טבילה לפני המילה
1) הסוגיה בראשונים
א. דעת הרמב"ן – הסדר אינו מעכב
יבמות מז, ב מתאר את תהליך ההתגיירות שהמילה קודמת לטבילה: "קיבל, מלין אותו מיד. מ"ט? שהויי מצוה לא משהינן. נשתיירו בו ציצין המעכבין המילה וכו'. כדתנן, אלו הן ציצין המעכבין המילה: בשר החופה את רוב העטרה, ואינו אוכל בתרומה; וא"ר ירמיה בר אבא אמר רב: בשר החופה רוב גובהה של עטרה. נתרפא, מטבילין אותו מיד. נתרפא אין, לא נתרפא לא, מאי טעמא? משום דמיא מרזו מכה."
כתב הרמב"ן (יבמות מז, ב "נתרפא"): "נתרפא מטבילין אותו מיד. תמהני למה משהין אותו יטבילוהו תחלה ומיד ימול, ושמא מצוה למול ואחר כך לטבול, אי נמי כיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה כדי שאם דעתו נוקפו יפרוש, ומיהו אם טבל ואחר כך מל הרי זה גר דלא שנא מילה וטבילה ולא שנא טבילה ומילה, תדע דהא אמרינן לקמן בפרק הערל (ע"ח א') גיורת מעוברת שטבלה בנה אין צריך טבילה והרי קדמה טבילה למילתו אם זכר הוא והוה ליה למימר בתה אינה צריכה טבילה".
והביאו המגיד משנה (איסורי ביאה יד, ה): "ודקדקו קצת המפרשים למה אין מטבילין אותו קודם שימול משום דשהויי מצוה לא משהינן ותירץ הרמב"ן ז"ל דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש נפרוש מיהו אם טבל תחלה הרי זה גר והביא ראיה לזה שאין קדימת המילה לטבילה מעכבת:"
ב. דחית ראיתו של הרמב"ן
רשב"א (יבמות מז, ב) לאחר שמביא את דעת הרמב"ן וראיתו, דוחה אותה משני צדדים: 1) למאן דאמר עובר ירך אמו אין ראיה, 2) גם למא"ד עובר לאו ירך אמו, כוונת רבא כשהוא אומר "בנו" זה וולד ומדובר דווקא בנקבה: "פירוש לפירושו אליבא דמאן דדחי התם ואמר עובר לאו ירך אמו הוא ומשום טבילת עובר גופיה ואמיה לא הויא חציצה אבל למ"ד עובר ירך אמו הוא ליכא ראיה מהתם כלל. ולההוא לישנא נמי אפשר דלאו ראיה היא ובנה דקאמר היינו בתה ולכשתמצא לומר דמילה קודמת עיכובא לא הוצרך לפרש דמדקאמר אינו צריך טבילה על כרחין מאי בנה ולדה, ויש כיוצא בה לעיל גבי גוי ועבד הבא על בת ישראל הולד פגום ק"ו מאלמנה .. ומאי בנה בתה לפי פירושו של רש"י ז"ל וכדאיתא התם בהדיא בירושלמי שכתבתי שם".
ר"י בתוספות (יבמות מז, ב "מטבילין") הסביר שמפני שהעובר לא ראוי למילה בשעת הגירות, הוא צריך רק טבילה: "ותימה דאמר בהערל (לקמן דף עח.) מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה? ואר"י דשאני התם דאכתי לא חזי למילה. "
וכן כתב בנמוקי יוסף (יבמות טז, א): "אבל הרא"ה ז"ל דחה ראיה זו דשאני התם דכשהוא במעי אמו אינו בן מילה והרי הוא כנקבה דסגיא לה בטבילה וכשנולד ומלין אותו אינו אלא כמו שמלין ישראל שהוא ערל דבלאו הכי נמי ישראל הוא הא כל שצריך מילה בשעת גרותו אם קדמה טבילה למילה חוזר וטובל:" וכן הביא הריטב"א.
