מדוע גר שנתגייר הוא כקטן שנולד

א. נשמה חדשה

האלשיך בויקרא יט, לג מסביר שלמרות שע"ז מגונה מאוד אין להונות את הגר כי בהתגיירו יש בו נשמה חדשה:

"אך הנה אחרי דברו דופי על שואל אוב וידעוני שהם חקי עבודה זרה, הלא יאמר איש, אחר שכל כך היא מאוסה לפניו יתברך, לא יאשים את המגנה את הגר עליה באמור לו הפה אשר נשק לעבודה זרה ידבר תורה שנאמרה מפי הגבורה. על כן סמך ואמר וכי יגור אתך גר וכו' לא תונו, שהוא אונאת דברים כמאמרם ז"ל (בבא מציעא נח ב). ואמר אתך וכן אמר בארצכם, שמייחס הדבר אליהם. הלא הוא במה שידענו גר שנתגייר כקטן שנולד דמי (יבמות כב א), שהוא כי בהתגיירו מקנים בו מן השמים נפש חדשה מתחת כנפי השכינה. נמצא שהוא כנולד ממש, כי הנפש אשר לא טהורה היתה העבירוה ממנו. ובזה יאמר כי יגור אתך, שלהיותו אתך תחשיבהו לגר בערך היותך אתה, אזרח הוא בארצכם אך לא בארץ העליונה אשר שם שרשי כל הנפשות, כי שם אינו גר, כי כמוך כמוהו יש לכם נפש משם וכלכם שם שוים."

לבוש (יו"ד רסט, א) מסביר כאלשיך:

"אמרו חז"ל הדעת נותן שגר המתגייר ומקבל עליו עול התורה והמצוה ועול מלכות שמים, ודאי נתערה עליו רוח ממרום רוח חדש רוח קדישא נשמתא חדתא, ונעשה איש אחר וכאילו נוצר ונולד בו ביום דמי, וכל ימיו הראשונים הם כלא היו, דאיש אחר הוא, וכל קרוביו שהיו לו בגיותו אינם עוד קרוביו וכנכרים יחשבו לו, לפיכך כל העריות שאסרה לנו התורה משום שאר בשר אינם אסורים עליו, שאין לו שום קרובים ושאר בשר בעולם שהוא נוצר לבדו כאדם הראשון."

ב. זהר

זוהר כרך ג (במדבר) פרשת שלח לך דף קסז. – קסח:

"ובכל ליליא אתכלילן כלהו כחדא בגין דשעתא דזווגא איהו בפלגות ליליא בין בהאי עלמא, בין בההוא עלמא, זווגא דההוא עלמא אתדבקותא דנשמתא בנשמתא נהורא בנהורא זווגא דהאי עלמא גופא בגופא וכלא כמה דאתחזי זינא בתר זיניה זווגא בתר זווגא גופא בתר גופא זווגא דההוא עלמא נהורא בתר נהורא, היכלין דארבע אמהן אקרון היכלין דבנות בוטחות ולא זכינא בהו למחמי, זכאה חולקהון דצדיקייא גוברין ונוקבי דאזלי בארח מישר בהאי עלמא, וזכאן לכלהו ענוגין דההוא עלמא, אי רבי אי רבי אלמלא בר יוחאי אנת לא אתמסר לגלאה, זווגא דההוא עלמא אתעביד איבא יתיר מאיבא דאתעביד בהאי עלמא בזווגא דלהון בזווגא דההוא עלמא בתיאובתא דלהון כחדא כד מתדבקן נשמתין דא עם דא עבדי איבין ונפקי נהורין מנייהו ואתעבדי שרגין, ואינון נשמתין לגיורין דמתגיירין וכל הני עיילין להיכלא חדא, וכד מתגיירא גיורא חדא פרחא מההוא היכלא נשמתא ועאלת תחות גדפהא דשכינתא ונשקת לה בגין דאיהו איבא דצדיקייא ומשדרת לה לגו ההוא גיורא ושראת ביה, ומההוא זמנא אקרי גר צדק, והיינו רזא דכתיב (משלי יא) פרי צדיק עץ חיים מה אילנא דחיי אפיק נשמתין, אוף הכי צדיק איבא דיליה עביד נשמתין, רב מתיבתא אמר כתיב (בראשית יא) ותהי שרי עקרה אין לה ולד, ממאי דאמר ותהי שרי עקרה לית אנא יודע דלית לה ולד מאי אין לה ולד, אלא הכי אמר רב מתיבתא ולד לא הות מולדא, אבל נשמתין הות מולדא באתדבקותא דתיאובתא דאינון תרין זכאין הוו מולידי נשמתין לגיורי כל ההוא זמנא דהוו בחרן כמה דעבדין צדיקייא בגן עדן, כמה דכתיב (שם יב) ואת הנפש אשר עשו בחרן, נפש עשו ודאי "[1].

