו" שלא יצאו לקראתם בלחם ובמים כאשר עשו האחרים ולכך הקדים הכתוב "עמוני" והקדים להזכיר פשעו על דבר אשר לא קדמו אתכם ואחרי כן הזכיר "מואבי" וחטאתו ורבותינו דרשו (יבמות עו) עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית מפני שהאיש דרכו לקדם ואין האשה דרכה לקדם שתוציא מזון חוץ לגבול הארץ וכן הזכירו בירושלמי (שם פ"ח ה"ג) ובמגילת רות רבתי (ד ח) מפני שדרך האיש לשכור ואין דרך האשה לשכור

יבמות עו, ב – עז, א

מתני' אעמוני ומואבי אסורים ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהם מותרות מיד במצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקבות ר"ש מתיר את הנקבות מיד א"ר שמעון ק"ו הדברים ומה אם במקום שאסר את הזכרים איסור עולם התיר את הנקבות מיד מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקבות מיד אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אמר להם לא כי הלכה אני אומר:

גמ' מנא ה"מ א"ר יוחנן דאמר קרא (שמואל א יז, נה) וכראות שאול את דוד יוצא לקראת הפלשתי אמר אל אבנר שר הצבא בן מי זה הנער אבנר ויאמר אבנר חי נפשך המלך אם ידעתי ולא ידע ליה והכתיב (שמואל א טז, כא) ויאהבהו מאד ויהי לו נושא כלים אלא אאבוה קא משאיל ואביו לא ידע ליה והכתיב (שמואל א יז, יב) והאיש בימי שאול זקן בא באנשים ואמר רב ואיתימא רבי אבא זה ישי אבי דוד שנכנס באוכלוסא ויצא באוכלוסא ה"ק שאול אי מפרץ אתי אי מזרח אתי אי מפרץ אתי מלכא הוי גשהמלך פורץ לעשות דרך ואין ממחין בידו אי מזרח אתי חשיבא בעלמא הוי מ"ט אמר ליה שאל עליה דכתיב (שמואל א יז, לח) וילבש שאול את דוד מדיו כמדתו וכתיב ביה בשאול (שמואל א ט, ב) משכמו ומעלה גבוה מכל העם א"ל דואג האדומי עד שאתה משאיל עליו אם הגון הוא למלכות אם לאו שאל עליו אם ראוי לבא בקהל אם לאו מ"ט דקאתי מרות המואביה א"ל אבנר תנינא עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אלא מעתה ממזר ולא ממזרת ממזר כתיב מום זר מצרי ולא מצרית שאני הכא דמפרש טעמא דקרא (דברים כג, ה) על אשר לא קדמו אתכם בלחם ובמים דרכו של איש לקדם ולא דרכה של אשה לקדם היה להם לקדם אנשים לקראת אנשים ונשים לקראת נשים אישתיק מיד ויאמר המלך שאל אתה בן מי זה העלם התם קרי ליה נער הכא קרי ליה עלם הכי קא אמר ליה הלכה נתעלמה ממך צא ושאל בבית המדרש שאל אמרו ליה עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית אקשי להו דואג כל הני קושייתא אישתיקו בעי לאכרוזי עליה מיד (שמואל ב יז, כה) ועמשא בן איש ושמו יתרא הישראלי אשר בא אל אביגיל בת נחש וכתיב (דברי הימים א ב, יז) יתר הישמעאלי אמר רבא מלמד שחגר חרבו כישמעאל ואמר כל מי שאינו שומע הלכה זו ידקר בחרב כך מקובלני מבית דינו של שמואל הרמתי עמוני ולא עמונית מואבי ולא מואבית

רמב"ם איסו"ב יב

הלכה יז

כל העכו"ם כולם כשיתגיירו ויקבלו עליהן כל המצות שבתורה והעבדים כשישתחררו הרי הן כישראל לכל דבר שנאמר הקהל חוקה אחת יהיה לכם ומותרין להכנס בקהל י"י מיד והוא שישא הגר או המשוחרר בת ישראל וישא הישראלי גיורת ומשוחררת חוץ מז' עממין בלבד והם עמון ומואב ומצרים ואדום שהאומות האלו כשיתגייר אחד מהן הרי הוא כישראל לכל דבר אלא לענין ביאה בקהל.

הלכה יח

וכיצד דינן עמון ומואב איסורין איסור עולם זכרים ולא נקבות שנאמר לא יבוא עמוני ומואבי בקהל י"י וגו' הל"מ שהעמוני הזכר והמואבי הזכר הוא שאסור לעולם לישא בת ישראל אפילו בן בנו עד סוף העולם אבל עמונית ומואבית מותרת מיד כשאר האומות.

הלכה יט

מצרי ואדומי אחד זכרים ואחד נקבות דור ראשון ודור שני אסורין לבא בישראל ודור שלישי מותר שנאמר בנים אשר יולדו להם וגו'.

הלכה כ

מצרית מעוברת שנתגיירה בנה שני מצרי שני שנשא מצרית ראשונה או מצרי ראשון שנשא מצרית שנייה הולד שני שנאמר בנים אשר יולדו להם הכתוב תלאן בלידה.

הלכה כא

גר עמוני שנשא מצרית הולד עמוני גר מצרי שנשא עמונית הולד מצרי זה הכלל באומות הלך אחר הזכר נתגיירו הלך אחר הפחות.

