הערה: סיכום זה מתבסס בין היתר על סיכום לסוגיא שחיבר הרב בראל שבח סביב הבירור של סוגיא זו בספר שמחת הבית וברכתו, והסיכום הנ"ל של הרב בראל מובא כאן בלשונו.
פרו ורבו בגר
הרב בראל – סיכום
א. בני נח
[א] תוספות חגיגה (ב, ב, 'לא תהא'), העלו שאף שאשה פטורה מפריה ורביה, עבד כנעני חייב בה (על אף שהושוו לאשה לעניין חיוב מצוות), וטענתם: "פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב, אף לכנען". משמע מלשונם שאף בני נח מצווים בפריה ורביה. וכן הבין בדבריהם מהרש"א (ח"ה לחגיגה שם).
וכבר תמהו רבים על התוספות, שדבריהם סותרים את מסקנת הגמרא בסנהדרין (נט, ב): "פריה ורביה, שנאמרה לבני נח, דכתיב ואתם פרו ורבו, ונשנית בסיני לך אמר להם שובו לכם לאהליכם, לישראל נאמרה, ולא לבני נח!"
מהרש"א שם, נשאר בצ"ע על דבריהם. ובטו"א (לחגיגה שם), מבאר שלתוספות יש חילוק בין בן נח שפקעה קדושתו בסיני, ואיתה פקע חיוב פריה ורביה. לבין עבד כנעני, שמאחר ומתחייב במצוות כאשה, "כ"ש דלא פקע מהן קדושת בני נח דמעיקר', ואע"ג דבעודם בגיותן פקע מהן מ"מ כשנכנסו לקדושת עבד דישראל ונתחייבו במצות שאשה חייבת בהן כ"ש דהדרו במילתא קמייתא של מצות בני נח".
כלומר, תוספות באמרם שפו"ר נאמר לכל בני נח, כוונתם שאף בני נח נצטוו על פריה ורביה קודם מעמד הר סיני, וכשבאו לסיני ניטלה מבני נח ונשארה לישראל. (עיין משנה למלך הל' מלכים י, ז; מים חיים לבעל פר"ח לחגיגה).
אולם, י"א שכוונת תוספות כפשט דבריהם, שבני נח מצווים על פריה ורביה. והאמת שאין דעתם דעת יחיד בזה, שכבר קדם להם השאלתות (שאילתא קסה), שכתב: "ולא מיבעיא ישראל אלא אפילו גוים מיפקדי אפריה ורביה, דכתיב ואתם פרו ורבו".
ונראה שלמדו כן מהסוגיה ביבמות (סב, א), הדנה בגר שנתגייר, וז"ל: "איתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, ר' יוחנן אמר: קיים פריה ורביה, וריש לקיש אמר: לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה, דהא הוו ליה; וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה, גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי. ואזדו לטעמייהו, דאיתמר: היו לו בנים בהיותו עובד כוכבים ונתגייר, רבי יוחנן אמר: אין לו בכור לנחלה, דהא הוה ליה ראשית אונו; וריש לקיש אמר: יש לו בכור לנחלה, גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי. וצריכא, דאי אשמעינן בההיא קמייתא, בההיא קאמר רבי יוחנן, משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו, אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו – אימא מודי ליה לריש לקיש; ואי איתמר בהא, בהא קאמר ריש לקיש, אבל בההיא – אימא מודה ליה לר' יוחנן, צריכא". וכלל נקוט בידינו שבמחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש הלכה כר' יוחנן, וא"כ גר המתגייר עם ילדיו – קיים פו"ר.
ונראה שלשיטת השאלתות ותוס' בחגיגה, לר' יוחנן, הסיבה שמקיים הגר פו"ר, היא שמצווה הוא על פריה ורביה אף בהיותו גוי, שאף בני נח מצווים בפריה ורביה. וכלשון המאירי (יבמות שם, יראה'): "יראה מסוגיא זו שבני נח מצווים בפריה ורביה, ומדקאמר מעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו".
וא"כ, נראה שניתן לצרף לשיטתם, מלבד המאירי, אף את רש"י (יבמות סב, א, 'בני נח'), המפרש שבני נח "בני פריה ורביה נינהו דכתיב ויאמר להם פרו ורבו" (וכן דייקו בלשונו בהעמק שאלה; ראש פינה עקבי הבית יב).
וז"ל תלמידו וחתנו ריב"ן (ליבמות שם): "בני פריה ורביה נינהו – דהא בני נח נצטוו על פריה ורביה דכתיב ויאמר להם אלוהים פרו ורבו".
לשיטתם אין ללמוד מהסוגיה בסנהדרין מאחר ומהגמרא בביצה (ה, א), לומדת שהציווי "שובו לכם לאהליכם", "למצות עונה הוא דאתא" (ומהרש"א הסביר שם שהכוונה למצוות פו"ר), וא"כ הציווי על פו"ר נאמר לבני נח ונשנה שוב בסיני, ו"כל מצוה שנאמרה לבני נח ונישנית בסיני לזה ולזה נאמרה" (סנהדרין שם). הרי שהגמרא בביצה חלוקה על הגמרא בסנהדרין (עיין 'שאילת שלום' על השאלתות שם; הר"י שילת 'במסילה העולה' סנהדרין, אות קה).
וז"ל ספר הקנה (המיוחס לתנא ר"נ בן הקנה, ד"ה סוד מצוות פו"ר): "וגם אז"ל היו לו בנים לגוי ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה ור"ל אמר לא קיים וידעת בני שגם הגוים מצווים בפריה ורביה שכל מצוה שנאמרה קודם הדיבור ולא נשנית בהר סיני גם הגוים בכלל שכשם שיש עולם פנימי כך יש עולם חיצון והוא צורך השמטה וא"כ רבי יוחנן הכיר וידע שורש הענין והלכה כמותו".
ובערוה"ש (א, ה), באר שאף לשאלתות ולגמרא ביבמות אין הכוונה שמחוייבים חיוב גמור בפו"ר, "אלא כוונתו אמנהגו של עולם ועל רצון הקב"ה בישוב עולמו… ובזה ודאי דכל מין האנושי שוה בזה ואף דאין המצוה מוטל על האיש הפרטי אבל על כלליות מין האנושי חייל להרבות בישובו של עולם כרצון הקב"ה שבירך את אדם ואת נח ובניו בברכת פו"ר ואח"כ הזהירם לומר ואתם פרו ורבו כלומר זה רצוני ועל ישראל נקבעה מצוה זו… אבל עובדי כוכבים שלא נצטוו בכל המצוות כולם לא נצטוו גם בזה שיהא החיוב על כל אחד מהם אלא על כלל האומה היתה ברכת ד' שיפרו וירבו ורצונו יתברך שיתעסקו בשבת עולמו וכמ"ש בסעי' ד' לענין נשים".
[ב] מ"מ, משאר הראשונים נראה שנקטו כגמרא בסנהדרין שאין בני נח מצווים על פריה ורביה, ובהם: תוספות (יבמות סב, א, 'בני'); ריא"ז (יבמות ו, ג, ד); ר"א מן ההר (יבמות שם). וכן נראה מהרמב"ם שלא הזכיר חיוב בבן נח (וכן באר בדבריו ר"א מן ההר).
ופירשו את דברי ר' יוחנן שאין הכוונה שהם מחוייבים בפו"ר אלא שבניהם מתייחסים ונקראים על שמם (תוס' שם).
ב. גר שנתגייר
למדנו שנחלקו ר' יוחנן ור"ל האם גר שהוליד ילדים בגיותו קיים מצוות פו"ר. והלכה כר' יוחנן שקיים פו"ר.
לרמב"ם (אישות טו, ו), אינו מקיים פו"ר אלא כשהתגיירו ילדיו עמו. אך אם התגייר לבדו, אינו יוצא ידי חובת פו"ר בבניו הגויים. וכ"כ מאירי (יבמות שם, 'היו לו'); ר' אברהם מן ההר (יבמות שם); טור.
ובאר ר"א מן ההר: "אם לא נתגיירו, הואיל והוא נתגייר הוא מצווה לפרות, ואיך יפטר בגוים". ועל דרך זו באר המ"מ.
נחל"ש (וכעין זה בערוך לנר ביבמות) הציע מקור לחידוש זה: ישנו טעם נוסף לפרו ורבו: שיכלו נשמות שבגוף. ואמנם לא די בטעם זה לבדו, ועל כן היו לו בנים ומתו – לא קיים, אבל טעם זה הוא תנאי בקיום המצווה, ועל כן מי שבניו נשארו בגויותם – אינו מקיים בהם מצווה, כי אין בגוים נשמה. ואם התגיירו – יש בהם נשמה וקיים בהם.
וכ"פ שו"ע (א, ז): "היו לו בנים כשהיה עובד כוכבים, ונתגייר הוא והם, ה"ז קיים מצוה זו. אבל אם היו לו בנים כשהוא עבד, ונשתחרר הוא והם, לא קיים מצוה זו עד שיוליד אחר שנשתחרר". וכ"כ יש"ש (יבמות ו, כח); לבוש (אה"ע א, ו).