של"ה שער האותיות אות הקו"ף – קדושת הזווג, תב מביא את הזוהר:

"דעו בניי יצ"ו, כי מכל ביאה וביאה כשהיא בקדושה, יצא ממנו פעולה טובה. דאף שאין אשתו מתעברת, מכל מקום מעורר למעלה ומשפיע נשמה. .. וזהו ענין 'ותהי שרי עקרה אין לה ולד' (בראשית יא, ל), ומקשה הזהר (ח"ג דף קס"ח ע"א), 'אין לה ולד' הוא יתיר, לא לימא רק 'ותהי שרי עקרה'. ותירץ, כי בא להורות סוד הענין הזה, כי אברהם היה משמש מטתו עם שרה אף שהיתה עקרה, וחס ושלום שיהיה לבטלה, על זה אמר העקרות היה שלא היה לה ולד, 'לה' דייקא, לה לא היה אבל לאחרינא היה, כי מכל ביאה נשפע נשמה, ואלו הנשמות באו לולדות אחרים, וזהו ענין הגרים [של אברהם]. כי יש קושיא, מנין ומאין לגרים נשמה, בשלמא לזרע (ישראל) [אברהם] באים מצד זיווג אב ואם, אבל בגרים קשה, אלא אלו הנשמות שנשפעים מכח ביאת הצדיקים מתפשטות ובאות להם. וזהו ענין אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים (בראשית רבה פל"ט סי"ד), רצה לומר, מכח מחשבת קדושת אברהם בביאה נשפעים נשמות של זכרים, ומכח מחשבות קדושת שרה בביאה נשפעים נשמות של נקבות. ואז יובן '[ו]את הנפש אשר עשו בחרן' (בראשית יב, ה), עשיה ממש מכח ביאה, והרי הוא הדבר בעצמו שפירשו (במדרש ורש"י שם), אברהם מגייר את האנשים ושרה מגיירת הנשים, ואברהם ושרה עשו נפשם (עכת"ד הזהר)."

קובץ שיעורים קידושין קכז

עשרה מאמרות מאמר אם כל חי ח"ג, סי' ח

ג. הגמרא ביבמות כג, א

הגמרא ביבמות כג, א דנה איזה אחות ביולוגית לא נחשבת אחות מבחינת הייחוס (שיש לימוד אחד שהממעט אחות מסוג אחד מייחוס), ומגיעה למסקנה שמדובר באחות שנולדה מגויה. וכששואלים מדוע לא נגיד שמדובר באחות מנישואין שיש בהם כרת, הרי בגויה לאחר גיור תופסים קידושין, עונה הגמרא שלאחר גיור מדובר בגוף אחר:

"אמר קרא: בת אשת אביך, מי שיש לו אישות לאביך בה, פרט לאחותו משפחה ועובדת כוכבים. ומה ראית? מסתברא, חייבי כריתות הוה ליה לרבות, שכן תפסי בהן קדושין לעלמא. אדרבה, שפחה ועובדת כוכבים הוה ליה לרבות, דאי מגיירה, לדידיה נמי תפסי בה קדושין! לכי מגיירה גופא אחרינא היא".