הלכה כב

מי שנתגייר משבעה עממין אינן אסורין מן התורה לבוא בקהל והדבר ידוע שלא נתגיירו מהן אלא הגבעונים ויהושע גזר עליהם שיהיו אסורים לבא בקהל אחד זכרים ואחד נקבות ולא אסר אותם אלא בזמן שיש מקדש שנאמר וחוטבי עצים ושואבי מים לבית אלהי תלה הרחקתם במקדש.

הלכה כג

והם הנקראים נתינים לפי שנתנם לעבודת המקדש בא דוד וגזר עליהם שלא יכנסו בקהל לעולם ואפילו בזמן שאין מקדש וכן מפורש בעזרא ומן הנתינים שנתן דוד והשרים לעבודת הלוים הא למדת שלא תלה אותם במקדש.

הלכה כד

ולמה גזר עליהם הוא ובית דינו לפי שראה עזות ואכזריות שהיתה בהם בעת שבקשו שבעת בני שאול בחיר ה' לתלותם והרגום ולא רחמו עליהם.

הלכה כה

כשעלה סנחריב מלך אשור בלבל כל האומות ועירבם זה בזה והגלה אותם ממקומם ואלו המצרים שבארץ מצרים עתה אנשים אחרים הם וכן האדומים שבשדה אדום והואיל ונתערבו ד' אומות האסורים בכל אומות העולם שהן מותרים הותר הכל שכל הפורש מהן להתגייר חזקתו שפירש מן הרוב לפיכך כשיתגייר הגר בזמן הזה בכ"מ בין אדומי בין מצרי בין עמוני בין מואבי בין כושי בין שאר האומות אחד הזכרים ואחד הנקבות מותרין לבא בקהל מיד.

משנה ידים ד, ד

בו ביום בא יהודה גר עמוני ועמד לפניהן בבית המדרש.

אמר להם, מה אני לבוא בקהל.

אמר לו רבן גמליאל, אסור אתה.

אמר לו רבי יהושע, מותר אתה.

אמר לו רבן גמליאל, הכתוב אומר (דברים כג) "לא יבא עמוני ומואבי בקהל ה' גם דור עשירי" וגו'.

אמר לו רבי יהושע, וכי עמונים ומואבים במקומן הן, כבר עלה סנחריב מלך אשור ובלבל את כל האומות, שנאמר (ישעיה י) "ואסיר גבולות עמים ועתודותיהם שושתי ואוריד כביר יושבים".

אמר לו רבן גמליאל, הכתוב אומר (ירמיה מט) "ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון", וכבר חזרו.

אמר לו רבי יהושע, הכתוב אומר (עמוס ט) "ושבתי את שבות עמי ישראל [ ויהודה" ], ועדיין לא שבו.

התירוהו לבוא בקהל.

תוספתא ידים ב, יז-יח

הלכה יז

בּוֹ בַיּוֹם,

עָמַד יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ,

אָמַר לָהֶן:

"מָה אֲנִי לָבֹא בַקָּהָל?"

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל:

"אָסוּר אַתָּה."

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

"מֻתָּר אַתָּה."

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל:

הָא כָּתוּב: (דְּבָרִים כג,ד)

"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל יי"!

אָמַר לוֹ רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

"וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב בִּמְקוֹמָן הֵן עוֹמְדִין?

כְּבַר עָלָה סַנְחֵרִיב וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאֻמּוֹת,

שֶׁנֶּאֱמַר: (יְשַׁעְיָה י,יג)

"וְאָסִיר גְּבוּלֹת עַמִּים, וַעֲתוּדֹתֵיהֶם שׁוֹשֵׂתִי".

אָמַר לוֹ רַבָּן גַּמְלִיאֵל:

הַכָּתוּב אוֹמֵר: (יִרְמְיָה מט,ו)

"וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן, נְאֻם יי."

"כְּבָרִאשֹׁנָה" (יִרְמְיָה לג,ז) עֲדַיִן לֹא שָׁבוּ? <ע' ל 683,30>

אָמַר רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ:

הַכָּתוּב אוֹמֵר: (עָמוֹס ט,יד)

"וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל",

כְּדֶרֶךְ שֶׁאֵלּוּ לֹא שָׁבוּ, כָּךְ הֵם לֹא שָׁבוּ.

הלכה יח

אָמַר לָהֶן יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי:

" אֲנִי, מָה אֶעֱשֶׂה?"

אָמְרוּ לוֹ:

"כְּבַר שָׁמַעְתָּ מִפִּי הַזָּקֵן,

הֲרֵי אַתָּה מֻתָּר לָבֹא בַּקָּהָל."

אָמַר לָהֶן רַבָּן גַּמְלִיאֵל:

אַף מִצְרִי כַּיּוֹצֵא בַזֶּה?

אָמְרוּ לוֹ:

מִצְרִי, נָתַן לוֹ הַכָּתוּב קִצְבָה,

שֶׁנֶּאֱמַר: (יְחֶזְקֵאל כט,יג)

"מִקֵּץ אַרְבָּעִים שָׁנָה,

אֲקַבֵּץ אֶת מִצְרַיִם מִן הָעַמִּים אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁמָּה."

וְיָשְׁבוּ עַל אַדְמָתָם.