ג. דעת הרא"ה הריטב"א והנמוקי יוסף – הסדר מעכב
ריטב"א (יבמות מז, ב): "וא"ת ולמה משהין אותו למולו בתחלה ולהמתין עד שיתרפא, יטבילוהו בתחלה. וי"ל כשהוא ערל אין טבילה מועלת דהו"ל כטובל ושרץ בידו ואפילו בדיעבד מעכב, ותדע דהלוקח כלים מן הגוים שצריכים להגעיל ולהטביל הגעלה קודמת, ואף על גב דהתם בדיעבד אם הקדים טבילה יצא שאני הכא דטומאת ערלות טומאה גמורה, אבל רבינו הרמב"ן ז"ל.." ומביא את ראיתו ודוחה אותה, ומסכם: "הא בכל שצריך מילה בשעת גירותו אם קדמה טבילה למילה חוזר וטובל." וכן כתב הנמוקי יוסף (יבמות טז, א) בשם הרא"ה.
וכ"ד התוספות (יבמות מז, ב "מטבילין"): "מטבילין אותו מיד – משמע שהמילה קודם טבילה וכדאמר אין גר עד שימול ויטבול ותימה דאמר בהערל (לקמן דף עח.) מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ואר"י דשאני התם דאכתי לא חזי למילה." ומוכח שסובר שהסדר מעכב, אחרת ר"י היה צריך לתרץ שבדיעבד טבילה לפני המילה עולה.
וכ"ד המרדכי (קידושין יש נוחלין רמז לח): "נתרפא מטבילים אותו. פירוש אחר מילה דוקא, דאי קודם ליטבוליה ברישא והדר לימהלו לשהויי מצוה לא משהין תוס':"
וכ"כ תוספות חד מקמאי (יבמות מו, א): "אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול דוקא מילה והדר טבילה אבל איפכא לא. וצריך לטבול (עד) אחר המילה וכן נעשה מעשה בלוניל מפי אבא מארי וחבריו ז"ל שהצריכוהו טבילה לאחר המילה".
וכ"ד המאירי יבמות מו, א: "פירשו גדולי הדורות דוקא מילה והדר טבילה ואם טבל תחלה צריך לטבול אחר המילה שהטבילה שקודם מילה אינה כלום שהרי עדיין גוי הוא".
וכ"ד פסקי הרי"ד (מגילה כ, ב): "ודווק' קתני, כמו מילה וטבילה, שאם הקדים טבילה למילה אינו כלום, כך מוכח ביבמות בפרק החולץ דקתני נתרפא מטבילין אותו מיד דשהויי מצוה לא משהינן, ואי טבילה לפני מילה מועלת יטבילוהו תחילה למה משהין המצוה עד שתתרפא". וחזר על כך ביבמות מז, ב: " וראיתי מקשים ממאי דאמרי' לקמ' בפרק הערל נכרית שנתגיירה בנה אין צריך טבילה ופריך והא הויא חציצה, ומשני שני עובר דהינו רבותיה. ומשמ' דהא לאחר מהני טבילה מיקמי מילה. ומתרצים דלאו דוקא נקט בנה אלא בבת מיירי. ונר' לי לתרץ דאפי' אי גרסי' בנה לא קשיא, דהתם מיגו דסלקא טבילה לאמה סלקא נמי לבנה ואינו חסר אלא מילה ככל בר יש', אבל לעולם גוי שטבל קודם שמל ולא כלום היא."
ד. הרשב"א – סברת המחמירים
רשב"א (יבמות מז, ב): "ולי נראה דמילה קודמת לטבילה עכובא, דאם לא כן לעולם היתה טבילה קודמת משום שיהוי מצוה. אלא כיון שהטבילה כוללת עיקר גירות ולצאת מטומאת גוים וליכנס בקדושת ישראל לפיכך צריכה בסוף, ואפילו בלוקח כלים חדשים מן הגוי צריך טבילה ומן הטענה הזאת וכמו שאמרו בע"ז בגמרא דבני מערבא ולגבי לוקח כלים ישנים נמי אמרו שם מגעילן ומטבילן לומר דטבילה צריכה לבסוף… וכל שכן הכא דפורש מן הערלה שהוא כפורש מן הקבר כדאמרינן בפסחים (צ"ב א') שהיא צריכה לבסוף, ושתי טבילות לא הצריך הכתוב אחת קודם מילה ואחת לאחר שפירש מן הערלה", אך מסיים שבכל זאת: "ואפשר נמי דלכתחלה דוקא ואי עביד עלתה לו טבילה."
