האם יש איסור לגר בעריות שהגויים רואים בהן פגם מוסרי?
תקציר: נחלקו הראשונים האם יש לאסור על המתגייר גם דברים שנאסרו ב'נימוסיהם'. יש מקום לומר שכאשר האיסור אצל הגויים הוא 'מוסרי' ולא 'חוקי', כולם יסכימו להחמיר.
היתר קרובות מן האב למתגיירים
מוסכם להלכה שקרובות הגר מן האב מותרות לו:
כן כתב הרמב"ם הלכות איסורי ביאה פרק יד הלכה יג:
"גר אסור בשאר האם אחר שנתגייר מדברי סופרים, ומותר בשאר האב אף על פי שיודע בודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים, שדבר ברור שאביו של זה הוא אביו של זה, אף על פי כן לא גזרו על שאר אביו. לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ואשת אביו ואשת בנו, אף על פי שנשאת לאחיו או לאביו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו. וכן אחות אמו מאביה ואחותו מאביו, ובתו שנתגיירה – מותרת לו".
לשונו של הרמב"ם הועתקה בשולחן ערוך יורה דעה הלכות גרים סימן רסט סעיף ג
"עובד כוכבים אסור בשאר האם אחר שנתגייר, מדברי סופרים, ומותר בשאר האב אף על פי שיודע בודאי שזה שארו מאביו, כגון תאומים, שדבר ברור הוא שאביו של זה הוא אביו של זה, אף על פי כן לא גזרו על שאר אביו. לפיכך נושא הגר אשת אחיו מאביו ואשת אחי אביו ואשת אביו ואשת בנו, אף על פי שנשאת לאחיו או לאחי אביו או לבנו אחר שנתגיירו. וכן אחות אמו מאביה ואחותו מאביו ובתו שנתגיירו – מותרות לו. (ויש אוסרים באשת אביו) (טור בה"ג)".
אמנם אחד הנימוקים לכך שקרובות האב אינן אסורות הוא משום שנשות הגויים מזנות, ולכן תחושת הקשר המשפחתי בין קרובים מן האב היה רופפת יותר.
ויש לשאול: האם ייתכן לומר שדין זה היה נכון רק בעבר, במקומות שבהם הגויים לא ראו נישואים מקרב קרובים מן האב כדבר לא מוסרי, אולם כיום, שמעשה זה נתפס כבלתי מוסרי גם אצל הגויים, אסור יהיה לגר לשאת את נשות קרוביו מאביו.[1]
מקורות המראים שהגויים עצמם לא התייחסו ברצינות לייחוס אחר האב:
בראשית רבה יח, ה:
"'על כן יעזב איש', תניא: גר שנתגייר והיה נשוי לאחותו, בין מן האב בין מן האם – יוציא, דברי רבי מאיר. וחכמים אומרים: מן האם יוציא, מן האב יקיים, שאין אב לעובד כוכבים. אתיבון ליה: והא כתיב (בראשית כ): 'וגם אמנה אחותי בת אבי היא וגו"! אמר להן: בשיטתן השיבן".
מדרש זה מופיע גם בילקוט שמעוני בראשית כה.
רש"י (על המדרש. יש מזהים אותו עם ראשון אחר מתקופת רש"י):
"בשטתן השיבן. וכסבורין הן שאחותו ממש היתה, אפילו מאב. אלא לפי שידע הוא מנהגן, שאין חוששין לצד אב, אמר כן שלא ישלחוה ממנו".
ביאר מתנות כהונה (על המדרש):
"לפי דבריהם, שהם אין חוששין לזרע האב, לכך אמר כן, כדי שלא יקחוה ממנו. ולפי האמת לא היתה אפילו בת אביו, אלא בת הרן, ובני בנים הרי הן כבנים".
בנוסף הוא מביא בפרשת וירא (כ, יא):
"פירש רש"י, והערוך ערך 'אח' (לא מצאתי בערוך בינתיים), שבני נח לא היו נוהגים איסור בשאר האב, רק בשאר האם".