מנחת נתן[2] אגדה עמ' ל הבין את הגמרא שמדובר בנשמה חדשה, שהרי באמת הגוף הוא אותו גוף:

"ולכאורה דכוונת הגמרא כהאלשיך שמקבלת נפש חדשה דהרי הגוף נשאר אותו הגוף גם אחר הגרות, אלא דכוונת הגמרא לנפש ובריאה אחרת".

אולם בקלות ניתן להסביר שמדובר בביטוי לומר שיש דינים שונים לגמרי בין גויה למתגיירת ולכן אין בהם שווי, כביכול גוף אחר. ואין כאן ראיה לדברי האלשיך.

ד. שהבדיל הדת ביניהם

המשנה בדמאי ו, י מביאה:

"גר ועובד כוכבים שירשו את אביהם עובד כוכבים יכול הוא לומר טול אתה עבודת כוכבים ואני מעות אתה יין ואני פירות ואם משבאו לרשות הגר אסור:"

הרמב"ם בפירוש המשנה מסביר שהקילו לגר לחלק את הירושה בכך שהגוי יקח את הע"ז והגר את מעות, מפני שלא מדובר בירושה דאורייתא, כי בין הגר לאביו אין קורבה מפני שהדת הבדילה ביניהם:

"[י] יינו של גוי הוא יין נסך, ויתבאר לך בכמה מקומות במשנה שיין נסך ועבודה זרה אסורים בהנאה. והתרנו לגר שיאמר לגוי טול אתה עבודה זרה ואני מעות ולא התרנו בכגון זה במה שקדם בחבר ועם הארץ, מפני שחבר ועם הארץ יורשין את אביהן מן התורה, וגר אינו יורש את אביו מן התורה, לפי שאין ביניהם שום קרבה מפני שהבדיל הדת ביניהם, אבל יורשו בתקנת חכמים שלא ירתע ויחזור לגיותו כדי שיירש את אביו, לפיכך מותר לו להחליף כל זמן שלא הגיע הדבר לידו. אבל אם הגיע אותו הדבר האסור לרשות הגר אסור לו להחליף בו, לפי שכבר קנה אותו דבר שהוא אסור בהנאה קנין גמור וחייב לאבדו."

ה. אין שייכות לכותיות בקדושה הישראלית

בגליוני הש"ס (קידושין יז, ב) לרב יוסף ענגיל[3], מסביר שטעם גר כקטן הוא משום שאין שייכות לגויות בקדושה הישראלית. אם כן כשהגר מתגייר הוא נהיה ישראל ולא יכול להיות לו קשר יותר לגויות:

" לולי פירש"י ותוס' היה נלענ"ד הטעם דהחזרה הוא בזיון בקדושה הישראלית דטעמא דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי לפי שאין שייכות לכותיות בקדושה הישראלית וכדכתיב ואבדיל אתכם מן העמים וע"כ זה המחזיר לבניו שהם בנים רק מפאת שהולידם בהיותו עכו"ם א"כ מראה בזה שיש עדיין גם עתה בו ובניו מציאות הכותיות הקדום שמחמתו חושבם גם עתה לבנים ומחזיר להם חוב אביו וזהו בזיון בקדושה הישראלית מה שמורה שיתכן היות כותיות בישראל ולכן אין רוח חכמים נוחה הימנו וע"כ היכא דלידתו בקדושה דיתכן היותו חושבם לבנים מפאת הלידה דהיתה באמת כבר בקדושה ואין נראה היותו מחשיב הכותיות הקדום להווה עדיין אחר הגירות וע"כ שפיר רוח חכמים נוחה הימנו כנלענ"ד."