אולם, כפי שהבאנו לעיל, לרש"י וריב"ן הטעם שקיים הגר פו"ר הוא משום שאף בהיותו נוכרי חלה עליו החובה לפרות ולרבות. וכ"כ שו"ת מהרי"ל (תשובה קצו), "דקיי"ל כר' יוחנן דאמר קיים, אפילו לא נתגיירו בניו עמו דאין חילוק כדמוכח התם". ובב"ש (ס"ק יב), דייק כן מלשון התוספות (יבמות סב, א, 'ר' יוחנן'). וכ"כ ח"מ (ס"ק ט), וגר"א (ס"ק יב). וסיים הגר"א: "והוא פשוט בלא שום הוכחה, וכן דעת כל הפוסקים דלא כרמב"ם".
עד כאן סיכומו של הרב בראל שבח.
מקורות
יבמות סב, א
"איתמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה דהא הוו ליה וריש לקיש אמר לא קיים פריה ורביה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
ואזדו לטעמייהו דאיתמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר רבי יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה דהא הוה ליה ראשית אונו וריש לקיש אמר יש לו בכור לנחלה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי.
וצריכא דאי אשמעינן בההיא קמייתא בההיא קאמר רבי יוחנן משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו אימא מודי ליה לריש לקיש.
ואי איתמר בהא בהא קאמר ריש לקיש אבל בההיא אימא מודה ליה לר' יוחנן צריכא.
איתיביה ר' יוחנן לר"ל {מלכים ב כ':י"ב} בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל וגו' א"ל בגיותן אית להו חייס נתגיירו לית להו חייס.
אמר רב הכל מודין בעבד שאין לו חייס דכתיב {בראשית כ"ב:ה'} שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור מיתיבי {שמואל ב ט':י'} ולציבא חמשה עשר בנים ועשרים עבדים אמר רב אחא בר יעקב כפר בן בקר.
א"ה ה"נ שאני התם דיחסינהו בשמייהו ובשמא דאבוהון והכא לא מפרש ואיבעית אימא יחסינהו בדוכתא אחריתי באבוהון ובאבא דאבוהון דכתיב {מלכים א ט"ו:י"ח} וישלחם המלך אסא אל בן הדד בן טברימון בן חזיון מלך ארם היושב בדמשק לאמר".
רי"ף: "איתמר היו לו בנים בגיותו ונתגייר ר' יוחנן אמר קיים פריה ורביה ר' שמעון בן לקיש אמר לא קיים פריה ורביה היו לו בנים בגיותו ונתגייר ר' יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה ור' שמעון בן לקיש אמר יש לו בכור לנחלה והילכתא כר' יוחנן".
תוספות: "רבי יוחנן אמר קיים פריה ורביה – אע"ג דלענין כמה דברים אמרינן (לעיל כב.) גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל מקום מסתברא ליה לר' יוחנן הכא כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותה שעה מפטר נמי כשנתגייר".
רא"ש ו, ז: "איתמר היו לו בנים ונתגיירו ר' יוחנן אומר קיים פריה ורביה ר"ל אומר לא קיים פריה ורביה היו לו בנים ונתגייר ר' יוחנן אמר אין לו בכור לנחלה ר"ל אמר יש לו בכור לנחלה והלכה כר' יוחנן א"ר אבא הכל מודים בעבד שאין לו חייס שנאמר שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור".
מאירי: "היו לו בנים בגיותו ונתגיירו בניו עמו הרי זה פטור מפריה ורביה אע"פ שגר שנתגייר כקטן שנולד דמי מכל מקום לענין פריה ורביה מהנו ליה אחר שנתגיירו עמו וכן אם הוליד בנים משנתגייר אין אחד מהם בכור לנחלה:
יראה מסוגיא זו שבני נח מצווים בפריה ורביה וכדקאמר דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו וכן יראה שאינם בני נחלה וכדקאמר אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו ואע"פ שאמרו קדושין י"ז ב' גוי יורש את אביו דבר תורה מכל מקום אינם בדין נחלה לחלק בין בכור לפשוט ולהיותו בן קודם לבת:
זה שכתבנו בגוי ונתגייר שקיים מצות פריה ורביה מבנים שנתגיירו עמו ושאין הנולד אחריהם משנתגייר בכור לא נאמר אלא בגוים מפני שיש להם חייס ר"ל שמתיחסים אחר אבותיהם וכדכתיב בלאדן בן בלאדן וכן בן הדד בן טברמון בן חזאל אבל עבדים כנענים אין להם חייס ואע"פ שבציבא עבדו של מפיבשת נאמר ולציבא חמשה עשר בנים הואיל ואינו מזכיר בהם פלוני בן פלוני אין זה אלא כלשון הכתוב אף בבהמה פר בן בקר".
פסקי הרי"ד: "אתמר הי' לו בנים בגיותו ונתגייר אר"י קיים פו"ר ור"ל אמר לא קיים פו"ר, ר"י אמר קיים פו"ר דהא הו"ל, ור"ל אמר לא קיים דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואזדא לטעמייהו דאיתמר הו"ל בנים בגיותו ונתגייר ר"י אמר אין לו בכור לנחלה ור"ל אומר יש לו בכור לנחלה וקי"ל דכל ר"י ור"ל הל' כר"י".
רבי אברהם מן ההר: "ונתגייר. פי' הר"ם בנשים פרק ט"ו שנתגייר הוא והם דוקא. ולענין נחלה בנחלות פרק ב' לא כתב אלא ונתגייר. ואית דמפרשי אפי' לא נתגיירו הם, דהואיל ושיך בהו פריה ורביה כדלקמן מפטר בהו. ומדנתגיר דנחלה אפי' בשלא נתגיירו הם, דטעמ' דראשית אונו שיך אפי' כשלא נתגיירו בניו, הכי נמי נתגייר דפריה ורביה. והעיקר דעת הר"ם דכיון דפריה ורביה אין בני נח מצוים עליה, הא דקאמ' ר' יוחנן דהא הוו ליה, דוקא כשנתגיירו, שהרי יש לו בנים ישראלים שפוטרין אותו מפריה ורביה. אבל אם לא נתגיירו, הואיל והוא נתגייר הוא מצווה לפרות, ואיך יפטר בגוים. אבל לענין בכור לנחלה בראשית און תליא מילתא, והנולד לו משנתגייר אינו ראשית אונו. וכן עיקר".
ערוך לנר: "בגמרא ונתגייר ר"י אמר קיים פרי' ורבי'. באהע"ז (סי' א' ס"ז) יש בזה פלוגתא בין הפוסקים דלדעת הרמב"ם והטור והשו"ע דוקא בנתגיירו גם בניו אמרינן דקיים פרי' ורבי' הא לאו הכי לא אבל המהרי"ל כתב וכן הוכיח הבית שמואל מדברי התוס' דגם בלא נתגיירו קיים פו"ר ויש להקשות באמת הרמב"ם מנ"ל כן הא הש"ס לא חילק בכך, ונ"ל דהרמב"ם הוכיח כן מדאמר רב הונא לקמן דהיו לו בנים ומתו קיים פו"ר כיון דהוציא נשמות מגוף ואפילו ר"י לא פליג אלא דלשבת יצרה ג"כ בעינן אבל לעולם הרי מבואר דיש טעם לפו"ר לכלות נשמות שבגוף ולפי מה שהוכיח התוס' בע"ז (ה א ד"ה אין) הא דרב אסי בנשמות דישראל איירי ע"ש והשתא איך אפשר דקיים פו"ר בבניו שהם אינם יהודים הא לא כלי מגוף נשמות ישראל ועיין בנדה (יג ב) דהנושא קטנה מעכב את המשיח כיון דלא כלו נשמות שבגוף הרי דגם לדידן קפדינן על זה אע"כ הוכיח הרמב"ם דגם ר"י לא קאמר אלא בבניו שנתגיירו ג"כ דנתנו להם נשמות ישראל".
