מי מברך בטבילת קטן
לפנינו שתי דעות מרכזיות: 1. הקטן עצמו מברך כמו גדול לאחר הטבילה. 2. בית הדין או מישהו מטעמו מברך לפני הטבילה.
א. הסוברים שהקטן מברך
הרוקח (שבת קיא):
"בפרק א' דכתובות (דף יא) קטן גר מטבילין אותו על דעת בית דין, לאחר הטבילה מברך על הטבילה, ואינו כישראל. אבל אם הכריחוהו להתגייר צריך י"ב חדש עד שישכח שם ע"ז מפיו כדאמרי' בע"ז:[1]"
שרידי אש ב, סט
כתב שרק הטובל עצמו מברך ואם הוא קטן מדאי לא נורא שטבילה ללא ברכה כשרה: "וע"ד הברכות, הנה הקטנה בת ד' שנים יכולה לברך בעצמה. ואם אינה יכולה לברך אין העומדים צריכים לברך, שהברכה היא רק על הטובל, אבל לא על האחרים, ואם אינו יכול לברך – הטבילה כשרה גם בלא ברכה."
הרב מאיר הלוי שטינברג בליקוטי מאיר א עמ' 88
וכן כתב שהקטן מברך ואם לא יודע לברך אז לא מברכים:
"כבר היו מקרים לא מעטים שאחרי האימוץ הילד נתקבל לגרות על דעת בית דין, והיות שהוא היה ינוקא שטרם התחיל לדבר, השאלה העומדת לפנינו היא אם לטובלו בלי ברכה או אפשר שהבית דין צריך לברך את ברכת הטבילה.. אולם בנידון דידן כפי שכבר בררנו לעיל החוב לברך מוטל אך ורק על הטובל ולא על המטבילו",
ומביא את המאזנים למשפט (מופיע בהמשך) והשרידי אש ומסיים:
"לפי זה נראה לענ"ד כשטובלין קטן לשם גרות על דעת בית דין, הקטן צריך לברך ברכת הטבילה ולא הבית דין, ואם זה תינוק שאינו יודע לדבר או שאינו יכול לברך בעצמו, אזי אפשר לטובלו בלי ברכה, ואין להאריך יותר בזה".
ב. הסברא להעדיף או לדחות שהקטן יברך
הסברא לשיטתם, שגר קטן כמו גר גדול, וכמו שגר גדול מברך בעצמו אחרי הטבילה, כך גם גר קטן יברך בעצמו אחרי הטבילה. בנוסף, אין סיבה שמישהו אחר יברך שהרי הוא לא מקיים את המצוה.
מצב שני, רבים סברו שהקטן לא מברך. הסביר זאת בשו"ת מאזנים למשפט (לרב זלמן סורוצקין)[2] א, כא:
"בגר קטן.. לא דמי לקטן העושה מצוה, שמברך בעצמו, דהתם אין במעשיו באמת כלום, ורק מתורת חינוך הוא עושה, וכשם שהוא מתחנך בעשיית המצוות, כך הוא מתחנך בברכותיהן, אבל בגר קטן הלא על ידי טבילה זו נעשה ישראל ולא רק עכשיו מדרבנן, אך גם לכשיגדיל אהני ליה טבילה זו להיות ישראל גמור מדאורייתא.. כי הטבילה הוי דאורייתא וברכתו אין בה ממש, ובפרט אם הקטן עולל ויונק, שאינו יכול לברך, האם נטבילו בלא ברכה? והתימה על המפרשים, שלא דברו מזה כלום".
ג. הראב"ד בבעלי הנפש
רבים כתבו שבית הדין או שליח מטעמם מברך את ברכת "על טבילת גרים" לפני הטבילה, ואין חשש של ברכה לבטלה. המקור לדעה היא מהראב"ד.
ראב"ד בספר בעלי הנפש שער הטבילה ג כתב:
"ונ"ל דוקא בגר גדול, אבל בגר קטן שבית דין מטבילין אותו אי נמי בעבד קטן שרבו מטבילו בשלשה, שבית דין והאדון מברכין עליהם קודם הטבילה כדין כל שאר המצות. ואם תאמר היכן צוונו (יש גורסים: "נצטוו בית דין"), מואת הנפש אשר עשו בחרן, והלא אם נתכנסו כל באי עולם אינן יכולים לברוא אפילו יתוש אחד אלא הגרים שגיירו והחזירום תחת כנפי השכינה מעלה עליהם כאילו בראום. וכתוב (ירמיהו טו, יט) אם תשוב ואשיבך לפני תעמוד וכו'. וכתוב (ישעיהו מט, ו) ויאמר נקל מהיותך לי עבד להקים את שבטי יעקב ונצורי ישראל להשיב ונתתיך לאור גוים להיות ישועתי עד קצה הארץ."
