מקור הדין בתלמוד

תלמוד בבלי מסכת כתובות דף יא עמוד א

מתני'. הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד – כתובתן מאתים, ויש להן טענת בתולין.

גמ'. אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. מאי קמ"ל? דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו, תנינא: זכין לאדם שלא בפניו, ואין חבין לאדם שלא בפניו! מהו דתימא עובד כוכבים בהפקירא ניחא ליה, דהא קיימא לן דעבד ודאי בהפקירא ניחא ליה, קמ"ל דהני מילי גדול, דטעם טעם דאיסורא, אבל קטן – זכות הוא לו. לימא מסייע ליה: הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד; מאי לאו דאטבלינהו על דעת בית דין! לא, הכא במאי עסקינן – בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון. אמר רב יוסף: הגדילו – יכולין למחות. איתיביה אביי: הגיורת, והשבויה, והשפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד – כתובתן מאתים; ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות, יהבינן לה כתובה דאזלה ואכלה בגיותה? לכי גדלה. לכי גדלה נמי ממחייא ונפקא! כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה, שוב אינה יכולה למחות. מתיב רבא, אלו נערות שיש להן קנס: הבא על הממזרת, ועל הנתינה, ועל הכותית, ועל הגיורת, ועל השבויה, ועל השפחה, שנפדו ושנתגיירו ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד – יש להן קנס; ואי אמרת, הגדילו יכולין למחות, יהבינן לה קנס דאזלה ואכלה בגיותה? לכי גדלה. לכי גדלה נמי ממחייא ונפקא! כיון שהגדילה שעה אחת ולא מיחתה, שוב אינה יכולה למחות. אביי לא אמר כרבא, התם קנסא – היינו טעמא, שלא יהא חוטא נשכר; רבא לא אמר כאביי, כתובה – היינו טעמא, שלא תהא קלה בעיניו להוציאה.

רש"י מסכת כתובות דף יא עמוד א

גר קטן – אם אין לו אב ואמו הביאתו להתגייר.

מטבילין – דאין לך גר בלא מילה וטבילה.

על דעת בית דין – שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג' והן נעשין לו אב והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר.

יכולין למחות – ולומר אי אפשינו להיות גרים וחוזרין לסורן ואין לנו לענשן בב"ד ואפי' ידינו תקיפה ואם קדש אשה משמיחה אינה צריכה גט להיות כישראל מומר.

לכי גדלה – לא יהבינן לה עד שתגדיל.

שוב אינה יכולה למחות – ואם מיחתה הרי היא כישראל מומרת ליענש בכל עונשי ב"ד.

האם גיור הקטן מועיל מהתורה או מדברי חכמים

הסוברים שהגיור מועיל מדברי חכמים מדין 'שליחות'

ר"י

התוספות שם 'מטבילין' שואלים כיצד ניתן לזכות לקטן את הגירות, הלא רק מדרבנן יש זכייה לקטן! ועוד, שהוא נוכרי, ולנוכרי אין זכייה אפילו מדרבנן! ותירצו שאה"נ, הזכייה כאן היא מדרבנן בלבד. ולעניין היותו נוכרי, תירצו שכיוון שסופו לבוא לכלל שליחות – יש לו שליחות מדרבנן כמו קטן יהודי. ועוד, שבזכייה זו הוא נעשה יהודי, ואזי "הוה ליה כישראל גמור לעניין זכייה" (מעין סברת 'גיטה וידה באים כאחד' שנאמרה לגבי זכיית האשה בגט אך שיד האשה כיד בעלה מבחינה קניינית).

עוד הקשו תוס': איך ייתכן שניתן לגר זה, שגיורו מדרבנן בלבד, לשאת בת ישראל? הלא מהתורה הוא נוכרי, ויש בזה איסור! ותירצו שהגמ' כאן סוברת כמאן דאמר שחכמים עוקרים דבר מן התורה גם בקום עשה. אפשרות נוספת שהציעו תוס', לפי הגורסים בגמ' בב"מ שזכיית קטן היא מהתורה, שאכן גם זכיית גר קטן היא מהתורה, כיוון שבא להתגייר ולהיות כקטן יהודי. ואף שאין שליחות לקטן, זה דווקא כשמדובר בזכות שהיא לא זכות גמורה. אך בזכות גמורה יש שליחות גם לקטן מהתורה:

"מטבילין אותו על דעת ב"ד משום דזכות הוא – ותימה דהא זכייה הוי מטעם שליחות דכיון דזכות הוא לו, אנן סהדי דעביד ליה שליח, כדמוכח בפ"ק דב"מ (דף יב.) גבי 'חצר משום יד איתרבאי, ולא גרע משליחות'. וא"כ היאך זכין לקטן? והלא אין שליחות לקטן, כדאמרינן באיזהו נשך (שם עא:). ועוד, דאכתי עובד כוכבים הוא, ואמרינן התם דקטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכייה מדרבנן, עובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות אפילו זכייה מדרבנן לית ליה.

ונראה לר"י דהכא נמי דזכין לו מדרבנן, כדאמרינן התם דקטן אית ליה זכייה מדרבנן. ואף על גב דאכתי עובד כוכבים הוא, הא אתי לכלל שליחות. אי נמי, כיון דבהך זכייה נעשה ישראל, הוה ליה כישראל גמור לעניין זכייה.

ואם תאמר: היכי הוי גר מדרבנן ושרינן ליה בבת ישראל וקידושיו קידושין? הא מן התורה עובד כוכבים הוא! ויש לומר דקסבר כמאן דאמר בהאשה רבה (יבמות דף פט:) דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. וכי פריך 'מאי קמ"ל' הוה מצי לשנויי: קמ"ל דיש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בקום ועשה. וחד מתרי טעמי נקט. והא דאמרי' בריש בן סורר (סנהדרין דף סח: ושם) גבי גזל הגר אם אין לאיש גואל איש אתה צריך לחזר אחריו אם יש לו גואל, אבל קטן אי אתה צריך לחזר אחריו כו', משכחת לה גר קטן מן התורה במעוברת שנתגיירה, כדאמרי' בפרק הערל (יבמות דף עח. ושם) עובדת כוכבים מעוברת שנתגיירה – בנה אין צריך טבילה, והוי גר מן התורה, דישראל גמור הוא, ואית ליה ממון מן התורה, כגון שירש את אמו. ואי אתה צריך לחזר עליו שאין לו יורשין, שאינו מוליד. ואחיו מן האם אין יורשין אותו.

ולפי ספרים דגרסינן בב"מ (דף עא:) 'זכייה מיהא אית ליה' ולא גרס 'מדרבנן' – ניחא, דמצי למימר דאית ליה זכייה מן התורה, ועובד כוכבים קטן – כיון דבא להתגייר חשבינן ליה כישראל קטן, ואף על גב דזכייה הוי מטעם שליחות, ואין לו שליחות מן התורה – הני מילי בדבר שיש בו קצת חובה, כגון להפריש תרומתו, דשמא היה רוצה לפוטרה בחטה אחת או שמא היה רוצה להעדיף. אבל הכא שזכות גמור הוא לו – יש לו שליחות".

אגודה

גם האגודה (כתובות א, ט) מביא את דעת ר"י שגיור גר קטן הוא מדרבנן, ומציין שאף שהגיור מדרבנן – קידושיו תופסים, אך לא מבאר מדוע:

"מטבילין גר קטן. פירש ר"י: קטן אית ליה זכייה לכל הפחות מדרבנן, ואף על גב דלא הוי גר אלא מדרבנן – אם קידש בת ישראל הוו קידושין".

הגהות אשרי

הגהות אשרי מסכת כתובות פרק א סימן כג הגהה א

* אף על גב דזכיה משום שליחות איתרבי וקטן אין לו שליחות ועוד דאכתי עובד כוכבים הוא ואמרי' קטן דאתי לכלל שליחות אית ליה זכיה מדרבנן עובד כוכבים דלא אתי לכלל שליחות אפי' זכיה דרבנן לית לי' ה"נ אתי לכלל שליחות ואית ליה זכיה מדרבנן. מפרישת מהרי"ח:

הסוברים בדעת רש"י שהגיור מדרבנן

יש שלמדו מדברי רש"י: "שלשה יהו בטבילתו כדין כל טבילת גר שצריכים ג', והן נעשין לו אב, והרי הוא גר על ידיהן ומגעו ביין כשר", שלדעתו הגיור חל רק מדרבנן, ולכן נקט דוגמה של דין דרבנן. וכשיגדיל יצטרך לעבור גיור נוסף שיחול מהתורה.

דעת כהן

כ"כ מרן הרב קוק בשו"ת דעת כהן קמז:

וחוץ מזה, אם גירות זו היא מספקת מהתורה גם כן להשיאו בת ישראל ה"ה תלוי בפלוגתא, דרש"י שדייק וכ' (בכתובות שם): ומגעו ביין כשר, משמע דסבירא ליה דרק למידי דרבנן הוי גר. ומ"מ לכשיגדל יהיה צריך גירות מחדש להתירו בבת ישראל ולכל עניני תורה. אמנם לדעת התוס' שם הוי בכלל יש כח ביד חכמים לעקור דבר מהתורה בקום עשה. והנה אם נחוש לדעת רש"י ודאי אין כדאי להזדקק לגירות כזאת, כי אם כשיתברר לנו שבגדלותו כשיבא לחשוב עצמו כישראל, יתגייר עוד הפעם כדין תורה, אבל בנ"ד שהוא מתגדל בין פורקי עול תורה ומצוות ודאי נפיק מיניה חורבא, שיכנס בכלל ישראל על סמך הגירות הזאת, דלא מהניא כי אם למילי דרבנן.

מנחת יצחק

מנחת יצחק ג, צט, ח

(ח) אמנם אחרי העיון מצאתי ראיתי דגם בריטב"א (כתובות) שם /כתובות י"א/, סובר כן בדברי רש"י, שאין גירות זה אלא מדבריהם, ואין סומכין לדונו כישראל אלא לענין יין נסך וכל שהוא מדרבנן וכו' עיין שם, אם כן ע"כ אנו צריכין לומר דבאמת אם נתגדל ורוצה שידונו אותו כישראל גמור אף לענין דאו', אז צריך גרות מחדש, וכ"נ מדברי הפנ"י שם /כתובות י"א/ בשיטת רש"י

הסוברים שהגיור מועיל גם מהתורה

ראבי"ה

ראבי"ה חלק ד סימן תתקיז

וכן משמע בפ"ק דכתובות דזכין לקטן מדאוריית', דאמר רב הונ' גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ופריך מאי קמ"ל דזכין לאדם שלא בפניו תנינא וכו', ואי אין זכייה לקטן מדאוריית' וטעמ' דזכין מדרבנן דיש כח בחכמי' לעקור דבר מן התורה ולהכי הוי גר לקדש את האשה להרג על ידו וגם לא יתפסו בה קידושי שני ולהשיא לו ישראלית ולמילי טובא שהיה בו איסור' דאוריית' אם הוא גוי, א"כ טובא קמ"ל דהא לא תנן שתיקנו לגר לעקור דבר מן התורה, אלא משמע ודאי מדאוריית' אית לי' זכייה, ולהכי לא פריך תנינא. ואין טעם לחלק בין קטן לגדול לעניין זכייה דגירות, כיון דקיימ' לן דזכין לקטן בשאר זכיות, ואי משום דאין שליחות לגוי, כיון דנעשה בן ברית בהאי גרות. וראיתי בש"ר יב"א שזכין לקטן מדאוריית' בממון, מההיא דאם היתה עבדה זכתה לה ומשמע אף על פי שאינו ירך אמו. מיהו אכתי איכא לאקשויי מהמזכה לעובר לא קנה ע"כ אין לדקדק משם.

תוספות בדעת החולקים על ר"י

כפי שראינו לעיל, תוס' מביאים שיטה הגורסת שזכיית קטן היא מהתורה, וממילא גם גיור קטן מועיל מהתורה.

רשב"א

בחידושי הרשב"א שם הקשה: מאחר שהגיור תופס מהתורה, כיצד ניתן לסמוך על שחיטתו של המתגייר, וכן לעניין קידושין וכדומה, כיצד ניתן לסמוך עליו? שמא ימחה כשיגדל, ונמצא שאכלו נבלות משחיטתו, או ששליחות הגט בטלה וממילא הגט ששלח בטל, ועוד תקלות רבות כיוצא בזה! ותירץ שיש חזקה שלא ימחה (הקושיה והתירוץ מובאים להלן, וכאן רק הציטוט הרלוונטי לענייננו). בדרך אגב למדנו מקושייתו, שסובר שהגיור תופס מהתורה:

"ותמיה לי אשמעתין, דהא רב הונא דאמר מטבילין אותו על דעת בית דין, ודאי משמע דלכל מילי כגר גמור חשבינן ליה – מעתה אינו עושה יין נסך במגעו, ואוכלין משחיטתו, ולשליחות גט ולכתיבתו. דהא רב הונא סתמא קאמר, ואי ליין נסך ולמילי דרבנן בלחוד קאמר, הוה ליה לפרושי בהדיא! ועוד, דהא מתני' ד'הגיורת והשבויה' הכין מוכחא, דאפי' קודם שגדלה מנסבינן לה, אלא דלא יהבינן לה כתובה עד שתגדיל, ונשואין דבר תורה הן, ואית בה משום 'לא תתחתן בם, בתך לא תתן לבנו ובתו לא תקח לבנך'.

ריטב"א

גם הריטב"א הקשה כרשב"א ותירץ כרשב"א. וכתב בהדיא שהגיור תופס מהתורה, והוסיף שכן היא דעת הרמב"ם:

"ויש שפירשו שאין גירות זה אלא מדבריהם, ואין סומכין עליו לדונו כישראל אלא לענין יין נסך ולכל דבר שהוא מדברי סופרים, אבל לענין שחיטה ושאר דברים של תורה – אין סומכין עליהם. ואם קדש בת ישראל, ובא אחר וקדשה – צריכה ממנו גט. ותדע, דהא קיימא לן דאם הגדילו יכולין למחות, ופרש"י ז"ל שיכולין למחות וחוזרין למפרע גוים גמורים, ולא הוו כמשומד [וכגר] שחזר לסורו, דהוי כישראל משומד. והכי נמי דייק לישנא ד'יכולין למחות'.

ואם כן, היאך נסמוך עליהם בשל תורה? והיום או מחר יחזור בו ונמצא גוי גמור למפרע, וישראל אוכל נבלות גמורות על ידו ואשת איש יוצאה בלא גט! וכן כתבו מקצת רבותינו בעלי התוס' ז"ל. ויש שהקשו על זה, דהא אמרינן לקמן: 'ואי ס"ד הגדילו יכולין למחות, יהבינן לה כתובה ואזלה ואכלה בגיותה?!', ופרקינן: 'לכי גדלה', ומשמע דמקמי דגדלה אינסיבא לישראל, ומסתמא נבעלה לו, שהכל יודעין כלה למה נכנסה לחופה. ואמאי? והא איכא משום 'לא תתחתן בם'! ומסתברא דהא לא קשיא, דהא קי"ל (יבמות ע"ו א') דבגירותן הוא דאית להו חתנות, וכל כמה דלא מגיירי – ליכא משום 'לא תתחתן', וליכא אלא איסורא דרבנן משום נשג"ז.

ומכל מקום אין שיטה זו נכונה, דאם כן הוה ליה לתלמודא לפרושי, ולא למנקט סתמא. והיכי פרכינן: 'מאי קמשמע לן?', דהא ודאי טובא קמשמע לן, דאע"ג דמדאורייתא לא הוי גר, דהוי גר מדרבנן!

אלא ודאי דהוי גר מדאורייתא, וסומכין עליו לכל דבר כיון דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו מן התורה. ודקאמרת ניחוש שמא ימחה, יש לומר דכיון דנתחנך מקטנותו, והורגל בתורת ישראל הקדושה, מסתמא לא יסור ממנה, ומילתא דלא שכיחא הוא שימחה. ולכל מילתא דלא שכיחא לא חיישינן לה ואפילו מדאורייתא.

ויש שסבורין להביא ראיה דגירות קטן דאורייתא מדכתיב גבי גזל הגר ואם אין לאיש גואל להשיב האשם אליו, ואמרינן במסכת סנהדרין איש אתה מצווה לחזר אחריו אם יש לו גואל אבל קטן אי אתה מצווה לחזר אחריו אם יש לו גואל, אלמא משכחת לה גר קטן מן התורה או שגיירוהו על דעת בית דין או שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, ועוד מנשי מדין דכתיב וכל הטף בנשים החיו לכם ואמרינן התם (יבמות ס' ב') מדכתיב החיו לכם דגיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה, וכ"ת דהתם מסתמא ניחא להו כדי שלא יהרגום, הא ליתא דהא בלאו הכי יכולין להחיותן לעבדים ולשפחות, ותו דתימא הוא דלהוי כי הגדילו יכולין למחות דהודאתן בקטנות לאו הודאה היא ואפ"ה גיירום, ולא נהירא דא"כ היכי לא מסייעינן מינה לרב הונא, דאע"ג דקמייתא איכא לאוקמי בגר שנתגיירו בניו עמו הא בתרייתא דנשי מדין ליכא לאוקמי בהכי שכולן נהרגו חוץ מן הטף, והנכון דמהני ליכא ראיה כלל, דקמייתא איכא לאוקמא בשפחה +א"ה, בתוד"ה מטבילין כתבו בנכרית שנתגיירה.+ מעוברת שנתגיירה דכו"ע עלתה לו טבילת אמו והו"ל גר דעובר ירך אמו הוא ובהא משכחת גר קטן, ואידך דנשי מדין מיירי שהביאום ממדין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד והגדילום בישראל וגיירום והני הוא דכשרות לכהונה והיינו דלא מסייעינן מינה לרב הונא. ומ"מ עיקר הדין נראה אמת שהוא גר גמור מן התורה כנ"ל, וכן דעת הרמב"ם ז"ל".

