תפקיד בית הדין בגיור

תקציר:

הפוסקים דנו בשאלה מה תפקידו של בית הדין בגיור. יש אומרים שבית הדין רק רואה את אשר לפניו, וממילא כאשר הגר מקבל את המצוות בפניהם הוא נעשה גר מעצמו. ויש סוברים שבית הדין הוא זה שמקבל את הגר בשם כל ישראל וכן כתב מו"ר הרב ישראלי: "ברור אם כן שיסוד עיקרי הגירות, כתנאי ראשון, שכלל ישראל מסכימים לקבל אותו לקהלם, וזה מתבטא בזה שבית הדין שהוא בא כוחו של עם ישראל מחליטים לקבלו, שמודיעים לו מקצת המצוות והוא מקבלם בפניהם, ועל כן כל עוד לא נתקיים תנאי זה אין בכל פעולות הגירות מצדו כל ממש" (חוות בנימין ב, סז) וכן כתבו כמה פוסקים שצריך רצון והסכמה של בית הדין (דברי מלכיאל ב, עז; ישועות ישראל ג, ב; הרב ז'ולטי תושב"ע יג; הרב יהודה דוד בלייך הפרדס ס' חוברת ט עמ' 19)

ונראה שיש לצרף לשיטה זו את הסוברים ש'לפי ראות עיני בית הדין' הכוונה שבית הדין יכול לשקול כלליים לקבל כגר אף מי שאינו ראוי לכך.

לעומת זאת הדברות משה (יבמות לה, ג) סבר שהדיינים היום אינם נדרשים להפעיל שיקול דעת בקבלת הגר אלא כל שקיבל על עצמו המצוות, "דהסכמת ב"ד ופסק שלהם הוא על כל מי שקבל מצות ועשה מעשה הגרות שיהיה גר וחסר רק הראיה שג"כ צריך בגרות שזה סגי בידיעה כמו בראיה" ומכח זה פסק שגם ידיעה של הציבור שהגר מתנהג כישראל מועילה להחשיבו כיהודי. וכן הסביר כיצד מועיל דין שליחותייהו לגיור אף לאחר שנפטרו המשלחים. וכן עולה מתשובת משיבת נפש (ב, נ) שכתב שאף מי שהציע דברים בפני שלושה שדעתו להתגייר יכול להחשב כקבלת מצוות. וכן במשנת יעקב (איסורי ביאה יג,ו ד"ה בדיבור הרביעי) חלק על דברי הישועת ישראל וכתב שאין צריך רצון של בי"ד בקבלת הגר. ובשו"ת מנחת אשר (א, מט) נטה שאין לבית הדין מקום להפעיל שיקול דעת שלא לקבל גרים כאשר הם מקבלים מצוות בכנות. (אמנם אין בית הדין חייב להזדקק לגייר כאשר יש בכך סכנה עבור הקהילה).

הסוברים שלבית הדין תפקיד מרכזי ושיקול דעת בגיור

הרב ישראלי (חוות בנימין) ב, סז

הבולט ביותר בסיעה זו הוא מו"ר הרב ישראלי, הוא כותב שעיקרו של הגיור הוא בהסכמתו של עם ישראל לקבל את הגר, שכן אף גר שיקבל עליו מצוות אינו נחשב 'מצווה ועושה' עד שיתקבל ויצטרף לכלל ישראל.

"ברור אם כן שיסוד עיקרי הגירות, כתנאי ראשון, שכלל ישראל מסכימים לקבל אותו לקהלם (דגש במקור) וזה מתבטא בזה שבית הדין שהוא בא כוחו של עם ישראל מחליטים לקבלו, שמודיעים לו מקצת המצוות והוא מקבלם בפניהם, ועל כן כל עוד לא נתקיים תנאי זה אין בכל פעולות הגירות מצדו כל ממש.

ועל כן גם עיקר מה שצריך שיהא בפני בית דין הוא, שקבלת המצוות מצדו שתיעשה בפני הבית דין הוא גילוי דעת שמסכימים לקבלו כגר, ואילו הפעולות מצדו שלאחר כל – המילה והטבילה מספיק שיהיו בפני שני עדים שמאשרים שהוא מצדו עשה את הנדרש לכניסתו לכלל ישראל."