הרב שמואל הלוי וזנר (בשבט הלוי ו, קצא; נצח ישראל ה עמ' קסה) הסיק שני חידושים מהראב"ד:
"הנה למדנו באמת ב' חידושים מהראב"ד – 1) חדא דבי"ד מברכים, 2) ושנית שהם מברכים לפני הטבילה כשאר מצות עובר לעשיתן, והיינו דסבירא ליה דדוקא בברכת הגר עצמו על הטבילה דלא חזי לברך לפני הטבילה דעדיין לא נכנס לברית מברך אחר כך, מה שאין כן ברכת הבית דין דעל מצות גרות וטבילתם מברכים הוא הדין כשאר מצות עובר לעשייתן".
ד. גם אם בית דין לא מטביל בפועל הוא מברך
הרב שמואל הלוי וזנר (בשבט הלוי ו, קצא; נצח ישראל ה עמ' קסה) פסק להלכה שבית הדין מברך: "איברא להלכה כן גם דעתי העניה נוטה דבית דין מברכים על הטבילה". והוסיף שגם אם בית הדין לא מטביל את הקטן שייך שיברכו: "מה דהרגיש כבודו כיון דאין עושים מעשה בידים האיך שייך ברכה – ע"כ צריך לומר מה דבית דין ממציא עצמו לעמוד עליו בשעת טבילה ולעשות כהלכה.. ועל מאורע גדול זה שייך ברכה, – והברכה על הכנסתו לגרות וליהדות וע"כ הברכה על טבילת גרים, לא על הטבילה, ועובר לעשיתה כנזכר, ודברי הראב"ד דא"ח (דברי אלוקים חיים)."
וכ"ד הרב יצחק יוסף בשו"ת הראשון לציון א, יו"ד טז, שהביא את שו"ת נפש חיה הסובר שבית דין חייבים להטביל את הקטן כדי להגרות תחול, וכתב: "ומסתימת הפוסקים משמע שלא כדבריו, אלא גם בלי מעשה בית דין מברכים".
ה. בית דין מברך בתנאי שעושה מעשה ומטביל
בשו"ת מאזנים למשפט א, כא כתב שבית הדין יברך אם הוא עושה מעשה. הוא התחיל בלהסביר מדוע שהקטן לא יברך (שהבאנו לעיל) ומציע שבית הדין יברך:
"בגר קטן עלה בדעתי, שיש להסתפק בזה, שכיון שהבית דין מטבילין אותו, אולי על הבית דין לברך? .. ומכיון שהבית דין מטבילין אותו מטעם שליחות, אולי על הבית דין לברך". ומסייג שאם הקטן מטביל את עצמו ללא עזרת בית הדין הם לא יכולים לברך: "ובאמת אם הקטן טובל את עצמו ודאי דאין בית דין יכולים לברך, וכמו שכתב הט"ז יורה דעה סימן קכ ס"ק יז, שאם טבל גוי כלי וישראל עומד על גביו אינו יכול לברך כיון דאין עושה כלום וא"כ גם בטבילת הגר דאין הבית דין עושים כלום ודאי דאין מברכים, אבל אם הבית דין מחזיקים אותו ומטבילין אותו אפשר דהם צריכים לברך." אולם מסיים בהעלאת סברא שהקטן יכול לברך לאחר הטבילה: "ועיין בישועת יעקב יור"ד סימן א, שכתב שקטן ששחט וגדול עומד על גביו דמברך הקטן אחר השחיטה, וא"כ גם כאן יכול לברך בעלייתו מן הטבילה כמו בגדול, אבל יש לחלק, דכאן דהבית דין עושים הגרות בשליחותו אפשר שצריכים הם לברך. והדבר צריך אצלי עיון".
ו. כתבו שבית דין או שליח שעושה מעשה ומטביל מברך
בשו"ת אפרקסתא דעניא ג, יו"ד קפט, כתב שהמטביל מברך:
"ובית דין של ג' יהיו בשעת הטבילה, והמטביל יברך 'על טבילת גרים'." וברור, שאם אחד מבית הדין הוא המטביל אז הוא מברך.