האם האם יכולה להביא את הקטן לגיור, והאם בית הדין יכול לגייר מעצמו

רש"י

רש"י על הגמ' בכתובות יא, א, אודות גיור גר קטן, כותב: "גר קטן – אם אין לו אב, ואמו הביאתו להתגייר". הרי שהאם יכולה להביא את בנה הקטן לגיור.

דעת הב"י ברש"י

באר הבית יוסף, שלרש"י או אביו מגיירו או אימו מביאתו לגיור, אך בית הדין לא יכול לגיירו ללא אחד מהם, וכתב שזוהי דעת בה"ג:

בית יוסף יורה דעה סימן רסח

כתב בעל הלכות גדולות (הל' מילה כד ע"ד) חרש שוטה וקטן שבאו להתגייר אין מטבילין אותן וכו' ואיני יודע למה פסק דלא כרב הונא וכו'. רבינו סובר דבעל הלכות דחה לדרב הונא משום מאי דדחינן סיועא דיליה ואוקמינא בגר שנתגיירו בניו עמו ומפני כך תמה עליו דאע"ג דסיועא דיליה אידחי מילתיה לא אידחי ואני אומר דהא מילתא דפשיטא הוא ובעל הלכות נמי הכי סבר וכדרב הונא פסק אלא שהוא מפרש דרב הונא לא בכל קטן הבא להתגייר קאמר אלא בשאמו מביאתו להתגייר איירי וכדפירש רש"י וזהו שכתב מלין אותו על פי אבותיו לשון רבים לומר דעל פי אביו או על פי אמו מלין אותו וכדרב הונא ודלא כדיחויא דדחי לסייעתיה דסבר דוקא על פי אביו ולא על פי אמו

דעת הב"ח ברש"י

אולם הב"ח (יו"ד רסח, ט) באר:

"והא דכתב רש"י 'ואמו מביאתו להתגייר' – לאו דוקא, אלא אתא לארויי דאעפ"י שאמו מביאתו, אפילו הכי בעינן על דעת בית דין, דדוקא כשהאב מביאו לא בעינן דעת בית דין, אבל באמו מביאתו בעי דעת בית דין. גם ברמב"ם וסמ"ג (לאוין קיו מ ע"ג) כתבו בסתם: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין".

רשב"א בדעת עצמו ובדעת רש"י

הרשב"א בכתובות שם כותב שדין האם כדין האב, וכל אחד מהם יכול להביא את הקטן להתגייר אף אם ההורה לא מתגייר, ואז הגיור הוא על דעת בית הדין. ואם גם ההורה מתגייר, בין אם האב ובין אם האם – הגיור נעשה מתוקף העובדה שהבן נגרר אחר אביו ואימו. אך אם הם לא מביאים אותו להתגייר, אין בית הדין מחפש לגייר נוכרים קטנים:

"אמר רב הונא: גר קטן – מטבילין אותו על דעת בית דין. פרש"י ז"ל שהביאתו אמו, ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילינן ליה, אלא לומר דאין ב"ד מחזרין למול ולטבול את העכו"ם הקטנים [נ"א: הגרים] מעצמן. ואף על גב דאתי לסיועי' ממתניתין, ודחינן: 'מתני' בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו', לא שיהא חלוק בדבר זה בין אב ואם, שהבנים גם כן נגררין אחר האם, אלא כאן שהביאתו ולא נתגיירה, והתם שהביאו ונתגייר עמו. והוא הדין לאם, דניחא להו למעבד מאי דעבד אבוהון או אמן, כן נראה".

גירסת הריטב"א בדעת רש"י

הריטב"א שם גורס בדעת רש"י שגם האב וגם האם מביאים אותו להתגייר, והדין הוא שמותר לגיירו על דעת בית דין אף שהוריו לא מתגיירים. וכל שכן שכשיש בקטן דעת לבקש שיגיירוהו – שמותר לגיירו. אך אם לא הוא ולא הם מבקשים לגיירו – אין לגיירו. עוד מציין הריטב"א שאף שלא שייכת 'הודעת המצוות' בגר קטן שאין בו דעת, כיוון שהודעת המצוות היא רק לכתחילה, ובקטן זה לא אפשרי, ניתן לגיירו:

"גמ' אמר רב נחמן אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. פרש"י ז"ל, שהביאו אותו אביו ואמו לבית דין לגיירו. אף על פי שלא נתגיירו הם, ואף על פי שהוא אין בו דעת כלל, מטבילין אותו על דעת בית דין. וכל שכן כשיש לו דעת, והוא בא מעצמו להתגייר. ולאפוקי כל שאין בו דעת, ואין אביו ואמו מביאו לבית דין, שאין מטבילין אותו.

והאי דמטבילין אותו, אף על גב דגר בעלמא בעינן שיודיעוהו קלות וחמורות, ההיא למצוה ולא לעכב. והכא דלאו בר הודעה הוא אינו מעכב".

פרשנות הרב ישראלי בריטב"א בדעת רש"י

פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן לח

ומסתבר שאין כאן שינוי גירסא ברש"י לפי מה שהביאו הריטב"א, שהרי כנ"ל הרשב"א ג"כ העתיק לשון רש"י כפי שהוא לפנינו, אלא שהריטב"א הוסיף בו פירוש, דהא דכ' רש"י שאמו: הביאתו, הכוונה [כמו שפירש הרשב"א שהו"ל] בעיקר להבדיל בין דברי רב הונא וחידושו לעומת מה שבגמרא דחו הסייעתא לדבריו "בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו", דעיקר החילוק אינו בזה שהאב בא עמהם או האם, דכך נגררים הבנים אחר האם, כשם שנגררים אחר האב. אלא דעיקר ההבדל אם גם האב או האם מתגיירים עמהם, או שהם עצמם נשארו בגויותם ולא באים אלא לגייר הקטנים, דבזה ל"ש למימר דניח"ל במאי דעבדו, שהרי הם עצמם אינם מתגיירים, ועיקר הגירות בזה הוא לא מצד דנשמעים לאבותיהם, אלא "ע"ד בי"ד" ומצד שעצם הגירות היא זכות, ובי"ד הם שזוכים להם שלא בפניהם, כדין כל זכות. וע"כ מש"כ רש"י שאמו הביאתו הוא לאו דוקא, דה"ה אם אביו הביאו, אלא שהוא אינו מתגייר עמהם, דבזה צריך דעת בי"ד, ומ"מ בי"ד נזקקים בכה"ג, כיון שהביאום לבי"ד לגיירם. (והא דנקט רש"י שאמו הביאתו, אולי הוא מצד אורחא דמילתא, כי האב אינו מביא בניו לגייר אם הוא עצמו אינו רוצה להתגייר. משא"כ האם, כשאין לה איך לחנך ולזון הקטנים, מביאתם להתגייר כדי שיחנכום ויזונום).

וזה שכתב הריטב"א בסיום דבריו:

"ולאפוקי כשאין בו דעת, ואין אביו ואמו מביאו לבי"ד, שאין מטבילין אותו".

נראה ג"כ שאין הכוונה שבכה"ג אסור להם להזקק, ומכש"כ שאין רוצה לומר שאין הגירות חלה בכה"ג שבי"ד עשו מעצמם, ובא לחלוק על פשיטותיה דהרשב"א ברש"י והר"ן, שאם היה סובר כן, הרי היה צריך לומר שאביו ואמו יש להם כוח וזכות בילדיהם, ורק מכוח זה חלה הגירות, וא"כ איך יליף בק"ו שאם יש בהם קצת דעת והם עצמם באים להתגייר שמקבלים אותם וכלשונו שם וכנ"ל:

"וכל שכן כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר".

דמאי ק"ו הוא, מאחר שהקטן אין דעתו דעת, וכדס"ל לבה"ג גם להלכה:

"חש"ו שבאו להתגייר אין מקבלין אותם מפני שאין כשרים להתנות עליהם".

אלא ודאי כנ"ל ברשב"א והר"ן, דלעולם כח בי"ד יפה לזכות להם כדין כל זכין לאדם שלא בפניו, ול"צ לזה דעת כלל. אלא שאין בי"ד נזקקים בגוונא שאין להם דעת משום דאין בי"ד מצווים ע"ז, וכמש"כ הר"ן. ואין בי"ד מגיירים אלא כשמישהו שדואג לטובתם של הקטנים מבקשם ע"ז, דאז מצוה נמי איכא, וכנ"ל. וע"כ שפיר יליף בק"ו שאם הקטן עצמו, אעפ"י שאין דעתו דעת שלימה, מ"מ כיון שרוצה בכך עפ"י דעתו הקלושה ודאי יש לשער שיתאמץ לפי כוחו לקבל על עצמו עול תורה ומצוות, ומשו"כ, מסתבר דבכה"ג ודאי יש להזקק לו לגיירו.

שיטמ"ק בשם הרא"ה

גם השיטמ"ק בשם הרא"ה שם כתב שאם הקטן בא מעצמו להתגייר – מקבלים אותו:

"והרא"ה פירש, וז"ל: מטבילין אותו על דעת בית דין – פירוש: כשבא לפנינו להתגייר, ורוצה מעצמו בדבר. ואף על גב דדעתיה לא חשיב מקבלין אותו על דעת בית דין, דזכות הוא וזכין לאדם שלא בפניו. ע"כ".

שיטמ"ק בדעת עצמו

שיטה מקובצת מסכת כתובות דף יא עמוד א סובר שגם כשההורים לא באים להתגייר בעצמם, יכולים הם להביא את ילדם הקטן לגיור:

ובפירושי רש"י ז"ל אין הלשון כן אלא ככתוב ע"ד בית דין. אם אין לו אביו ואמו הביאתו להתגייר. וקשה מה נפשך אם אמו נתגיירה עמו למה לי דעת בית דין דהא דחינן בגמר' לקמן בגר שנתגיירו בניו עמו ומה לי אב או אם לענין זה הכי נמי נגררים הבנים אחר האם כמו אחר האב ויותר ואם לא נתגיירה אמו עמו למה ליה למימר דאין לו אב אפילו שהיה לו אב כיון דאינו מתגייר עמו בעי' דעת בית דין. ואפשר דכל שיש לו אב ואם ומביאין אותו להתגייר אף על גב דאינם מתגיירים עמו ניחא ליה במאי דעבדי ליה אביו ואמו ואינו צריך דעת בית דין.

ביאור הרב ישראל בשיטמ"ק שאם רק אחד ההורים מביאו לגיור – לא ניתן לגיירו

פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן לח

והיינו דפשיט"ל דבענין הניחותא דבנים במאי דעביד אבוהון אין מקום לחלק בין אב לאם. אלא שנסתפק, ותולה סברא זו ברש"י, דאם גם האב והאם מביאים אותו יחד להתגייר, דאז גם אם הם עצמם אינם מתגיירים, אי"צ לדעת בי"ד כפי חידושו של רב הונא. אלא שמכח סברא בעלמא "דניח"ל במאי דעבדי ליה אביו ואמו", כיון ששניהם בעצה אחת, ודאי ה"ז זכות לו.

עכ"פ גם מזה יוצא, דכל עיקר הגירות בכה"ג שאין אביו ואמו כאן ורק אמו מביאתו להתגייר, דהגירות היא רק מכח בי"ד עצמם, ומפני שזהו מגדר זכות, ולא מכח האם שהביאתו הוא.

רבנו קרשקש

רבנו קרשקש בכתובות שם כותב:

"לא שיהיו בית דין מצווין לחזר ולמול את הגוים מעצמן, אלא שאם באו ומלוהו והטבילוהו – גירותן גירות, בין שעשו כן מעצמן, בין שבאו לפניהם להתגייר, או שהביאתן אמן".

מסקנת הרב ישראל מהעולה מדברי הראשונים

פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן לח

מכל הנ"ל יוצא ברור דלשום שיטה אין מוקנה הכוח לבי"ד לגייר הקטנים מצד שאביהם או אמם מביאתם להתגייר, וכל עיקר דיכולים לגייר הקטנים אי"ז אלא מצד שעצם הגירות היא זכות, אליבא דהלכתא דקיי"ל כרב הונא.

כשאין לקטן הורים וגם אין בו דעת

הסוברים שגם כשאין הורים ואין דעת בקטן – בית הדין יכול לגייר

פסקי הרי"ד

בפסקי רי"ד כתובות יא, א, כתב…………..

"אמר רב הונא: גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. פירוש: אף על פי שאין לו אב ואם, כגון תינוק שנמצא מושלך, או ששבו ישראל קטני גוים – בית דין מלין אותן והם כישראל לכל דבר".

רשב"א

חידושי הרשב"א מסכת כתובות דף יא עמוד א

ולענין פסק הלכה קיי"ל כרב הונא דאמר גר קטן מטבילין ומלין אותו על דעת ב"ד בין גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו בין גר שגירוהו ב"ד מעצמן

ר"ן

ר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף ד עמוד א

ולענין הלכה קי"ל כרב הונא דאמר דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ולא שיהו ב"ד מצווין לחזור ולמול את העובד כוכבים מעצמם אלא שאם בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו או שעשו כן ב"ד מעצמן מהני

שיטמ"ק

שיטה מקובצת מסכת כתובות דף טו עמוד ב

מצא בה תינוק כותי מושלך כו'. וכ"ת נטבליה ע"ד ב"ד יש לומר הרי פירשנו דוקא כשאמו היתה מביאתו לב"ד בא"י בזה"ב או בקטן שיש לו דעת א"נ כשידי כותים תקיפה ולא שבקי ליה אלא בדין א"נ אי בטבליה ע"ד ב"ד יוכל למחות בגדלו ואימור ישראל גמור הוא. שיטה ישנה

הסוברים שכשאין הורים ואין דעת בקטן – בית הדין לא מגייר

תוספות

תוספות מסכת כתובות דף מד עמוד א

הגיורת שנתגיירה בתה עמה – הא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא משום דאיירי בפחותה מבת שלש דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה ועוד דאין סברא שיטבילוה על דעת ב"ד שאין מטבילין גר קטן על דעת ב"ד אא"כ הוא תובע להתגייר וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע להכי נקט שנתגיירה בתה עמה והטבילוה על דעת אמה ועוד משום דבעי למיתני היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה.

ריטב"א

חידושי הריטב"א מסכת כתובות דף יא עמוד א

גמ' אמר רב נחמן אמר רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת בית דין. פרש"י ז"ל שהביאו אותו אביו ואמו לבית דין לגיירו אף על פי שלא נתגיירו הם, ואף על פי שהוא אין בו דעת כלל מטבילין אותו על דעת ב"ד, וכל שכן כשיש לו דעת והוא בא מעצמו להתגייר, ולאפוקי כל שאין בו דעת ואין אביו ואמו מביאו לבית דין שאין מטבילין אותו.

מאירי

בית הבחירה למאירי מסכת כתובות דף יא עמוד א

גוי קטן שבא לפני ישראלים ותבע מהם שיגיירוהו ואין לו אב או שיש לו אב ואין האב בא להתגייר עד שיתגייר בנו עמו על דעת האב ואף הוא אינו כדאי למסור לו עול מצות שיתגייר על סמך אותה הודעה הואיל ומכל מקום הוא תובע בכך מטבילין אותן על דעת בית דין כלומר שאותם הבאים לגיירו מודיעין את הדבר לבית דין ומגיירין אותו על דעתם כאלו הם אבותיו של זה שיהא ענינו מסור להם כדרך שענין הבן מסור לאב להכניסו לברית ולקדשת אמונה

מחלוקת בדעת הרמב"ם

רמב"ם הלכות עבדים פרק ח, כ

ישראל שתקף עכו"ם קטן או מצא תינוק עכו"ם והטבילו לשם גר הרי זה גר, לשם עבד הרי זה עבד, לשם בן חורין הרי זה בן חורין

לחם משנה

לחם משנה הלכות עבדים פרק ח הלכה כ

[כ] ישראל שתקף עכו"ם קטן וכו'. אם כוונת רבינו ז"ל לפרש מ"ש רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד כדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל קשה דהיה לו לפרש דהיו ב"ד המטבילין אותו דאל"כ אינו גר וכמ"ש בפי"ג מהלכות איסורי ביאה טבל בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר. ויותר קשה הלשון שכתב ישראל שתקף עכו"ם קטן משמע אפילו תקפו בע"כ הוי גר ואמאי נהי דקטן הוי מ"מ צריך שיהא מדעת כדכתב ראבי"ה ז"ל כתבו המרדכי סוף פרק החולץ וכן הטור בסימן רס"ח כתב דין דרב הונא כשבא להתגייר אבל בע"כ למה

אור שמח

אור שמח הלכות עבדים פרק ח הלכה כ

מפורש הוא בירושלמי פרק הערל (יבמות פ"ח) הלכה א', בן איש אי את מוהלו בע"כ, ר' יוחנן בעי הא בן קטן את מוהלו בע"כ, ואפילו כבנו של ארכינוס, ר' חזקיה בשם ר' בא הא כיני מצא תינוק מושלך, הטבילו לשם עבד הרי את מוהלו לשום עבד, הטבילו לשום בן חורין את מוהלו לשום בן חורין כו', ולכן פירש רבינו או במצא תינוק מושלך, או בתקף עו"ג קטן שבידו לתקוף בו ומסור בידו לעבוד בו, לכן יכול לטובלו לשם גר, אבל מי שאינו תחת ידו כבנו של ארכינוס אינו מוהלו ומטבילו בלא דעת האב, ובמקום אחר הארכתי דהוי טבילה קודם מילה, ואנן קיי"ל דאינו גר עד שימול ואח"כ יטבול (יבמות מ"ו ע"א), לכן שינה רבינו לשון הירושלמי, ויעוין לחם משנה, ודוק

זכר יצחק

כ

מנחת יצחק

בשו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן צט

ובזה נבוא למה שיש לטעון, אם לגייר אותם בעודם קטנים, אף אם המגדלים אותם, ישמרו תורה ומצוה, ויש בזה גם כן ארבעה טעמים.