טורי אבן מסכת ראש השנה דף כח עמוד א: "אילימא כפאו שד והתני' עתים חלי' וכו'. פי' ואמאי יצא בכפאו שד דכיון דבאותו שעה הוי שוטה ופטור מן המצות אכילה דאותו שעה לאו כלום הוא. וכי הדר חלים באותו לילה ונעשה בר חיובא צריך לחזור ולאכול ואכילה קמייתא לא פטרתו כיון דלא היה באותו שעה בר חיוב מצות. וק"ל מהא דאמרינן בפ"ו דיבמות (דף ס"ב) היה לו בנים בגיותו ונתגייר ר' יוחנן אומר קיים פריה ורבי' ואע"ג דבני נח אין מצווין על פ"ו כדאמר בסנהדרין (דף נט ע"ב), והא דאמר התם בפ"ו דיבמות דמעיקר' פי' קודם שנתגייר בני פ"ו נינהו לאו בני חיוב פ"ו נינהו אלא שבניהם נקראי' על שמם כדמוכח התם וכן פי' התוס' שם, מ"מ על פ"ו ודאי אין מצווין, והשתא אמאי קיים פ"ו לר"י בבנים שהיה לו בגיותו הא באותו שעה לאו בר חיוב פ"ו הוי א"כ אותן בנים לא עלו לו לפטרו לאחר שנעשה בר חיוב דהיינו לאחר שנתגייר כדאמר גבי מצה דאם אכלו בשעה שאין בר חיוב לא עלתה לו לפטרו לאחר שנעשה בר חיוב. והיה נ"ל דהכי פריך שכיון דכשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו והא תנן המתעסק לא יצא לכ"ע אפי' אם מצות א"צ כוונה והרי שוטה אינו אלא כמתעסק בעלמא כדמוכח בפ"ק דחולין (דף י"ב) גבי קטן יש לו מחשבה וכדפי' התוספות התם והרי חש"ו חד דין אית להו כדתנן לקמן, והשתא היכא דבר חיובא הוא אפ"ה במתעסק לא יצא ק"ו לשוטה דלאו בר חיוב הוא כיון דאינו אלא מתעסק בעלמא דלא יצא. ונ"מ להני ב' פירושים אם היה גדול בשעת חיוב המצוה אלא שהיה עבד דדינו כאשה דפטור ממ"ע שהזמן גרמא ועשה אותו מצוה ובו ביום נשתחרר דלפי' א' לא יצא ידי חובה במה שעשה המצוה קודם שנעשה בר חיוב ולפי' ב' יצא כיון שהיה בן דעת בשעה שעשה המצוה לא ה"ל מתעסק, ואע"ג דלענין אכילת מצה אין נ"מ בין הני ב' פירושי' דהא אפי' נשים חייבות באכילת מצה כדאמר בפ"ב דפסחים מ"מ נ"מ לענין מצות שופר ולולב בכה"ג דאמרן. מיהו ע"כ פי' א' אמת(קפ) דהא אמרינן לקמן (דף כ"ט) דמי שחציו עבד וחציו בן חורין אף לעצמו אינו מוציא משום דלא אתי צד עבדות דידיה ומוציא צד חרות דלנפשיה ומיניה דכ"ש כשכולו אינו בר חיוב כגון קטן ושוטה דלא אתי שעת פטור דידיה ומפיק שעת חיובא אחר שנתגדל והביא ב' שערות או אחר שנתפקח. והא דק"ל מההיא דהיה לו בנים בגיותו ונתגייר לק"מ דש"ה דשבת בעינן והא איכא ואע"ג דר"י פליג אדר"ה התם וס"ל בהיו לו בנים ומתו דלא קיים פ"ו, מ"מ בהיה לו בנים בהיותו עכו"ם מודה דהא איכא שבת".
ים של שלמה (יבמות ו, כח): "דין היו לו בנים [בגיותו] ונתגייר הוא והם, קיים פריה ורביה, והוי כבניו ממש, אף לעניין נחלה, ושם ביארנו, דבן חרש ושוטה חשוב קיים פרי' ורביה, ודין דעבד שהוליד בעבדותא, ונשתחררו, [לא] קיים פריה ורביה:
אתמר (ס"ב ע"א) היו לו בנים בנכרותו, ונתגייר, ר' יוחנן אומר קיים פריה ורביה, ור"ל אמר לא קיים, ואיירו שנתגיירו גם הבנים, וכ"כ הרמב"ם (ה' אישות פט"ו ה"ו) והרא"ש (סימן ח') והטור (סימן א') אבל אם לא נתגיירו הם, לא קיים פריה ורביה, וכ"כ המ"מ (שם) ומצאתי כתוב בתשובה (מהרי"ל סימן קצ"ו) על בן חרש, לא ידענו אמאי לא קיים, מצות פ"ו, וכי גרע מגר שנתגייר, דק"ל כר"י, דאמר קיים, והאי נמי, אי משום לשבת יצרה, איכא שבת, ויכול לישא אשה, ולהוליד בן חכם, ואי משום דרב אסי, דאמר עד שיכלו נשמות שבגוף, האי נשמה יש לו, ובר מצוה הוא, ופקחים מוזהרים עליו, דאי הוי כבהמה, (חשיב) [יחשב] שחיטתו אפי' עומד על גביו, כשחיטת נכרי וקוף. ואם היו לו בנים ונתגייר, ר"י אומר, תו אין לו בכור לנחלה, ור"ל אמר, יש לו בכור לנחלה, והלכה כר"י לגבי ר"ל, וחשבינן הבנים שהוליד בנכרותו כבנים ממש, ואף לענין נחלה, וכדאמרינן בפ"ק דקידושין (י"ז ע"ב) נכרי יורש את אביו דבר תורה, אלא שאין לו דין בכור, וכ"ש ישראל משומד, שישנו בכלל נחלה, ואף בכורה נמי שקיל, דאעפ"י שחטא ישראל הוא לכל דבריו, אם לא דמשום קנסא הפקיעו ממונו, שלא ילך ויאכל בנכריותו, ולכן יראה, שטוב לתת ביד ב"ד, עד אשר יחזור הוא או בניו למוטב, ובפ"ק דקידושין נאריך בזה אי"ה, ואמרינן בסוגיא, דהכל מודים בעבד, שאם הוליד בעבדותו, קודם שנשתחרר, שלא קיים פריה ורביה, שאין לו חייס, דכתיב (בראשית כ"ב, ה) שבו לכם פה עם החמור, עם הדומה לחמור".
רמב"ם אישות טו, ו
רמב"ם: "(ו) היו לו בנים בגיותו, ונתגייר הוא והן, הרי זה קיים מצוה זו. היו לו בנים והוא עבד, ונשתחרר הוא והם, לא קיים מצות פריה ורביה עד שיוליד אחר שנשתחרר, שהעבד אין לו ייחוס".
מגיד משנה: "היו לו בנים בגיותו וכו' – שם מחלוקת ר"י ור"ל וידוע שהלכה כר"י ופירש רבינו שהבנים נתגיירו ג"כ ונכון הוא שאל"כ היה מחוייב לישא כדי להיות לו בנים ישראלים ולא יאמר ר"י דבבנים עכו"ם די לו. ודין העבד מבואר שם".
מגיד משנה: "היו לו בנים בגיותו וכו' – שם מחלוקת ר"י ור"ל וידוע שהלכה כר"י ופירש רבינו שהבנים נתגיירו ג"כ ונכון הוא שאל"כ היה מחוייב לישא כדי להיות לו בנים ישראלים ולא יאמר ר"י דבבנים עכו"ם די לו. ודין העבד מבואר שם".
בני אהובה: "היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו – במסכת יבמות דף ס"ב ע"א כתבו התוס' בד"ה רבי יוחנן אמר וכו' דאע"פ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו באותו שעה מפטר נמי כשנתגייר והקשה הרב בית הלל והביאו הבית שמואל סי' א' ס"ק י"ב א"כ מה טעם יש לענין בכור דאין הנולד אחריו ביהדותו בכור ולא הבנתי קושייתו דכיון דזרע ראשון שהיה לו בגיותו זרע מעליא מיקרי עד שיוצא ידי פו"ר איך יעלה על הדעת דהשני יהיה בכור ואיך יהיה נקרא ראשית אונו עד שהרמב"ם דבעי כאן לענין פו"ר שיהיו הבנים ג"כ גרים (מודים) [מודה] לענין בכורה בפרק ב' מהלכות נחלות דאף דלא נתגיירו בניו אין הנולד ביהדותו בכור וטעמו הוא דבשלמא כאן בעי לשבת ואין ישיבתם בגיותם קרוי ישיבה משא"כ לענין בכור דמ"מ זרע מיקרי והבא אחריהם לאו ראשית אונו מיקרי ואע"פ דבגמרא עביד צריכה מהך דפו"ר להך דבכור ולפי דעת הרמב"ם הא דינו של זה לא כשל זה אפשר דלזה אין צורך מימרא בפני עצמו דבזה לא נחלקו ר' יוחנן וריש לקיש וכו"ע מודים דבעי לגבי פו"ר גירות בנים דלא שייך לשבת בעודן בגיותן רק עיקר מחלוקתם הוא אם שייך קריית זרע בבנים בגיותן וזה חד דינא אית ליה לקיום פריה ורביה וירושת בכור בכל אופן ושפיר עביד בגמ' צריכתא".