וכן מצאנו אצל אחרונים קדומים יותר, שהגיור חייב להיות לרצון בית דין ובהסכמתם:

שו"ת דברי מלכיאל חלק ב סימן עז

כותב שקשה למה זה לא בידי הגר להתגייר בעצמו, הרי יכול להגיד בפני שלושה שהוא מקבל את התורה. ואמנם טבילה אולי יהיה קשה להכריח אותם לראות. אבל דוחק לומר שלא נקראים ב"ד רק כשזימנו עצמם להיות דיינים שהרי מצאנו ששלשה שבקרו חולה עושים דין לעניין צוואה גם לא התכוונו, ומסיק שכיוון שלמדנו שצריכים להיות בי"ד חייב להיות מדעתם.

ועו"ק דהא שפיר הוי בידו להגיד לפני שלשה שמקבל על עצמו מצות התורה. ובשלמא לראות הטבילה שפיר י"ל שאינו בידו שהרי יכולים תיכף להפנות פניהם לצד אחר לבלתי לראות טבילתו. אבל בזה יוכל להגיד זה ברגע אחת לפני ג'. ודוחק לומר דלא מיקרי ב"ד רק כשהזמינו עצמם לכך. והא מצינו בב"ב קי"ד בשלשה שבקרו החולה ביום רצו עושין דין ואף שבשעת שמיעת הצואה לא חשבו להיות דיינים ואף אם נמצאו שם בבית החולה רק לבקרו כלשון הש"ס שם ולא נתכוונו להיות ב"ד. בכ"ז מיקרי ב"ד. וע' תוס' בב"ב שם. ורק בהודאה לענין שא"צ לומר כתובו איתא בסנהדרין כ"ט ובח"מ סי' ל"ט דבעינן שיהיו ב"ד קבועים ושישלחו אחריו וע"ש במפרשים הסברא בזה. אבל בעלמא וודאי דכל שלשה הוו כב"ד… ומה שהקשו התו' שם דמה שאל לו יש לך עדים דא"כ הרי נתגייר בפניהם. לענ"ד לא מיקרי ב"ד רק כשנתגייר לדעתם אבל לא כשראו אותו באקראי בעלמא. וכמו בדין שג"כ צריך כן.

ישועות ישראל (של ר' יהושע מקוטנא) סימן ג', אות ב (עין משפט)

מקבל כדבר ברור שבית דין צריך להיות לדעתו, ומתוך כך דן בטבילה של עבד לא צריך דיינים אלא עדים, ולכן זה בידו של העבד לטבול בפני שנים ולא צריך את הסכמתם להיות עדים. אבל בגר צריך את הסכמת הדיינים ולכן זה לא בידו. ומקשה על כך מזה שהצריכו שהאדון יחזיק בסודר בצוואר העבד במהלך הטבילה כדי שלא יטבול לשם גיור, הרי הנוכחים שם לא יסכימו להיות דיינים בעל כרחם ועוד שהם לא רשעים להפסיד ממונו של האדון.ואמנם לסוברים שטבילת גר לא צריכה ג' בדיעבד – ניחא, אבל לדעת הרמב"ם קשה. ואפשר לתרץ שבעבד הם מחוייבים להזדקק לו ובגיור לא. ועוד אפשר לחלק בין גיור שנעשה כמו במעמד הר סיני – ברצון השכינה ובמקרה שלנו ברצון הבית דין, לבין עבד שכבר יש חיוב מסוים להכניסו בברית ישראל

"לכן נראה דעיקר החילוק דבעדים דלא בעי דעת העדים ונעשו עדים אפי' בע"כ ל"ש מי יימר כיון דאין צריך דעתם אבל בגר דצריך ב"ד אין בידו לעשות אותן דיינים בע"כ וכיון דצריך דעתם לא מקרי בידו…
ועוד יש לחלק קצת בין קבלת גירות דבזה וודאי צריך דעת הב"ד ולא נעשה גר בע"כ של הדיינים גם אם נימא שנעשו דיינים בע"כ כדילפינן בפ"ב בכריתות מקרא דככם וכאבותיכם עיי"ש דפריך אלא מעתה האידנא לא נקבל גרים ומשני אמר קרא לדורותיכם והיינו דגלי קרא דומיא דקבלת התורה שהי' ברצון השכינה וכל שלא הי' ברצוי ב"ד לא מהני ולפ"ז יש לחלק קצת בין טבילת עבד שצריך ומחויב להכניסו בברית ישראל בין גר דעלמא."