במסכת יבמות צז, ב, מובא שמוסכם על הכל שגרים ועבדים משוחררים שהם אחים מן האב בלבד, רשאים לשאת זה את אשתו של זה. וישנן שתי גרסאות האם רב אחא בר יעקב ורב ששת מסכימים שכאשר הם אחים מן האם בלבד הדבר אסור מדברי חכמים, ונחלקו האם כשהם אחים גם מאב וגם מאם מותרים או לא; או שמחלוקתם היא גם באחים מן האם בלבד, שלרב אחא בר יעקב הם מותרים משום ש'גר שנתגייר כקטן שנולד דמי':
"בני יודן אמתא אשתחרור, שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי. אמר ליה רבא: והא רב ששת אסר! אמר ליה: הוא אסר ואנא שרינא. מן האב ולא מן האם – כולי עלמא לא פליגי דשרי, מן האם ולא מן האב – כולי עלמא לא פליגי דאסיר, כי פליגי מן האב ומן האם: מאן דשרי – בתר אבא שדינן, דהא 'בני פלניא' קרו להו. ורב ששת? קרו להו נמי 'בני פלונית'. ואיכא דאמר: פליג רב אחא בר יעקב אפילו באחין מן האם, ומאי טעמא? גר שנתגייר – כקטן שנולד דמי".
רש"י שם מבאר שהסיבה לכך שרב אחא בר יעקב מתיר את הנישואין לאחים מן האב ומן האם, היא שסתם גויות מזנות תחת בעליהן, כך שהיהודים הרואים אותם עושים כן, מניחים שהדבר נובע מכך שהם לא באמת אחים, ולכן הרואים לא יבואו להתיר זאת לעצמם:
"בתר אביו שדינן ליה, דהא 'בני פלניא' קרו להו – הלכך לא מסקי אינשי אדעתייהו שהן אחין מן האם, ומידע ידעי דהאי דשרינן להו – משום דאין אחוה מן האב לגר, דסתם עובדת כוכבים זונה היא, ומאיש אחר הוא"[2].
ולכן באחים מן האם בלבד גזרו חכמים, כי הרואים יודעים שהם אחים, שהרי יש להם אמא משותפת.
הערוך לנר (שם) מסביר מדוע רש"י בחר להסביר שאין אב לנוכרי מחמת שאשתו מן הסתם מזנה, ולא הביא את הנימוק של 'זרמת סוסים זרמתם'. וביאר שאמנם הטעם האמיתי הוא משום 'זרמת סוסים זרמתם', אך כאן מדובר על חשש שהרואים יסברו שמותר לאח לשאת את אשת אחיו, ובזה הדבר תלוי במה שהרואים סוברים. וכיוון שהרואים לא מכירים דרשה זו של 'זרמת סוסים', אלמלא הסברה שסתם נוכרית מזנה והם לא באמת אחים מן האב, היה עלינו לאסור מפני הרואים:
"בד"ה: 'בתר אביו'. זונה היא – הא דלא כתב הטעם משום ד'זרמת סוסים זרמתם', כמו שכתב במתני', וכדאמר גם רבא לקמן דזה הטעם דאין אב לעכו"ם, ולא משום דזונה היא, כדמוכח מהך דתאומים; יש לומר דרש"י במתניתן – וכן רבא לקמן – איירי לפי האמת, אבל הכא, דאיירי מטעות העולם שיבואו להתיר שאֵר אֵם בישראל, והיינו על כרחך משום דלא אסקי' אדעתייהו הך דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, ואם כן מהיכי תיתי ידעו הך דרשא ד'זרמת סוסים זרמתם'? ולכן כתב רש"י הטעם דבזה שפיר יטעו ויסברו דאין אב לעכו"ם, משום דזונה היא".
הנימוקי יוסף (יבמות לא, ב) מביא את שני הנימוקים:
"לא פליגי דשרי. דלאו אחים נינהו, אי משום דרחמנא אפקריה לזרעיה, אי משום דסתם עובדת כוכבים זונה היא, ומאיש אחר הוא".