שו"ע אבן העזר ד

סעיף ב

עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם, אבל נקבותיהם מותרות מיד:

סעיף ג

מצרי ואדומי אינם אסורים אלא עד שלשה דורות, אחד זכרים ואחד נקבות, שאחר שנתגייר, הוא ובנו שנולד לו אחר שנתגייר – אסורים, ובן בנו מותר:

סעיף ד

מצרית מעוברת שנתגיירה, בנה מצרי שני:

סעיף ה

ישראל שבא על אחת מאלו, הולד כמותה. ואחד מאלו חוץ מממזר, שבא על בת ישראל, הולד כשר לקהל, אלא שפגום לכהונה.

סעיף ו

נתגיירה אחת מאלו ונישאת לישראל, או שנתגייר אחד מאלו ונשא אשה ישראלית, הולד הולך אחר הפסול. לפיכך גר עמוני או מצרי שני שנשא בת ישראל, הבת כשרה אפילו לכהונה, שאחר איזה מהם שנלך היא כשרה. אבל מצרי שני שנשא מצרית ראשונה, הולד שני. מצרי ראשון שנשא מצרית שניה, יש אומרים: הולד שלישי, ולהרמב"ם הולד שני:

סעיף ז

עמוני שנשא אשה מצרית, הולד עמוני, ומצרי שנשא עמונית, הולד מצרי, שבאומות הלך אחר הזכר. אבל אם נתגיירו, הלך אחר הפגום שבשניהם. לפיכך גר עמוני שנשא גיורת מצרית, הולד, אם הוא זכר, דינו כעמוני להיות אסור לעולם. ואם היא נקבה, דינה כמצרית:

הגה: גר מצרי שנשא גויה עמונית, הבן הוא עמוני והבת היא מותרת (גירסא אחרת מצרית) (טור):

סעיף ח

וגר מצרי שנשא גיורת עמונית, הולד מצרי ואסור עד דור שלישי:

סעיף ט

שאר כל האומות, לאחר שנתגיירו, הרי אלו כישראל, מיד:

סעיף י

האידנא נתבלבלו כל האומות. לפיכך עמוני ומואבי ואדומי שנתגיירו, מותרין לבא בקהל מיד, דכל דפריש מרובא פריש ואנו תולים שהוא מרוב אומות שהם מותרים מיד. להרמב"ם הוא הדין למצרי. ולהרא"ש, מצרי באיסורו עומד:

במדבר כ, יד-כא

יד וַיִּשְׁלַח מֹשֶׁה מַלְאָכִים מִקָּדֵשׁ אֶל מֶלֶךְ אֱדוֹם: "כֹּה אָמַר אָחִיךָ יִשְׂרָאֵל: אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת כָּל הַתְּלָאָה אֲשֶׁר מְצָאָתְנוּ. טו וַיֵּרְדוּ אֲבֹתֵינוּ מִצְרַיְמָה וַנֵּשֶׁב בְּמִצְרַיִם יָמִים רַבִּים, וַיָּרֵעוּ לָנוּ מִצְרַיִם וְלַאֲבֹתֵינוּ. טז וַנִּצְעַק אֶל ה', וַיִּשְׁמַע קֹלֵנוּ, וַיִּשְׁלַח מַלְאָךְ וַיֹּצִאֵנוּ מִמִּצְרָיִם, וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ בְקָדֵשׁ עִיר קְצֵה גְבוּלֶךָ. יז נַעְבְּרָה נָּא בְאַרְצֶךָ. לֹא נַעֲבֹר בְּשָׂדֶה וּבְכֶרֶם וְלֹא נִשְׁתֶּה מֵי בְאֵר, דֶּרֶךְ הַמֶּלֶךְ נֵלֵךְ, לֹא נִטֶּה יָמִין וּשְׂמֹאול עַד אֲשֶׁר נַעֲבֹר גְּבוּלֶךָ". יח וַיֹּאמֶר אֵלָיו אֱדוֹם: "לֹא תַעֲבֹר בִּי, פֶּן בַּחֶרֶב אֵצֵא לִקְרָאתֶךָ". יט וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו בְּנֵי יִשְׂרָאֵל: "בַּמְסִלָּה נַעֲלֶה. וְאִם מֵימֶיךָ נִשְׁתֶּה אֲנִי וּמִקְנַי, וְנָתַתִּי מִכְרָם. רַק אֵין דָּבָר בְּרַגְלַי אֶעֱבֹרָה". כ וַיֹּאמֶר: "לֹא תַעֲבֹר". וַיֵּצֵא אֱדוֹם לִקְרָאתוֹ בְּעַם כָּבֵד וּבְיָד חֲזָקָה. כא וַיְמָאֵן אֱדוֹם נְתֹן אֶת יִשְׂרָאֵל עֲבֹר בִּגְבֻלוֹ, וַיֵּט יִשְׂרָאֵל מֵעָלָיו.