ו. לגוים אין קהל, ולכן הגר נעשה חלק מהכלל של ישראל ומתבטל אליו

בחוסן יוסף אות יב מביא הרב ענגיל שמפני שלגויים אין קהל כאשר גוי מתגייר הוא נכנס לתוך הכלל של ישראל, ובכך מקבל "גוף חדש"[4]. הוא מביא זאת כאשר בא לענות על קושית המהר"ל מדוע נאסרו עריות לדור המדבר הרי הם גרים:

"בדבר קושית מהר"ל מפראג ז"ל. אהך דבוכה למשפחותיו, על עסקי משפחות שנאסרו להם עריות, והקשה הא במתן תורה נתגיירו כולם וגר שנתגייר כקטן שנולד דמי ולא היה להם קרובות כלל. י"ל דהא דגר שנתגייר כקטן שנולד הוא, לפי שנעשה חלק מכלל, דעכו"ם אין להם קהל, כמבואר בש"ס נזיר[5], וכל אחד הוא בפני עצמו, מה שאין כן כשנעשה ישראל והם צבור, מתכלל ונעשה חלק מכלל, לכן זהו גוף חדש. .."

ובכך הוא עונה על הקושיא של המהר"ל, שבמתן תורה לא היה כלל בישראל ולכן לא איבדו את קשרי המשפחה; לעומת גר המתגייר אחר כך שכבר יש כלל:

"ולפי זה בגירות דמתן תורה, דמתחלה לא היו כלל, רק כולם בני נח, אם כן עצם הגירות אז לא היה שיוכללו בכלל ישראל, שהרי לא היה כלל – כלל – והיה רק גירות לבד שנעשה כל אחד מבן נח – ישראל, ולכן אינו שינוי הגוף כלל, ואי דאחר כך כשנעשו ישראלים והיו כלל שוב נתכללו ונעשו כל אחד חלק מכלל, אי אפשר לומר דזהו גוף חדש והראשון נתבטל, דזה אינה דאם הראשונים נתבטלו, ממה נעשה כלל. ועל כרחך בהכלל עדיין אותו דבר עצמו שהיה בראשונה, ולכן עדיין אינם גוף חדש, בהיות כל אחד חלק מכלל הוא מה שהיה מכבר. ואולם עתה דיש כבר כלל ישראל לכן גר המתגייר חוץ מהם, ועלל בם, שפיר הוא התבטלות הישן והתהוות גוף חדש שנכלל בכלל שהוא חוץ ממנו, ודו"ק היטב".

מראה מגמרא בפסחים פו, ב[6] ששני כללים המתחברים לא יוצרים כלל חדש (ולכן אם לגוים היה קהל גר לא היה כקטן שנולד). ומסיק שאין בריאה חדשה של גר אלא הוא מתבטל לכלל הישראל הקיים (שבריאת הכלל הישראלי הוא הבריאה המיוחדת שכבר במעשה בראשית היתה מתוכננת):

ואחר זמן נתעוררתי מש"ס פסחים פו ע"ב דב' כלליים שנתחברו ונעשה כל אחד חלק, לא חשיב דבר חדש ע"ש דב' חבורות ונסתלקה מחיצה ביניהן דלא חשיב חבורה חדשה, עש"ה. ויותר נראה דזה כל ענין הגירות, דאין כל חדש תחת השמש, ואין בריאה חדשה, ורק ישראלית דמתן תורה היה מכלל הבריאה ה' דהששי דתנאי התנה אם ישראל מקבלים את התורה מוטב ואם לאו מחזיר לתהו ובהו, מה שאין כן גירות דעכשיו אין נברא ישראליות, וענינו רק שמתבטל לכלל ישראל, ומקבל מה הישראליות, ואם כן זה כל ענינו מה שמתבטל לכלל ונעשה חלק מהכלל, וזהו בספרי עה"כ מורשה קהלת  יעקב אלו הגרים המתקהלים ביעקב, דזה כל ענין הגירות מה שמתקהל ביעקב, ולכן כך קראם הכתוב קהלת יעקב, ודו"ק."