מעשה רוקח: "היו לו בנים. בש"נ כת"י כתוב היו לו בנים. ובנות ודבר פשוט הוא שם ונתגייר הוא והם אף שבגמ' אמרו סתם ס"ל לרבינו דאם לא נתגיירו הבנים לא מהני והכי מוכח קצת בבכורות דמ"ז שאמרו הטעם דלשבת יצרה בעינן והא איכא ואם נשארו בגיותן מאי לשבת איכא וכי קפיד רחמנא אשבת דאו"ה ואף שדברי התוס' משמע קצת דס"ל דאף שלא נתגיירו קאמר נ"ל דיש לפרשם על נכון ודס"ל דבעינן שיתגיירו ג"כ עמו וע"ע. שו"ר להרח"מ והרב"ש שהביאו משם מהרי"ל סי' רכ"ג דנראה דס"ל דאף שלא נתגיירו קיים המצוה ואחרי המחילה הראויה הוא רחוק מהשכל דהא בשעת ההולדה לא היה מצוה ותסגי לן לומר כיון שנתגיירו בניו עמו הו"ל כאילו עתה הולידם מכח היחס וכו' וגם ראיתי בתשובה הנ"ל ויש לגמגם בה ממ"ש בענין החרש והשוטה וכו' ע"ש. ודע דרבינו בפ"ב דה' נחלות דין י"ב כתב וז"ל היו לו בנים בגיותו ונתגייר אין לו בכור לנחלה ע"כ ולא ביאר שנתגיירו בניו עמו כי הכא ואילו בגמ' הושוו אלה השני דינים כאחד ואפשר דסמך אמ"ש כאן ויותר נראה לפרש כפשטן של דברים דהכא יש נפקותא דבעינן שיתגיירו ג"כ הבנים דוקא כדי שיקיים המצוה כנז"ל אך לענין נחלה לא צריכה להא דדי שנאמר כיון שכבר הוליד מ"מ הרי אין כאן ראשית אונו ומה לי אם נתגיירו הבנים או לא והוא פשוט. אך אכתי קשה דבפ' שני דהלכות אבל דין ג' פסק דאף שנתגיירו בניו עמו אין מתאבלין זה ע"ז לכך נראה דלענין פו"ר איכא שבת ולענין נחלה איכא נמי ראשית אונו עכ"פ משא"כ לענין אבילות דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכמ"ש הכ"מ שם".
יד פשוטה: "היו לו בנים בגיותו ונתגייר וכו' – יבמות סב,א:
איתמר: היו לו בנים בגיותו ונתגייר – ר' יוחנן אמר, קיים פריה ורביה; וריש לקיש אמר, לא קיים פריה ורביה. רבי יוחנן אמר, קיים פריה ורביה דהא הוו ליה [בני]. וריש לקיש אמר, לא קיים פריה ורביה – גר שנתגייר כקטן שנולד דמי… איתיביה ר' יוחנן לריש לקיש: (תדע שאדם מתייחס לגוי אביו ונקרא בנו, שנאמר:) 'בעת ההיא שלח בראדך בלאדן בן בלאדן מלך בבל וגו' ' (מלכים ב כ,יב). אמר ליה, בגיותן אית להו חייס; נתגיירו לית להו חייס. אמר רב הכל מודין בעבד שאין לו חייס (= אין לו יחוס) וכו'.
כתב הרי"ף ז"ל (רמז פג): והילכתא כר' יוחנן.
הוא והן – אפילו ישראל הבועל גויה וילדה לו, "הבן מן הגויה אינו בנו" (הלכות איסורי ביאה יב,ז), והרי זה כאילו מת. אבל אם נתגייר הוא והם, כי אז אפשר לומר "הא הוו ליה בני", אע"פ שגר דינו כקטן שנולד, הרי הקטן הזה נולד ממנו. ואף שבעילתו שהולידה את בנו היתה בעת היותו גוי, אין זה לא מעלה ולא מוריד, כי כבר נתבאר שאין הבעילה המצוה אלא גורם בלבד, וכל שבעילתו היתה גורם הרי המצוה מתקיימת בידו. אבל שונה דין העבד, כי מעולם לא היה בנו מתייחס אחריו, ועכשיו שנשתחרר לא כל שכן שאין לו שום יחס אליו".
רמב"ם נחלות ב, ו
רמב"ם: "היו לו בנים בגיותו ונתגייר, אין לו בכור לנחלה. אבל ישראל שהיה לו בן מן השפחה ומן הגויה, הואיל ואינו קרוי בנו, הרי הבא לו אחריו מן הישראלית בכור לנחלה ונוטל פי שנים".
יד פשוטה: "השווה הלכות אישות טו,ו: "היו לו בנים בגיותו, ונתגייר הוא והן – הרי זה קיים מצוה זו (=פריה ורביה)". גם שם פסק כר' יוחנן, אלא שהוסיף שזהו דווקא אם גם הבנים נתגיירו, אבל כאן לא חילק בכך, ויש מקשים הלא בגמרא הובאו שני הדינים כאחד! ברם, ראה מה שביארתי שם שאם נתגיירו הבנים נמצא שהוא קיים מצות פריה ורביה ולא רק "שבת" בלבד. למרות שהבנים דינם כקטן שנולד ואינם מתייחסים אחרי אביהם, מכל מקום הואיל והוא הולידם הרי שנעשית המצוה על ידו. אבל לגבי נחלה אין זה משנה שהבנים לא נתגיירו, כי מכל מקום הבן שנולד לו אחרי שנתגייר אינו ראשית אונו שהרי כבר קיים 'לשבת יצרה' (מעשה רוקח)".
אבן העזר א, ז
טור: "(ז) היו לו בנים בגיותו, ונתגייר הוא והם, קיים פ"ו. אבל עבד שהיו לו בנים, ונשתחרר הוא והם, לא קיים".
בית יוסף: "(יט) היו לו בנים בכותיותו ונתגייר הוא והם קיים פריה ורביה שם איתמר היו לו בנים בכותיותו ונתגייר ר׳ יוחנן אמר קיים פריה ורביה ור״ל אמר לא קיים וידוע דהלכה כרבי יוחנן ומפרש בגמרא טעמיה משום דכתיב בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן אלמא אית להו חייס להתייחס אחר אביהם ודקדק רבי׳ לכתוב ונתגייר הוא והם וכך הם דברי הרמב״ם בפ׳ ט״ו מה׳ אישות לומר דאם לא נתגייר אלא הוא לא קיים דבנים עכו״ם אינם עולים לו לקיים מצות פריה ורביה וכ״כ הרב המגיד. גרסינן בירושלמי פ"ב דיבמות אמתניתא דמי שיש לו בן מ"מ פטור את אשת אביו וכו' ובנו הוא לכל דבר אפי' לפריה ורביה כתב הריטב"א פי' דאפי' בבן ממזר יצא ידי פריה ורביה עד כאן לשונו ומצאתי כתוב על בן חרש ושוטה לא ידענא אמאי לא קיים מצות פריה ורביה וכי גרע מעכו"ם שנתגייר דקי"ל כר"י דאמר קיים והאי נמי אי משום שבת יצרה איכא שבת ויכול לישא אשה ולהוליד בן חכם ואי משום דרב אסי דאמר עד שיכלו נשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצות היא ופקחים מוזהרים עליו דאי הוי כבהמה חשיב שחיטמו אפילו עומד על גביו כשחיטת עכו"ם וקוף עכ"ל:
(כ) אבל עבד שהיו לו בנים ונשתחרר הוא והם לא קיים בפרק הבא על יבמתו (דף סב.) א"ר הכל מודים בעבד שאין לו חייס דכתיב שבו לכם פה עם החמור עם הדומה לחמור".
שולחן ערוך: "(ז) הָיוּ לוֹ בָּנִים בִּהְיוֹתוֹ עוֹבֵד כּוֹכָבִים, וְנִתְגַּיֵּר הוּא וְהֵם, הֲרֵי זֶה קִיֵּם מִצְוָה זוֹ. אֲבָל אִם הָיוּ לוֹ בָּנִים כְּשֶׁהוּא עֶבֶד, וְנִשְׁתַּחְרֵר הוּא וְהֵם, לֹא קִיֵּם מִצְוָה זוֹ עַד שֶׁיּוֹלִיד אַחַר שֶׁנִּשְׁתַּחְרֵר".