וכ"ד הנחלת צבי א עמ' קצא שכתב: "בילד קטן הנטבל על דעת בית דין ובעי כוונת בית דין והם או שלוחם צריכים להכניס הקטן בעצמו למים לטבול כדכתבתי בשם הגאון בעל שו"ת נפש חיה [יור"ד סימן צז] נראה דיברכו הבית דין, וכדביארתי בספקי הקטן נחלת צבי [חלק א עמ' כט] וכן מורים דברי החתם סופר שציינתי להם". מביא את דברי השרידי אש שכתב שהקטן מברך, ובכל זאת חולק: "לפי עניות דעתי נראה דהבית דין המושיבין אותו במים או שלוחם יברכו 'על הטבילה' שהרי הם זוכין עבורו ומצווין לקבלו כשהביאו אמו ואין דוחין אותו".
הרב יעקב אריאל באהלה של תורה א, לז לומד מהתשב"ץ שכתב שיש מצוה לקבל גרים, שהמצוה על כל ישראל. בגר גדול מפני שיש בו דעת הוא חלק מהמצוה ולכן מברך. אך בגר קטן, יש מצוה לכל מי ששליח של הציבור לגירות. ולכן לא רק בית הדין יכול לברך, אלא גם השליח שמטביל בפועל את הגר הקטן במים, ואפילו יש לו עדיפות:
"ונראה שאמנם עיקר המצוה חלה על בית הדין, שהוא המקבל את הגר בשם כולנו. אלא שאם שליח בית הדין נכנס למקוה עם התינוקת, הוא מברך ממה נפשך: אם הוא שליח של בית הדין, הרי בכל מצוה השליח מברך; ואם אינו שליח – מכיון שהמצוה לאהוב את הגר חלה על כולנו, ובית הדין הוא רק המוסמך לאשר את קבלת הגר לעם ישראל, אך מעשה הגיור עצמו חל על כל כלל ישראל, ובית הדין אינו אלא שליח כלל ישראל – לכן יכול המטביל לברך".
ומביא ראיה ממילה שהמל מברך: "וא"כ כשם שבמילה סבירא לן שהמל מברך עליה אף על פי שהוא אינו מצווה למול, שהרי הנימול הוא גוי, ובכל זאת המל מברך על עצם מעשה המצוה – כך גם במטביל תינוקת יש לומר שהמטביל מברך על מעשה המצוה, דלא גרע משליח".
בסיכום תשובתו כותב שראוי שהאב המאמץ יטביל ויברך: "ומן הראוי שאביה מאמצה ייכנס עמה למקוה ויברך עובר לטבילה, והוא שיטביל אותה. ומכיון שהוא עושה את המעשה, הוא המברך".
ז. הביאו את הראב"ד ולא פירשו האם צריך שבית דין יטביל
הרב ישראל זאב מינצברג במכתב המובא במשנה הלכות א, ה הביא את הראב"ד ולא כתב אם צריך שבית דין בפועל יטבילו: "בעיקר השאלה שנשאל עליו[3] מבואר הדברים בספר בעלי הנפש להראב"ד בשער הטבילה שגר קטן שבית דין מטבילין אותו הם מברכין על טבילת גרים".
ובספר הקטן והלכותיו מח, ג: "גר קטן שבית דין טובלים אותו לשם גירות, הם מברכים על טבילתו". ולמרות שכתב "טובלים" לא ברור שזה תנאי לברכה שלא הזכיר באותו פרק את החומרא של הנפש חיה שבית דין צריך להטביל את הקטן.
וכן ציטטו את הראב"ד עוד פוסקים: הרב יאיר עובדיה בספר גרי הצדק רסח, ב; ברכת המצוות כתיקונן עמ' רעד.
סביר יותר, שאם לא התנו את הברכה בכך שבית דין יטביל בפועל שהם סוברים שבית דין מברכים גם אם הם לא מטבילים בפועל.
יש שהבינו בדעת החתם סופר (יו"ד רנג) שסובר שבית הדין מברך. הוא כתב שלא חוששים שברכת הטבילה תהיה לבטלה, שלא מצוי שהקטן ימחה. יש שהבינו ממנו שהוא סובר שבית הדין מברך, שאם הקטן מברך הרי אם ימחה הוא גוי ואין איסור ברכה לבטלה. כך הבין בספר הקטן והלכותיו מח, הערה ז. גם השואל בשבט הלוי ו, קצא הבין כך, אך הרב וזנר דחה את ההוכחה: "הוכחה זו לא הבנתי דלו יהא שהוא (הקטן) מברך מכל מקום נתגלה למפרע שנעשה חילול שם ה' – וברכת שוא הגם שהגברא אינו עובר".