ונראה שיש לצרף לדרך זו את האחרונים שסברו שהכל לפי ראות עיני בית הדין הכוונה היא שבית הדין יכולים להפעיל שיקול דעת רחב לקבל אף מי שלא ישמור מצוות כראוי וכפי שהתבאר לעיל (?,?)

וכן כתב הרב ז'ולטי, תורה שבעל-פה כרך יג עמוד מד

שצריך כוונה של הדיינים להיות דיינים:

וזה פשוט דאין כל הבדל בין אם לא רצו לקבל אותו לגר, וטבל בפניהם שלא ברצונם, דלא מהני הגירות, לבין אם רצו שיהיה גר, אלא שהם לא רצו להיות בי"ד, וטבל בפניהם שלא ברצונם להיות בי"ד (שחשבו שהם עדים) דלא מהני הגירות, כיון דדיינים צריכים כוונה להיות בי"ד, א"כ כל עוד שלא נזדקקו להיות בתורת בי"ד לקבל גרים, אין זו גירות בפני בי"ד[3]

הרב יהודה דוד בלייך, הפרדס ס, חוברת ט עמוד 19

והנראה לומר בזה דמעשה ב"ד הוא קבלת הגר והכנסתו תחת כנפי השכינה, אמנם הקבלה אינה ע"י דברים בעלמא אלא צריכה להתעצם ע"י מעשה, ומיהו לפעמים יש מעשה גרות ע"י מילה וטבילה לבד ולפעמים מעשה הגרות הוא קבלת המצות בפני ב"ד, ומ"מ דבר פשוט הוא דאף אם נתקיים מעשה של מילה וטבילה בפני ב"ד או קבלת מצות בפני ב"ד אם הב"ד מסרבים לקבל את הגר אין זו גרות כלל אלא צריכים דוקא שמילה וטבילה או קבלת מצות תהיה באופן שב"ד מקבלים את הגר ע"י מעשים אלו ובזה חשיב מילה וטבילה או קבלת מצות כמעשה ב"ד

הסוברים שבית הדין רק מאשר את הגיור:

לעומת זאת הדברות משה (יבמות לה, ענף ג) סבר שבית הדין אינו מפעיל שיקול דעת במהלך הגיור, אלא רק מאשר שהגר קיבל על עצמו מצוות:[4]

דהסכמת ב"ד ופסק שלהם הוא על כל מי שקבל מצות ועשה מעשה הגרות שיהיה גר וחסר רק הראיה שג"כ צריך בגרות שזה סגי בידיעה כמו בראיה

ומכח זה פסק שגם ידיעה של הציבור שהגר מתנהג כישראל מועילה להחשיבו כיהודי. וכן הסביר כיצד מועיל דין שליחותייהו לגיור אף לאחר שנפטרו המשלחים:

וכן עולה מתשובת המשיב נפש

משיבת נפש ב, נ

שכתב שאף מי שהציע דברים בפני שלושה שדעתו להתגייר יכול להחשב כקבלת מצוות:

…ועוד לבי מהסס אולי בדרך סבוכה כבר הציעה דברים בפני איזה ב"ד שדעתה להתגייר כדרך רבוי דברים והוי קצת קבלת מצות וא"כ לרעת הרמב"ן ורשב"א וסייעתם הוי טבילה שאחר כך טבילה מעלייתא ע"כ קשה מאוד להתירה בלא גט

במשנת יעקב איסורי ביאה יג,ו, בדיבור הרביעי

בדיבור הרביעי חלק על דבירי הישועת ישראל וכתב שאין צריך רצון של בי"ד בקבלת הגר (אמנם אין בדבריו התייחסות לשאלה האם בית הדין צריך לשקול ולהחליט)