תוספות ישנים (יבמות מב, א) הביאו את הנימוק של 'סתם נוכרית מזנה' כהסבר לכך שאין לאחים מן האב קרבה משפחתית לעניין ייבום:
" ויפטור את יבמתו לשוק. אבל בגר וגיורת לתנהו לכלהו טעמי דהכא, אלא משום דשמא ייבם אשת אחיו מאמו. לפי שזה יחשוב כי הוא נזרע בקדושה, וא"כ ייבם אשת אחיו הנזרע בודאי בקדושה, כי הוא יחשוב כי הוא אחיו מן האב ביהדות והוא נזרע בקדושה; ושמא הוא אינו אלא אחיו מאמו, כי שמא נזרע שלא בקדושה וסתם עובדת כוכבים זונה היא, ואין לו קורבה דאבות אף אם הגר נתגייר עם אשתו".
בגמרא בסנהדרין פב, א, מובא שלדעת רבין גזרו על ביאת הנוכרית משום 'זונה' ולא משום 'אשת איש', כי 'לית להו' אישות:
"כי אתא רב דימי אמר: בית דינו של חשמונאי גזרו: הבא על הנכרית חייב עליה משום נדה, שפחה, גויה, אשת איש. כי אתא רבין אמר: משום נשג"ז – נדה, שפחה, גויה, זונה. אבל משום אישות – לית להו. ואידך: נשייהו ודאי לא מיפקרי.".
ביאר רש"י שכוונת הגמ' שאין אישות לנוכרים כי אין לנשים נאמנות לבעליהן:
"אבל אישות אין להם – שסתם גויה מופקרת ואינה מיוחדת לבעלה, ולא דמיא לאשת איש".
(ואף שגם היום נשות הגויים מזנות, מכל מקום אומות העולם זהירים יותר שלא לעבר את נשות רעיהם) [3]
'עריות אסורות משום נימוסיהם'
לכאו' הדבר תלוי בשתי דעות המובאות בריטב"א ביחס לאסור נשים האסורות לגויים משום נמוסיהם.
ריטב"א (יבמות צז, ב) בשם הרא"ה והרמב"ן
אין איסור לגר שהיה נוצרי לשאת קרובות שלפי חוקי הנוצרים נחשבות ל'עריות', והוסיף 'וכן הדעת נוטה'.
"וזה הכלל יהיה בידך, כי איסור קורבה בגרים הוא מפני אחד משלשה דרכים: האחד מדאורייתא, כשלידתן בקדושה, דאית להו שאר האם מיהת. ואין צריך לומר כשהורתן בקדושה, שיש להם שאר האב. והשני דרכים מדרבנן: באחת מטעם שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה', כדאיתא בפרק כיצד (כ"ב א') ולקמן ובדוכתי אחריני, וזה נאמר בכל איסורי ערוה שהיה להם בעודם גוים ממה שאסר הכתוב לבני נח, כמפורש בסנהדרין בפרק ד' מיתות, דאילו במה שלא נאסר להם מן התורה אלא שהוא מחוקותיהם, אינו חשיב אפילו 'קדושה קלה', ואין חוששין לו כלל. וכן קבלתי מאת רבי(?) בשם רבו – רבינו הגדול ז"ל, וכן הדעת נוטה. ונפקא מינה לנוצרי שנתגייר. והדרך השלישית, כי לפעמים אנו אוסרים אותו אפילו במה שהיה מותר להם בגיותן מן התורה, כשהוא אסור אלינו או לגר גמור, כדי שלא יבא לטעות ולמסרך ולהתחלף הם או אחרים, וכדאמרינן הכא בסוגיין ולקמן".
ודבריו הובאו בשמו בנימוק"י (יבמות לא, ב):
"והשני דרכים מדרבנן: אחת מטעם [לעיל דף כב א] שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה', וזה נאמר בכל איסורי ערוה שיש להם בעודם עובדי כוכבים ממה שאסר הכתוב לבני נח, כדמפורש בסנהדרין פרק ד' מיתות ב"ד (דף נז ב). דאילו במה שלא נאסר להם מן התורה, אלא שהוא מחוקותיהם – אינו חשוב אפי' 'קדושה קלה', ואין חוששין לו כלל. ונפקא מינה לעובד כוכבים שנתגייר. הריטב"א ז"ל בשם רבותיו ז"ל".