ט"ז ס"ק ט: "(ט) ונתגייר הוא והם – כ"כ הרמב"ם פט"ו ה"א והטור ומהרי"ל סי' רכ"ג כתב דאפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו"ר וכן משמע קצת בגמרא דיבמות דף ס"ב דקאמר התם היו לו בנים בגיותו ונתגייר כו' עכ"ל אבל נראה להוכיח משם דמיירי דוקא שנתגיירו בניו עמו דקאמר שם רי"א קיים פו"ר ר"ל אומר לא קיים ואזדו לטעמייהו דאתמר היו לו בנים בהיותו נכרי ונתגייר רי"א אין לו בכור לנחלה דהא הוי ליה ראשית אונו ור"ל אמר יש לו בכור לנחלה כו' וצריכא דאי אשמעינן בהא הו"א בהא קאמר ר"י משום דמעיקרא בני פו"ר נינהו אבל לענין נחלה דלאו בני נחלה נינהו אימא מודה לר"ל קמל"ן ופירשו רש"י ותו' לאו בני נחלה נינהו נחלת בכורה דבת כבן ובכור כפשוט אבל ירושה נוהג בהו דנכרי יורש אביו דבר תורה כדאי' בקדושין והוא מלתא דתמיה טובא אם ס"ל ר"י דבבנים שהיה לו בגיותו קיים פו"ר דמקרי זרעי למה לא יקרא ליה ראשית אונו ואי משום דאינו בני נחלה לענין דין בכורה סד"א דלהכי אין להם דין בכורה משום דאינם נקראים ראשית אונו א"כ גם הנולד אחר הבת יהיה בכור לנחלה דגם בבנות אין להם דין בכורה א"ו דמיירי בנתגיירו בניו עמו אבל בלא נתגיירו בניו עמו לא קיים פו"ר דמחויב להיות לו בנים ישראלים כמ"ש הח"מ שם א"כ גם ראשית אונו לא מקרי ביש בנים בגיותם וכיון שמצינו חילוק בין פו"ר לענין דין בכורה אחר שנתגיירו בניו עמו דלענין פו"ר יוצא בזה שנתגיירו עמו ולענין בכורה אעפ"כ אין להם דין בכורה ואדרבה גרועי טפי דאין יורשים אביהם לא מד"ת ולא מד"ס כדאיתא בקדושין דף י"ח ע"ב דלא נקרא כלל ראשית אונו אפילו לאחר שנתגיירו בניו כמו קודם שנתגיירו קמל"ן דאין לו בכור לנחלה דנקראים ראשית אונו והכא דל"ש לחלק בין נתגיירו בניו עמו או לא דוקא לענין פו"ר מחויב להעמיד בנים ישראלים איכא חילוק זה ולענין נחלה לא שייך זה".
לבוש: "גר שהיו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא ובניו ובנותיו, הרי זה קיים מצוה זו, שגם בגיותו יש להם יחוס ומתייחסין אחריו, שנאמר: "בעת ההיא שלח מרודך בלאדן בן בלאדן", הרי שייחסו אחרי אביו, וגם עתה עודן בניו. אבל אם לא נתגיירו בניו לא קיים, שכיון שהוא ישראל והם גוים – אינם נקראים בניו. אבל ישראל שהיה לו בן ונשתמד, נראה לי שקיים, דאף על גב שחטא ישראל הוא. מיהו בגר שנתגיירו בניו עמו וחזרו בניו לסורם יש להסתפק אם קיים אם לא וצריך עיון. עבד שהיו לו בנים בעבדותו, אף על פי שנשתחררו הוא והם, לא קיים, שאינם מתייחסים אחריו אפילו בעבדותו, דכתיב: "שבו לכם פה עם החמור", עם הדומה לחמור, והרי כאילו אין לו בנים".
חלקת מחוקק ס"ק ט: "(ט) ונתגייר הוא והם. בתשובת מהרי"ל סי' רכ"ג פסק אפילו לא נתגיירו בניו עמו וכן משמע קצת בגמרא (יבמות דס"ב ע"ב)".
בית שמואל ס"ק יב: "(יב) בנים בהיותו עכו"ם. אף על גב דקי"ל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי מ"מ כיון דבנכרותו כבר קיים פ"ו דאז היה זרעו מיוחס אחריו לכן הוא פטור כ"כ תוס' ועיין בת"ה סי' רע"ז לענין בכורה קשה ג"כ קושיא זו ושם לא שייך תירוץ זה ב"ה ומשמע מתוס' אפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פ"ו וכ"כ בתשו' מהרי"ל סי' רכ"ג אלא המחבר פוסק כרמב"ם והטור דס"ל דוקא שנתגיירו הבנים, אף על גב בח"ש פוסק כמהרי"ל וטעמו מבואר בתשו' דמדמה ח"ש לעכו"ם משום דס"ל אפילו לא נתגיירו הבנים ג"כ קיים פ"ו מ"מ המחבר בח"ש לא פוסק מטעם זה אלא מחמת שאר טעמים שכתב שם בתשובה".
באר היטב ס"ק יא: "(יא) ונתגייר. בתשובת מהר"י סג"ל סי' רכ"ג פסק אפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים פו"ר. וכ"מ מתוספת דיבמות דף ס"ב ע"א ד"ה רי"א קיים פו"ר וכו'. וכנה"ג פסק דבנים גוים אינם עולים לו לקיום פ"ו ע"ש. ועיין מ"ש הבה"י. ועי' מ"ש התוספת בחגיגה דף ב' ע"ב ד"ה לא תהו בראה וכו' שסיימו שם ועוד פרו ורבו אכולהו בני נח כתיב אף לכנען ע"ש. והיא נגד הסוגיא דפרק ד' מיתות דאמרי' פו"ר לישראל נאמרה ולא לבני נח ע"ש וכ"כ המרש"א והניח בצ"ע. ובתשובת שבות יעקב ח"ב סימן קל"ד נשאל עליו והשיב דתו' דחגיגה כתבו זה התירץ למ"ד בני נח מצווין אף על הסירוס כדעת ר' חדקא דאמר הכי בפ"ד מיתות. ואל תתמה ע"ז שהרי הסמ"ג פסק ג"כ הכי וכ"כ הת"ה סימן (רנ"ט) [רצ"ט] הובא דבריו בב"י ס"ס (ו') [ה']. וצריכין אנו לומר דאע"ג דפשוט להש"ס לומר דמצות פ"ו לא נאמרה לבני נח היינו שאינם מצווים בהכרח לקיים המצות דפו"ר אך הרשות בידם שלא לעסוק כלל בפ"ו אבל לסרס עצמו בענין שא"א להם לעסוק בפ"ו זה ודאי באיסורו קיים לדעת ר' חדקא וא"כ בהאי חצי עבד וחצי בן חורין דהוי כסירוס ממש שאינו יכול לישא שפחה ולא בת חורין שפיר כתבו תוס' דבענין זה אף הבני נח מצווין עכ"ל. ושמעתי לתרץ ע"פ תוס' דיבמות דס"ב ע"א ד"ה בני פ"ו וכו' וא"ת דפרק ד' מיתות משמע דב"נ לא מיפקדי אפו"ר וי"ל דהכא לאו בני חיוב בפו"ר קאמר אלא שבניהם נקראים על שמם ע"ש לפ"ז יש לפרש מה שכתב התוס' בחגיגה דפ"ו אכולהו בני נח כתיב דה"ק דבניהם יקראו על שמם ומינה דשייכי בפ"ו אע"ג דלאו בני חיובא נינהו ע"כ שמעתי ולא הבנתי דהתוספ' מסיימו אף לכנען והתם אמרינן דהכל מודים בעבד שאין לו חייס עי' ודו"ק".
ביאור הגר"א ס"ק יז: "(יז) ונתגייר הוא והם – דאל"כ מאי קאמר וצריכא כו' הא נכרי ירש אביו דבר תורה [כלומר, חייבים לומר בגמרא שמחלוקת ר"י ור"ל היא כשהתגיירו בניו עמו, אחרת איך אומרת הגמרא 'לאו בני נחלה נינהו'? הרי 'דבר תורה, גוי יורש את אביו'. אלא ודאי מדובר כשבניו מתגיירים ועל כן אינם יורשים אותו]. וע"ש רש"י ותוס' שדחק עצמן לפרש לענין בכורה [רש"י ותוספות נדחקו לפרש את דברי הגמרא 'דלאו בני נחלה נינהו' לעניין ירושת בכור, שאצל נוכרי אינו יורש פי שניים, שהרי יש לנוכרי דין נחלה מן התורה]. אבל לפירוש הרמב"ם ניחא דהכי קאמר: וריש לקיש אמר: לא קיים פרו ורבו גר שנתגייר כו', רצונו לומר הבנים שנתגיירו ואינן בנים שלו [כלומר, לריש לקיש, כיוון שהתגיירו הבנים – אינם שלו ואינו מקיים בהם פרו ורבו]. אבל משום גירותו עצמו לא, כיון דבנכריותו כו' כמ"ש תוס' שם ד"ה רבי יוחנן, ואף ריש לקיש מודה [רק גירות הבנים מבטלת פרו ורבו של הגר, אבל גיורו שלו עצמו אינו מבטל אפילו לריש לקיש, כדברי תוספות בדעת רבי יוחנן]. אלא דפליג משום גירות הבנים דהוה כאלו מתו הבנים דבקטן כו' [גירות הבנים מבטלת כי הם כקטן שנולד וכאילו מתו]. ועל זה קאמר וצריכה כו' דמעיקרא נמי כו', רצונו לומר קודם שנתגיירו, אפילו אחר שנתגייר הוא [היינו חושבים שדווקא בפרו ורבו רבי יוחנן מתחשב בבנים שנולדו לו בגויותו והתגיירו, כמו שגיורו שלו לא מבטל את התייחסם לו]. מה שאין כן בנחלה, דנכרי אין יורש את הגר כמו שאמרו בקידושין שם [בנחלה מוסכם שאין הנוכרי יורש את אביו הגר, לכן היינו חושבים שדעת רבי יוחנן שונה בעניין נחלה והבן שנולד בגירותו ייחשב בכור בלא להתחשב בבן שנולד בגויותו], וזה שאמרו שם נתגיירו לית להו חייס לשון רבים [אמרה הגמרא 'נתגיירו' לשון רבים, כי מאבדים את היחס דווקא כשגם הבן מתגייר]. ואין הסוגיה דבכורות מוכחא כדברי הרמב"ם, דפריך בבכורות מ"ז א' תנן מי כו' ואם איתא, מנא ליה דמתניתין מיירי שנתגיירו גם כן [בסוגייה בבכורות קשה לומר שמדובר שהבן שנולד בגויותו התגייר, כי הגמרא מביאה משנה ללמוד ממנה, ובמשנה אין רמז לכך שהבן התגייר]? וכן בחושן משפט (רעז, ט) לא כתב דנתגיירו, וגמרא שם וביבמות עביד צריכותא שם [הרי הגמרא עושה צריכותא בין פרו ורבו ונחלה, הרי שבשניהם מדובר באותה מציאות – שהבן לא מתגייר]. וגם לא נזכר כלל בגמרא אלא ונתגייר. וגם, אי אמרת דלא נתגיירו לא, בודאי לגבי דידהו ודאי גר שנתגייר כו' [אם תאמר שמחלוקתם כשהבנים התגיירו, הרי לבנים ודאי אין ייחוס לאביהם אחרי הגיור, וראיה מהגמרא:], וכמו שאמרו שם ב' תנן כו' שאני נכרי כו', ולא קאמר הניחא לריש לקיש כו' [הגמרא לא תירצה לריש לקיש, שלשיטתו אין ייחוס לבן המתגייר לאביו, והקושיה רק לרבי יוחנן שמייחס הבן המתגייר לאביו], אלמא פשוט לגמרא דבכהאי גונא ודאי לית להו חייס [הרי שסוברת הגמרא שאם הבן התגייר, אין מחלוקת בין ריש לקיש ורבי יוחנן, ושניהם סוברים שאין לו יחס לאביו], והוא פשוט בלא שום הוכחה. וכן דעת כל הפוסקים דלא כרמב"ם".