(יב) א', היא פשוט דבר התלוי במציאות, מפני שכפי הנודע, רובם שמכניסים תינוקות כאלו תוך ביתם לגדלם, אינם מהיראים, שאנשים חרדים אינם חוזרים אחרי אימוץ תינוקות לעצמן, רק משום לעשות רצונם של הב"ד, שיזדקקו לגרות הילדים, המה מקבלים עליהם להיות שומרים תו"מ, על כן אף שמדקדקים עליהם, ובודקים אחריהם זמן זמנים טובא משמע, קודם קבלת הולד, הלואי שיעמדו באמונתם.

אם לא הודיעו לילד שהוא גר, יוכל למחות כשייודע לו גם בגיל מבוגר

(יג) ב', הרי פשיטא שצריכים להודיע להילד קודם שנתגדל שהוא גר, דאם לא כן, הלא אף שנוהג מנהג יהדות, מכל מקום כשיתודע אח"כ שהוא גר, יוכל עוד למחות. דדוקא אם ידע שהוא גר, ולא מיחה אחרי שנתגדל, ונהג מנהג יהדות, שוב לא יכול למחות, אבל לא ידע שהוא גר, בודאי יכול למחות כשיתודע, דאפשר לו לומר: מה שלא מחיתי מקודם, היה מחמת שחשבתי שאני יהודי מלידה, (ואחרי שעלה בדעתי כן בפשיטות, מצאתי שכתב כן גם בספר אגרות משה יו"ד סי' קכ"ב), ואם כן שוב יש לחוש למה שחששו בש"ס ופוסקים שמא ימחה, דל"ש מה שאמרו, כיון שגדל שעה אחת ולא מיחה וכו' כנ"ל, – ועוד י"ל דלשיטת התוס' הנ"ל, דמה שנוהג מנהג יהדות כשנתגדל הוי קבלת המצות שלו, א"כ אם עושה מחמת שסובר שנולד יהודי, יש לומר דהוי קבלה בטעות, (ועי' בספרי ח"א סי' ל"ו אות ה'), ואם כן מי יערב לנו, שמגדליהם כאלה, יודיעו להם.

יש חשש תקלה באימוץ קטן שלא ידוע לכל שהתגייר

(יד) ג', עוד אף אם חל הגרות, אם לא נודע שהוא גר, יכול לבוא לכמה מכשולות, וכבר כתבתי בספרי (ח"א סי' קל"ו וח"ב סי' קמ"ו) חוות דעתי, דאף בשאר ילדים מאומצים, אין לקוראם על שם מגדליהם, מפני כמה מכשולות, שיוכל להסתבב על ידי זה, ועי' בתשו' מאמר מרדכי (סי' ס') במעשה שהי' בפנוי' שילדה בן, וקראו אותו משה בן אברהם, והואיל והי' טומאה ישינה, לא זכרו בבירור, רק ששמו הוכיח עליו, כי בן הפנוי' הי', דהוא בן המון גוים וכו', ומזה הוכיחו לשאלה הנוגעת לחליצה עיין שם, הרי כמה גדול כח לדייק בשמא לקוראו כנ"ל, כדי להנצל ממכשולות, אלא שמ"מ יש הסוברי' בבן הפנוי' שאפשר לקוראו על שם אבי אמו, עי' רמ"א (או"ח סי' קל"ט סעי' ג'), ורק בטו"ז שם ס"ל לקרותו בשם בן אברהם, ובח"א הובא במ"ב (שם אות י'), כתב, שזה יותר נכון עיין שם, אבל כל זה בבן הפנוי', אבל בגר פשוט בכל הפוסקים, דיש לקרותו, בן אברהם דוקא, ובכתובה וגט, יש לכתוב בן אברהם אבינו או הגר כדי להודיע שהוא מקהל גרים, ואם אינם מגלים להילד, אף אחר כך, שהוא גר, מכ"ש דיעלימו לאחרים, ויש לחוש לכמה מכשולות הכרוכים בזה…

יש לוודא שלא תהיינה תקלות, ושיודיעוהו המצוות מיד כשיגדל ואז ינהג ביהדות, וגם כל זאת רק בדיעבד

אבל בכל זה עדיין לא יצאנו ידי חובתנו, בחששות הגדולות שהקדמנו, על כן בודאי על הב"ד העוסקים בזה, לדקדק הרבה בכל האפשרות, אם באמת המה שומרים תורה ומצות, ולתקן באופן ברור שיודיעו קודם שנתגדל מגרותו, וינהג מנהג יהדות כשנתגדל ולא ימחה כנ"ל, וכל זה בדיעבד שכבר הכניסם לביתם, אבל לכתחילה אין להכניס נכרים תוך ביתם כנ"ל".

הרב ישראלי

פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן לח

ועפי"ז נ' שמש"כ הגרי"צ מפוניבז' בס' זכר יצחק סי' ב' במי שבא על אשה נכריה והביאו להתגייר, דכיון שאביו עבריין וכן האם אינם רוצים באמת להכניסו לכלל מצוות:

"אין זה כהביאו אביו להתגייר, דהרי גירות הוא קבלת כל התורה כולה, וא"כ הוי רק כמו שאנו בעצמנו מכניסים אותם, ולזה אין בידינו כח כמו שמבואר בש"ס כתובות י"א ע"א דחדא מינייהו בעי, או כשהוא קצת בר דעת או כשאביו או אמו רוצים להכניסו".

דנראה ממנו כאילו שאין חלה הגירות בכה"ג שלא היה א' משלש אלה, וכלשונו "ולזה אין בידינו כח", דברים אלה אינם מדוייקים לענ"ד. דודאי אם גיירו הגירות חלה, ולית מאן מהראשונים דפליג בהא. ואולי גם כוונת ה"זכר יצחק" אינה אלא לומר שאין לנו ענין בזה. וכמש"כ הרשב"א והר"ן ולא דקדק בלשונו, כי ממילא לא היה נפ"מ מזה בנידון דידיה, דמצדד בכה"ג שהילד הנולד היה גדל ומתחנך לעבריינות אין הגירות זכות ולא אמרו בכגון דא זכין לאדם שלא בפניו, כמו שמסיק שם.

כשהקטן אינו רוצה

ר"ן

ר"ן על הרי"ף מסכת כתובות דף ד עמוד א

ולענין הלכה קי"ל כרב הונא דאמר דגר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד ולא שיהו ב"ד מצווין לחזור ולמול את העובד כוכבים מעצמם אלא שאם בא התינוק מעצמו או שהביאתו אמו או שעשו כן ב"ד מעצמן מהני וקיימא לן נמי כרב יוסף דאמר דאם הגדילו יכולין למחות ואפי' בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו והכי מוכח בגמרא

מרדכי

מרדכי מסכת יבמות תוספת פרק עשרה יוחסין ופרק יש נוחלין [רמז לח]

גרסינן פ"ק דכתובות [רמז מ] גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד מצאתי כתוב (*לפני) [*בשם] רבי אבי"ה דאיירי כגון שאמר גיירוני וקמ"ל אף על גב דאין לו דעת שומעין לו דזכות הוא לו אבל אם אין רוצה אינו גר תדע דהא מיירי כשיד ישראל תקפה עליהם כדאמרינן בתר הכי ואם הגדילו [*דוקא] יכולין למחות וא"כ נגייר כל בניהם הקטנים

דרכי משה

דרכי משה הקצר יורה דעה סימן רסח

(ד) ובמרדכי ס"פ החולץ (סי' מ) דאם גיירו הבית דין מעצמן לא הוי גר (ובנ"י) [ובר"ן] דכתובות (דף תע"ג ע"ב) (ד. ד"ה ולענין) דאין חילוק בין בא להתגייר או שב"ד גיירו מעצמן

פרישה

הפרישה יו"ד רסח, כד, כתב על דברי הטור בעניין גר קטן שבא להתגייר מעצמו: "אבל לא בעל כרחו. מרדכי".

לחם משנה

לחם משנה הלכות עבדים פרק ח

[כ] ישראל שתקף עכו"ם קטן וכו'. אם כוונת רבינו ז"ל לפרש מ"ש רב הונא גר קטן מטבילין אותו על דעת ב"ד כדכתב הרב בעל כ"מ ז"ל קשה דהיה לו לפרש דהיו ב"ד המטבילין אותו דאל"כ אינו גר וכמ"ש בפי"ג מהלכות איסורי ביאה טבל בינו לבין עצמו ואפילו בפני שנים אינו גר. ויותר קשה הלשון שכתב ישראל שתקף עכו"ם קטן משמע אפילו תקפו בע"כ הוי גר ואמאי נהי דקטן הוי מ"מ צריך שיהא מדעת כדכתב ראבי"ה ז"ל כתבו המרדכי סוף פרק החולץ וכן הטור בסימן רס"ח כתב דין דרב הונא כשבא להתגייר אבל בע"כ למה

ב"ח

ב"ח יורה דעה סימן רסח

כתב במרדכי בשם ראבי"ה דאיירי שאמר גיירוני וקמ"ל דאע"ג שאין לו דעת שומעין לו דזכות הוא לו אבל אין רוצה אינו גר תדע דהא מיירי כשיד ישראל תקיפה עליהם כדאמר ואם הגדילו יכולין למחות וא"כ נגייר כל בניהם הקטנים עכ"ל ונראה שזהו ג"כ דעת רבינו שכתב ואם אין לו אב ובא להתגייר כלומר שבא מרצונו אבל אם אין דעתו ורצונו להתגייר וגיירוהו בעל כרחו אינו גר. ותימה על מ"ש הר"ן בפ"ק דכתובות (ד א ד"ה ולענין) דאפילו עשו כן בית דין מעצמם מהני דמנא ליה הא וצ"ע

דעת הרב ישראלי

פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן לח

בפשטות נראה שהב"ח הבין בדברי המרדכי דצריך רצונו של הקטן באופן חיובי, וכל שלא היה רצון ממשי מצדו אין הגירות חלה, ועפי"ז הוא שמקשה על הר"ן שכ' שאם בי"ד גיירו מעצמם הגירות חלה.

אך הן כנ"ל מוכח מכל הראשונים, וכן מעצם הסוגיא מוכרח, דאין נצרך לחלות הגירות לרצון הקטן בדוקא, וגם מהמרדכי גופא מוכח כן כדכ' "אף על גב דאין לו דעת שומעין לו דזכות היא לו", וכיון שאין לו דעת, א"כ הרי לא יתכן שזה מוסיף משהו בכוח בי"ד.

ולא אמר המרדכי שאינו גר אלא כשגילה דעתו בפירוש שאינו רוצה, דהיינו בעל כרחו. וכן הובאו הדברים משמו בפרישה שם (אות כ"ד): "אם אין לו אב ובא להתגייר וכו' אבל לא בעל כרחו". וכן בלח"מ פי"ג אי"ב ה"כ שהו"ל מקשה מהמרדכי דנראה מהרמב"ם שאפילו בע"כ וע"ז מקשה "בעל כרחו למה". (והוכחת המרדכי שאל"כ "נגייר כל בניהם הקטנים", ולכאורה אכתי קשה דנוכל לגיירם בעודם קטנים כשאין להם דעת להתנגד. אולם כבר כתבנו לעיל דנראה דהיכא דהאב או האם מתנגדים שוב אין זו זכות. וא"כ אין אפשרות לגייר גם הבנים הקטנים, שכן התנגדות אבותם מעכבת גם היא). וא"כ מה הוקשה לו לב"ח בדברי הר"ן מהמרדכי, דהר"ן לא אמר אלא שאם בי"ד גיירו מעצמם, והיינו כשהקטן לא היה עדיין בן דעת כלל, אבל לא מיירי כשגיירוהו בעל כרחו, שהתנגד לכך, דבזה אפ"ל שפיר דגם הר"ן מודה דבכה"ג אין לו זכות, וודאי גם אח"כ לא יתרצה, כי במעלליו יתנכר נער. והב"ח עצמו שהעתיק לשון המרדכי "אבל אם אינו רוצה אינו גר", מסיים שכ"נ דעת הטור ש"אם אין דעתו ורצונו להתגייר וגיירוהו בע"כ אינו גר".

וצ"ל דהב"ח הבין בדעת הר"ן שאם גיירוהו מעצמם הוי גר גם כשזה היה בעל כרחו ממש, ודומיא דאביו ואמו שהביאוהו, דהתם לא משגחינן במה שהקטן מתנגד, דאמרינן סופו להתרצות ורק אם הגדילו ומוחים מחאתם מחאה, וה"ה בגיירוהו מעצמם. כ"נ בכוונת הב"ח.

בכל אופן, מסקנת הדברים נראית שאין שום מחלוקת בין הראשונים, ולכו"ע אי"צ לחלות הגירות להסכמת האב או האם או דעת הקטן בעצמו, אלא שבדרך כלל אין בי"ד מחזרין אחר גרים, וע"כ, רק אם באה בקשה מצד ההורים או מצד הקטן עצמו הוא שנזקקים לגייר דבכה"ג מצוה לגיירו. ואם יש התנגדות מפורשת מהקטן לגיירו, אז הוא דאמרינן דאין גירותו גירות כלל, וגם בזה לא מצינו מי שיחלוק.

גיור על ידי בית דין כשההורים מתנגדים

פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן לח

וכן הדבר יוצא מעצם הסוגיא דאילו היתה הגירות (בה"ג דקאי בה רב הונא) מצד הניחותא של הקטנים, או מצד איזו זכות שהיא שיש לאם בילדיה, כי אז לא היה הדיון נסב מסביב לשאלה אם הגירות היא זכות, בניגוד למה שלענין עבד אמרינן עבדא בהפקרא ניח"ל. וכן לא מצינו בשום מקום שיש איזו שהיא זכות לאם בילדיה, וודאי דהגיור הוא רק מכוח בי"ד ומדעתם, ואין הבאת האם לגיירם מוסיפה מידי בזה. ואם כך, הרי מה שנראה שאם לא הביאתו אמו, או שלא בא הוא עצמו מדעתו אין בי"ד מטבילין אותו, אין זה מפני שאין להם בכה"ג כוח לגיירו, אלא שאינם נזקקים מצד עצמם לחפש אחרי קטני עכו"ם לגיירם, וכדכתב הרשב"א והר"ן שהו"ל, אבל אם גיירוהו בי"ד מעצמם, ובפרט כשהיה ענין בגיורם מאיזו סיבה שהיא (וזוהי הדוגמא שבתוס' רי"ד שהו"ל שנמצא תינוק מושלך, או ששבו עכו"ם קטנים, וכן הדוגמא ברמב"ם שהו"ל. אכן יש מקום לספק, אם בי"ד הטבילוהו לקטן בהתנגדות האב או האם, דבכה"ג י"ל דהגירות אינה זכות, משום שהילדים נגררים אחרי אבותיהם, וכיוון שהם מתנגדים אולי אי"ז זכות, דסברא זו דניחא להו במאי דעביד אבוהון היא סברא אלימתא, שהרי בזה דחו בגמרא הסייעתא לרב הונא, שהזכות שישנה בעצם הגירות לא סגיא שנאמר בזה זכין לאדם שלא בפניו, ואילו מצד הניח"ל במאי דעביד אבוהון דיינינן זה כזכות מוחלטת. וא"כ הרי י"ל דגם לר"ה שהגירות נחשבת כזכות, מ"מ זה בתנאי שאין התנגדות מהאב או מהאם, כי אז הרי זה מהוה משקל כנגד מצד הניחותא במאי דעביד אבוהון. ועי' עוד להלן מזה בדברי המרדכי). ונראה שגם לדעת הבה"ג דס"ל דבשום פנים אין מקבלים גר קטן כשבא להתגייר מדעת עצמו, ורק אם הביאוהו אביו או אמו הוא דמגיירים אותו, ג"כ אי"ז אלא מאותה סיבה שכ' הרשב"א והר"ן שאין בי"ד מחזרים לגייר גרים, ודעת הקטן כשלא מדעת דמי. אבל לא מטעם שאין לבי"ד כוח לזה, כי כנ"ל כוח בי"ד הוא מצד שהגירות היא זכות, וא"כ לענין זה אין נפ"מ אם הביאוהו או לא (כל עוד שאין מצדם התנגדות, וכנ"ל).