יבמות עח, א

מתיב רבא אמר ר' יהודה מנימין גר מצרי היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא ואמר אני מצרי ראשון ונשאתי מצרית ראשונה אשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל ואי ס"ד בתריה דידיה שדינן ליה אפילו ראשונה נמי הא אמר ליה רבי יוחנן לתנא תני ראשונה כי אתא רב דימי אמר רבי יוחנן המצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הואי אלמא בתר אימיה שדינן ליה

תוספתא קידושין ה, ו

מצרי שנשא מצרית אדומי שנשא אדומית ראשון ושני אסור ושלישי מותר א"ר יהודה בנימין גר מצרי היה לי חבר מתלמידי ר' עקיבה ואמר אני גר מצרי ונשאתי [אני] אשה גיורת מצרית והריני הולך להשיא אשה לבני בת גיורת מצרי כדי [שיהא] בן בני כשר לבא בקהל שנא' (דברים כג) דור שלישי יבא להם בקהל ה' אמר לו ר"ע בנימין טעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמונים [ומואבים] במקומן [ולא מצרי ואדומי במקומן] אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא אחת מכל משפחות האדמה ואחד מכל משפחות האדמה נושא אחת מכל אלו הכל הולך אחר הולד.

ברכות כח, א

דִּתְנַן: בּוֹ בַיּוֹם, בָּא יְהוּדָה גֵּר עַמּוֹנִי לִפְנֵיהֶם בְּבֵית הַמִּדְרָשׁ, אָמַר לָהֶם: מָה אֲנִי לָבֹא בַּקָּהָל?

אָמַר לוֹ רַבַּן גַּמְלִיאֵל: אָסוּר אַתָּה לָבֹא בַּקָּהָל. אָמַר לוֹ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ: מוּתָּר אַתָּה לָבֹא בַּקָּהָל. אָמַר לוֹ רַבַּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: {דברי הימים ב כ״ג:י״ט} לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה׳. אָמַר לוֹ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וְכִי עַמּוֹן וּמוֹאָב בִּמְקוֹמָן הֵן יוֹשְׁבִין? כְּבָר עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּבִלְבֵּל אֶת כָּל הָאוּמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: {ישעיהו י׳:י״ג} וְאָסִיר גְּבוּלוֹת עַמִּים וַעֲתִידוֹתֵיהֶם שׁוֹסֵתִי וְאוֹרִיד כַּאבִּיר יוֹשְׁבִים. וְכָל דְּפָרִישׁ, מֵרוּבָּא פָּרֵישׁ.

אָמַר לוֹ רַבַּן גַּמְלִיאֵל: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: {ירמיהו מ״ט:ו׳} וְאַחֲרֵי כֵן אָשִׁיב אֶת שְׁבוּת בְּנֵי עַמּוֹן נְאֻם ה׳. וּכְבָר שָׁבוּ.

אָמַר לוֹ רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ: וַהֲלֹא כְּבָר נֶאֱמַר: {עמוס ט׳:י״ד} וְשַׁבְתִּי אֶת שְׁבוּת עַמִּי יִשְׂרָאֵל, וַעֲדַיִין לֹא שָׁבוּ. מִיָּד הִתִּירוּהוּ לָבֹא בַּקָּהָל.

מאירי ברכות כח, א

עמוני ומואבי שנתגיירו אע״פ שמן התורה אינן ראוין לבא בקהל בזמן הזה משעלה סנחריב ובלבל את האומות מותרים שאין שמן עליהן וכן הדין במצרי תוך ג׳ דורות לדעתנו כמו שביארנו ביבמות פרק הערל:

ב"ח אבן העזר ד

כתב הרמב״ם האידנא וכו׳ אע״ג דהרא״ש ראייתו מתוספתא דידיה דמצרית לא עמדו בבלבולם דנתן קצבה לגלותם שנאמר מקץ מ׳ שנה אקבץ מצרים מ״מ הסמ״ג לאוין קי״ו כתב ע״ש רבינו שמשון איש ירושלים שנבוכדנצר חזר ובלבלם ועמדו בבלבולם עד היום וזה ראיה לדעת הרמב״ם והכי נקטינן ועיין בסמ״ג לשם והאריך בזה ועיין עוד במרדכי ס״פ הערל. ולאחר ששחררו רבו וכו׳ הרי הוא כישראל לכל דבר ואע״ג דבפרק השולח אמר דצריך גט שחרור וכ״כ בי״ד סימן רס״ו אפ״ה כיון דודאי שחררו מותר בבת ישראל אלא דצריך גט שחרור שלא יאמר האדון לא שחררתיו וכ״כ הרא״ש לשם גבי משיא עבדו ומביאו בי״ד לשם דלא כהרמ״ה ע״ש וכ״כ ב״י:

רא"ש ברכות ח, ד

מתני' עמוני ומואבי אסורין ואיסורן איסור עולם אבל נקבותיהן מותרות מיד מצרי ואדומי אינן אסורין אלא עד שלשה דורות אחד זכרים ואחד נקיבות אמר ר' שמעון קל וחומר הדברים ומה במקום שאסר את הזכרים איסור עולם התיר את הנקיבות מיד מקום שלא אסר את הזכרים אלא עד שלשה דורות אינו דין שנתיר את הנקיבות מיד אמרו לו אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה אמר להן לא כי אלא הלכה אני אומר ממזרין ונתינין אסורין ואיסורן איסור עולם אחד זכרים ואחד נקיבות:

גמ' תניא א"ר יהודה מנימין גר מצרי היה לי חבר מתלמידי רבי עקיבא ואמר אני ראשון ונשאתי מצרית ראשונה ואשיא לבני מצרית שניה כדי שיהא בן בני ראוי לבא בקהל וא"ת למה לא היה מותר לבא בקהל והלא אין מצרים במקומן יושבין שכבר עלה סנחריב ובלבל את כל העולם כדתנן במס' ידים פ"ד מ"ד ומייתי לה בפ' תפלת השחר דף כח. גבי יהודה גר העמוני מותר אתה ותירץ בעל הלכות שמצרים שבו למקומן שנתן להם הכתוב קצבה כדכתיב מקץ ארבעים שנה אקבץ מצרים מן הגוים אשר נפוצו שם אע"ג דגבי עמון נמי כתיב ואחרי כן אשיב את שבות בני עמון לא נתן להם קצבה וכן השיב ר' יהושע לרבן גמליאל במסכת ידים והכתיב ושבתי את שבות עמי ועדיין לא שבו והכי תניא בתוספתא במסכת ידים פ"ב בתר עובדא דגר העמוני שהודה רבן גמליאל לר' יהושע והותר לבא בקהל ואמר לו רבן גמליאל גר מצרי כיוצא בו אמר לו למצרים נתן קצבה שנאמר מקץ ארבעים שנה: כי אתא רב דימי א"ר יוחנן מצרי שני שנשא מצרית ראשונה בנה שני הוי בתר אימיה שדינן ליה:

רשב"א יבמות עו, ב

וכי תימא הנך אזדו לעלמא והני אחריני נינהו. פירש רש״י ז״ל שנטבעו בידי משה וישראל על ים סוף וכי אזהר רחמנא אערב רב קא מזהר. ודברי תימה הם וכי כל המצריים נטבעו והלא לא נטבעו אלא היוצאים למלחמה. (עיין ישרש יעקב). ומסתברא דהכי קאמר וכי תימא הנך אזדו לעלמא, שמא בארך הזמן גלו, ולא שאנו מתירין אותן מן הספק, אלא לרווחא דמלתא קאמר לו דאף כשתמצא לומר דבעלמא אמרינן אזדו לעלמא הכא אי אפשר, דהא אמר מנימין גר המצרי כו׳. אי נמי אזדו לעלמא בימי סנחריב (עיין תו״י שבימי שלמה עדיין לא בלבל אותם סנחריב ועיין ישרש יעקב ורש״ש).

ואיכא דמותיב אשמעתין והלא עלה סנחריב ובלבל כל העולם כדאמרינן בפרק תפלת השחר (ברכות כח, א) גבי יהודה גר העמוני אמר לו ר׳ יהושע מותר אתה אמר לו רבן גמליאל והלא כבר נאמר לא יבא עמוני אמר לו ר׳ יהושע וכי עמון ומואב במקומן הן עומדים והלא כבר עלה סנחריב ובלבל את העולם. ותירץ הרב בעל ההלכות ז״ל דשאני מצרים שחזרו דכתיב (יחזקאל כט, יג) מקץ ארבעים שנה אשיב את שבות מצרים. וכן היא בתוספתא במסכת ידים (פ״ב ה״ח) גבי אותה מעשה דיהודה גר העמוני שבפרק תפלת השחר אמר לו רבן גמליאל כלומר לר׳ יהושע גר מצרי כיוצא בזה אמר לו מצריים נתן להם קצבה מקץ ארבעים שנה אקבץ את מצרים מן העכו״ם אשר נפוצו שם והתירוהו לבא בקהל (עיין תוס׳ ד״ה מנימין). אלא שאמרו בתוספתא קדושין (פ״ה ה״ו) אמר לו ר׳ עקיבא מנימין טעית הלכה משעלה סנחריב ובלבל את כל האומות לא עמונים ומואבים במקומן ולא מצרים ואדומים במקומן אלא עמוני נושא מצרית ומצרי נושא עמונית ואחד מכל אלו נושא מכל משפחות האדמה ואחד מכל משפחות האדמה נושא אחת מכל אלו לומר שכולן מותרין לבא בקהל מעתה. ואתיא ההיא דלא כגמרין ודלא כתוספתא מסכת ידים ולא קיימא לן כותיה. ועוד דבירושלמי (קדושין פ״ד ה״ג) אמרו איפכא דהתם גרסינן אמר לו ר׳ עקיבא לא כי אלא אף השיאו [בכת״י נ״א: אף אתה נשיאו] לבת גיורת מצרית כדי שיהיו שלשה דורות מכאן ושלשה דורות מכאן.