2) פסיקת הלכה
ה. השו"ע והרמ"א
הבית יוסף (רסח, א) הביא רק את דעת הרמב"ן והמגיד משנה: "וכתב הרב המגיד בפי"ד מהלכות איסורי ביאה (ה"ה) שדקדקו קצת מפרשים למה אין מטבילין אותו מיד קודם שימול משום דשהויי מצוה לא משהינן ותירץ הרמב"ן (בחי' מז: ד"ה נתרפא) דכיון שהמילה קשה עליו מלין אותו תחלה דאי פריש ליפרוש מיהו אם טבל תחלה הרי זה גר והביא ראיה שאין קדימת המילה לטבילה מעכבת:" ובשו"ע לא הזכיר את הדין בדיעבד. לכאורה פשוט שפסק שטבילה קודם המילה מועילה בדיעבד, וכן הסבירו בדעתו: ישמח לבב יו"ד לט; שו"ת היכל שלמה רסח, א)
אמנם השלחן גבוה (לרב יוסף מולכו ה'תנ"ב-ה'תקכ"ח מסלוניקי שביוון. יו"ד רסח, ו) כתב שדעתו לחומרא: "ומסתמיות רבינו לקמן בסעיף שאחר זה דכתב מלין ואחר כך מטבילין אותו, משמע דסבירא ליה כנימוקי יוסף, דאפילו טבל בדיעבד תחילה, לא עלתה אותו טבילה, וממילא דמגעו מנסך ביני ביני".
דרכי משה רסח, ב הביא את שתי הדעות: " (ב) ובנמוקי יוסף פרק החולץ דף (ת"כ ע"א) (טז. ד"ה ת"ר גר) אי טבל קודם שמל אינה טבילה אפילו בדיעבד והרמב"ן כתב דבדיעבד הוי טבילה וכ"כ בית יוסף בשם המ"מ פרק י"ד מהלכות איסורי ביאה:" וכן ברמ"א (רסח, א) הביא את שתי הדעות: "טבל קודם שמל, מועיל, דבדיעבד הוי טבילה (ב"י בשם הרמב"ן וכ"כ המ"מ פי"ד מהל' א"ב) וי"א דלא הוי טבילה (נ"י פרק החולץ בשם הרא"ה)".
האור לציון (יו"ד יב) כתב שהרמ"א הכריע לקולא: "והנה הרמ"א (יו"ד סי' רס"ח סע' א') הביא מחלוקת הרמב"ן והרא"ה הנ"ל, ודעתו לפסוק כהרמב"ן, שטבילה קודם מילה מהניא בדיעבד". כנראה על פי הכלל שהלכה כ"יש אומרים" בתרא. וכן הסביר בדעתו החלקת יואב (תניינא ח).
ו. פוסקים שהכריעו לחומרא, שהמתגייר גוי עד שיטבול לאחר המילה
כן פסק ביש"ש (יבמות ד, מט): "ומדשוהין בטבילה עד שיתרפא, ולא טובלין אותו מקודם, שמע מינה דטבילה לא מהני בעוד שהוא ערל, שהוא כטבל ושרץ בידו, וכן אמרו, אינו גר עד שימול ויטבול, כ"פ בתו' (ד"ה מטבילין) ומ"ש הרמב"ן, דבדיעבד מהני אפילו טבל מקודם, וראייתו מגיורת שנתגיירה שבנה אין צריך טבילה, בפ' הערל (לקמן ע"ח ע"א) ואין זה ראייה, דשאני התם, דכשהוא במעי אמו אינו בן מילה, והרי הוא כנקבה, דסגי לה בטבילה, וכשיולד מלין אותו כישראל, עכ"ל (נ"י ט"ז ע"א, בדפי הרי"ף עיין שם), ואף שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, דהלוקח כלים מן הנכרים, שצריכים להגעיל, ולהסיר חלודה, ולהטביל, אי איפוך, אפילו בדיעבד לא מהני".