ח. דעות נוספות
דעת התשובות והנהגות ה, רצט, ג, שאם הקטן מתחת לגיל 6 המטביל מברך ומכוון להוציא את בית הדין, ואם הוא גדול מ6 ונכנס לבד למים הוא יברך:
"ולענ"ד נראה דכשאחר מטביל אותו אז המטביל הוא זה שעושה מעשה הטבילה לקטן [וכגדר טבילת כלים – שהאדם הוא העושה מעשה טבילה לכלי ומועיל], וא"כ שפיר על המטביל לברך. ונראה דאפילו אם הקטן בעצמו יכול לברך, מכל מקום על המטביל לברך, דהמטביל הוא זה שעושה מעשה הטבילה, [ולכן מועיל כוונת המטביל שהטבילה תהא לשם גרות וכמ"ש לעיל]". ומביא את הראב"ד והעיר: "ונראה דמה שכתב שהבית דין מברכים היינו בכי האי גוונא שהקטן נכנס מעצמו למים, אבל בכי האי גוונא שאחר מטבילו, נראה שעל המטביל לברך מכיון שהוא העושה מעשה המצוה, וככל שאר המוות – שאין מברך מי שהמצוה מוטלה עליו אלא העושה את מעשה המצוה, וכדאיתא במגן אברהם [סוף סימן תלב] שבעלהבית ששלח אחר לבדוק חמץ בביתו מברך השליח, דאף שאין המצוה מוטלת על השליח מכל מקום כיום שהוא העושה את מעשה המצוה עליו לברך". וכתב שאם הקטן נכנס לבד למים שהקטן יברך: "ובאופן שהגר קטן נכנס מעצמו למים, [ואכן כך נהוג היום, שאם הקטן יכול למעצמו לטבול, אז הקטן מעצמו נכנס לטבול, ולא חיישי להחמיר לדברי הנפש חיה שצריך להטבילו דוקא], אז יברך הקטן בעצמו". ומפני שצריך כוונה "לכן אם הוא קטן פחות מבן שש שאינו מבין את המשמעות להכנס ליהדות, לא שייך הקטן לברכה, ובכי האי גוונא על בית דין לברך.. ודע דכיון שגר קטן מוטל על בית דין לסדר לו הגרות, לכן צריך הבית דין לצאת בברכה על הגרות, ויאמרו למטביל שיכוון להוציאם בברכתו", כמו שהמוהל מכוון להוציא את אבי הבן.
במשנת הגר ו, ג למעלה כתב: "בטבילת גר קטן יברך אחד מדייני בית הדין את ברכת הטבילה, ויאמר: בא"י אמ"ה אקב"ו על טבילת גרים". אך שם בהערה ה כתב לחלק בין שמטבילין על דעת בית דין למטבילין על דעת אביו: "והנה, מסברא נראה לחלק בכל זה בין קטן הטובל על דעת בית דין לקטן שנתגייר ע"י אביו, שהרי בקטן המתגייר ע"י אביו, אף שהדבר נעשה בפני בית דין, מכל מקום אין צריך בזה לדעתם, וממילא אפשר דבכהאי גוונא אין טעם שיברכו בית דין על טבילתו, אלא הוא מברך בעצמו, ואם לא בא לכלל ברכה אפשר שלא יברכו כלל על טבילתו [אלא אם כן הטבילוהו בידיהם וצ"ע בזה וכדלעיל]."
במכתב שלמה ז, יז הביא בתחילה שהגר מברך ומביא כיש אומרים שבית הדין יברך: "לאחר שיטבול הגר ויעלה מן המים, מברך: 'בא"י אמ"ה אקב"ו על הטבילה'…ויש אומרים שקטן הטובל על דעת בית דין, כיון שזו מצוה המוטלת עליהם, יברכו הם 'על טבילת גרים' עובר לעשייתן, כמו בשאר המצוות. עוד נראה לי [אם יסכימו עמי אחרים], שאם האב יהודי או האם גיורת, או שיש הורים מאמצים, ורוצים לברך בעצמם על טבילת הקטן, יכולים הם לברך ואין מזניחין אותם".