פתחי תשובה ס"ק יא: "(יא) היו לו בנים – עב"ש ס"ק י"ב מ"ש וע' בח"ה סי' רע"ז כו' וע' בס' בני אהובה פט"ו מה"א הלכה ו'".
שו"ת מהרי"ל קצו: "ופריה ורביה דבן חרש ושוטה לא ידענ' אמאי לא קיים וכי גרע ממי שנתגייר (וקיים) דקיימא לן כרבי יוחנן דאמר קיים אפילו לא נתגיירו בניו עמו דאין חילוק כדמוכח התם ואפילו ריש לקיש לא פליג אלא משום דגר שנתגייר כו'. והאי סברא נמי אי משום לשבת יצרה איכא שבת ויכיל לישא אשה ולהוליד בן חכם. ואי משום דרב אסי דמייתי התם עד שיכלו כל הנשמות שבגוף האי נמי נשמה יש לו ובר מצות הוא ופקחים מוזהרי' עליו. דאי הוה כבהמה יחשב שחיטתו אפילו אחרי' עומדי' על גבו כשחיטת נכרי וקוף דדרשינן מקרא דפסיל מוזבחת ואכלת כדפרישנו. וכן לענין מצוה וגט הוי מהני שליחותייהו אלא דאין להם דעת. וכן לענין חליצה פי' בתו'. משום דפומייהו כאיב להו ולהכי חשיב לייבם וחליצה ולכל מילי חשבינן להו כישראל. ולמאן דאמר קטן בעריסה מצטרף לעשרה הכי נמי על כל בי' עשרה מישראל שכינה שריא כדמפר' התם. אלא דאנן דקיימא לן דאין מצטרף עד י"ג ואין צריך להאריך בזה. והכל לפני אדון כשלחן ערוך. ומכל מקום לכל מילי הוי ישראל גמור וחייבין על הריגתו ואדרבה תורה הקפידה על קלקלתו וילפינן אחרי' מיניה בסנהדרין".
שו"ת ציץ אליעזר חלק ד סימן טז
פרק ט – ואם נכרי היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם קיים מצות פו"ר אע"פ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי. כיון דבנכריותו זרעו מיוחס אחריו קיים. בענין זה דהיו לו בנים בגיותו, ואי עכו"ם מצוה על פו"ר איכא פלוגתא בין המפרשים, עיין ברש"י יבמות (ד' ס"ב ע"א) ובחידושי המאירי ובהגהות חנוך הבית שעל המאירי מה שמביא בשם השאילתות פ' ברכה שאילתא קס"ה ובבאר היטב באה"ע (סימן א' ס"ק י"א).
ולדברי הסוברים שעכו"ם אינו מצוה על פו"ר שבכללם גם התוס' ביבמות ד' ס"ב בד"ה בני פריה ורביה נינהו, קשה עליהם לשון הגמ' שם שאומרת משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו שמשמע בפשטות הכוונה שגם מעיקרא בגיותן המה באמת מצוים נמי אפו"ר, וכמו שמפרש שם רש"י בני נח בני פריה ורביה נינהו דכתיב ויאמר להם פרו ורבו.
ונראה לי ליישב, דהנה ראיתי בחידושי מהרי"א ציטרון ז"ל שכותב סברא דאי נימא דבכל אלו היו מצווים בשעת בריאה ואח"כ הותר להם במתן תורה, י"ל דגם בזה"ז הנם בגדר אינו מצווה ועושה. וכל זה הוא רק בצירוף שיש להם יחס דאלא"ה לא עדיפי מעבד, ועיין בסנהדרין (ד' נ"ט ע"ב) דאיתא בהדיא והרי פריה ורביה שנאמרה לבני נח דכתיב ואתם פרו ורבו ונשנית בסיני לך אמור להם שובו לאהליכם לישראל נאמרה ולא לבני נח, והיינו דבשעת הבריאה היו מצוים ואח"כ הותר להם במתן תורה, ואין ברצוני להכנס כעת לעצם הדבר, אבל עפי"ד אלה נתעוררתי שיש לפרש דמה שאומרת הגמ' ביבמות משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו, דהכוונה היא שמעיקרא קודם מתן תורה נמי בני פריה ורביה נינהו, שנאמר להם ואתם פרו ורבו, ומוכח מזה שהם בכלל קיום העולם ושבניהם נקראים על שמם, דאל"כ קודם מתן תורה שנצטוו אז, לא היו יכולים לקיים המצוה, ולכך בהיו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים המצוה, אבל משא"כ עבד שאין לו חייס כלל ואין הבנים נקראים על שמו ולכך אף שנשתחרר לא קיים המצוה, ואולי י"ל שזהו גם כוונת רש"י שכותב בלשון בני נח בני פריה ורביה נינהו דכתיב ויאמר להם פרו ורבו, ואינו כותב בלשון של ציווי וחיוב, שבני נח מחויבין בפריה ורביה, והיינו שכוונתו דמהכתוב של ויאמר להם פרו ורבו שנאמר להם קודם מתן תורה מוכח שבני פריה ורביה נינהו והם בכלל קיום העולם ובניהם מתייחסים אחריהם, וכנ"ל.
פרק י – ודעת כמה פוסקים משמע דאפילו לא נתגיירו הבנים קיים פו"ר. אך ברמב"ם וטור פסקו דווקא אם נתגיירו הבנים ג"כ. עיין בביאור הגר"א באה"ע (סימן א' ס"ק י"ז) שכותב לפרש בדעת הרמב"ם דבלא נתגיירו הבנים עמו בודאי קיים פו"ר ובזה אף ר"ל ביבמות (ד' ס"ב ע"א) נמי מודה, ופלוגתת ר"ל על ר"י הוא רק בנתגיירו גם הבנים עמו, ופליג ע"ז משום דגר שנתגייר וכו', ר"ל הבנים שנתגיירו אינן בנים שלו, והפלוגתא היא משום גירות הבנים דהוי כאלו מתו הבנים דכקטן שנולד דמי, אבל משום גירות עצמו לא פליג ר"ל כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו, ומפרש דזה שאומרת הגמ' בההיא קאמר ר' יוחנן משום דמעיקרא נמי בני פריה ורביה נינהו, ר"ל, מעיקרא כשנתגייר הוא ולא נתגיירו הבנים, משא"כ בנחלה דנכרי אין יורש את הגר. והגר"א שם פליג על שיטה זו של הרמב"ם מוכיח דבכה"ג דנתגיירו הבנים ודאי ל"ל חייס, וכותב שכן דעת כל הפוסקים דלא כהרמב"ם, עיי"ש היטב.
ולכאורה אינם מובנים דבריו הקדושים של רבינו הגר"א ז"ל, דמאין הוא המקור שלקח לפרש כן בשיטת הרמב"ם שסובר דבלא נתגיירו הבנים בודאי לכו"ע קיים פו"ר, והרבותא הוא דאף אם נתגיירו הבנים עמו נמי קיים פו"ר, הא הרי ברמב"ם (בפט"ו מה' אישות ה"ו) איתא בסתמא היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם הרי זה קיים מצוה זו, ומשמע בפשטות שסובר שדווקא באופן זה שנתגיירו הבנים עמו קיים מצוה זו.