פסיקת ההלכה בזה

שולחן ערוך

שולחן ערוך יורה דעה הלכות גרים סימן רסח ז

עובד כוכבים קטן, אם יש לו אב יכול לגייר אותו. ואם אין לו אב ובא להתגייר, או אמו מביאתו להתגייר, בית דין מגיירין אותו, שזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו.

ש"ך

ש"ך יורה דעה סימן רסח ס"ק טז

ובא להתגייר – משמע מדעתו וקמ"ל דאע"ג דאין לו דעת שומעין לו דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו אבל אם אינו רוצה אינו גר אפילו בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם כמ"ש וכ"כ הבית חדש

באר הגולה

ובבאר הגולה שם:

"מימרא דר"ה וכפי' רש"י שם, והיינו שנוקט שגם רש"י לא בא לאפוקי כשבא בעצמו להתגייר, כשיש בו דעת קצת, וכמש"כ הר"ן הנ"ל".

פרשנות הרב ישראלי בדעת השו"ע

פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן לח

הרי שנוקט כנ"ל דרש"י רק חדא מינייהו נקט, א"כ פירש"י הוא ג"כ כהר"ן. וא"כ בשו"ע דהעתיק שני האופנים – ע"י האב או ע"י עצמו, הוא עפ"י רש"י והר"ן. ומה שלא הביא אופן השלישי שבר"ן שאם עשו כן בי"ד מעצמן, הוא משום שבדרך כלל אין בי"ד מחזירין למול ולטבול את העכו"ם, וכמו שכ' הר"ן וכמו שפי' הרשב"א ברש"י, ומשום "שאין בי"ד מצווין" ע"ז, וכלשון הר"ן הנ"ל.

הבאה לגיור על ידי הורים מאמצים

הרב קוק

שו"ת דעת כהן (ענייני יורה דעה) סימן קמז

ב"ה, ט' שבט תרע"ח, לונדון.

לכבוד הרב המאוה"ג חו"ב אוצר תוי"ר מו"ה יעקב דוד לוריא שליט"א, רב בק' גלאסגוי יצ"ו.

שלו' וברכה.

על דבר שאלתו שאלת חכם, אם נכון למול בן של נכרית שילדה מישראל, אם האב והאם מסכימים להטבילו ג"כ ולהכניסו בדת ישראל, כדין גר קטן שמטבילין אותו ע"ד ב"ד.

הנה מטעם רצון האב העיר כת"ר, שכיון שמצד הדין הולד כמותה, ואינו אביו כלל, א"כ אין הסכמתו מועלת לזה. ולעניות דעתי דאין יחש האב מצד דין תורה שייך להך דהכא. ותדע שהרי בהא דמשני הש"ס בסוגיין בכתובות י"א, לדחות את הסייעתא לר"ה, מהא דהגיורת שנתגיירה פחותה מבת שלש, דהכא בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון, לא חילק הש"ס, ולא אישתמיט חד מהפוסקים המפורסמים שיחלקו, לומר שדוקא כשנתגיירו הבנים קודם ואח"כ נתגייר האב, אבל אם כבר נתגייר האב הלא קיי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואינם נחשבים לבניו כלל לכל דינים של יחש אב לבן, שאז לא יוכל לגייר אותם על דעתו. ועל כרחך הטעם הוא משום הא דמסיק הש"ס דניחא להו במאי דעביד אבוהון, כלומר ורחמי האב הם על הבן, ע"כ מסתברא לן דניחא להבן הקטן במאי דעביד אבוהי, שהוא דורש טובתו, והטעם הזה אינו תלוי בדין תורה, אם הוא נחשב לאב או לא, כ"א מה שהוא ע"פ טבע האב שלו ורחמיו עליו. ועל פי זה אף אנו נאמר, דבישראל שיש לו בן מנכרית, אף על פי שעל פי דין תורה אינו בנו לכל דבר, מ"מ הרי אהבה טבעית של אב לבן יש כאן. ואנן סהדי דניחא ליה במאי דעביד אבוהי, וכה"ג מטבילין אותו על דעת בית דין…

וכל זה היינו צריכים אם היתה כאן רק דעת אביו לבדו, כמובן כל זמן שאמו לא תמחה בדבר, שאם היא מוחה הרי כיון דמעיקר הדין אינו אביו, וכל מה שסומכין עליו הוא רק מטעמא דמסתמא ניחא ליה במאי דעביד מי שהוא סומך עליו, אם כן ודאי דעל אמו הוא סומך יותר מעל אביו, דסתם קטן קיי"ל דבתר אמו גריר, ועד בן שש יוצא הוא בעירוב אמו מזה הטעם (עירובין פ"ב), אם כן אם היא מוחה – ודאי אין לנו להזדקק לזה בשביל אביו. ובסתמא י"ל דחזקה היא, דכיון שהיא בגיותה, וכבר טעמה טעמא דאיסורא עד שהגירות נחשבת חוב לגבה, ודאי לא תרצה ג"כ להכניס את בנה בקדושה. אבל כשאין לו אם, בכה"ג די בזה דעת אביו, אף על פי שאינו אב מהדין, ומכל שכן אם אמו מתרצה בפירוש, דבנ"ד מוכרח הדבר להיות כן, משום דסתמא הויא כמוחה בדבר, כמש"כ, ואם היא מתרצה מפורש, פשוט הוא דהיינו ממש הדין דגר קטן מטבילין אותו על דעת בי"ד, ומלין אותו כדין מילת גר…". (אולם בהמשך התשובה מסייג שזה דווקא אם מתכוונים לגדלו לשמירת מצוות)

בית אב"י

והביאו ה'בית אב"י' ב, או"ח ח:

"… אך עדיין יש לפקפק, כיון דקיי"ל דהולד הולך אחר אמו, ואינו מתיחס אחר האב, וממילא ליכא למימר גביה דניחא ליה במאי דעביד אבוהו, ובגר קטן בלא האב איכא פלוגתא שם בגמרא בב"ק דף ק"ט אם מטבילין אותו הבית דין, ובהדיא מבואר בגמרא ובפוסקים דרק האב יש לו הכח לגיירו ולא הבית דין בלבד, עיין ש"ע יו"ד סי' רס"ח סעיף י"ז. ולכן בנידון דידן מה כח בית דין יפה לגיירו על ידי האב, אם הבן אינו מתיחס אחריו כלל? ואם אמו הביאתו לבית דין להתגייר – יכולים שפיר לקבלו, דהאם עם הבית דין יש להם הכח, אבל אם האב קרא להמוהל למולו לשם יהדות, במה כוחו יפה? אך יש לומר כיון דטכס הברית מילה נעשה בפומבי על ידי קרובים ומכרים, והאם יודעת מזה שמלין את בנה, ולא מחתה – הוי שפיר כמו שהיא בעצמה מביאתו להמוהל, והוא הוא במקום בית דין.

וכן יש לומר על פי מה שכתב האו"ז, מובא בדרכי משה אה"ע סי' קנ"ו, שמסתפק שם בבן הנולד מן השפחה וא נכרית, דמדאורייתא אינו בנו אבל עכ"פ מדרבנן מקרי שפיר 'בנו', וכן כתב גם כן ברמ"א סי' ט"ו סעיף י', דיש מסתפקים לומר דאחותו מן השפחה או נכרית דוקא מהתורה הולד הולך אחריה, אבל מקרבנן הוי זרעו. לכן לכתחילה יש להחמיר דמקרי זרעו של האב, וכה מצאתי ברמב"ן בתורת האדם בברכות דף ט"ז שהקשה שם על הא דאמרינן דעבדים ושפחות אין עומדים עליהם בשורה, הרי אין להם אבלים כלל, דאינם מתייחסים אליו! ומי יתאבל לעמוד בשורה? ותירץ שם דשמא נאמר דאף על פי שאין להם שאר לענין יוחסין, מכל מקום מתאבלים הם לענין קרבות משום דסוף סוף במציאות הם קרובים, עיי"ש. ולפי זה בנידון דידן גם כן יש לומר דאף על פי דלענין יחוס לא הוי אב כלל, מכל מקום במציאות הוא אב ואיכא למימר דניחוא ליה במאי דעביד אבוהו, וכה ראיתי בשו"ת דעת כהן סי' קמ"ז בענין כזה, שכתב דמאי שהוא בטבע רחמי האב אינו תלוי בדיני התורה אם נחשב לאב, והביא שם בשם רב יהודאי גאון דבגרות אינו תלוי ביחוס רק אם יש לו איזה שליטה על הקטן באיזה אופן שיהיה נחשב בזה כאב, יעו"ש. ימחול הדרת גאונו לעיין בנעם שהארכתי בזה בראיות ברורות".

אחיעזר

חלק ד סימן מז

"בדבר שאלתו שצעיר אחד לקח אשה נכרית, ומת לאחר שהוליד ממנה בן ובת, ואבי האיש לקח את הילדים אליו לגדלם בביתו ולחנכם בתור ילדי ישראל, והאשה הנכרית הסתלקה מכל זכויותיה על הילדים, והדבר נעשה בערכאותיהם כחוק המדינה, ועתה הזקן מתחנן לגייר את הילדים הקטנים, וחשש מעלת כבוד תורתו לדעת ה"מרדכי" המובא ב"דרכי משה" בסי' רס"ח דאין הבית דין מגיירים בלי אב או אם, ואולי כיון שיש אב זקן המביא לבית דין די בזה?

הנני יושב כעת קרית חוצות, והנני מחוסר ספרים לעיין בזה. ולפי מושכל ראשון היה נראה שיכולים הבית דין לגיירם על פי דרישת קרובים, וכן הסכים לי הגר"א קאטלער שליט"א בהיותו אצלי הלילה. אבל בכל זאת לא אוכל להגיד לעת עתה דבר מוחלט עד שאעיין בזה עוד".

מים חיים

שו"ת מים חיים (מים קדושים) ג, פו

השואל הרב יוסף מלכא, תאריך ב' בכסלו התשי"ד. הרב משאש היה דיין במקנס.

למעלת החכם המפואר בישראל יתפאר וכו' כהה"ר יוסף מלכא ישצ"ו.

חכם לב! מכתבו הבהיר הגיעני, אודות מה שנתפשט בערי המזרח, שכל יהודי חשוך בנים, לוקח ע"י הממשלה תינוק קטן מבית אוסף ילדים ערב רב מואב והגרים אדום וישמעאל ומגדלו בתוך ביתו כפרי בטנו לכל דבר, וכשמגיע לחמש שנים, או פחות או יותר, מגיירים אותו חכמי העיר כדת משה וישראל וכותבין וחותמין הענין בספר בני העיר למזכרת, שאם היא בת לא תנשא לכהונה, ושאל כבודו אם עושים בזה כדת. או לא.

תשובה לכאורה היה נראה, דלא טוב הדבר, משום הרבה חששות והם: א'. שמא הוא ממזר. ב'. כשיגדל יוכל לבא לישא את אחותו. ג'. שמא באורך הזמן, ישכח הדבר, ויחשבו שהוא זרעו של אותו האיש שגדלו, ויפטרו את אשתו מיבום וחליצה. ד'. מפקיעים בזה ירושה דאורייתא מהראויים לירש, ונותנים אותה לזה הגר שאינו ראוי לירשו.

כל זה היה נראה לכאורה אבל אחר ההתבוננות נראה פשוט, דלא חיישינן לכל זה…

וא"כ כל חשוך בנים העושה דבר זה לדעתי המעט, מצוה רבה קא עביד להכניס נפש ערטילאית תחת כנפי השכינה, והגירות שמגיירים אותם ודאי שהוא כדת וכהלכה וכמ"ש ביו"ד סי' רס"ח ס"ז שמגיירים גוי קטן שזכות היא לו וזכין לאדם שלא בפניו. יעו"ש. ואך מה שמאחרים לגיירו עד שיגדל בן חמש וכו', לא ידעתי למה, והעיקר לדעתי הוא שתכף לביאתו אם בן הוא ראויים למולו, וימתינו על הטבילה עד שיגדל שיוכלו להכניסו במים ולא יזיקו לו. ואם בת היא שאין בגרותה אלא טבילה, ממתינים לה עד שתגדל שלא יזיקו לה חמים (המים?).

ומה שכותבין הדבר בספר בני העיר כדי שלא תנשא לכהן אם בת היא, והיה עד זמן נשואין, טוב הדבר וכן ראוי לעשות, כי הגיורת אפילו פחותה מבת ג' שנים אסורה לכהן כמ"ש באה"ע סי' ו' ס"ח, יעו"ש, ואין לחוש שמא כשתגדל תלך לעיר אחרת מקום שאין מכירין אותה ותנשא לכהן, דא"כ עקרת עניין גרות נשים לגמרי בחששות אלו, ורז"ל נתנו לנו רשות לגייר אנשים ונשים גדולים וקטנים, ומה גם עוד שבכל מקום שתרצה לינשא צריכה להביא תעודה שהיא פנויה ובת מי, ומוכרחים להביא תעודה מעירה והם יודעים שהיא גיורת, וא"כ ליכא למיחש למידי, זהו הנר' לע"ד בזה…

נאם החונה פה ביום ב' בשבת, ב' ימים לירח כסלו ש' התשי"ד לפ"ג.

ע"ה יוסף משאש ס"ט

אגרות משה

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ב סימן קכו

באמרו הסרסורים על הילד שלקחוהו לגדלו כבן שהוא של יהודים מאשה שילדה לבעלה ואינם שומרי תורה איך דינו כ"ה תמוז תשכ"ו. מע"כ ידידי מהר"ר דוד האלפערן שליט"א.

הנה בדבר הילד אשר לקחוהו איש ואשתו שהן שומרי תורה ואין להם בנים לגדלו כבן שקורין אדאפטירן והחזיקוהו לילד של יהודים באשר שכן אמרו להם הסרסורים, פשוט שכיון שמי שאמרו להם אינם שומרי תורה אינם נאמנים לומר שהוא של יהודים, ויש להחזיקו גם כודאי משל נכרים מאחר דרוב המדינה הם נכרים אף באלו הסטייטס שיש בהם הרבה יהודים ובפרט כשנדון על קאליפארניא ששם היה הילד שהיהודים שמה הם מעט מזעיר, ורק להשביח המקח אמרו שהוא של יהודים, ולכן שפיר עשה מנהל הישיבה שאינו רוצה לקבלו ללמוד בהישיבה עד שיטבילוהו לגרות ע"ד ב"ד.

והנה אם כאשר בא לידם היה כבר מהול צריך גם להטיף דם ברית בפני ב"ד קודם הטבילה, שבמדינה זו אין ראיה מהמילה שהוא משל יהודים כי גם הנכרים נימולים כאן. ואם בא לידם קודם המילה והם מלוהו נראה שיש לסמוך שלא להצריך הטפת דם ברית, כי יש לאמוד שהיו אנשים שהיו שם שנסתפקו שמא הוא משל נכרים, שלכן אף שלא חשבו כלום להיות ב"ד אבל הא ידעו שתינוק הזה נימול להתנהג ביהדות שזה סגי למילה שצריך שיהיה לפני ב"ד באם הוא משל נכרים, אף שלא כיוונו להיות ב"ד ולזכות במילה אף שהטבילה צריך שיטבילוהו לגרות בכוונת ב"ד מדין זכות, דהא רק מטבילין אותו ע"ד ב"ד א"ר הונא בכתובות דף י"א ולא אמר מלין ומטבילין ע"ד ב"ד אלמא דלהמילה אף שצריך שתהיה בפני ב"ד אין צורך לכוונת הב"ד. ואף שאולי יש קצת ספק שאולי כל אלו שהיו בשעת המילה האמינו שהוא משל יהודים, הרי עצם הדין דצריך הטפת דם ברית הוא פלוגתא דרבוותא, שלכן אין לחוש לקצת הספק בזה.

והנה זה שתלינן שהוא משל נכרים מדין הרוב ולא משגחינן על מה שאמרו הפסולים לעדות שהוא משל יהודים משום דלהשביח מקחם אמרו זה, עושה שיהיה אחר הטבילה כשר לישא בת ישראל דבלא זה היה חשש ממזר שהיה אסור לישא בת ישראל מדין אסופי. ואם נימא שלחומרא יש עכ"פ לחוש למה שאמרו שהוא משל יהודים נמי אין לאוסרו לבת ישראל, דהרי איכא הפה שאסר הוא הפה שהתיר דהא אמרו שיודעין שהוא של איש ואשתו שנתגרשו, ואם נאמין להם שהוא משל יהודים יש להאמין גם שהוא של אשה מבעלה שהוא ממילא כשר. אך אם ע"ז שהוא משל יהודים היו נאמנים מדינא מאיזה טעם לא היה בזה הפה שאסר להאמינם שהוא של אשה מבעלה. אבל לדינא אין צורך לזה שאף לחומרא אין לחוש לדבריהם נגד הרוב והוא נכרי בודאי ויוכשר לקהל אחר הגרות, ואם היא בת תהיה פסולה לכהונה. והנני ידידו, משה פיינשטיין

ג, קד

שו"ת אגרות משה יורה דעה חלק ג סימן קד

בעניין אימוץ קטן בארגענטינא /בארגנטינה/ איך לגיירו ואם יש לחוש לדין אסופי כ"א אדר השני תשל"ג. מע"כ ידידי הרה"ג מהר"ר דובער בוימגארטען שליט"א ר"מ בבוענאס איירעס ארגענטינא.