והרמב״ן נר״ו כתב (בד״ה וכי) בענין זה סנחריב הוא שבלבל את העולם שהיה מגלה פעמים אומה זו ומושיבה במקום אחר ומושיב תחתיהן אומה אחרת, כדכתיב עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם. ופעמים שהיה מגלה מקצתן ומשאיר דלת הארץ ומביא שם עמהם משאר האומות מבולבלין כמו שעשה בארץ ישראל דכתיב ויבא מלך אשור מבבל ומכותה ומעזה וכו׳. ומשום כך היו כל האומות מבולבלין. והיינו דכתיב ביה ואסיר גבולות עמים. ובהא פליגי תנאי דר״ג ור׳ יהושע דברייתא, דהשבת גלות באומות שישובו מבוררין משפחה ומשפחה לבד ועם ועם לגבולו כשיבת בני ישראל דכתיב בהו ואתם תלקוטו לאחד אחד בני ישראל. אלא דר׳ יהושע סבר דבני עמון ומואב לא שבו עדיין מדכתיב במואב באחרית הימים כדכתיב בישראל, והיינו דאמרינן התם בפרק תפלת השחר והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני עמון והרי שבו, אמר לו ר׳ יהושע והלא כבר נאמר ושבתי את שבות בני ישראל ועדיין לא שבו, אבל במצרים שנתן להם קצבה אסורים הן. והיינו נמי משמעותא דגמרין. אבל תוספתא קדושין (שם) כדעת ר׳ עקיבא דהשבת גלות במצרים כיון דבנבוכדנצר כתיב והוא מבולבלין הגלה אותן שהרי סנחריב בלבלן, כשהן חוזרין בבלבולן הן חוזרין, ולא אמר הכתוב אקבץ את מצרים אלא על העם היוצא ממצרים ולא שהן מצריים גמורין, והלכך אף לאחר חזרתן הרי הן בהכשרן. וקיימא לן כברייתא דמסכת ידים וכסבריה דר״ג ור׳ יהושע וגמרא דילן הכי משמע. וכן כתב הרב בעל הלכות (גדולות שם) ז״ל. ועוד דהא בירושלמי ר׳ עקיבא נמי קאי בשיטתייהו. והרמב״ם ז״ל כתב (הלכות אסורי ביאה פי״ב הכ״ה) שאפילו מצריים מותרים משעלה סנחריב ובלבלן, נראה לי שסמך על התוספתא שבמסכת קדושין. (וכן כתב המגיד משנה שם ועיין סמ״ג לאוין קיא ומנחה חריבה סוטה ט, א בארוכה).

דברים ז, א-ד

כִּי יְבִיאֲךָ ה' אֱלוֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אַתָּה בָא שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ וְנָשַׁל גּוֹיִם רַבִּים מִפָּנֶיךָ הַחִתִּי וְהַגִּרְגָּשִׁי וְהָאֱמֹרִי וְהַכְּנַעֲנִי וְהַפְּרִזִּי וְהַחִוִּי וְהַיְבוּסִי שִׁבְעָה גוֹיִם רַבִּים וַעֲצוּמִים מִמֶּךָּ. וּנְתָנָם ה' אֱלוֹהֶיךָ לְפָנֶיךָ וְהִכִּיתָם, הַחֲרֵם תַּחֲרִים אֹתָם, לֹא תִכְרֹת לָהֶם בְּרִית וְלֹא תְחָנֵּם. וְלֹא תִתְחַתֵּן בָּם בִּתְּךָ לֹא תִתֵּן לִבְנוֹ וּבִתּוֹ לֹא תִקַּח לִבְנֶךָ. כִּי יָסִיר אֶת בִּנְךָ מֵאַחֲרַי וְעָבְדוּ אֱלוֹהִים אֲחֵרִים וְחָרָה אַף ה' בָּכֶם וְהִשְׁמִידְךָ מַהֵר

ירושלמי שביעית ו, א

דאמר רבי שמואל שלש פרסטיניות שלח יהושע לארץ ישראל עד שלא יכנסו לארץ מי שהוא רוצה להפנות יפנה להשלים ישלים לעשות מלחמה יעשה גרגשי פינה והאמין לו להקב"ה והלך לו לאפריקי (מלכים ב יח) עד בואי ולקחתי אתכם אל ארץ כארצכם זו אפריקי גבעונים השלימו (יהושע י) וכי השלימו יושבי גבעון את ארץ ישראל שלושים ואחד מלך עשו מלחמה ונפלו

תוס' יבמות עט, א, 'ונתינים'