וכ"כ בשו"ת בנימין זאב עג (רבי בנימין בן מתתיה מיוון ה'רל"ה-ה'ש"ה): "ומלין קודם טבילה דמה יועיל טבילה אם אינו מהול.. ואם תאמר כיון שבא להתגייר למה משהין אותו יטבילוהו תחילה ואח' כך ימולו אותו דשהויי מצוה לא משהינן וי"ל דכשהוא ערל אין טבילה מועיל בו דהוה ליה כטובל ושרץ בידו דטומאה דערלות טומאה גמורה היא ולפ"ז בעי תחלה מילה ואחר כך טבילה והכי משמע בפ' החולץ אמר רבי חייא בר אבא אמר רבי יוחנן לעולם אינו גר עד שימול ויטבול משמע מילה תחילה ואחר כך טבילה:"
וכ"ד השלחן גבוה (לרב יוסף מולכו ה'תנ"ב-ה'תקכ"ח מסלוניקי שביוון. יו"ד רסח, ו) שכתב שכך דעת השו"ע: "ומסתמיות רבינו לקמן בסעיף שאחר זה דכתב מלין ואחר כך מטבילין אותו, משמע דסבירא ליה כנימוקי יוסף, דאפילו טבל בדיעבד תחילה, לא עלתה אותו טבילה, וממילא דמגעו מנסך ביני ביני".
ז. פוסקים שפסקו כרמב"ן שבדיעבד אם שינה את הסדר לא צריך טבילה נוספת
הט"ז (רסח, ד) מביא רק דעת הרמב"ן: "(ד) וממתינים לו כו'. הקשה הרמב"ן למה משהינן מצות טבילה ולא טבלינן אותו קודם המילה ותירץ כיון שהמילה קשה עליו מלין תחילה דאי פריש יפרוש מיהו אם טבל תחילה הרי זה גר עכ"ל:" ומשמע שפסק כדעתו (כך הבין בדבריו במשנה הלכות ב, יד).
וכן הרב אברהם אזולאי בהגהות ללבוש רסח, ד: "ואם טבל קודם המילה הרי זה גר", ולא הזכיר שיש לטבול שוב (בשונה מנכד נכדו, החיד"א שנראה בהמשך).
החלקת יואב (לרב יואב יהושע וינגרטן[1] מפולין ה'תר"ה-ה'תרפ"ג. תניינא ח) הכריע כדעת הרמב"ן: "הדבר מוכרח דטבילה קודם מילה מהני כשיטת הרמב"ן. וכן הוא להדיא בירושלמי ריש הערל הלכה א[2] הטבילו שלם עבד אתה מוהלו לשם עבד הטבילו לשם בן חורין אתה מוהלו לשם בן חורין. והיינו לשם גירות. וברמ"א סימן רסח סעיף א תופס עיקר כדעה זו, וכן מוכח במסכת גרים פרק א הלכה ג ובנחת יעקב שם[3]".
לעיל הובא שהאור לציון (יו"ד יב) כתב שהרמ"א פסק כרמב"ן, ומשמע שפסק כמוהו.
ח. פוסקים שלא הכריעו במחלוקת הראשונים, וכתבו להחמיר
הש"ך (רסח, ב) כתב שאם הקדימו את הטבילה למילה צריך לטבול שוב: "ויש אומרים דלא הוי טבילה. הלכך יש לקיים ולטבול אחר שמל. כן כתבו העטרת זהב (הלבוש, ולא מצאתי שכתב כך רק שהציג את שתי הדעות, ויכול להיות שעצם הצגת שתי דעות ללא הכרעה היא כהבעת דעה שיש להחמיר מספק)"
כך כתב הלבוש רסח, א: "וטבילה כיון שאינה מפורשת בגר בפירוש בתורה, יש אומרים שמועלת בדיעבד אפילו טבל קודם שמל, ויש אומרים שאינה מועלת וצריך לחזור ולטבול אחר שמל, שכן היה הענין באבותינו שיצאו ממצרים שהיו מולים ואחר כך טבלו כמו שנתבאר לעיל סימן רס"ז סעיף ג'."
משנה הלכות ב, יד מסביר בש"ך: "משמע מזה דלדינא גם הוא ז"ל מודה דבדיעבד הוי טבילה רק שלכתחלה יש לקיים ולטבול אחר שמל"
וכ"ד הברכי יוסף (רסח, ה): "ויש אומרים דלא הוי טבילה. וכן הוא דעת הרא"ה שחלק על הרמב"ן (יבמות מז ב) כמ"ש בנמקי (שם טז א). וגם הרשב"א בחידושיו ביבמות דף מ"ז ע"ב, דחה ראית הרמב"ן באריכות, וכתב ולי נראה דמילה קודמת לטבילה עכובא, והביא ראיה, אלא דבסוף דבריו מסתפק קצת. ע"ש. לכן נראה שיטבול אחר כך. וכ"כ האחרונים."