וראה בספר ישועות ישראל הנז' שכתב בסוף דבריו: ועוד יש לחלק קצת בין קבלת גירות דבזה וודאי צריך דעת ב"ד ולא נעשה גר בע"כ של הדיינים, גם אם נימא שנעשו דיינים בע"כ, כדילפינן בפ"ב דכריתות [ט,א,] מקרא דככם וכאבותיכם, ע"ש דפריך אלא מעתה האידנא לא נקבל גרים, ומשני אמר קרא לדורותיכם, והיינו דגלי קרא דומיא דקבלת התורה שהיה ברצון השכינה, וכל שלא היה ברצוי ב"ד לא מהני וכו'. יעו"ש. וזה חידוש גדול לחלק בין גרות לכל דין ב"ד דעלמא, דבפשוטו מאחר דילפינן ביבמות מו,ב, דגר צריך ג' משום דמשפט כתיב ביה. א"כ כל היכא דבמשפט נחשבים לב"ד ה"ה נמי לגרות, ולפ"ד הישועת ישראל יש הלכה מיוחדת בגרות, דצריך רצון ב"ד דומיא דקבלת התורה שהיה ברצון השכינה. ולא הוזכרה הלכה מחודשת זו באף מקום בש"ס.

ספר עין חיים, חלק ב עמוד רכא, (הרב חיים ראזין, ניו יורק תשל"ב)

כתב כאחד הנימוקים למה אין צריך מומחים לגיור כי בית הדין לא עושה כלום, אלא רק יש דין שצריך בפני בי"ד[5]

ובשאלה זו התלבט גם הרב אשר וייס.

שו"ת מנחת אשר א, מט

נטה שאין לבית הדין מקום להפעיל שיקול דעת שלא לקבל גרים כאשר הם מקבלים מצוות בכנות. (אמנם אין בית הדין חייב להזדקק לגייר כאשר יש בכך סכנה עבור הקהילה):

"באמת שאלה זו נוגעת בכל גדר הגרות ולמהות תפקיד הבי"ד בקבלת הגרים. האם הגר הוא זה שנכנס תחת כנפי השכינה אלא שגזה"כ שהגירות צריכה להיעשות בנוכחות הבי"ד, ולפי"ז מסתבר דאין סמכות ביד ביה"ד לדחות את הגר דלא הם המקבלים אותו אלא שצריך להתגייר בפניהם והם מצווים לאשר שאכן גירות יש כאן והגר מתכווין באמת ובתמים להתגייר, אך אפשר שבית הדין הם המקבלים את הגר ומגיירים אותו וא"כ אפשר דיש בידם לשקול גם היבטים ושיקולים נוספים ובידם הסמכות לקבלו או לדחותו…

ומ"מ אין לי ראיות ברורות בספק זה. ומכל פשטות לשון הרמב"ם בפי"ג מהלכות איסו"ב משמע שאין לבי"ד כל שיקול דעת מלבד הבדיקה אם כונת הגר שלימה וכנה, עיין בדבריו."

דברים דומים לגישה זו ראה בתשובת הרב שמחה במברגר

הרב שמחה במברגר, סימן קלז

מצוה בפני ב"ד של שלשה ונשאלתי אם מותר שיהיו הדיינים קרובים, ואם צריכין שיראו שהטבילה היא לשם גרות, והנה בדין גר גדול מפורש בש"ע סי' רס"ח ס"ג, אבל בגר קטן כתב הדגול מרבבה צריך להיות ביום ובפני שלשה, על כן פשיטא דאין קרובים כשרים. וממילא מכח סברא צריכין שיהיו השלשה יודעים שלשם טבילת גר הוא טובל בפניהם, וראיה מספר אות ברית דף מ"ג א' שכתב וז"ל גם נראה וכו' כמו כן הדיין שהוא בשעת הגרות צריך לעסוק בגרות וכו' ולכן מצינו ביבמות מ"ו לשנא דמטבילין את הגר היינו שאחרים עוסקים בטבילתו, אבל מהני כשעומרים מרחוק ורואים איך הגר מגייר עצמו והם אינם מכניסין עצמן כלל וכלל בדבר רק הם שב וא"ת וכו' יעו"ש

הערות שוליים

[3] לכן נראה דעיקר החילוק דבעדים דלא בעי דעת העדים ונעשו עדים אפי' בע"כ ל"ש מי יימר כיון דאין צריך דעתם אבל בגר דצריך ב"ד אין בידו לעשות אותן דיינים בע"כ וכיון דצריך דעתם לא מקרי בידו,