הנה בדבר תינוק שלקחוהו זוג אחד שאין להם בנים להחזיקו כבן שקורין אימוץ (אדאפטירן), פשוט וברור שכיון שארגענטינא היא מדינה שרק מיעוט קטן איכא שם יהודים הוא ולד נכרי גמור וצריך להטבילו לשם יהדות ואם הוא זכר צריך למולו ולהטבילו על דעת בית דין מדין זכיה שאם הזוג הם שומרי תורה הוא ודאי זכות, ואין לחוש לדין אסופי שהוא פסול לקהל מחשש ממזרות כי ברוב עכו"ם הוא בדין עכו"ם לכל הדינים כדתנן במכשירין פ"ב מ"ז והובא בכתובות דף ט"ו ע"ב ומפורש שם שהוא אף להאכילו נבלות, ואף להרמב"ם פט"ו מאי"ב הכ"ו דלענין יוחסין החמירו דיהיה כאסופי אף שהוא מיעוט ישראל לבד שהראב"ד השיג עליו ומכשירו כדין עכו"ם שנתגייר ודאי והסכים לו המ"מ וכן משמע שסובר הח"מ אה"ע סימן ד' ס"ק ל"א והב"ש ס"ק נ"ד מתירו אפילו במחצה על מחצה, הנה אף להרמב"ם הוא דוקא מדין קבוע שלכן אף בנמצא שהוא פירש גזרו מדרבנן ליוחסין להצריך תרי רובי א"כ לא שייך זה אלא בנמצא מושלך בעיר שאפשר כה"ג שיהיה תינוק שעזבוהו בבית שיהיה קבוע דלכן שייך לגזור, אבל בהא דענין אימוץ שאיכא סוכנות (קאמפאניע) שלוקחים תינוקות כאלו הרי ליכא מציאות דקבוע דכולן הם רק פירשו בזה שמסרו לסוכנות, וגם איכא ממש תרי רובי דהא בכל עיר שבארגענטינא איכא רובא דרובא נכרים וגם איכא מוכרים מערים אחרות כמו מאותה העיר ונמצא שאיכא רוב העיר ורוב סיעה עכו"ם שלא שייך שוב לאסור דהא אף ליוחסין התירו בתרי רובי. וגם כמובן לא היה לו סימני אסופי דהא לא השליכוהו להפקר שיהיה סכנה להתינוק ונמצא שבכלל ליכא חשש אסופי אם הוא מישראל וליכא חשש ממזרות כלל. והוי עכו"ם ודאי שכשר לקהל כשיגיירוהו ע"ד ב"ד. אבל ידעו אלו שלקחוהו לבן דסמוך לגדלותו יצטרכו להודיע לו כדי שלא יוכל לחזור בו כשיגדל כדכתבתי (באג"מ יו"ד ח"א סי' קס"א). והנני ידידו, משה פיינשטיין.

אבן ישראל

הרב ישראל יעקב פישר, בשו"ת אבן ישראל ז, לז, כותב………

"בענין המעשה שבאו איש ואשתו הגרים בארץ ישראל, שלא היו להם בנים, ונסעו לארגנטינה ולקחו שם ילדה גויה לאמצה, ועתה הם רוצים לגייר את הילדה הויא כבת שנת, והשאלה היא אם יכולין לגיירה…

אולם אם האיש והאשה שומרי תורה ומצוות, אז יש לדון אם יכולים לגיירה, דהנה בשו"ע יור"ד סי' רס"ח סעיף ז' כתב וז"ל: עכו"ם קטן אם יש לו אב יכול לגיירו, ואם אין לו אב ובא להתגייר, או אמו מביאתו להתגייר, בית דין מגיירין אותו, שזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו, ע"כ. ומדנקט המחבר: 'אם אין לו אב ובא להתגייר', משמע דבעינן בא להתגייר, היינו דמבקש להתגייר, אבל לגייר גוי קטן סתם – אי אפשר, וכן מבואר להדיא בתוס' כתובות דף מ"ד ע"א ד"ה 'הגיורת' וכו', וז"ל… עכ"ל. וכן מבואר בתוס' רי"ד שם, וז"ל… עכ"ל, וכן הב"ח ביור"ד שם הביא כן בשם המרדכי בשם ראבי"ה, דמיירי שאמר 'גיירוני', וקמ"ל דאף שאין לו דעת – שומעין לו, דזכות הוא לו. אבל אין רוצה – אינו גר, עכ"ל. וכתב על זה הב"ח: 'ונראה דזהו דעת רבינו… ותימה על מה שכתב הר"ן… עכ"ל. והנה זה הלשון שהביא מהמרדכי בשם הראבי"ה, דמשמע דאפילו בדיעבד אינו גר, כן הגירסא במרדכי לפנינו ביבמות בפ"ב, וכן הביא הדרכי משה כאן בשם המרדכי. אולם בב"י כאן הביא בשם המרדכי בשם ראבי"ה גירסא אחרת, והלשון הוא: 'אין מגיירין אותו', ויש לומר דהוא רק דין דלכתחילה, אבל בדיעבד יש לומר דחל הגירות.

והנה באמת דברי התוספות והטור והראבי"ה דסברי דבעינן דוקא שיתבע מרצונו להתגייר, צריך ביאור מה מועיל לנו תביעתו ובקשתו להתגייר, כיון דאין לו דעת, ולהכי אמרו בגמרא דהגדילו יכולין למחות, וצ"ע. ובשטמ"ק בכתובות דף י"א הביא בשם הרשב"א שכתב וז"ל: ופרש"י: 'והביאתו אמו', ולאו למימרא דבלאו הכי לא מטבילין ליה, אלא לומר דאין בית דין מחזירין למול ולהטביל את הבנים הקטנים מעצמן, עיי"ש. וכן הביא בשם הרא"ה, עיי"ש. ואם כן יש לומר דזהו נמי דעת התוס' והטור, דהוא רק דינא לבית דין דאין מחזירין אחריו למולו ולהטבילו, אבל אם גיירוהו – שפיר הוה גירות, ואם כן נראה דנידון דידן תלוי בפלוגתא, דלדעת התוס' והטור, והמרדכי בשם ראבי"ה, והרשב"א והרא"ה, דאין לגיירו אלא אם בא מעצמו ותובע ומבקש לגיירו, ולדעת הר"ן יכולים לגיירו אפילו בעל כרחו, ובודאי נקטינן כדעת רוב הראשונים הנ"ל, דאין מגיירין אלא אם הוא עצמו תובע להתגייר, או אביו ואמו, ובנדון דידן דהיא כבת שנה וגם אין לה אב ואם, אלא הם אימצו אותה, לכאורה אי אפשר לגיירה, וכל שכן לדעת הראבי"ה להגירסא במרדכי דאפילו בדיעבד אינו גירות.

אולם נראה כיון דלדעת רוב הראשונים כל מה דאין מגיירין אותו, הוא משום דאין הבית דין רשאין להתערב ולגיירו, כל זמן שאין בקשה ותביעה להתגייר, אף שהוא קטן ואינו בר דעת על תביעתו, נראה דהכא בנידון דידן כיון דהם המאמצים אותה נעשים אפוטרופסין עליה, בודאי מועיל לן גם תביעתן לגיירה כדי שבית דין יגיירו אותה. ולכאורה יש להוסיף גם דעת הרמב"ם בהלכות עבדים פ"ח ה"כ וז"ל… עכ"ל. ומבואר בדעת הרמב"ם דסבירא ליה כדעת הר"ן, דאפילו בעל כרחו יכול להטביל גר קטן ולעשותו לגר, אולם דברי הרמב"ם צ"ע דהרי לכו"ע בעינן גבי גר קטן, דעת בית דין כדי להטבילו. ואיך כתב הרמב"ם דאדם פרטי יכול להטבילו בלי דעת בית דין, וכבר תמה בזה הלחם משנה שם, ובאור שמח שם כתב בדעת הרמב"ם דסבירא ליה דכיון דיכול לתקוף אותו ולעבוד בו, יכול להטבילו נמי לשם גירות, עיי"ש ובאבן האזל שם, ואם כן אין מדברי הרמב"ם ראיה לנידון דידן, דהרי התם יכול להטביל בלי דעת בית דין, ועל כן דשאני התם דיכול לכופו להיות לו לעבד, ואם כן בנידון דידן מי שנותנין לו ילד לאמץ אינו יהודי לקחת אותו לעבד, חוץ ממה שעל ידי חוקי הממשלות אין ליקח כיום עבדים, יש לומר דגם הרמב"ם מודה דאין יכולים לגיירו בעל כרחו, כשאין כאן תביעה ובקשה להתגייר, אכן יש להוכיח דמהני תביעת המאמצים לגיירה מהא דכתב הרמב"ם בהלכות מלכים פ"ח ה"ח, וז"ל… עכ"ל. ועל כרחך מיירי שם הרמב"ם דאמו לא נתגיירה, דאי נגתיירה הרי קיי"ל מעוברת שנתגיירה בנה אין צריך טבילה, כדפסק הרמב"ם בהלכות איסורי ביאה פרק י"ג ה"ז, עיי"ש. ואם כן הרי זה דומה ממש לנידון דידן דאין לו אב ואם, ומכל מקום מטבילין אותו על דעת בית דין, ולא חילק הרמב"ם בין גדול לקטן, ומשמע דאפילו הוא תינוק שפיר מהני להטבילו. ומה דצריך עיון דעת הרמב"ם איך מלין אותו כיון דאיכא צערא דינוקא במילה, עי' מה שכתב ליישב בשני דרכים שם בספרי, עיי"ש.

והנה אין לדון כאן בנידון דידן, דהבית דין יכלו לגיירה, מצד שמקבלים את הילד מחברות העוסקות בזה לקבל ילדים מההורים שלהם אשר רובם פנויות, ונידון דכיון דהאם מוסרת להחברה שימסרו למי שירצו אף לישראל, ונידון דזה הוה כהסכמה של האם לגיירה, כמו שכתב במנחת יצחק ח"ג סי' צ"ט, א) דאף דנימא דאיכא רצון, מנלן דרצון מהני? הרי תביעה בעינן. ב) אפילו נימא דסגי לן רצון, מי אומר דניחא לה בגירות כשמוסרין לישראל, אף שיכול להיות שיגייר אותו, ואז יש הסכמה אבל לא רצון, ומכל מקום נראה דמה שכתב המנח"י שם דשייך כאן סברת הרשב"א דאין בית דין מחזרים למול ולהטביל את הנבים הקטנים מעצמן, דנימא דעבור זה לא יוכלו הורים המאמצים לגייר את הילד שקבלו לאמץ, לא נהירא, דבודאי דההורים אינם מחזרים כאן למול ולהטביל עכו"ם, אלא הם מתכוונים להקל קצת הצער והיגון שלהם, על מה שלא זכו להוליד, ומכיון שכבר אמצו להם ילד, הם רוצים נמי לגיירו, ובודאי לא שייך כאן סברת הרשב"א שאין לבית דין לחזר אחר גוים קטנים כדי לגיירם, ועל כל פנים נתבאר דכיון דהם המגדלים את הקטן, והם האפוטרופסים שלו, בודאי מהני לן תביעתם לגייר את הקטן, כמבואר ברמב"ם הלכות מלכים הנ"ל, דעל כרחך יש שם תביעה מאמו או מאביו דאינו אביו, וגם אמו נתגיירה אחר כך אינה אמו, והיינו משום דהם האפוטרופסים, וזה מהני אפילו לדעת הראשונים דסברי דבעינן דוקא תביעה או בקשה להתגייר, דבודאי מהני לזה תביעת ובקשת האפוטרופסין, אלא דצריך להזהירם דכשיגדלו יודיעו להם שהם גרים, כדי שעל ידי זה שלא ימחו יהיה זה קבלת המצוות לדעת התוס' בסנהדרין הנזכר, וכמו שנתבאר. נאם ישראל יעקב פישר".

שבט מיהודה

בשו"ת שבט מיהודה ב, יו"ד כט, כתב:

"ב. גיור ילד מאומץ, ה' וארא, כ"ד בטבת תשכ"ד.

לכבוד ידידי… מורנו הרב שמואל יעקב גליקסברג שליט"א רב ואב"ד בבואנוס איירעס יצ"ו. שלום וברכה.

קיבלתי מכתב מאברך אחד… (הדילוג במקור) נודע לו שבא אלינו איש ממחנכם ורוצה לגייר ילד נכרי שהוא אימץ אותו לבן. אמרתי לו כי כשיביא את תעודת האימוץ אינני מוצא בזה קושי גדול… לדבריו פשוט לכל בר בי רב כי דוקא אם האם מביאה את הילד מגיירים אותה על דעת בית דין ולא כשמאמץ מביא. אכן מה שאמרתי לאיש נכון כנכון היום, ודווקא בתקופת הילדות הגרות יותר מבוססת מפני שאנו עושים על דעת בית דין והם מכוונים לגרות שלמה. אמנם כשהגדיל יכול למחות, אבל זה גם כשאמו מביאתו כי כך הדין. ופשוט הדבר לשיטת כמה פוסקים, כי אם איש מגדל ילד ודואג לכל מחסוריו הוא יכול לגיירו, ומפורש הדבר ברמב"ם הלכות עבדים ח, כ: "ישראל שתקף גוי קטן או מצא תינוק גוי והטבילו לשם גר הרי זה גר, לשם עבד הרי זה עבד". ובודאי מיירי שהוא מחזיקו ודואג לו, לכן מועילה טבילתו לשם גר. זוהי גם שיטת הר"ן בכתובות שם וגם בתוספות רי"ד, וכן מפורש ביו"ד רסח, ז. אמנם הש"ך אומר כי "משמע שמדעתו אבל אם אינו רוצה אינו גר" והטעם מפני שלא ציוותה התורה לחטוף ילדים ולגיירם, וכן מטין דברי הרשב"א בשיטה מקובצת שם.

ולכן כשמאמצים ילד, והאם מוסרת הילד בשטר והקנאה כי הוא שייך לקונה לחלוטין לעשות בו כרצונו ולחנכו האיך שירצה ולהביאו לאיזה מקום שירצה מבלי רשות לתבוע שלפחות תראה אותו (כך כותבים בחוזה שהמאמץ עושה עם האם) – ודאי שיש לו רשות גם לגיירו. וברור כי בית דין שואלים גם לילד ועושים הכל מרצונו. ואכן הדין הוא כך אפילו אם אין לו תעודת אימוץ, אלא שהחמרתי לומר שיביא התעודות מפני שני טעמים: א. יהיה ברור שהקנוהו לו בשטר לעשות כרצונו. ב. אין חשש שמא ישתובב הילד, והוא יכעס עליו וישלחהו. מפני שהמאמץ קיבל התחייבות גמורה לגדלו עד שיעמוד ברשות עצמו. בזה דן גם הגרא"י קוק זצ"ל בספרו דעת כהן (סימנים קמז-קמח) ואומר שאין הדין תלוי ביחס אלא בכל ענין שיש לאחד שליטה על הקטן נחשב בזה כאב".

מנחת יצחק

שו"ת מנחת יצחק חלק ג סימן צט

בנדון אמוץ ילדים נכרים

ב"ה על דבר השכיח במדינתנו ובמדינות אחרות, שכמה זוגות שלא זכו להוליד, מקבלים להם ילדים נכרים בעודם מוטלים בעריסתם, שההורים שלהם (רובם נולדו מפנויות) מסרו לחברות המתעסקות בזה, והמה מוסרים להזוגות כאלה שרצונם בהם, ובאים לבקש מאת הבתי דינים לגיירם, בעודם קטנים כנ"ל, (וב"ה שבעירנו אין הב"ד מזדקקים להם), ומנהג הבתי דינים מומחים לדקדק, אם מגדליהם המה שומרי תורה ומצוות, שאז מזדקקים להם, ואם לאו אינם מקבלים הקטנים להתגייר, וטוענים ע"ז איזה אנשים, שלמה להחמיר כל כך בזה, שהרי הקטנים המה מגיירים, והמה לא חטאו עוד.