וכ"כ זכרון משה (לרב משה אזולאי נכד החיד"א נולד תקמ"ז) רסח, א שלאחר הצגת שתי הדעות כתב כסבו: "נראה שיטבול אחר כך וכ"כ האחרונים".
וכ"ד הבאר היטב (רסח, ב) ודעת תורה (לרב שלום מרדכי שבדרון תקצ"ה-תרע"א מברז'אן שבגליציה) יו"ד רסח, א שהביאו את הש"ך.
וכ"כ ערוה"ש רסח, ג: "ואם טבל ואחר כך מל יש אומרים דבדיעבד מהני שהרי כותית מעוברת שנתגיירה א"צ בנה טבילה כמו שיתבאר ואצלו הטבילה קודם המילה ויש אומרים שאינו מועיל ולא דמי לעובר שא"א באופן אחר ועוד שכשנולד הרי הוא ישראל גמור אבל סתם גר הוא לעיכובא שתהא המילה קודם הטבילה ולכן אף אם טבל קודם יטבול את עצמו גם לאחר המילה בפני ג' [ש"ך סק"ב]"
וכ"כ בספר אוצר ברית אברהם (הרב אברהם דרעי רסח, א)
ט. פוסקים שכתבו שהעיקר כרמב"ן ובכל זאת לכתחילה להחמיר
כ"ד הרב ישועה שמעון חיים עובדיה (ממרוקו ה'תרל"ב-ה'תשי"ב) בשו"ת ישמח לבב יו"ד לט, שמובאת התכתבות בינו לבין הרב יעקב חי זריהון (מטבריה ה'תרכ"ט-ה'תשי"ג) בעניין גר שמל ועוד לא התרפא והגיע שבת, האם יכול לשמור שבת. בתוך ההתכתבות כתב הרב יעקב זירהון שטבילה לפני מילה לא תועיל בגלל שהערלה נחשבת חציצה. הרב ישועה דוחה את החשש חציצה, וכותב שיטבול הגר ואז ימול לפני שבת וכך יוכל לשמור שבת ואחר כך יטבול שוב: ובמאי דקמן הא קא חזינן דמרן ז"ל שקבלנו הוראותיו לא הביא בב"י אלא סברת הרמב"ן ז"ל בלי חולק משמע דהכי סבירא ליה להלכה. וכיון שכן מצאנו דרך ישר לפני זה הגר שיטבול קודם המילה על דעת שיטבול עוד אחר המילה ואחר כך ימול, ובבוא יום שבת קודש שכבר הוא מהול עלתה לו טבילה למפרע דהא חזינן דלא פריש והרי הוא כישראל גמור לדיעה זו, ואחר השבת יטבול עוד לצאת ידי הכל אם ירצה. כ"ש בהצטרף סברת האומרים דיכול לשבות במילה לחוד כמ"ש לעיל כנלע"ד. ולבדיחותא אנא דאמרי שכל הטורח הזה שטרחנו בשביל גר זה שנשתפכו עליו כמה דיות הוא בכלל אומרם ז"ל קשים גרים לישראל וגם זו מן התוכחות, אלא שמעכ"ת אוהב גר זה לתת לו מנוחה ושביתה אליבא דכולהו רבוותא. ואולי יתעשת האלהים לנו שיהא נחשב כל זה למצות עשה של ואהבתם את הגר. המקום ברחמיו יעזרנו על דבר כבוד שמו ויזכנו ללמוד וללמד לשמור ולעשות ולכוין לאמתה של תורה, אכי"ר."