ובהערה כא הרחיב על כך: "עוד נעל"ד לומר, שבמקום שאביו ואמו מביאים אותו להתגייר ונמצא שאחד מהם היה בן ברית, כגון שהאב יהודי או שהאם נתגיירה, או שהורים מאמצים אפוטרטפטסים עליו, יש מקום לומר שהם יברכו אם רוצים בכך. דלא גרע ממה שכתב בבאר הגולה [רסח ה] דמברכים במילת הרק 'אשר קדשנו במצוותיו וצונו למול את הגר' משום דמצווה זו מוטלת על כל ישראל, דאף הכא בטבילת קטן המצוה מוטלת על כל ישראל ולאו דוקא על בית דין, דאין הבית דין אלא שלוחים של כל ישראל להכניס גרים תחת כנפי השכינה. הלכך יכול כל אחד לברך, דאז נעשה שלוחם של הבית דין ושל כל ישראל"
ט. סיכום
יש אומרים שהקטן מברך על הטבילה לאחר שעולה מהמים כגר גדול. כך כתב ברוקח שבת, קיא; וכ"כ השרידי אש ב, סט; וליקוטי מאיר א עמ' 88, שהקטן מברך ואם אינו יודע לברך מטבילים אותו ללא ברכה. לעומתם, רבים למדו מהראב"ד בבעלי הנפש (סוף שער הטבילה) שבית הדין מברך "על טבילת גרים" לפני הטבילה. בשבט הלוי ו, קצא; ושו"ת הראשון לציון א, יו"ד טז כתבו שבית הדין יברך גם אם הם לא מטבילים בפועל את הקטן (כגון שנכנס לבד למים). ולכאורה כך דעת אחרונים רבים שהזכירו את הראב"ד ולא סייגו: משנה הלכות א, ה; הקטן והלכותיו מח, ג; גרי הצדק רסח, ב; ברכת המצוות כתיקונן עמ' רעד. ובשו"ת מאזנים למשפט כתב שדווקא אם בית הדין מטביל את הקטן מברך. ויש שהוסיפו שגם השליח של בית הדין להטביל מברך, כך כתבו: אפרקסתא דעניא ג, יו"ד קפט; הנחלת צבי א עמ' קצא; והרב יעקב אריאל באהלה של תורה א, לז שכתב שבאימוץ ראוי שהאב המאמץ יטביל את הקטן ויברך.
ויש שהביאו דעות מורכבות יותר. בתשובות והנהגות ה, רצט, ג, כתב שאם הקטן מתחת לגיל 6 המטביל מברך ומכוון להוציא את בית הדין, ואם הוא גדול מ6 ונכנס לבד למים הוא יברך. ובספר משנת הגר ו, הערה ה כתב שכאשר הגר טובל על דעת בית דין, בית הדין יברכו, ואם מתגייר על ידי אביו מברך בעצמו. ובמכתב שלמה ז, יז (והערה כא) כתב שאם ההורים הביולוגים או המאמצים מביאים את הקטן להתגייר רוצים לברך יש לתת להם עדיפות, שבית הדין הם שליחים של כלל ישראל לקבל גרים וכל אדם יכול להיות שליח לכך ולברך (לא מתנה זאת שיטבילו את הילד בפועל).
הערות
[1] במהדורת זכרון אהרן בהערות גן הרוקח 631-632 הסביר שכשהרוקח כותב "ואינו כישראל" הכוונה שיכול למחות, בנוסף הרוקח לוקח את הדין בעבד שממתינים לו 12 חודש ומחיל אותו גם על קטן שגיירוהו בכפיה. את הרוקח מצאתי בזכות השו"ת של הרב יצחק יוסף, אך תימה לי שהוא הביא את הרוקח כדעה שבית הדין מברך ולא ברור לי איך.
[2] הרב זלמן סורוצקין (ידוע בכינויים: הרב מלוצק, אזנים לתורה ; תר"מ, 1880 – ט' בתמוז תשכ"ו, 1966) היה אב"ד לוצק באוקראינה לפני השואה, כיהן כיושב ראש מועצת גדולי התורה, מראשי ועד הישיבות והחינוך העצמאי. (מתוך ויקיפדיה)
[3] במשנה הלכות א, ד-ה יש התכתבות בין הרב מנשה קליין לרב ישראל מינצברג על החתם סופר יו"ד רנג, ששם החת"ס שואל כיצד מברכים על טבילת גר קטן ולא חוששים שהברכה תהיה לבטלה אם הוא ימחה. הרב מינצברג כותב שלעצם השאלה של החת"ס עונה הראב"ד שמברכים, ומתוך כך רואים שבית דין מברכים.