ונתינים דוד גזר עליהן. בריש שמעתין פי' בקונטרס שגזר עליהן חתנות וכדכתיב והגבעונים לא מבני ישראל המה וגו' כלומר אין ראויין להדבק בישראל והשתא פריך דמשה גזר עליהן עבדות ואסור משום לא יהיה קדש ומשני דמשה לא גזר אלא לההוא דרא ויהושע בזמן שבהמ"ק קיים ומצינו למימר דלא נאסרו בשום פעם משום לא יהיה קדש כיון דלא גזר עליהן עבדות אף בזמן שאין בית המקדש קיים ודוד גזר עליהן חתנות ולא שעבדם לכולהו דרי ואתי שפיר הא דאין בנתינים תורת עבדים דתנן באלו נערות (כתובות דף כט. ושם) דהבא על הנתינה יש לה קנס ואילו בבא על השפחה תנן דאין לה קנס ואומר בירושלמי אפי' משומרת שלא נבעלה ועוד דאם יש בהם תורת עבדות ליתסרו חרורי בנתיני דמשוחרר אסור בשפחה כדאמר בחציו עבד וחציו בן חורין לישא שפחה אין יכול ובפרק עשרה יוחסין (קידושין דף סט.) קאמר דחרורי ונתיני מותרים לבא זה בזה ועוד יש לפרש דהכי פריך ולא עבדות ממש משה גזר עליהן ומסתמא גזר נמי שלא יתחתנו בהם דאין נכון שיתחתנו בהם כיון דנראין כעבדים ודוד נמי נוכל לומר דגזר עליהן עבדות כדי שלא יתחתנו בהם והשתא פריך שפיר דמשה גזר עליהן וניחא השתא הא דקאמר בימי ר' בקשו להתיר נתינים להפקיע שעבוד מהם ועל ידי כן יהיה מותר להתחתן בהם ומסיק דחלק מזבח מי יתיר וכיון דאישתייר בהן שעבוד של חלק מזבח אין הגון לידבק בהם ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ואם היו מפקיעין חלק עדה היו מותרים לגמרי ושוב לא יחול שום עבדות של חלק מזבח אפילו לכשיבנה ואין נראה לרבינו תם דמדאורייתא אסירי בלאו דלא תתחתן כדמסיק רבא לעיל (דף עו.) דבגירותן אית להו חתנות ותנן (מכות דף יג.) ואלו הן הלוקין הבא על הממזרת ועל הנתינה ומיהו איכא למימר דנתינה אגב שיטפא דממזרת נקטה וכן צריך לומר למאי דהוה בעי רבא למימר דבגירותן לית להו חתנות דבכל דוכתא איירי בגירות גבי קנס ובעשרה יוחסין (קידושין סט.) במתניתין ונראה לרבינו תם דדוד גזר עליהם שעבוד והא דקאמר לעיל ראוי להדבק עם ישראל היינו להיות בני חורין כמותן אבל חתנות אסור מדאורייתא והא דקאמר בימי רבי בקשו להתיר נתינים לא להתחתן בהם אלא להפקיע עבודתם ואמר להם רבי חלק מזבח מי יתיר הלכך אין לנו להתיר אפילו חלקנו שלא ישתכח חלק מזבח ופליגא דרבי חייא בר אבא דאמר חלק מזבח בזמן שאין בית המקדש קיים מותר ממילא בלא שום התרה ואם היה מופקע מהם שעבוד לגמרי שוב לא היה חל עוד עליהן וא"ת וכיון דנתיני אסירי מדאורייתא מלא תתחתן מאי שנא דמשוחרר מותר בהן ובשפחה אסור משום לא יהיה קדש וי"ל דלאו דלא תתחתן איכא למילף משאר פסולי קהל כגון ממזר עמוני ומואבי דשרו בקהל גרים אבל לאו דלא יהיה קדש לא שייך למילף דהא לא תפסי קדושין בשפחה ולא הוי דומיא דשאר פסולים ואם תאמר ומ"ש דממזר מותר בשפחה דתנן בהאומר בקידושין (דף סט.) ממזר נושא שפחה אפי' לכתחלה כדמוכח התם בגמרא ואמר ר"ת דלא שייך לא יהיה קדש בממזר דעיקרו בא מקדישות מאיסור דלא תפסי בו קידושין ואין להאריך:

רש"י כתובות כט, א

כותית – קסבר גירי אריות הן וישנן בלאו לא תתחתן בם (דברים ז).

רמב"ן כתובות כט, א

מתניתין הבא על הנתינה פירוש רש״י ז״ל והיא אסורה לבא בקהל שדוד גזר עליהן, כדאמרינן ביבמות. ולא דייק מדמסקי׳ התם בגיותן לית להו חתנות בגרותן הוא דאית להו חתנות, אלמא נתינה אסורה מדאורייתא, אלא דוד דורות גזר עליהן, והן עצמן מן התורה, כדכתיב לה בדוכתא בפרק הערל.

רשב"א כתובות כט, א

הבא על הנתינה: פירש רש"י ז"ל: נתינה מן הגבעונים והיא אסורה לקהל, ודוד גזר עליהם כדאמרינן ביבמות (עח, ב), ואינו מחוור דהא כתיב (דברים ז, ג) לא תתחתן בם, ואמר רבא בפרק הערל (שם), דכי כתיב לא תתחתן בם בגרותן הוא דכתיב, דבגירותן הוא דאית להו חתנות בגיותן לית להו חתנות, אלא ודאי נתינה דאורייתא אסורה ודוד דורות דגזר בהן דבדאורייתא לא כתיב בהו דורות.

רמב"ם מלכים ו

הלכה א

אין עושין מלחמה עם אדם בעולם עד שקוראין לו שלום אחד מלחמת הרשות ואחד מלחמת מצוה שנאמר כי תקרב אל עיר להלחם עליה וקראת אליה לשלום אם השלימו וקבלו שבע מצות שנצטוו בני נח עליהן אין הורגין מהן נשמה והרי הן למס שנאמר יהיו לך למס ועבדוך קבלו עליהן המס ולא קבלו העבדות או שקבלו העבדות ולא קבלו המס אין שומעין להם עד שיקבלו שניהם והעבדות שיקבלו הוא שיהיו נבזים ושפלים למטה ולא ירימו ראש בישראל אלא יהיו כבושים תחת ידם ולא יתמנו על ישראל לשום דבר שבעולם והמס שיקבלו שיהיו מוכנים לעבודת המלך בגופם וממונם כגון בנין החומות וחוזק המצודות ובנין ארמון המלך וכיוצא בו שנאמר וזה דבר המס אשר העלה המלך שלמה לבנות את בית ה' ואת ביתו ואת המלוא ואת חומת ירושלים ואת כל ערי המסכנות אשר היו לשלמה כל העם הנותר מן האמורי ויעלם שלמה למס עובד עד היום הזה ומבני ישראל לא נתן שלמה עבד כי הם אנשי המלחמה ועבדיו ושריו ושלישיו ושרי רכבו ופרשיו.

הלכה ב

ויש למלך להתנות עמהם שיקח חצי ממונם או הקרקעות ויניח כל המטלטלין או המטלטלים ויניח הקרקעות כפי מה שיתנה.