בשו"ת משנה הלכות ב, יד: "והנראה מבואר מדברי הפוסקים האחרונים ז"ל דבדיעבד כלהו מודים דלעיקר דינא קיי"ל כרמב"ן רק שיש לחוש לכתחלה ולקיים אפילו לשיטת הרא"ה ז"ל". כוונתו, שמחמירים להצריך טבילה נוספת אם טבל לפני המילה, אבל מקילים בדברים אחרים: "בנידן דידן כיון דלעיקר דינא הוי ישראל ודאי דהיין לא נתנסך ע"י וגם בענין צירוף (למנין) י"ל לענ"ד דמשום החומרא דצריך לחזור לטבול אפשר דמודי דהיכי דהוי חומרא דאתי לידי קולא דעי"ז לא יכלו לקיים הדברים שבקדושה ולהתפלל שהוא מצות עשה דרבים וכמו שמצינו בגמר' ברכות דר"א שחרר עבדו להתפלל בציבור אפשר דיש לצרפו, אמנם לפי זה יש להסתפק אי אח"כ רשאי עוד לטבול משום דלא לימר עד עכשיו הי' גוי ויהיו חלילה דברי חכמים כחוכא וטלולא, ואפשר דכה"ג לא הוי חוכא וטלולא מאחר דרק הולך למקוה וטובל בה ונראה כמיקר וכמו שמצינו כעין זה לענין טבילה בשבת ועיין ביצה י"ח וברשב"א שם ובצל"ח שם ע"ש."
3) סיכום
הגמרא ביבמות מז, ב מתארת בתהליך הגיור שהמילה קודמת לטבילה. ומקדימים מילה לטבילה למרות שלא רוצים להשהות את מצות הגיור, ואחרי המילה אי אפשר לטבול מיד בגלל הסכנה.
הרמב"ן הסביר שמלים קודם כדי שאם הגר שהוא לא רציני לאחר שירגיש את צער המילה יפרוש לפני שיגמר תהליך הגיור, אך אם המיהל היא בסוף כשהוא ירצה לפרוש הוא יהיה יהודי. הרמב"ן הסביר שגם אם שינה את הסדר בדיעבד הגיור חל. כדעתו כתבו המגיד משנה (איסורי ביאה יד, ה).
מנגד ראשונים רבים כתבו שהסדר מעכב. כ"כ תוספות (יבמות מז, ב "מטבילין"); ריטב"א (יבמות מז, ב); הנמוקי יוסף (יבמות טז, א) בשם הרא"ה; מרדכי; תוספות חד מקמאי (יבמות מו, א); מאירי (יבמות מו, א); רי"ד (מגילה כ,ב; יבמות מז, ב). הרשב"א (יבמות מז, ב) הסביר שסברת המחמירים היא שהטבילה היא עיקר הגירות ויציאה מהטומאה הגויית וכניסה לקדושת ישראל ולכן היא צריכה להיות בסוף.
הרמב"ן הביא ראיה מגמרא ביבמות מז, ב שמעוברת המתגיירת בנה אין צריך טבילה, והרי שם הוא נימול אחרי שנולד. הרשב"א דוחה את הראיה משני צדדים: 1) למאן דאמר עובר ירך אמו אין ראיה, 2) גם למא"ד עובר לאו ירך אמו, כוונת רבא כשהוא אומר "בנו" זה וולד ומדובר דווקא בנקבה.
עוד דחיה לראיה מביא הנמוקי יוסף בשם הרא"ה, וכן הובאה בתוספות בשם ר"י שהעובר הוא כאישה כי הוא לא ראוי למילה ומתגייר בטבילה בלבד.
הבית יוסף (רסח, א) הביא רק את דעת הרמב"ן והמגיד משנה. אמנם הרמ"א (רסח, א) הביא את שתי הדעות.
יש פוסקים שהכריעו לחומרא. כ"כ ביש"ש (יבמות ד, מט); בנימין זאב עג; שלחן גבוה (יו"ד רסח, ו). מנגד, יש פוסקים שהכריעו לקולא לגמרי ולא הצריכו טבילה נוספת. כך דעת הט"ז (רסח, ד) שהביא רק את דעת הרמב"ן; הגהות ללבוש לרב אזולאי (רסח, ד); חלקת יואב (תניינא ח).
באמצע, יש פוסקים שלא הכריעו וכתבו להחמיר. כ"כ הש"ך (רסח, ב) שאם הקדימו את הטבילה למילה צריך לטבול שוב; ברכי יוסף (רסח, ה); זכרון משה (רסח, א); באר היטב (רסח, ב); דעת תורה (יו"ד רסח, א); ערוה"ש (רסח, ג). וכן יש פוסקים שכתבו שהעיקר כרמב"ן, אך בכל זאת לכתחילה להחמיר. כ"ד ישמח לבב (יו"ד לט) ומשנה הלכות (ב, יד).