(א) תשובה, הנה הא פשיטא, דמה שב"ד מומחים מזדקקים להם, היא רק משום הלחץ זו הדחק, שכבר הכניסו הזוגות את הילדים לביתם, והמה דוחקים לגיירם, ויש בזה ענין של דיעבד ושעת הדחק, דאלו היו באים לשאול עצתם קודם שהכניסו אותם לביתם, היו מיעצים אותם שלא להכניסם, כי אף אם הגרות חל, היכא דהמכניסים ומגדלים אותם, המה שומרי תורה ומצות, אבל בודאי אין בזה ענין של מצוה לחזור אחרי זה, כמבואר בדברי הרשב"א (שהובא בשיטה מקובצת בכתובות י"א), שאין הב"ד מחזירין למול ולטבול את הגוים הקטנים מעצמם וכו' עיין שם, וכה"ג כתבו התוס' (שם /כתובות/ מ"ד ע"א ד"ה הגיורת), וכ"כ הר"ן (שם /מ"ד/ בכתובות) והובא להלן, וכן מוכח ממה שהוכיח המרדכי (בס"פ החולץ) בשם הראבי"ה, דאם אינו רוצה לא הוי גר, תדע דהא מיירי כשיד ישראל תקיפה עליהם, כדאמר ואם הגדילו יכולין למחות, (והיינו דס"ל כפי' רש"י בכתובות שם /מ"ד/, דיכולין למחות, ואין לנו לעונשן בב"ד, ואפילו ידינו תקיפה עיין שם, ובאמת נתקשיתי דלמה הוצרך רש"י לזה, דהרי נפ"מ גם לאם קידש אשה אח"ז, וכמ"ש רש"י בתוך כדי דבור אח"ז, אבל שוב ראיתי בב"ח (יו"ד סי' רמ"ח ד"ה ומ"ש בד"א וכו') שהעיר בזה, וכתב דלישנא משמע דסובב על שאין לעונשו עיין שם), וא"כ נגייר כל בניה' הקטני' עכ"ד, והוכחה זו תוכיח גם כן, דאף מצוה לחזור אחריהם ליכא, דאל"כ אמאי לא מצינו שיחזירו אחריהם שיסכימו לגיירם, דאין לומר מטעם עלילה שיעלילו עלינו שקבלם בחזקה, דהרי כיון שידינו תקיפה לא שייך זה, אלא ע"כ, דאף דל"ש בקטנים, מה דאיתא (ביבמות מ"ז ע"א), בגר שבא להתגייר וכו' אומרים לו מה ראית שבאת להתגייר וכו', ושם /יבמות/ (ק"ט ע"ב), רעה אחרי רעה תבא למקבלי גרים וכו' דאמר ר' חלבו קשים גרים לישראל כספחת וכו', ועי' שם בתוס' (ד"ה רעה), שכתבו, דהיינו היכא שמשיאין אותם להתגייר, או שמקבלין אותם מיד עיין שם, דזה שייך רק בגדולים שכבר טעמו טעם חטא, וכמ"ש בחי' והג' מוהרי"ט ז"ל (בכתובות שם) /מ"ד/, אבל בודאי מצוה ליכא, וכל שהצריכו לזה, היא רק משום שכבר נעשה מעשה, והוי ענין של דיעבד ושעת הדחק כנ"ל…

אביו או אימו של הקטן יכולים להביאו לגיור, וכן הקטן יכול לבוא מעצמו ולבקש שיגיירוהו

(טו) ד', יש לדון בגר קטן כהאי, במה דמצינו בפוסקים, שלשה ענינים בזה, א' מדעתו או מדעת אביו או אמו, ב' בעל כורחו, ג' שאף שאין מדעת אבל גם אינו בעל כורחו, כגון תינוק המושלך בשוק.

(טז) והנה על שני הראשונים, יש לפנינו הלכה פסוקה בש"ע ונו"כ, (בסי' רס"ח סעי' ז'), דאם יש לו אב, יכול לגייר אותו, ואם אין לו אב, ואמו מביאתו להתגייר, או הוא מעצמו בא להתגייר (וזה דלא כהטור בשם בה"ג ועי' שם בב"י וב"ח), הב"ד מגיירין אותו, משום שזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו, ומקורו (במס' כתובות שם) /דף י"א/, ועפ"י פי' רש"י שם, אם אין לו אב, ואמו מביאתו להתגייר עיין שם, וכתב שם בש"ך (ס"ק ט"ו), ובא להתגייר, משמע מדעתו, וקמ"ל דאע"ג דאין לו דעת שומעין לו, דזכות הוא לו, וזכין לאדם שלא בפניו. אבל אם אינו רוצה – אינו גר, אפילו בזמן שיד ישראל תקיפה עליהם, עכ"ל. הרי שמע מינה תרתי: דמדעת הוי גר, ובעל כורחו אינו גר.

האם בית הדין יכולים לגייר את הקטן מעצמם

(יז) אמנם הדין השלישי הנ"ל, לא שמענו מזה, וכדי לבוא על הבירור, נקדים דברי הדרכי משה (יו"ד שם אות ד'), וז"ל ובמרדכי (ס"פ קמא דכתובות, לא מצאתי שם, ונראה דצ"ל בס"פ החולץ, ועיינתי בד"מ הארוך, וראיתי ששם איתא רק ובמרדכי ס"פ, ובודאי כוונתו בס"פ החולץ, והמדפיס הוסיף בטעות בד"מ שעה"ג הטור, תיבת קמא דכתובות) דאם גיירו הב"ד מעצמן לא הוי גר, ובר"ן (פ"ק דכתובות דף תע"ג ע"ב) כתב, דאין חילוק בין בא להתגייר, ובין שהב"ד גיירו מעצמן עכ"ל, וכן בב"ח שם, אחרי שהביא דברי המרדכי הנ"ל שהם בשם הראבי"ה, הביא דברי הר"ן, בתימא, דמנ"ל דאפילו עשו כן הב"ד מעצמן מהני, וסיים בצ"ע, אבל בבית יוסף הביא את דברי המרדכי בשם הראבי"ה הנ"ל, ולא העיר כלום עליו, ואלו הוא בעצמו בכסף משנה (פ"י מה' מלכים ה"ג), הביא מש"כ המפרשים, דרב לא קאמר שיהיו הב"ד מצוים לחזור ולמול את העכו"ם מעצמן, אלא שאם בא התינוק מעצמו, או שהביאתו אמו, או שעשו כן הב"ד מעצמן – מהני עיין שם, וכל זה המה דברי הר"ן (בכתובות) שם /דף י"א/, ולא העיר גם כן ע"ז כלום, לומר דמרדכי בשם הראבי"ה חולק על זה, וכדברי הר"ן איתא גם בשיטה מקובצת בשם הרשב"א הנ"ל, (וצ"ע על מה שראיתי בתשו' מהרי"א אסאד (חיו"ד סי' רנ"ז) שכתב, דבחידושיו הוכיח מחידושי הרשב"א (קידושין כ"ג) ותשו' הרשב"א (סי' צ"ט) דלא כהר"ן, דהרי השיטמ"ק בשם הרשב"א כתב בפירוש כהר"ן ואולי הוא רשב"א אחר).

הצעה לומר שאין מחלוקת בין הראשונים

(יח) וסבור הייתי לומר, דהבית יוסף סובר, דאין כאן פלוגתא בזה, דהמרדכי בשם הראבי"ה, מיירי בבעל כורחו, והר"ן ושארי המפורשים הנ"ל, מיירי דעשו כן מעצמן, שלא בבקשתם, אבל גם לא בבעל כורחם, וכגון אם הי' נמצא מושלך בשוק, ומדויק כן בלשונם, דז"ל המרדכי (שם) /ס"פ החולץ/ בשם הראבי"ה, גר קטן מטבילין אותו וכו', איירי כגון שאמר גייריני, וקמ"ל דאעפ"י שאין לו דעת שומעין לו, אבל אם אין רוצה אין מגיירין אותו וכו' עכ"ל, וממנו נקחים דברי הש"ך הנ"ל, הרי סיים באין רוצה דוקא, היינו בעל כורחו, דאז אין מגיירין אותו, (ובאמת לשון הד"מ בשם המרדכי דאם גיירו הב"ד מעצמן לא הוי גר אינו בדברי המרדכי רק כנ"ל, אלא משום דהד"מ ס"ל כן בשיטת המרדכי כדלהלן, העתיק כן, בדרך, דאף דלא בפירוש איתמר, אבל מכללא איתמר), אבל בדברי הר"ן ושאר מפרשים הנ"ל, כתבו בלשון או שעשו כן הב"ד מעצמן, וי"ל דמיירי באופן דלא הוי בע"כ, אבל גם מעצמן, ושלא בבקשתו, כגון תינוק הנמצא מושלך. והנה אף שהר"ן הביא שם מקודם דברי רש"י הנ"ל, שאמו מביאתו להתגייר עיין שם, מ"מ צ"ל רק דאורחא דמילתא נקט, דאמו לא מעלה ולא מורדת, וכמ"ש בחי' והג' מוהריעב"ץ ז"ל על דברי רש"י הנ"ל, וע"כ משום דאזל בשיטת הר"ן ושאר מפרשים בזה, (ונפלא ממני דברי הגה"צ מוהרח"א אבד"ק מונקאטש ז"ל בספרו נמוקי יו"ד כת"י (העתיקו בספר דרכי חיים ושלו' הנהגות הנ"ל, ה' גרים), שכתב, דכ"ז אינו לשון רש"י כלל, רק ניתוסף בימי הבינים מפני הבקורת, שלא יאמרו אנחנו רודפים אח"ז כמו הנוצרים ליקח בחזקה לתוך אמונתם, אבל להלכה אין לנו נפ"מ לאביו ואמו בזה עכת"ד, דבשלמא מש"כ דלהלכה אין לנו נפ"מ, י"ל דסובר כשיטת הר"ן ושאר מפרשים, וכדברי הגאון מוהרי"ע ז"ל הנ"ל, אבל מש"כ שהיא רק תוספת דברים מפני הבקורת, ואינו מדברי רש"י, אתמהה לומר כן, על דברים שנאמרו ונשנו ונשלשו בכמה מגדולי הראשונים וש"ע ופוסקים, ובפשוט י"ל דע"כ כתב רש"י, שהביאתו אמו, דבלא"ה אף שגרות מהני, אבל אין מצוה לחזור אחרי זה, וכמ"ש הר"ן ושאר פוסקים כנ"ל), וע"כ א"ש שיטת הב"י דהעתיק דברי המרדכי בשם הראבי"ה בהבית יוסף, ודברי הר"ן ושאר מפרשים בכסף משנה בלי חולק.

נראה שהמרדכי מחמיר לכתחילה שלא לגייר ללא יוזמת המתגייר או הוריו, אך בדיעבד הגיור חל

(יט) אמנם אחרי העיון נראה דדברי הד"מ והב"ח כראוי מוצק, דאף אם היינו אומרים דדיוקא דסיפא עיקר בדברי המרדכי הנ"ל, הי' אפשר לומר כנ"ל, אבל מדיוקא דרישא משמע, דדוקא אמר גייריני, ממה דאמר דקמ"ל, דאעפ"י שאין לו דעת שומעין לו, ואם הי' סובר דאף בלא שאלה כלל, כגון אם מושלך בשוק מגיירין, הי' צריך לומר יותר רבותא, דאף אם לא אמר כלל מגיירין, ואין צריך להיות אף שומעין לו, אלא ע"כ דס"ל דצריך מדעת דוקא. ואין המרדכי בשם הראבי"ה יחיד בדבר, שכן איתא בפירוש בשיטה מקובצת (כתובות ט"ו ע"ב), וז"ל, מצא בה תינוק מושלך וכו', וכ"ת נטבלי' על דעת ב"ד, י"ל הרי פירשנו דוקא כשאמו מביאתו לב"ד, או בקטן שיש לו דעת, א"נ כשיד הגוים תקיפה ולא שבקי לי' אלא בדין וכו' עכ"ל, הרי דפליגו בזה השני תירוצים, דלתי' א', אף שאין מוחה לא מטבילין ע"ד ב"ד, רק ע"י אמו, או מדעתו, ולתי' ב', רק כשלא שבקי לי' כנ"ל.

(כ) אבל עדיין יש דברים בגו, לאחד כל הפוסקים בזה, והיינו דיש לחלק בין לכתחילה לדיעבד, דלכתחילה אין מגיירין אלא מדעת, ובדיעבד אף שלא מדעת, רק שלא יהי' בע"כ, מהני הגרות. וכן נראה מדברי התוס' (כתובות מ"ד ע"א ד"ה הגיורת) שם, שכתבו, הא דלא נקט הגיורת שנתגיירה סתמא, משום דאיירי בפחותה מבת שלש דאין דרכה להתגייר אלא עם אמה, ועוד דאין סברא שיטבילוה על דעת ב"ד, שאין מטבילין גר קטן ע"ד ב"ד, אא"כ הוא תובע להתגייר, וזאת פחותה מבת ג' אין בה דעת לתבוע וכו', ועוד משום דבעי למיתני היתה הורתה שלא בקדושה ולידתה בקדושה עכ"ל, דמוכח מדבריהם דבדיעבד בודאי הוי גרות, ורק יש חילוק בין התירוצים בענין לכתחילה, דלתי' הא' רק אין דרכה להתגייר, והיינו משום דאין מצוה, אמאי יחזרו אח"ז, ואפילו אם יהי' נמצא מושלך, מה לנו בהם, ולתי' הב' י"ל דאף איסור לכתחילה איכא, אם לא מדעת, ולתי' השלישי לא ניחא בכל זה, כיון דעכ"פ בדיעבד הוי גרות, הרי משכחת בדיעבד, ע"כ תירצו משום דבעי למיתני וכו' כנ"ל, וגם בדברי השיטה מקובצת (דף ט"ו) הנ"ל, י"ל דס"ל דבדיעבד הוי גרות, ורק לתי' הא' ס"ל דזה הוי לכתחילה, ולתי' הב' ס"ל כיון דאימור ישראל הוא הוי כדיעבד, וע"כ צ"ל דלא שבקי לי' אלא בדין כנ"ל, ובזה י"ל דהר"ן ושאר מפרשים הנ"ל, כתבו רק דהוי גרות בדיעבד ולא לכתחילה, והמרדכי דמוכח מדבריו דאף בכה"ג אין מגיירין, זה רק לכתחילה.

יש להסתפק אם הר"ן מודה למרדכי שלכתחילה אין לגייר ללא רצון מפורש של המתגייר

(כא) אמנם נראה ברור, אף דבכל זאת, עדיין יש מקום להסתפק בשיטת הר"ן ושאר מפרשים, מה דעתם היכא דלא הוי בע"כ, וגם שלא מדעת כנ"ל, אם מגיירין אף לכתחילה, אבל זה מוכח דלהמרדכי בשם הראבי"ה והנגררים אחריו, עכ"פ אין מגיירין לכתחילה, ואולי אף בדיעבד לא הוי גרות. ואם כן הרי מסתימת דברי הש"ע נראה דנקט שיטת המרדכי בשם הראבי"ה, דמגיירין רק מדעת, ש"מ דעכ"פ לכתחילה אין לגייר, אף היכא דנמצא מושלך, דל"ה בע"כ, וגם לא מדעת.

מהרמב"ם משמע שגם גיור בעל כרחו של הקטן תופס

(כב) אבל גם לאידך גיסא, דאף דלא נתברר לנו שיטת הר"ן, בהיכא דל"ה בע"כ, וגם לא מדעת, אבל נראה בודאי, דגם הוא מודה, דהיכא דהוי בע"כ, דל"ה גרות אפילו בדיעבד, מכל מקום אין להחליט דכ"ע סוברין כן, דהרי הרמב"ם ס"ל בפירוש, דאפילו בע"כ מהני, שכתב כן (בפ"ח מה' עבדים ה"כ), וז"ל, ישראל שתקף עובד כוכבים קטן, או מצא תינוק עובד כוכבים והטבילו לשם גר הרי זה גר עכ"ל, הרי שכתב בפירוש שני דינים הנ"ל, ובדרך זו ואצ"ל זו, דאפילו תקפו בע"כ מהני, ואין צריך לומר אם מצא תינוק וכו', דל"ה בע"כ אלא שאין מדעת, (ובזה צ"ע ג"כ על התשו' מוהרי"א שם, שכתב דברמב"ם (פ"י מה' מלכים), מוכח דלא כהר"ן הנ"ל, דחוץ דהכ"מ שם במקומו, הביא דעת המפרשים שהם כהר"ן, ולא כתב שזה דלא כהרמב"ם, עוד הרי דעת הרמב"ם מפורש (בה' עבדים) שם /פ"ח ה"כ/, דס"ל עוד יותר מהר"ן, דאפילו בע"כ מהני), והנה בכ"מ שם (בה' עבדים) כתב, דזה פירוש הרמב"ם במה שאמרו, קטן מטבילין אותו ע"ד ב"ד, והלחם משנה העיר שם, מדברי המרדכי בשם הראבי"ה הנ"ל, ולכאורה צ"ע על תמיהתו, דמה בכך הרי הרשב"א והר"ן לא ס"ל כן, ולמה יגרע דברי הרמב"ם מהם, לומר דגם הוא ס"ל כן, אכן לפי מה שכתבנו דבנוגע לבעל כורחו, גם הר"ן ואינך מודים דל"ה גרות, א"כ הוי הרמב"ם יחידאה בזה, ובזה ניחא מאד, מה שהקשה הלחם משנה דוקא על רישא דהרמב"ם, בתכף בעל כורחו, ולא הקשה במצא תינוק וכו', דשם ל"ה יחידאה, דגם הר"ן ואינך ס"ל כן, ואולי גם המרדכי בשם הראבי"ה מודה בזה לענין בדיעבד דמהני, והרמב"ם מיירי בדיעבד, כדמוכח מלשונו, דנקט והטבילו וכו' דוקא.

(כג) וראיתי בתשו' לבושי מרדכי שם, ובספר אור שמח על הרמב"ם (ה' עבדים), דשניהם כוונו לדבר אחד, להעיר את מקור של הרמב"ם, מדברי הירושלמי (פ"ח דיבמות ה"א), ר' יוחנן בעי הא בן קטן את מוהלו בעל כורחו, אפילו כבנו של אורכניס (פי' הערוך שר ומושל), ר' חזקיא בשם רבא הא כיני מצא בתוכה תינוק מושלך, הטבילו לשם עבד וכו' לשום בן חורין וכו' עיין שם, והרמב"ם פי' דברי הירושלמי באופן שיוצא ממנו שיטתו הנ"ל, אך באמת יש בירושלמי פירושים אחרים, אשר לפי"ז אין ראי' לשיטת הרמב"ם הנ"ל, וביפה עינים (כתובות שם /דף י"א/), שכתב דמירושלמי (כתובות פ"ד ה"א) מוכח דאין מטבילין קטן ע"ד ב"ד, ובשירי קרבן (פ"ח דיבמות ה"ב ד"ה ובדק) איתא, דהירושלמי ס"ל דמטבילין אותו ע"ד ב"ד, והבבלי ס"ל דאין מטבילין, ולענ"ד הוא איפכא עכ"ל, ורצונו לומר להטביל בלא אב ואם, וא"כ ע"כ ג"כ דלא ס"ל כהפי' הנ"ל בירושלמי (שם ה"א) /כתובות פ"ד/.