ונראה דהגר"א ז"ל הוציא כן מסברא, שהסברא נותנת דכשנתגיירו גם הבנים גרוע יותר מלא נתגיירו משום דבלא נתגיירו עדיין הבנים מיוחסים אחריו, אבל בנתגיירו כבר אינם בנים שלו ולא מיוחסים אחריו דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ולכך מדפוסק הרמב"ם דבנתגיירו גם הבנים קיים המצוה, יליף מזה הגר"א שבלא נתגיירו בודאי קיים המצוה, ומבאר שאף ר"ל לא פליג בזה ופלוגתתם של ר"י ור"ל הוא רק בנתגיירו, ולכן לא הוצרך הרמב"ם להזכיר הדין בלא נתגיירו משום דבזה לית מאן דפליג שקיים, ועפ"י דרכו זה מפרש הגר"א ז"ל דהפוסקים החולקים על הרמב"ם ס"ל דדווקא בלא נתגיירו הבנים קיים מצות פו"ר כיון דבנכריותו קיים דזרעו מיוחס אחריו אבל בנתגיירו הבנים לא קיים מצות פו"ר דכיון שנתגיירו אינם בנים שלו והוי כאלו מתו הבנים דכקטן שנולד דמי, וזוהי באמת שיטה חדשה מחוורת ונאותה היפך ממה שמפרשים המפרשים ז"ל, ומיושב בזה הרבה דברים כמו שיראה המעיין היטב בסוגיא.
ולפי שאר המפרשים ז"ל שמפרשים שהרמב"ם סובר שדווקא בנתגיירו קיים מצוה זו משום דמחויב להעמיד בנים ישראלים עיי"ש בט"ז סק"ט, והמהרי"ל פליג וסובר דאפילו לא נתגיירו בניו עמו קיים מצוה זו. היה נ"ל להסביר הפלוגתא בזה. דפליגי אי בני נח מצוים על פו"ר, דהסוברים שבעינן שגם הבנים יתגיירו ס"ל דבן נח אינו מצווה על פו"ר. ולכך בעינן שגם הבנים יתגיירו ויקיים בזה עכשיו פו"ר. והסוברים דאף שלא נתגיירו נמי קיים המצוה ס"ל דבן נח מצווה על פו"ר (וכהשאילתות) ולכך לא בעינן שיתגיירו, דכבר קיים פו"ר.
וי"ל ביותר דלהכי מצריך הרמב"ם שיתגיירו גם הבנים דאל"כ הו"ל כאילו היו לו בנים סריס ואיילונית דלא מקיים המצוה, משום דהבנים שיהיו להבנים האלו בגיותם לא יקיים בהם הגר המצוה אם ימותו בניו שלו דהא גם בניו אינם מקיימים בהם המצוה שהרי אינם מצוים על פו"ר ואין מקיימים מצוה בזה שנולדו ואיך יקיים בהם הגר הסב המצוה, ומה שביכלתם להתגייר לא מיקרי זה בידם וכמבואר בקדושין (ד' ס"ב) דלאו בידו להתגייר דמי יאמר דמזדקקו ליה הני תלתא ע"ש, ולהכי מצריך שגם הבנים יתגיירו עמו, ועדיין יש לדון בסברא זו.
ובדבר מה שהמנחת חנוך להלן כותב לתרץ קושית הטורי אבן שהקשה הא בגיותו פטור מפו"ר דב"נ =דבני נח= אינם מצוים ואיך נפטר עתה בזמן החיוב לאחר שנתגייר, ומתרץ משום דעיקר הוא שיהיו לו בנים ויתייחסו אחריו והרי הוא מקיימה כעת, מקשים ע"ז דעדיין קשה דהא באמת בשעה שנתגייר והוי כקטן שנולד בטל גם ענין היחס אחריו לכל דבר וא"כ משעה זו נחשבים כמתים, ואולי באמת מטעם קושיא זו הוציא הגר"א ז"ל שהובא לעיל שלהרמב"ם שסובר דבעינן שיתגיירו גם הבנים עמו, שמכ"ש שקיים כשלא נתגיירו, והיינו שהיה קשה לו כנ"ל דהא גר שנתגייר וכו' והו"ל כמתו הבנים, לכן מפרש דכ"ש כשלא נתגיירו הבנים דקיים, והוא סובר וכן מפרש דעת הפוסקים דקיים דווקא בלא נתגיירו, והיינו דנהי דהוא הוי כקטן שנולד דמי אבל הבנים שהם לא נתגיירו, עדיין הם מיוחסים אחריו, ורק לענין נחלה אין נכרי יורש את הגר, והיינו משום דהא הגר הוא כקטן שנולד וא"כ הוי נכסיו הפקר.
אלא שיש לעיין ע"ז מדברי הרמב"ם בפיהמ"ש (בפ"ו דדמאי משנה י') שכותב הטעם דגר אינו יורש את אביו מן התורה לפי שאין ביניהם קורבא שהדת הבדיל ביניהם ולפי"ז הרי גם הבנים אינם מתייחסים אחריו, מהטעם, לפי שהדת הבדיל ביניהם, ואולי הטעם הזה לפי שהדת הבדיל ביניהם מהני רק לענין שלא יהא ביניהם קורבא שירש אותו והקורבא אינה נחשבת לזה כקורבא, אבל לא לענין שלא יתייחס אחריו ולא יהא נקרא על שמו, ורק על הגר שנתגייר דכקטן שנולד דמי, בו אמרינן דמשום זה הטעם אין לו כבר שום יחס עם העכו"ם, ועיין ברש"י קדושין (ד' י"ז ע"ב) בד"ה כי לא באו נמי, שכותב הטעם שאינו יורש את אביו דבר תורה משום דאינו מתייחס אחר הנכרי וכקטן שנולד מאליו דמי עיי"ש, ועיין בתוס' בכורות (ד' מ"ו ע"א) בד"ה נתגיירה מעוברת, וביבמות (ד' מ"ח ע"ב) ברש"י ובתוס' ישנים שם, ובתוס' סנהדרין (ד' ע"א ע"ב) בד"ה בן נח, ובההקדמה לספר שב שמעתתא אות ט' עיי"ש, וא"כ להכי גם כשנתגיירו הבנים קיים בהו פו"ר משום דמעיקרא כשנתגייר הוא ולא נתגיירו הבנים בני פריה ורביה נינהו וכמו שמפרש שם הגר"א, וא"כ לא מסתבר דמשום זה שנתגיירו גם הבנים ונהיו ישראלים לא יקיים כבר פו"ר ותסתלק המצוה שקיים בהם עד כה, ועיין בספר פרשת דרכים מהבעל משנה למלך בדרך האתרים דרוש ראשון, ולהכי קיים גם כשנתגיירו, ולהסוברים דדווקא בלא נתגיירו קיים [לפי הגר"א ז"ל] הרי בודאי מובן שפיר לפי זה שיטתם.
והטורי אבן שם בר"ה מתרץ קושיתו, דכאן גבי מצות פו"ר שאני דשבת בעינן והאיכא ואע"ג דגבי היו לו בנים ומתו פליג ר' יוחנן ביבמות (ד' ס"ב ע"א) ארב הונא [ואומר לשבת יצרה בעינן והא ליכא] מ"מ בהיו לו בנים בגיותו והן קיימים מודה ר"י דאיכא שבת מעליא עיי"ש, ועל תירוץ זה ליכא כבר לקושיא דהא גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כמובן, דלא דמי להיו לו בנים ומתו מכיון דבכאן גם אחרי שנתגיירו הא איכא שבת מעליא דהא דמציאות הם חיים. ובאמת דבריו אלו של הטורי אבן מדויקים בדברי הגמ' בבכורות (ד' מ"ז ע"א) דאיתא בלשון ר' יוחנן אמר קיים לא תוהו בראה לשבת יצרה, והיינו דלכן קיים משום דעיקר המטרה של המצוה הוא מפני שלא לתוהו בראה לשבת יצרה, והא הרי איכא שבת מעליא, וכן מדויק זאת במה שאיתא שם להלן אבל בהא אימא מודה ליה לר' יוחנן דלא תוהו בראה לשבת יצרה והא עבד ליה שבת, והיינו כדברי הטורי אבן משום דהא איכא שבת מעליא, ולא דמי לעבד דבעבד כיון דאין לו חייס הו"ל כלא היו לו בנים מעיקרא.