ז. מפריד עצמו מהאומות ודבק בה'

כלי חמדה (ויגש ב) כאשר בא להסביר את המהר"ל שיש הבדל בין כפיה שלא אומרים קטן שנולד, מסביר שגר מפריד את עצמו מהאומות ומתדבק בה' ולכן הוא כקטן שנולד:

"ונעל"ד בכוונתו דל"ש בישראל בקבלת התורה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, כיון דרואים אנו דכפה הקב"ה עליהם הר כגיגית ואמר להם אם תקבלו את התורה מוטב ואם לאו שם תהא קבורתכם א"כ הראה הקב"ה דישראל אין חיותן כ"א עפ"י תורה הקדושה והם שורשם וחיותם בתורה אם כן לא שייך בזה גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, דאדרבה הרי עיקר נתינת התורה לישראל מפני שהם שייכים לה והיא שלהם מפאת שהם בני אברהם יצחק ויעקב, ודוקא בגר הבא להתגייר מאומר אחרת הרי הוא מפריד עצמו מאומות העולם שכל חיותם ושורשם על פי טבעי השמים ומדבק עצמו בהשי"ת הרי הוא כקטן שנולד. אמנם ישראל הוא להיפוך דבאמת הם נתייעדו מראש לקבלת התורה רק שהיו צריכין לצאת דרך כור הברזל במצרים, ועל מנת כן יצאו ממצרים לקבל על עצמן את התורה הקדושה ובזה נשלמה תכלית הבריאה שלהם, שהוכנו לזה מאז מפאת היותם בני אברהם יצחק ויעקב אשר נשבע ה' להם ליתן להם תורה הקדושה ולהנחיל להם ארץ ישראל ואם כן איך שייך בזה לומר דהוי כמו קטן שנולד, וזה ברור בכוונת רבינו ז"ל.

.. אמנם הדברים מחוסרין הבנה הא נראה פשוט דמשה רבינו לא היה בכלל ישראל שכפו אותם לקבלת התורה דהרי חז"ל דרשו בזה על ויתיצבו בתחתית ההר ומשה עלה אל האלקים ואם כן משה רבינו לא היה בכלל זה ואם כן הדרא לדוגתא קושית הגאון ז"ל, אלא ודאי דגם כן סבירא ליה בדעת המהר"ל ז"ל כמו שכתבתי ולכן אף דמשה רבינו לא היה אונס היינו משום דמשה רבינו לא היה צריך לזה והוא מעצמו נתעלה בהשגתו להשיג כל זאת שכל חיותו ע"י התורה הקדושה, ואם כן פשוט דלא גרע מכלל ישראל לומר עליו דהוי בכלל גר שנתגייר וכקטן שנולד דמיו, וזה ברור לפי דברי המהר"ל ז"ל"

וכעין זה כתב הרב ישראלי בחוות בנימין ב, סז שכל עניין הגירות הוא כניסה לעם ישראל (ולכן צירך בי"ד בקבלת המצוות, שבית הדין הוא נציג עם ישראל המקבל את הגר), ולכן לא יתכן שיש לו קשר לאומות העולם: "דלפי האמור, הרי זה מפורש בדברי רות שאמרה "עמך עמי", שתוכן הגירות הוא בעיקרו עזיבת העם שממנו בא וכניסתו לעם שיראל.  ומכיון שגירות פירושה כניסה לעם ישראל, לא רק קבלת תורתו (כי זה יתכן לעשות גם מבלי שיכנס לעם ישראל, ויהיה לו דין של גר תושב), הרי פשוט ומובן שבזה מתנתקים כל הקשרים המשפחתיים שקשורים עם הזהות הלאומית הקודמת, שאם הגר הוא בן עם ישראל, אינו יכול להיות בו בזמן גם שייך למשפחה שהיא חוליא אחת של העם שממנו בא".