טעם לשיטת הרמב"ם שגיור בעל כרחו של הקטן תופס

(כד) והנראה לענ"ד ליתן טעם לשיטת הרמב"ם, עפ"י מה שראיתי בריטב"א (שם בכתובות) /כתובות דף י"א/, שהקשה על מה דאיתא שם, לימא מסייע לי' הגיורת והשבוי' וכו', הבמ"ע שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, דניחא להו במאי דעביד אבוהון ע"כ, ובזה הקשה הריטב"א דאמאי לא הביא סייעתא לר"ה מאנשי מדין דכתיב וכל הטף בנשים החיו לכם, ותניא (בקידושין ע"ח ויבמות ס'), רשב"י אומר גיורת פחותה מבת שלש שנים ויום אחד כשרה לכהונה, שנאמר וכל הטף בנשים החיו לכם, והלא פנחס הי' עמהם עיין שם, ועי' תוס' (סנהדרין שם), וליכא לאוקמי בגר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו, שכולן נהרגו חוץ מהטף, ותי' הריטב"א די"ל דמיירי שהביאם ממדין פחותה מבת שלש שנים ויום אחד והגדילום בישראל וגיירום, והנו הוא דכשרות לכהונה, והיינו דלא מסייען מיני' לר"ה, ומ"מ עיקר הדין נראה אמת שהוא גר גמור מה"ת עיין שם, ונראה הכוונה דרק אי אפשר להוכיח מזה דינא דר"ה, אבל באמת, א"א לאוקמי הקרא לרשב"י בהגדילום בישראל ואח"כ גיירום, דכל זה ניחא, אם בידוע שלא נבעלה מותרת לכהן לרשב"י, אף אם גיירום אחרי ג' שנים, אבל באמת נראה מסתימת דברי הש"ס, דס"ל דאף לרשב"י, אם נתגיירה אחרי ג' שנים, אסורה לכהן, אף בידוע שלא נבעלה, מדפריך שם, א"ה אפילו בת ג' שנים, (ופי' רש"י נמי לתכשר לר' שמעון, ובלבד שלא תהא נבעלת וכו'), ומוכח דס"ל בפשיטות, דאף לר"ש, ביותר מג' אף אם לא נבעלה בודאי, אסורה לכהן, וכמו שכתב בהגהות חכמת שלמה (שעה"ג א"ע סי' ו' סעי' ח') עיין שם, וכן מוכח ממה דאמר (בקידושין שם) /ע"ח/, וכולן מקרא אחד דרשו, אלמנה וגרושה לא יקחו להם לנשים כי אם בתולות מזרע בית ישראל (יחזקאל מ"ד) וכו', רשב"י סבר מי שנזרעו בתולי' בישראל, ופי' רש"י שצמחו וגמרו בתוליה משבאה לכלל ישראל, דהיינו כשנעשית בת שלש וכו' עיין שם, וא"כ צריך להיות דוקא שתתגייר קודם ג', ולא מהני מה שהגדילו אותה, ונודע שלא נבעלה, אלא שגיירו אותה בפחותה מבת ג' שנים דוקא, וא"כ שוב ש"מ דינא דהרמב"ם, דאף בכהאי גוונא, דלא רק שלא הי' האב והאם בשעת הגירות, שכולן נהרגו, אלא אף לקחו מהם הטף בע"כ, מ"מ מהני הגירות, ואתי' שפיר פסק הרמב"ם בזה, ושאר פוסקים הראשונים הנ"ל, י"ל דס"ל דבמדין שאני, דהתם הוי זכות גמור, דאם לא, יקחו אותם לעבדים ושפחות, כמו שראיתי באיזה מפרשים שכתבו כן.

להלכה יש לגייר רק מרצון הקטן, ואם גייר ללא רצונו אך ללא התנגדותו – הגיור תופס

(כה) אמנם פשיטא שלהלכה למעשה, אין לזוז מפסק דברי הש"ע, וכמ"ש בתשו' מהרי"א ולבושי מרדכי שם, וממילא להלכה למעשה, אם הוי מדעתו או מדעת אביו או אמו, מגיירין אף לכתחילה, ואם הוי בע"כ אף בדיעבד ל"ה גרות, ואם שלא בע"כ ושלא מדעת, אין מגיירין לכתחילה, ובדיעבד נראה דהוי גרות, כמו שנראה מדברי הר"ן ושאר מפרשים, וגם המרדכי בשם הראבי"ה אפשר דמודה בכה"ג כנ"ל, וחזי לאצטרופי דעת הרמב"ם דס"ל אפילו בע"כ הוי גרות כנ"ל.

במקרה דנן האם מסרה לאימוץ, ובכך הסכימה לגיורו

(כו) ודאתאן מזה בנד"ד, נראה כיון שמסרה, אף אם רק האם, לאחד מן החברות, למסרם לכל אשר ירצו, ואף לישראלים ע"מ לגיירם, הוי כאלו באה האם לפנינו, דמה נפ"מ אם באה בעצמה, או שלחה את החברה, כיון שנודע שכן רצונה כנלענ"ד".

הרב שאול ישראלי

פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן לח

לפנינו הצהרה בכתב מטעם אם התינוקת שמסכימה שימסרוה לאימוץ וכן אינה מתנגדת שיגיירוה. והזוג שמאמץ אותה הגיש בקשה לבי"ד לגיירה. לפנינו הצהירו ששומרים על הכשרות והשבת ומתחייבים לחנך את הילדה בחינוך דתי, ובהתאם לזה ישתדלו גם שהבית יתנהל באורח זה.

אין לפנינו כאן הדוגמא המובהקת של ההלכה, שאמו הביאתו להתגייר, שכן כנ"ל האם הצהירה רק שאין לה התנגדות לגירותה, אבל גם לא היתה בקשה מצדה לגיירה, והתינוקת עדיין קטנה ואינה בת – דעת כלל. לכאורה הרי צדק כבוד בית הדין בדחותו בקשת המאמצים לגיירה, כיון שלא אביה או אמה הביאוה, ואף היא עצמה לא באה לפני בי"ד בבקשה לגיירה.

אכן נראה שיש כאן צדדים המטים את הכף להזקק לגירות, והם:

א. מה שצידד בחת"ס (יו"ד סי' רנ"ג שהו"ל) דנקרא זכות גדול –

"כשאבותיו מתיהדים, אם הוא ישאר בגויותו, קשה להם להיות עמו באגודה אחת שהרי עושה יי"נ. וכשיהיו אבותיו נפרשים ממנו מפרישים אותו מחיותו, ע"כ זכות גדול הוא".

(וצידד לומר עפ"י סברא זו דבכה"ג גם כשהגדילו א"י למחות, כי לא אמרו דיכול למחות אלא בנתגייר ע"ד בי"ד כשאין אבותיו מתגיירים עמו).

וא"כ גם נידון דידן שזכות לתינוקת שאביה ואמה עזבוה, שימצא לה בית שמאמצים אותה ומגדלים אותה כבת. וברור שמניעת גירותה יתקע מעין תריז בינה לבין המאמצים, שלא תהיה מסירותם שלימה, גם אם אינם תולים מעשה האימוץ בגירות. כמו כן, מאחר שהמדובר כאן בילדה שתגדל בישראל בין ילדים יהודיים, ותלך לבי"ס יהודי, הרי אם תשאר בגויותה זה ודאי יכול לגרום לה אי – נעימות אף אם ישתדלו להעלים עובדת מוצאה הנכרי ממנה. ואם תצטרך לעבור גירות כשתגדל יגרום לה לזעזוע נפשי, שמבחינה זאת ודאי זכות היא לגיירה כיום (אף אם לא נגדיר זאת כזכות גדולה – כהגדרת החת"ס) שמבחינה זאת י"ל דניחא לה מזה, בדומה למ"ש בגמרא לענין גר שנתגיירו בניו ובנותיו עמו. וודאי דסגי בזה לומר שבית דין יזקקו לזה, כשם שאם הקטן בעצמו בא לפנינו בבקשה לגיירו, והוא הטעם בתינוק שנמצא מושלך, שבתוס' רי"ד הנ"ל.

ב. עוד נראה דמאחר וכפי שנתבאר לעיל, גם כשאמו מביאתו אין זה מכוח שיש לה לאם איזה שהם קנינים או זכויות על הקטן, אלא רק גדר של גורם שמביא בי"ד להזדקק לה, מאחר שהקטן נמצא תחת ידה וזו מוצאת שזכותו להתגייר. מטעם זה עצמו גם נידון דידן, כיון שהללו המטפלים בה וקיבלו על עצמם לגדלה ולחנכה, מוצאים שזו טובתה שתתגייר, יש להזקק לבקשה זו, ומצוה נמי יש בזה, כמו במצא תינוק מושלך או ששבו תינוק עכו"ם, דבתוס' רי"ד.

ג. ונראה עוד להוכיח דבכה"ג שהם אפוטרופסים של התינוקת, שייך לומר בזה ניחא להו במאי דקעביד אבוהון כמו באב ואם. והוא ממש"כ הריטב"א בסוגיא דכתובות י"א הנ"ל בחידושו של רב הונא שמגיירים הקטן ע"ד בי"ד, ובגמרא שו"ט בזה, ודחו הסייעתא שהביאו לדבריו. וכ' הריטב"א בא"ד:

"וא"ת ואמאי לא מייתי לה מן העומדים בסיני, שהיו שם כמה קטנים שנכנסו שם תחת כנפי השכינה והטבילום ומלום ומזים עליהם, וי"ל דהתם משום דנתגיירו אבותיהם, וניח"ל במאי דעבדו אבוהון".

והרי בין יוצאי מצרים היו ודאי גם תינוקות יתומים שאביהם ואמם לא היו עמהם, (וכ"ה מפורש בתוס' הרא"ש שם), א"כ איך נתגיירו הללו. וצ"ל דבכה"ג הרי גדלו באיזה שהן משפחות שקבלו על עצמם לגדלם ולחנכם, ובזה שייך ג"כ הניחותא של משפחות אלה שיגררו אחריהם גם הקטנים כמו כשנתגיירו עם אבותיהם.

וגם הסברא נותנת כן, דמה שאמרינן ניחא להו במאי דעביד אבוהון, זה איננו ענין שמקורו בהלכה, אלא עובדה מציאותית שאדם נגרר אחר אביו, וכפי שראינו, לדעת הראשונים, הוא הדין דנגרר גם אחר האם. והיינו משום שהוא ענין שבטבע בני אדם. וא"כ ה"ה כשהילד גדל בבית והם מעניקים לו אהבת הורים ודואגים למלא מחסוריו, הרי זה ג"כ יוצר קשר נפשי להגרר אחריהם, וניח"ל לעשות מה שהם עושים…

ולא נשאר לנו אלא לברר את מדת הכנות של הזוג המאמץ, כי זהו שצריך בעיקר לקבוע אם הגירות היא זכות לתינוקת, שאם תתחנך לעבריינות אי"ז זכות כמש"כ גאוני הדור הקודם הגרי"א ספקטור, והגר"י מפוניבז', הו"ד בפסד"ר שעליו מסתמך הפס"ד המעורער. וכ"ה בדעת כהן הנ"ל. (אכן ע"ע בית יצחק (יו"ד סי' ק' סי"א) שכ' שיש עדיפות להכנס לכלל ישראל אף שיענש).

ולזאת יש להחזיר התיק לכב' ביה"ד שדן בדבר שיחקור היטב כוונתם לחנכה ליהדות, ויקבל מהם הצהרה בכתב שיחנכוה ביהדות, כנדרש. ואם יתברר לבית הדין כנות כוונתם וקבלת ההצהרה, יטבילוה טבילת גירות כדין התורה.

שאול ישראלי.

הרב אליעזר גולדשמידט

פסקי דין רבניים משפטי שאול סימן לח

הריני מצטרף למסקנתו ולהצעתו של חברנו הגרש"י (שליט"א) [זצ"ל] על סמך שני הטעמים דלהלן:

א. בני הזוג המבקשים לגייר את הקטינה שבנידון ערעור זה, הם מחזיקים אותה אצלם ומטפלים בה, וברצונם לאמצה ולהחזיקה כמו בת. ואם כן, מעמדם כלפי הקטנה הרי הוא בגדר "יתומים שסמכו אצל בעל הבית". ולכן מעשה הגירות שהם רוצים שייעשה לה זכות הוא לה, בבחינת "דניחא להו למיעבד מאי דעבד אבוהון או אמן".

ועיין בתשובת החתם סופר בחלק יורה דעה סימן רנ"ג, המובאת בפסק הגרש"י, והמשתמע מדבריו הוא שענין "אמו", אשר, לפי שיטת רש"י וסייעתו, צריך שהיא תביאנו לבית דין לגיירה, שהוא כדי לעשות את הגירות לזכות, כך הוא גם אם הזכות שבדבר הגרות תהא מאיזה טעם אחר שהוא.

ב. האם כותבת בכתב הסכמתה שלה לאימוץ הקטנה שחתמה לפני פקידת הסעד, ימים ספורים אחרי לידתה:

"אני נותנת הסכמתי להחלפת הדת של הילדה לכל דת אחרת".

כלומר לא זו בלבד שאינה מתנגדת לכך, אלא שהיא נותנת הסכמתה לדבר הזה. היא מסרה את הילדה לפקידת סעד יהודיה, ואין ספק שידעה שהסכמתה היא להכנסת הילדה לדת היהודית. ואם כך הוא, הרי זה בגדר "אמו הביאתו להתגייר".

התעודה האמורה לא היתה לפני בית הדין האזורי, כשניתנה החלטתם נשוא הערעור, והוגשה לפנינו בערעור. נראה לי שלו היה מסמך זה לפני בית הדין האזורי לא היה דוחה את הבקשה לגיור על אתר.

יוצא לפי הטעמים הנ"ל, כי בנידון זה, הרי זה בתורת "אמו הביאתו להתגייר", או מצד אלו, אשר אצלם היא סמוכה, המבקשים לגיירה, או מצד אמה ממש המסכימה לגיורה, ולכולי עלמא אפשר לגיירה.

אולם הדברים הללו הם רק בבעיא שבהלכה בלבד. כלומר: אם את הבת הקטנה הזאת אפשר, מבחינה עקרונית להלכה, לגייר לדעת כל הפוסקים, כי הרי זה כאילו "אמו הביאתו להתגייר", או שאין הדבר כך. אבל עדיין קיימת שאלה יסודית ראשונית הצריכה בירור, והיא, האם למעשה במקרה קונקרטי הזה תהווה הגירות זכות לקטנה הזאת, או לא. היינו, איזה הוא הבית שהמחזיקים בקטנה יבנו לה, ומה הוא החינוך שהיא תקבל בבית הזה אצלם. האם חינוך יהודי כדת וכדין, כך שהגירות תהווה זכות לה באמת, או לא. הדבר הוא פשוט ואינו צריך הסבר. עיין בפסק הדין של בית דין זה, עליו מסתמך בית הדין האזורי בפסק דינו.

שאלה זו עובדתית היא, אלא שבית הדין האזורי לא בירר אותה, מאחר שלא דן כלל בדבר הזה בדחותו על אתר מכל וכל את הבקשה לגירות מטעמי הלכה כלליים, כאמור לעיל.

לכן יש, לדעתי, להביא את הענין שוב לפני בית הדין האזורי לבירור כאמור.

אליעזר גולדשמידט.

פסק דין.. לפיכך אנו מחליטים להחזיר את הנידון לבית הדין האזורי שידון ויברר כאמור, ויתן פסק דינו

ניתן ביום ד' בניסן תשל"א.

אליעזר גולדשמידט, שאול ישראלי, יוסף קאפח

שבט הלוי

שו"ת שבט הלוי חלק ו סימן רב

יום ג' פרשת בא תשמ"ה לפ"ק.

כבוד הה"ג המופלא ירא ושלם רבי מרדכי סימפולינסקי שליט"א בעמ"ח קונטרס מור דרור – ירושלים עיה"ק ת"ו.

אחדשה"ט וש"ת באהבה.

יקרתו קבלתי – ואשר העיר ונסתפק כב' בענין המנהג שנעשה באחרונה באנשים שאין להם ילדים שנוסעים למדינת ברזיל ומאמצים שם ילד נכרי וחוזרים לכאן כאלו הם ילדיהם וח"ו יתערב זרע נכר, ויש שרוצים לתקן זה עי"ז שנותנים להם עצה לגייר אותם, וכת"ר נסתפק בזה ועיקר ספיקו דבעצם גיור הקטן שלא בא מעצמו להתגייר, ולא הביאוהו אבותיו – הוא פלוגתא בין הראבי"ה שבמרדכי (סוף החולץ) להר"ן אם מהני מה שבי"ד גיירו מעצמם דדעת הר"ן להקל ומרדכי מחמיר – ועיין ד"מ יו"ד סי' רס"ח – ד', והב"ח פסק להחמיר כהמרדכי, וכן הביא כב' בשם אור שמח בדעת הרמב"ם בהל' עבדים פ"ח ה"כ במש"כ דאם תקף ישראל גוי קטן או מצא תינוק עכו"ם מושלך בדרך וגיירו דה"ז גר ודעת האו"ש (כלח"מ שם) דרק היכא דיכול לשעבד בו, אבל בלא"ה מודה הרמב"ם להמרדכי ונו"נ כבודו בשיעור כח השעבוד של אב המאמץ.