4) עיונים שונים
י. אור שמח
רמב"ם מלכים ח, ח באשת יפת תואר: "נתעברה מביאה ראשונה הרי הולד גר, ואינו בנו לדבר מן הדברים מפני שהוא מן העכו"ם, אלא בית דין מטבילין אותו על דעתם, ותמר מביאה ראשונה של יפת תואר היתה, אבל אבשלום נולד מאחר הנישואין, נמצאת תמר אחות אבשלום מאמו ומותרת להנשא לאמנון, וכן הוא אומר דבר נא אל המלך כי לא ימנעני ממך."
אור שמח (מלכים ח, ח): " קצור מופלג הוא בכאן, דאם נתגיירה ובעודה מעוברת טבלה לשם גירות, תו אין בנה צריך טבילה (יבמות ע"ח ע"א), לכן מיירי כאן שלא טבלה לשם גירות בעודה מעוברת, ותמר טבלה אמה בעודה מעוברת, לכן הוית אחות אבשלום מאמו, דלידתה היה בקדושה. וראיתי אח"ז שכן הגיה הגרי"ח ז"ל בדפוס ברעסלא (סנהדרין כ"א ע"א), אבל נראה דמשום זה קיצר רבינו דסברתו כך, דמעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, אבל מכל מקום מילה לשם גירות בעי, דכיון דאינו גר עד שימול ויטבול בעי ג"כ מילה, ולא סבר כיון דאי אפשר למולו הוי כאשה דסגי בטבילה לחוד, רק מילה ג"כ בעי, וסבר דלא מעכב הסדר, ויכול להיות טבילה קודם מילה, כמו שהוכיח רמב"ן מזה (יבמות מ"ז ע"ב ד"ה נתרפא), או סבר דעל הסדר לחוד לא קפיד, כיון דלאו בר מהילא הוי, אבל בלא מילה אינו כגר, ונמצא דאם היפת תואר הולידה בן אז אף שטבלה לגירות בעודה מעוברת ג"כ הרי הוא כגר, שכשנמול לכשנולד אז נעשה גר, אבל אם הולידה בת אז היא לידתה בקדושה, דסגי בטבילת אמה, ולכן תמר אחות אבשלום מאמו, ולכן בהולידה בן קיצר דמטבלין אותו ב"ד ע"ד, והוא הדין בנתגיירה אמו, ואינו צריך רק מילה מלין אותו ב"ד על דעתם, כן היה נראה, ובגוף דברי רמב"ן יש להאריך, ויעוין ש"ך (יו"ד) סימן רס"ט סק"ו, ובדגול מרבבה שם, ואכמ"ל:"
יא. הר"ח כרמב"ן
בשיעורי ר' דוד (יבמות מו, א) לרב יהושע דוד ב"ר שלום פוברסקי (תרס"ב-תשנ"ט מרוסיה והארץ ראש ישיבת פונוביץ') כתב שהר"ח שסובר שכרמב"ן: "תטז) בדין טבילה קודם מילה
ועוד צ"ע דהנה כתבו תוס' לקמן (דף מז: ד"ה מטבילין) דבגירות בעינן דוקא שיהיה המילה קודם הטבילה, והקשו מהא דאמר בהערל מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, ותירצו דשאני התם דאכתי לא חזי למילה, ע"כ, ומבואר דסברי דכיון דלא חזיא למילה שפיר נעשה גר ע"י טבילה לחוד.
אכן הרמב"ן שם כתב דבאמת ממעוברת שנתגיירה דבנה א"צ טבילה מוכח דלא בעינן דוקא מילה קודם הטבילה, אלא ה"ה טבל ואח"כ מל נמי הוי גר.
ומוכח דסובר דגבי מעוברת שנתגיירה אין הביאור שנעשה הבן גר ע"י טבילה לחוד, [כמו לתוס'], אלא רק דבעינן גם מילה אח"כ להגירות, ורק דסובר דמהני טבילה גם קודם מילה.