הערות

[1] תרגום: ובכל לילה נכללים כולם כאחד, משום ששעת הזיווג היא בחצות הלילה, בין בעולם הזה ובין בעולם הבא. זיווג אותו עולם – התדבקות נשמה בנשמה, אור באור. זיווג העולם הזה – גוף בגוף. והכל כמו שראוי, מין אחר מינו, זיווג אחר זיווג, גוף אחר גוף, זיווג אותו עולם אור אחר אור. היכלי ארבע האמהות נקראים היכלות של בנות בוטחות (ישעיה לב), ולא זכינו בהם לראות. אשרי חלק הצדיקים, גזרים ונקבות שהולכים בדרך ישר בעולם הזה, וזכאים לכל העינוגים של אותו עולם.

אי רבי, אי רבי, אלמלא בר יוחאי אתה לא נמסר לגלות. זיווג אותו עולם נעשה פרי יותר מפרי שנעשה בעולם הזה. בזיווג שלהם, בזיווג אותו עולם, בערגה שלהם כאחד, כשהנשמות נדבקות זו בזו, עושות פרות, ויוצאים אורות מהם ונעשים נרות. והם הנשמות לגרים המתגירים, וכל אלה עולים להיכל אחד.

וכשמתגיר גר אחד, פורחת מאותו היכל נשמה, ונכנסת תחת כנפי השכינה, ונושקת אותה, משום שהיא פרי הצדיקים, ושולחת אותה לתוך אותו גר ושורה בו, ומאותו זמן נקרא גר צדק. וזהו סוד הכתוב (משלי יא) פרי צדיק עץ חיים. מה עץ החיים מוציא נשמות, גם צדיק פריו עושה נשמות.

ראש הישיבה אמר, כתוב (בראשית יא) ותהי שרי עקרה אין לה ולד. ממה שאמר ותהי שרי עקרה, איני יודע שאין לה ולד? מה זה אין לה ולד? אלא כך אמר ראש הישיבה, ולד לא היתה מולידה, אבל נשמות היתה מולידה בהתדבקות ערגה, שאותם שני צדיקים היו מולידים נשמות לגרים כל אותו זמן שהיו בחרון כמו שעשו צדיקים בגן עדן, כמו שכתוב (שם יב) ואת הנפש אשר עשו בחרון. נפש עשו בודאי.

[2] הרב נתן איינפרלד. קישור עליו https://www.bhol.co.il/news/1214110.

[3] הרב יוסף ענגיל (ה'תרי"ט, 1858 – א' בחשוון ה'תר"ף, 1920) היה מחבר ספרות תורנית-למדנית, ראש ישיבה ורבה של העיר קראקא שבפולין. (ויקיפדיה).

[4] ניתן לבין את דבריו כהסבר למה שהבאנו קודם "שאין שייכות לכותיות בקדושה הישראלית, שהקדושה של ישראל מתבטאת בכלל.

[5] נזיר סא, ב: יצא עובד כוכבים שאין לו טומאה. מנלן דלית להו טומאה? דאמר קרא: ואיש אשר יטמא ולא יתחטא ונכרתה הנפש ההיא מתוך הקהל, במי שיש לו קהל, יצא זה שאין לו קהל.

[6] שם מובא: "היו יושבין (שני חבורות שאוכלות פסח בבית אחד עם מחיצה המבדילה ביניהם) ונסתלקה מחיצה ביניהן, לדברי האומר האוכל אוכל בשני מקומות – אוכלין, לדברי האומר אין האוכל אוכל בשני מקומות – אין אוכלין." למרות שהמחלוקת, מוסכם על שני הצדדים שהם לא הופכים לחבורה אחת, אלא נשארים שני חבורות.