מיהו יש לעיין מהא דאמרינן בפ' החולץ דף מ"ה ע"ב א"ר הלוקח עבד מן העכו"ם וקדם וטבל עצמו לשם ב"ח קנה עצמה בן חורין ואמרינן התם אמר שמואל צריך לתוקפו במים כי הא דמנימין עבדי' דרב אשי בעי לאטבולי מסרי' לרבינא ולר"א ברי' דרבא א"ל חזו דמינייכו קבעית לי' רמי לי' סודרא בצווארו צמצמי ליה וארפי ליה צמצמי לי' כי היכי דלא לימא לשם ב"ח ארפי לי' כי היכי דלא תהוי חציצה ואי ס"ד דלא נעשו דיינים בע"כ הא כי קדים וטבל לשם בן חורין לא מהני מידי דהא טבילת גר ועבד הלקוח מעכו"ם צריך ב"ד והב"ד שהם רבינא ור"א ברי' דרבא לא נתרצו שיהא גר
וא"ל דכיון דנתכוונו עכ"פ שיהיו ב"ד לשם עבדות מהני לי' נמי לטבילת גירות אכתי קשה הא ע"ד זה לא רצו כלל להיות דיינים, ובלא"ה סתימת לשון הרמב"ן ז"ל והשו"ע דאם קדם וטבל עצמו לשם בן חורין יצא לחירות והא מסתמא לאו ברשיעי עסקינן שהב"ד ירצו לאבד ממונו של זה ועיין בש"ע סי' רס"ז דהב"ד חייבין מכח דד"ג א"כ מסתמא לא ברשיעי עסקינן א"כ למה יצא ב"ח הא מסתמא לא נתכוונו להיות דיינים ואינם נעשים דיינים בע"כ,

מיהו לדעת הסוברין דטבילת גר א"צ ג' בדיעבד ניחא אלא לדעת הרמב"ם ז"ל בפי"א מהלכות אסורי ביאה כפי פירוש המ"מ גם בדיעבד מעכב הטבילה בפני ג' ודווקא בלילה כשר דה"ל כגמר דין א"כ קשה ומזה מוכח קצת דגם דיינים נעשו בע"כ,

ולכאורה הי' אפשר לחלק בין היכא שהב"ד מחויבין להזדקק בזה נעשו דיינים בע"כ בין היכא שאינם מחויבים להזדקק.
ועוד יש לחלק קצת בין קבלת גירות דבזה וודאי צריך דעת הב"ד ולא נעשה גר בע"כ של הדיינים גם אם נימא שנעשו דיינים בע"כ, כדילפינן בפ"ב בכריתות מקרא דככם וכאבותיכם עיי"ש דפריך אלא מעתה האידנא לא נקבל גרים ומשני אמר קרא לדורותיכם והיינו דגלי קרא דומיא דקבלת התורה שהי' ברצון השכינה וכל שלא הי' ברצוי ב"ד לא מהני ולפ"ז יש לחלק קצת בין טבילת עבד שצריך ומחויב להכניסו בברית ישראל בין גר דעלמא.

[4] ייתכן ודבריו נאמרו דווקא היום שהגיור מדין שליחותייהו, אולם לכאורה קשה לומר שיש כאן תקנה מיוחדת שאמרו חז"ל לקראת היציאה לגלות אלא להפך: ההסכמה הכללית של בית הדין היא לקבל כל מי שמקבל עליו מצוות כראוי.

[5] על דברי הסמ"ע:

סמ"ע סימן א ס"ק ג

וכדי שיונעל דלת בפני עושי עולה אמרו רבנן למיעבד שליחותייהו דקמאי. ונ"ל דהוא הדין לשאר ענינים גדולים, שהרי מצינו [יבמות מ"ה ע"ב] שאמרו לקבל גרים בזמן הזה אף על גב דלא שכיח,

כתב:

שם, וכמו שאמרו שקבל גרים וכו' – ויש לדייק היאך מקבלין גרים הלא בעינן בי"ד מומחה, ומשמע דזה ג"כ מצד שליחותי' דקמאי עבדינן. ועוד יש לחלק דהלא בגרים עיקר הגרות עושים הגרים אלא דדין הוא דבעי בפני בי"ד, וא"כ הבי"ד אינם עושים מאומה, ובי"ד ע"כ דמיקרי, אלא דלפסוק הדין בעינן מומחין, כגון לחייב או לפטור, אבל מה שהבי"ד אינם עושים כלום אלא שמעשה הגירות צריך להיות בפני בי"ד, ובזה סגי כיון דשלשה מקרי בי"ד.

יש לציין שקושייתו נשאלה לכאורה על ידי הראשונים, והם לא ענו תירוץ זה.