הלכה ג

ואסור לשקר בבריתם ולכזב להם אחר שהשלימו וקבלו שבע מצות.

הלכה ד

ואם לא השלימו או שהשלימו ולא קבלו שבע מצות עושין עמהם מלחמה והורגין כל הזכרים הגדולים ובוזזין כל ממונם וטפם ואין הורגין אשה ולא קטן שנאמר והנשים והטף זה טף של זכרים במה דברים אמורים במלחמת הרשות שהוא עם שאר האומות אבל שבעה עממין ועמלק שלא השלימו אין מניחין מהם נשמה שנאמר כן תעשה לכל וגו' רק מערי העמים לא תחיה כל נשמה וכן הוא אומר בעמלק תמחה את זכר עמלק ומנין שאינו מדבר אלא באלו שלא השלימו שנאמר לא היתה עיר אשר השלימה אל בני ישראל בלתי החוי יושבי גבעון את הכל לקחו במלחמה כי מאת ה' היתה לחזק את לבם לקראת המלחמה את ישראל למען החרימם מכלל ששלחו להם לשלום ולא קבלו.

גיטין נז, ב

תנא נעמן גר תושב היה נבוזראדן גר צדק היה מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק מבני בניו של סיסרא למדו תינוקות בירושלים מבני בניו של סנחריב למדו תורה ברבים מאן אינון שמעיה ואבטליון היינו דכתיב (יחזקאל כד, ח) נתתי את דמה על צחיח סלע לבלתי הכסות (בראשית כז, כב) הקול קול יעקב והידים ידי עשו הקול זה אדריינוס קיסר שהרג באלכסנדריא של מצרים ששים רבוא על ששים רבוא כפלים כיוצאי מצרים קול יעקב זה אספסיינוס קיסר שהרג בכרך ביתר ארבע מאות רבוא ואמרי לה ארבעת אלפים רבוא והידים ידי עשו זו מלכות הרשעה שהחריבה את בתינו ושרפה את היכלנו והגליתנו מארצנו דבר אחר הקול קול יעקב אין לך תפלה שמועלת שאין בה מזרעו של יעקב והידים ידי עשו אין לך מלחמה שנוצחת שאין בה מזרעו של עשו והיינו דא"ר אלעזר (איוב ה, כא) בשוט לשון תחבא בחירחורי לשון תחבא

סנהדרין צו, ב

תנו רבנן נעמן גר תושב היה נבוזר אדן גר צדק היה מבני בניו של סיסרא למדו תורה בירושלים מבני בניו של סנחריב לימדו תורה ברבים ומאן נינהו שמעיה ואבטליון מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק ואף מבני בניו של אותו רשע ביקש הקב"ה להכניסן תחת כנפי השכינה אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה רבונו של עולם מי שהחריב את ביתך ושרף את היכלך תכניס תחת כנפי השכינה היינו דכתיב (ירמיהו נא, ט) רפינו את בבל ולא נרפתה

מכילתא סוף בשלח

ויאמר כי יד על כס יה מלחמה לה' וגו'. ר' יהושע אומר: לכשישב הקדוש ברוך הוא על כסא מלכותו ותהי ממלכתו, באותה שעה "מלחמה לה' בעמלק". ר' אלעזר המודעי אומר, נשבע הקדוש ברוך הוא בכסא הכבוד שלו אם אניח נין ונכד של עמלק תחת כל השמים, שלא יאמרו: גמל זה של עמלק; אם אניח נין ונכד לעמלק.

ר' אליעזר אומר: נשבע המקום בכסא הכבוד שלו שאם יבא אחד מכל האומות שיקבלוהו, ולעמלק ולביתו לא יקבלוהו, שנאמר: "ויאמר דוד אל הנער המגיד לו אי מזה אתה ויאמר בן איש גר עמלקי אנכי" (שמואל ב א יג). נזכר לדוד באותה שעה מה שנאמר למשה רבינו: אם יבא מכל האומות שבעולם להתגייר שיקבלוהו, ומביתו שלא יקבלוהו. מיד "ויאמר אליו דוד דמך על ראשך כי פיך ענה בך". לכך נאמר מדור דור. דבר אחר: מדור דור, ר' יהושע אומר: מדור, אלו חיי העולם הזה; דור, אלו חיי העולם הבא. ר' אלעזר המודעי: אומר מדורו של משה ומדורו של שמואל. ר' אליעזר אומר: מדורו של משיח, שהם ג' דורות. ומנין לדורו של משיח שהן ג' דורות? שנאמר: "ייראוך עם שמש ולפני ירח דור דורים" (תהלים עב ה).

מקורות נוספים לעיון:

בשמים ראש סי' רכ, בשם ריב"א. חיד"א (יעיר אזן עין זוכר, מערכת ג, א).
ויש אומרים שאפשר לגיירו אבל אסור לו לבוא בקהל: מגילת ספר על הסמ"ג לאוין קטו; קול מבשר ב, מב.
ויש אומרים שאין לגייר לכתחילה: ישועות מלכו ליקוטים סי' טו; הרב חרל"פ בית זבול ג, כא.

ויש סוברים שאין לגייר כלל: מהר"י פרלא (ל"ת רסג, 'אמנם'); ציץ אליעזר יג, עא.