ולכאורה לשיטת הר"ח דסובר דעכו"ם מהול [שלא לשם גירות] אין לו תקנה, מוכרח דלא ס"ל כתוס' דבמעוברת שנתגיירה סגי בטבילה משום דלא חזי למילה, דהא הר"ח סובר דאפי' באופן דאי אפשר במילה, [כמו בעכו"ם מהול], לא הוי גר בלא מילה.
וא"כ מוכרח דסובר כהרמב"ן דמעוברת שנתגיירה מהני הגירות רק עם המילה של אח"כ, ואין הסדר מעכב דאף טבילה קודם מילה מהני, ומשו"ה מהני מילה דאח"כ.
וכן משמע נמי מדבריו שכתב דעכו"ם זה שהיה מהול, מהני טבילתו לבניו דסגי להם במילה ונכנסים תחת כנפי השכינה, הרי דאף דהטבילה היה קודם המילה מהני.
[וא"כ מזה מוכח נמי דלא כמשנ"ל דהמילה הוי רק כדי שלא יהא ערל והגירות הוי ע"י הטבילה, דא"כ הרי בעינן דוקא טבילה אחר המילה, דכל זמן שהוא ערל לא שייך בו גירות, וכיון דהוכחנו דהר"ח סובר כהרמב"ן דמהני טבילה אף קודם מילה, מוכח דסובר דהוי סתם דין דגירות נעשה ע"י ב' מעשים מילה וטבילה, וא"כ הדק"ל במה נכנסו הלויים תחת כנפי השכינה כיון שהיה חסר להם "מעשה" מילה]."
אמנם ניתן לדחות את דבריו שאפשר להסביר שהר"ח יתרץ שמדובר במעוברת בבת, אבל במעוברת בבן הטבילה לא תועיל לפני המילה (למא"ד עובר לאו ירך אמו).
הערות
[2] ירושלמי יבמות ח, א: "רבי חזקיה בשם רבא הא כיני מצא בתוכה תינוק מושלך הטבילו לשום עבד. את מוהלו לשום עבד. לשום בן חורין את מוהלו לשום בן חורין."
[3] מסכת גרים א, א (בפרוייקט השו"ת, ויש גירסאות שזה כבר הלכה ג) לאחר שהביאו שצריך לומר לגר מה ראית שבאת להגייר, ואמר שלא כדאי: "קיבל עליו הורידוהו לבית הטבילה וכיסוהו במים עד מקום הערוה, אומרין לו מקצת דקדוקי מצות, על מנת שיהא נותן בלקט בשכחה ובפיאה ובמעשר". ולא מוזכר שמלים אותו קודם. וכתב על זה בנחלת יעקב (לרב יעקב נאומבורג): "יש לתמוה על זה דהוה ליה למימר דמלין אותו ואחר כך מטבילין אותו והכי איתא להדיא במסכת יבמות דף מ"ז ע"ב קיבל עליו מלין אותו מיד נתרפא מטבילין אותו מיד וכ"כ כל הפוסקים בתחלה מלין אותו ואחר כך מטבילין וא"כ קשה על הש"ס דהכא דקתני קיבל עליו מטבילין אותו משמע דטבילה קודם המילה ואפשר לומר דהש"ס דהכא לא נחית לפרש הסדר אלא דבפרק זה מפרש כל דיני טבילה ובפרק השני מפרש דיני המילה אבל לעולם דהש"ס דהכא סבירא ליה נמי דלענין הסדר בעינן מילה קודם טבילה. ועוד יש לומר על פי מה שהקשה הרמב׳׳ן למה משהינן טבילה אחר המילה דהא צריכין להמתין עד שיתרפא מן המילה וא"כ צריכין להשהות הטבילה ולמה לא טבלינן ליה מיד ותירץ כיון דהמילה קשה עליו משום הכי מלין אותו תחלה דאי פריש נפרוש אבל בדיעבד אי טבל תחלה כשר עכ"ל הרמב"ן ז"ל וכ"כ הב"י בדיעבד אי טבל תחלה הוי גר ולפי זה יש לומר דברייתא דהכא סבירא ליה כקושית הרמב"ן ז"ל לכן סבירא ליה באמת דמטבילין אותו תחלה כדי שלא נצטרך להשהות הטבילה עד שיתרפא מן המילה:"