ובדין גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כותב בחידושי חתם סופר על מס' ע"ז (ד' ס"ד ע"א) שיגע הרבה ולא מצא מנא להו לרבנן הא דכקטן שנולד ומותר באחותו ובתו ואמו והלא פ' גזל הגר אפשר דקאי אשתוקי ואסופי ישראל או עבד משוחרר דמעיקרא חמור והשתא אדם עיי"ש, ועיין בספר משך חכמה על התורה מהגאון בעל אור שמח פרשת ואתחנן, שכותב על דברי החתם סופר שלדעתו פשוט שיצא להם מהא שכתוב שובו לכם לאלהיכם ומסתמא היו להם ליוצאי מצרים נשים הרבה שהיו מאותן שאין בני נח מוזהרין עליהן, ועמרם יוכיח שגדול הדור היה ונשא דודתו, וכן אמרו ביומא פיוה"כ בהנך דאסירי לא פריצי בהו, ועיין רש"י שבכו על הנוספות, ואם לא היו רגילין לא היו בוכין, ואיך אמר רחמנא אחר מתן תורה שובו לכם לאהלכיכם ואין אהלו אלא אשתו הלא אלו שנשאו קרובותיהם צריכים לפרוש מהם, וע"כ דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי וכו' עכ"ד, עיי"ש ועיין גם בלבוש ביו"ד סי' רס"ט סי' א' עיי"ש.
ערוך השולחן אבן העזר א, יט-כ
"יט – היו לו בנים בהיותו כותי ונתגייר – הרי זה קיים פריה ורביה. ואף על גב דכקטן שנולד דמי, מכל מקום כיון דגם הם בני פריה ורביה נינהו (גמרא) אף על פי שלא נצטוו, מכל מקום הרי בכלליותם יש עליהם כמו חובה ליישב העולם, שזהו רצון ה' בברכתו לאדם ולנח כמו שכתבתי בסעיף ה. ועיקר הפריה ורביה הוא משום "לשבת יצרה", וכיון שעשה "שבת" בעולם – שוב לא נתחייב במצוה זו.
וזה שכתבנו שקיים פריה ורביה, אין הכוונה שקיים מצות עשה זו אלא כלומר: שקיים פריה ורביה שעתה אינה מוטלת עליו מצות פריה ורביה. אבל אם היו לו בנים בהיותו עבד ונשתחרר, אפילו נשתחררו הוא והם – לא קיים מצות פריה ורביה, משום דבעבד אין הבנים מתייחסין אחריו. מה שאין כן בכותי – בניו מתייחסים אחריו.
כ – וכתבו הרמב"ם והטור דמיירי כשנתגיירו האב והבנים. וכתבו המפרשים דאם לא כן וודאי דהם אינם עולים לו לקיים מצות פריה ורביה (הה"מ ובית יוסף). ויש אומרים דגם בנתגייר לבדו קיים פריה ורביה (בית שמואל בשם מהרי"ל), וכן משמע מכמה גדולי ראשונים.
ובאמת כיון דהוי כקטן שנולד, מה מועיל לדברי הרמב"ם והטור אף אם הבנים נתגיירו? אלא ודאי דיצא ידי פריה ורביה גם מקודם, ואם כן בכל ענין יצא. ועוד: דבש"ס (בכורות מז ב) מבואר להדיא דאדרבא כשנתגיירו אין להם יחס זה לזה (הגר"א).
ונראה לי דאין כאן מחלוקת, וגם הרמב"ם והטור מודים דגם בנתגייר לבדו אינו מצווה עוד על פריה ורביה, כיון דמעיקרא בני פריה ורביה נינהו אף שלא נצטוו, וכמו שכתבתי. אלא שמכל מקום הרי לא קיים המצות עשה כמו שבארנו, דבודאי בסיני כשנצטוו ישראל על מצוה זו פשיטא שהיתה המצוה שיולידו אותם הנכנסים תחת כנפי השכינה. אבל אם גם הבנים נתגיירו פסקו דקיים מצות עשה זו. והטעם: אף שאין מתייחסין עתה אחריו, מכל מקום מקודם הרי התייחסו אחריו, ובכלליותם בני פריה ורביה נינהו ועסק בישובו של עולם, ועתה נכנסו תחת כנפי השכינה – הרי ממש קיים המצוה. אבל בלא זה נהי דאינו מצווה עתה, מכל מקום גם המצוה לא קיים (ואתי שפיר כל מה שהקשו)".
מנחת חינוך מצוה א, אות ב
ואם נכרי היו לו בנים בגיותו ונתגייר הוא והם, קיים מצות פריה ורביה, אף על גב דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כיון דבנכריותו זרעו מיוחס אחריו, קיים, עיין גמרא ושולחן ערוך. ודעת כמה פוסקים משמע דאפילו לא נתגיירו הבנים קיים פריה ורביה, אך בר"מ וטור פסקו דווקא אם נתגיירו הבנים גם כן. ונראה דווקא אם היו לו בנים בגיותו מן הנכריות, כיון דזרעו מיוחס אחריו קיים בגירותו גם כן; אבל אם היו לו בנים מישראלית, כיון דאין הבנים הולכין אחריו, דקיימא לן נכרי ועבד הבא על בת ישראל הוולד ישראל לכל דבר, אם כן בוודאי לא היה הזרע מתייחס אחריו כלל, ואף שנתגייר לא קיים המצוה, רק אם היו מנכרית, דבאומות הולכין אחר הזכר ואז מתייחס אחריו, אם כן קיים בגירותו. כן נראה לעניות דעתי פשוט.
והנה לפי מה דקיימא לן (שולחן ערוך אבן העזר סו): היו לו בנים ומתו לא קיים המצוה, נראה בעליל דמצוה זו אינה כשאר מצוות, לולב ומצה ודומיהם, דאין להם משך זמן, רק תיכף שעשה המצוה יצא. אבל כאן אינו כן, דהביאה לא הוי גוף המצוה, רק הכשר מצוה, ועיקר המצוה היא לידת הבנים, ובכל רגע חל עליו החיוב, ואם מתו לא קיים מכאן ולהבא, וזה פשוט. ובזה מיושב על נכון מה שהקשה בספר טורי אבן להגאון שאגת אריה בראש השנה כח עמוד א בהא דמבואר שם: כפאו ואכל מצה יצא, דכפאו מאן, אילימא כפאו שד, והתניא וכו' כשהוא שוטה הרי הוא כשוטה לכל דבריו וכו', ומבואר שם דעל כן לא יצא ידי חובה באכילת מצה כשהוא שוטה כיון דאז פטור מן המצוות, ואינו נפטר בזמן החיוב במה שעשה בזמן הפטור. והקשה על זה בספר טורי אבן, היאך מבואר כאן: היו לו בנים בגיותו ונתגייר קיים המצוה? הא בגיותו פטור מפריה ורביה, דבני נח אינם מצווים, והיאך נפטר עתה בזמן החיוב לאחר שנתגייר? יעוין שם שהאריך בזה. ולפי מה שכתבנו לא קשה מידי, דבשלמא מצה ולולב, דיצא המצוה כשאכל מצה או נטל לולב, על כן שפיר אי נטל או אכל בעת שהיה פטור, אינו פוטרו לזמן החיוב. אבל הכא, דהמצוה היא בכל רגע, והמצוה שיהיו לו בנים, אם כן בגירותו, בעת שחל עליו החיוב, מקיים מצות פריה ורביה, דהרי יש לו בנים, ואין אנו צריכין לבוא מחמת קיום המצוה דמתחילה, דאף אם קיים המצוה מתחילה לא מהני בהיו לו בנים ומתו, רק עיקר המצוה שיהיו לו בנים ויתייחסו אחריו, והרי הוא מקיימה כעת, ורק ההכשר מצוה נעשה בפטור, דהיינו הבעילה, וזו המצוה העיקריית רק הויות הבנים. וכמו בעשה המצה בעודו גוי, אף על פי דבלא העשייה לא היה עושה ואוכל המצה, והאכילה באה לו על ידי העשייה והעשייה היתה בפטור, מכל מקום בוודאי יצא, כי המצוה היא בחיוב. והכא נמי הבנים, דהם עיקר המצוה, הם בשעת החיוב, ורק ההכשר מצוה דהיא הבעילה היה בפטור, אבל עיקר המצוה היה בזמן החיוב. והראיה, דאם מתו לא קיים המצוה, דאינו יוצא כעת במה שיצא כבר. ואין שום דמיון כלל לכפאו ואכל מצה, ועיין לקמן בדברינו במצות ספירת העומר (מצוה ש"ו).
…
נחזור לענייננו בגוי ונתגיירו בניו עמו, כיון דלא עשה בפטור רק ההכשר מצוה, ועיקר המצוה נעשית בעת החיוב, קיים מצות עשה. אך נראה דאם נתגייר ובניו קטנים כדין גר קטן, דמטבילין אותו על דעת בית דין, כל זמן שהבנים קטנים לא יבטל ממצות פריה ורביה, דלמא ימחו כשיגדלו ונעשו גוים למפרע, עיין ר"מ פרק י ממלכים הלכה ג מש"ס דכתובות י"א עמוד א, וזה פשוט. ובנתגיירה מעוברת, אינם יכולים למחות. והטבילה תהיה עם ידיעת בית דין, ואם אין יודעים שהיא מעוברת עיין דגול מרבבה שם ס"ו.