ולדידי בעניי הדברים פשוטים דאב המאמץ יכול לגיירו ע"ד בי"ד – דכמה מיני וסוגי קטן לפנינו בהלכה זאת א – קטן המתגייר עם אביו – ב – קטן שהביאתו אמו ונתגיירה ג"כ – ג – קטן שהביאתו אמו ולא נתגיירה אתו – ד – קטן שהגיע קצת לכלל דעת ובא מעצמו – ה – קטן שלא הגיע לכלל רצון ודעת עצמי ובי"ד רוצים לגיירו על דעתם, עיין ש"ס כתובות י"א ע"א ובשו"ע יו"ד סי' רס"ח – וברמב"ם פי"ג מאיס"ב ה"ז.

והנה בקטן המתגייר עם אביו ואביו מתגייר ג"כ לית דין ודיין דניחא לי' במה דעביד אבוה וכש"ס כתובות שם – ב' קטן שהביאתו אמו ונתגיירה ג"כ הנה דעת הגאון אילת אהבים בשיטת רש"י כתובות שם דאפילו נתגיירה אמו לא אמרינן מסתמא ניחא לי' במאי דעביד אמי' רק באביו שייך זה, – איברא ברשב"א שבשטמ"ק מבואר ההיפך דגם באמו אמרינן דניחא לי' במאי דעביד אמו כשהיא מתגיירת ג"כ, וגם בלי שיטת ר' הונא אפשר לגיירו מה"ט – ג' קטן שהביאתו אמו ולא נתגיירה עמו בזה קאמר ר' הונא דגר קטן מטבילין ע"ד בי"ד ולפי פשוטן של דברים דהה"ד כשמביאו אביו ואין מתגייר עמו ע"ש בשטמ"ק – והה"ד כששניהם אביו ואמו מביאים אותו ואין מגיירים עמו דאתינן עלה רק מטעמא דר' הונא דלי"א הו"ל רק גרות דרבנן – וע"ש בשטמ"ק שמצדד די"ל דכשמביאים שניהם י"ל גם באין מגיירין עמו דניחא לי' במאי דעבדי אביו ואמו יחד.

ד' קטן שהגיע קצת לכלל רצון ודעת ובא מעצמו כלשון הרמב"ם והטור שם דמטבילין אותו ע"ד ב"ד מטעם זכין שלא בפניו – ה' ומה שנוגע לנדון שלפנינו קטן שאינו בא מעצמו והביאו אותו אחרים כמו אביו המאמץ דלדעת מע"כ דזה תולה במחלוקת הראבי"ה שבהגהות מרדכי סופ"ד דיבמות והר"ן בכתובות דלהראבי' גם דיעבד לא מהני – ולהר"ן מהני – ולדידי לא יראה כן דהנה בב"ח מדייק מלשון הטור דמלשונו יראה ואם בא להתגייר וכ' הב"ח כלומר שבא מעצמו אבל אם אין דעתו ורצונו להתגייר וגיירוהו בעל כרחו אינו גר, ותימה על הר"ן פ"ק דכתובות דאפילו עשו כן בי"ד מעצמם מהני דמנ"ל – ע"כ תו"ד הב"ח.

ואני בעניי תמה על דברי רבינו הב"ח דעירב ב' דברים גרות בע"כ לקטן בלי שהביאו אותו אביו ואמו, ומזה מיירי הטור דהיינו קטן שהגיע קצת לכלל רצון ודעת שיכול לבא מעצמו אם בא מעצמו טוב, ואם לא בא מעצמו אלא גיירו אותו בע"כ ודאי לא מהני, ועיין פרישה כ' מפורש כן דהטור ממעט המציאות של בע"כ דהיינו ההיפך מבא להתגייר וזה ודאי מסתבר ע"פ הראבי' שבמרדכי שציין ג"כ הפרישה שם, – אבל במציאות השני דהיינו קטן יונק המוטל בעריסה ואינו בגדר דעת כלל לא ברצון ולא בע"כ, מזה לא מיירי הטור, ויש הבדל רב ביניהם דאם הוא בע"כ לא מהני דעת בי"ד מעיקר הדין דא"א להיות שליח לזכותו במה שהוא בעל כרחו, משא"כ אם אינו בע"כ ממש אלא שלא הביאו אותו אביו או אמו – זה שכ' הרשב"א פ"ק דכתובות וז"ל ולאו למימרא דבלא"ה (ר"ל בלא אביו ואמו) לא מטבילין לי', אלא לומר דאין בי"ד מחזירין למול ולטבול את העכו"ם הקטנים מעצמם יעש"ה – ור"ל דאין בי"ד משתמשין בכחם אשר אתם שאפשר להם לעשות כן גם בלא אב ואם כיון דאינו בע"כ, מכ"מ אין מחזירין לעשות כן דא"כ יטבלו כל קטני גוים, וזה לא תקנו חז"ל, מכ"מ אם עבדי כן להרשב"א והר"ן מהני – ולראבי' שבמרדכי גם אם נימא שכולל בדבריו גם מציאות זה שאינו בע"כ רק בלי דעת ולדידי' לא מהני גם דיעבד, מכ"מ מדברי הטור ושו"ע אין ראי' רק המציאות של בע"כ, וכן פשטות דברי הרמב"ם בהל' עבדים הנ"ל פ"ט הי"ט דישראל שתקף עכו"ם קטן או מצא תינוק עכו"ם והטבילו לשם גר ה"ז גר וכו' משמע דמהני גם בלי דעת, ואין הכרח גמור דמהני גם בע"כ די"ל דרק התקיפה היתה בע"כ, אבל בעצם הגרות לא הי' החסרון של בע"כ, ודברי הרמב"ם אינם מורים כהגאון אור שמח, והראו לי שגם הגאון אבן האזל שם חולק על האו"ש.

וא"כ עדיין אין לנו הוכחה גמורה ע"פ הלכה דבקטני קטנים לא יהני גרות גם בלי אב ואם אלא משום סברת הרשב"א דאין בי"ד מחזירין למול ולטבול עכו"ם הקטנים מעצמן, אבל בכה"ג דאב המאמץ מביא קטן זה, ובסבה המספקת שלא יגדל תינוק גוי בתוך ביתו, והם אינם מחזירים אחרי זה רק רואים זה לטובת האב המאמץ והילד, בזה הדרינן לעיקר יסוד ההלכה שהוא ג"כ בכלל גר קטן מטבילין אותו ע"ד בי"ד, כיון שאינו בעל כרחו ודעת בי"ד הוא דעתו.

ואשר שאל דאיך שרי להשיאו אשה – מחשש דילמא ימחה – ואם צריך להודיעו שהי' גוי ונתגייר כדי שיהי' לו האפשרות שימחה – עיין מש"כ בעניי בשו"ת שבט הלוי ח"ה סי' ק"נ. +ע"ע ח"ח סע' רס"ט – ב+

איברא בעצם נוהג זה לקנות ולהביא ילדים גוים לא"י אפילו ע"מ להתגייר אין רוח חכמים נוחה הימנו כלל וקשים גרים לישראל, ואוי לדורנו שחלק גדול מאומתינו הקדושה נתקלקל יחוסם כל כך ומקלקלים את היחוס של אה"ק עד עפר.

והריני דוש"ת באהבה – מצפה לרחמי ה'

שו"ת שבט הלוי חלק ח סימן רסט

ב. ואשר שאל בענין אברך שנשא אשה ונודע לו שהמחותנים אינם אביה ואמה רק זה ידוע שבעוד היתה בת שתי שנים הטבילוה לשם גירות, הרב שצוה לעשות כן אינו עוד בחיים ולא יודעים אם בתורת ודאי או ספק ליתר שאת, כבר עברו שנים הרבה וזכו לבנים ולבנות בדרכי התורה, וכ"ת לא נח דעתו היות כי הש"ך יו"ד סי' רס"ח ס"ק ט"ז בשם הב"ח החמיר אף שאין דעת לקטן מ"מ אין מטבילין אותו בע"כ רק מדעתו אם אומר שרוצה להתגייר, ולפ"ז איך אפשר קטן או קטנה בלא אביה ואמה שזה נקרא בע"כ או שנאמר דבע"כ רק אם עומדת וצועקת, ושאל דעתי העני' בזה.

הנה כבר בארתי בעניי בכבר בשו"ת שבט הלוי ח"ו סי' ר"ב בחמשה חילוקי קטן גר ע"ד בי"ד באות ה', וכתבתי שם דהב"ח מדייק מלשון הטור סי' רס"ח שכ' ואם בא להתגייר דמלשונו יראה דר"ל שבא מעצמו אבל אם אין דעתו ורצונו להתגייר וגיירוהו בע"כ אינו גר, ותמה על הר"ן פ"ק דכתובות דאפילו עשו כן הבי"ד מעצמם מהני דמנ"ל אתו"ד הב"ח.

ותמהתי בעניי ע"ז דהב"ח עירב ב' דברים שאינם דומים דהטור איירי מקטן שיכול לבא מעצמו, דהיינו קטן שהגיע קצת לכלל דעת שיכול כבר לבא מרצונו, אז בודאי אם בא מעצמו טוב, ואם לאו אלא שגיירוהו בע"כ בלי אב ואם אינו גר, ועיין פרישה שביאר להדיא כן שהטור מיעט המציאות של בע"כ ממש דהיינו ההיפך מבא להתגייר, וזה דעת הראבי"ה שבמרדכי. אבל המציאות השני דהיינו קטן היונק או אפילו יותר מזה כמו בן ב' שנים שאינו עדיין בגדר דעת כלל לבא או שלא לבא להתגייר ואינו בגדר רצון ולא בגדר בעל כרחו במציאות מזה לא מיירי הטור כלל ויש הבדל רב ביניהם דאם הוא בע"כ לא מהני דעת בי"ד מעיקר הדין שאי אפשר לזכותו במה שהוא בע"כ.

משא"כ אם אינו בע"כ ממש אלא שלא הביאו אותו אביו או אמו, הלא זה שכ' הרשב"א בחי' פ"ק דכתובות וז"ל ולאו למימרא דבלא"ה (ר"ל בלי אביו ואמו) לא מטבילין לי' אלא לומר דאין בי"ד מחזירין למול ולטבול את העכו"ם הקטנים מעצמם יעש"ה, ור"ל דאין בי"ד משתמשין בכחם אשר אתם שאפשר להם לעשות כן גם בלי אב ואם כיון דאינו בע"כ אלא שאין הם מחזירים אחרי דבר זה דא"כ יטבלו כל קטני גוים, אבל אם עשו כן במקרה כזה ודאי מהני להרשב"א והר"ן, ולראבי"ה שבמרדכי גם אם נימא שכולל בדבריו גם מציאות זה שאינו בע"כ רק בלי דעת ולדידי' לא מהני גם דיעבד מכ"מ מדברי הטור ושו"ע אין ראי' לבטל גרות רק של בע"כ ממש לא כנידן דידן, וע"ש בשבט הלוי שהבאתי עוד ראי' מרמב"ם פ"ט מעבדים הי"ט.

הרב יוסף שלום אלישיב

בשנת תשמ"ט, נשאל הרב אלישיב מהרב יוסף יהושע אפפעל (אב"ד לידס באנגליה, מחבר ספר 'יד יוסף', המחולק לכמה חלקים וביניהם שו"ת) האם אפשר לגייר קטן שמאומץ אצל משפחה שאינה שומרת תורה ומצוות. הרב השואל ציין ל'שרידי אש' שהחמיר, ול'אגרות משה' שהיקל. והשיב הרב אלישיב, כיוון שכל עניין גיור קטן הוא מצד שליחות, שבמקום זכות גמורה זכין אף לקטן שאינו בר שליחות, וסומכים עליו כישראל גמור לכל דבר שחזקה שימשיך לשמור מצוות ולא ימחה על גיורו, ממילא בנידון דידן שיגדל אצל משפחה שאינה שומרת תורה ומצוות אין לגיירו, וכדעת השרידי אש:

"גירות בקטן – ומילת בן מומרת

ב"ה מוצש"ק פ' תצוה תשמ"ט, לכבוד ידידי הרב הגאון המפורסם מוהר"ר יוסף יהושע אפפעל שליט"א, ברכה ושלום רב.

מכתבו מג' יתרו קבלתי ועל דבר השאלה אם אפשר לגייר גוי קטן אם המאמץ אינו שומר תורה ומצוות, וכבוד תורתו הביא מה שכתב בשו"ת שרידי אש דבכהאי גוונא אין שום זכות להמתגיירים והגירות בטלה ומבוטלת, ודבר זה יגרום למכשולים מרובים. ומאידך ציין למה שכתב באגרות משה אבן העזר חלק ד סימן כ"ו דדעתו ז"ל דאפשר לגיירו אף אם לא יתגדל להיות שומר תורה ומצוות מסתבר שהוא זכות, דרשעי ישראל שיש להם קדושת ישראל ומצותן שעושין הוא מצוה והעברות היא להם כשגגה הוא גם כן זכות מלהיות נכרים, אכן דבריו ז"ל צריכים עיון דהרי קיימא לן "בתינוק שנשבה לבין הנכרים וגדל ביניהם ואינו יודע מה הוא ישראל ולא דתם, אם עשה מלאכה בשבת ואכל חלב ודם וכיוצא בזה, כשיודע לו שהוא ישראל ומצווה על כל אלו חייב להביא חטאת על כל עבירה ועבירה" – רמב"ם פ"ב מהלכות שגגות ה"ו. מבואר דגם דאינו יודע כלל שהוא יהודי על כל עבירה שעובר אינו בכלל אנוס אלא כדבר שוגג, ואף דאינו חייב על כל שבת ושבת זה מטעם שחסר לו ידיעה לחלק ביניהם, אבל וודאי על כל מלאכה ומלאכה הוא עובר עבירה כמו האוכל כמה זיתי חלב בהעלם א', נמצא שכל ימי חיו הם מלאים חטא ועון וזקוק לכפרה ואם ישאר גוי הלא הכל שרי ליה. ומה שכתב הרמב"ם פ"ג ממרים "אבל בני התועים האלה ובני בניהם שהדיחו אותם אבותם הרי הוא כתינוק שנשבה ביניהם שהרי הוא כאנוס" עיין שם, אין כוונתו לומר שאין עליו שום עון על כל מעשה עבירות שהוא עושה, שהרי קיימא לן דחייב חטאת ועל כרחך דבכלל שוגג הוא, אלא רוצה לומר שאין דינם כאבותם. וכן כתב המבי"ט חלק א סי' י"ז וזה לשונו: "ומאי דקאמר הרב ז"ל דבתינוק שנשבה לבין הגוים שהוא אנוס היינו שלא להחשיבו בכלל המינים שממיתים בידי כ"א כדדיק הר"ם ז"ל וסיפא דלשני קאמר ולא ממהר להרגם" עד כאן לשונו.

והנה הא דמגיירים גוי קטן על ידי בית דין הוא משום דזכות הוא לו וזכין לאדם שלא בפניו כמבואר בכתובות י"א, וכל הראשונים הקשו שם הלוא זכין מדין שליחות ואין שליחות לקטן, ותירצו דבמקום שהוא זכות גמור יש לו שליחות וזכין גם לקטן עיין שם בתוספות יום טוב ובשיטה מקבוצת, מגיירין את הקטן דאכתי לא טעים טעם דאיסורא, וזכות גמור הוא לו להיכנס לתוך קהל ד' לשמור לעשות ולקיים, מה שאין כן בנידון דידן על כל פנים זכות גמור מיהא לא הוי בשבילו זאת. ועוד הראשונים תמהו איך אפשר לגייר גוי קטן וסומכין עליו לכל דבר – אוכלין משחיטתן ומתחתנים אתו ונוגע ביין וכו', למה לא נחוש שמא אחר כך כשיודע על מעשה הגירות ימחה והוה גוי למפרע, ותירצו דמכיון דהוא עצמו נוהג כל הזמן כישראל חזקה דימשיך להתנהג כמנהגו ואל ימחה וסומכין על זה אפילו בנוגע לדאורייתא עיין שם, ואם כן בנידון דידן דלא קיים החזקה הנ"ל שוב קיים החשש שמא כשיודע לו ימחה בהגירות ואי אפשר לפי זה לגיירו גם לשיטת הר"י בתוספות כתובות י"א דהא דזכין לקטן כשמגיירים אותו באמת לא תופס מדאורייתא ורק מדרבנן הוא גר, דקטן אין לו זכיה אלא מד"ר עיין שם. וצריך לומר דאף דמן התורה אינו יהודי ואיזהו זכות הוא זה, ובעל כרחך צריך לומר דמכיון דמחנכין אותו לשמור תורה ומצוות והרי גם באינו מצווה ועושה יש לו שכר, וגם יש להניח שזה יגרום שאחר כך כשיתגדל יתגייר מרצונו, וכל זה [לא שייך] בנידון דידן לכן נראה דלא שייך כלל לגיירו כשמאמץ אותו [אינו]  שומר תורה ומצוות וכמו שכתב השרידי אש.

ואשר לשאלה השניה… (אם מותר למול יהודי שנולד למומרת לעבודה זרה, והשיב שחייבים)".