גם הקרבן נתנאל (יבמות פרק יא סימן ב, ד) הביא את דברי הנימוק"י הנ"ל:
"ואשת אביו לר"א, ואחות אביו לר"ע – שריין, דלאו משום 'שמא יאמרו' איכא. אף שנאסר להם משום חוקותיהן, מ"מ אינו חשיב אפי' קדושה קלה, ואין חוששין כלל במה שלא נאסר להן מן התורה. נ"י בשם ריטב"א".
גם הב"ח (יו"ד רסט) הביא את דברי הנימוק"י, ודייק שלכך גם כוונת התוס' שכתבו שלא נאסרה אשת האח מן האב למתגייר, כיוון שאינה אסורה לו מן התורה:
שני אחים שנתגיירו וכו'. ריש פרק 'נושאין': בני יודן אמתא אשתחרור, שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי, ורב ששת אוסר. וקאמרינן: מן האב ולא מן האם כולי עלמא לא פליגי דשרי, ומשמע בתוספות פ"ב דיבמות (דף כ"ב א) בד"ה 'ערוה לכל', דהיינו טעמא דכיון דלא היו אסורין להן בגיותן מן התורה, ליכא למיחש שמא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'.[4] וכתב נ"י (לא ב ד"ה 'גמ"), דהריטב"א (צז, ב, ד"ה 'שרא') כתב על שם רבותיו, דמה שלא נאסר להם מן התורה אלא שהוא מחוקותיהם – אינו חשוב אפילו 'קדושה קלה', ואין חוששין לו כלל. עכ"ל".
וכן ביאר בדברות משה סנהדרין נח א:
מוכח מדברי התוס' דמה שגזרו לאסור עריות בגרים משום שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה', אינו מצד שהיה אסור להם בדיני האומות והבליהם, ודברים אשר בדו מלבם, כמפורש בנ"י יבמות ל"א ע"ב בדפי הרי"ף בשם הריטב"א ורבותיו, שהוא רק במה שאסר הכתוב לבני נח, דאילו במה שלא נאסר להם מן התורה אלא שהוא מחוקותיהם, אינו חשוב אפילו קדושה קלה ואין חוששין לו כלל, והובא בד"מ יו"ד סימן רס"ט ובב"ח שם, ולית מאן דפליג בזה".
הסתירה בדברי הריטב"א והצעה ליישובה
בגמרא ביבמות כב, א, מובא: "אמר ליה רבא לרב נחמן: חזי מר האי מרבנן דאתא ממערבא ואמר, בעו במערבא: גזרו שניות בגרים, או לא גזרו שניות בגרים? אמר ליה: השתא ומה ערוה גופה, אי לאו שלא יאמרו: 'באין מקדושה חמורה לקדושה קלה' – לא גזרו בהו רבנן, שניות מיבעיא?".
הריטב"א (יבמות כב, א)
מפרש ש'שניות' כאן הכוונה קרובות רחוקות מאוד, שאפילו הגויים לא מקפידים עליהן, ולכן אין טעם לגזור עליהן, משום שאין חשש שיאמרו: באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה':
"שניות מיבעי ליה. יש לפרש – 'שניות שהן רחוקות, ולדידהו נמי שרו בגיותן, מיבעיא?!', הא איכא דבגיותן אסרי נמי שניות, כגון הנוצרים הללו, אסרינן להו עלייהו כדי שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'. ויש לפרש – 'שניות שהן רחוקות מאד, ואין איסורן אלינו אלא משום קדושה והרחקה, מיבעיא דלא אסרינן עלייהו, ואפילו אסירי בגיותן?!', דאי בשניות אסירי מהאי טעמא שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה', ראוי היה לאסור עריות ממש עליהם בלאו האי טעמא. והפירוש הראשון נראה נכון יותר. וכיון שלא גזרו שניות אפילו על הגרים עצמם, כל שכן שלא גזרו בהם עלינו, ונושא אדם אשה גיורת ואם אמה או בת בתה ושאר כל השניות, וכדכתב הרמב"ם ז"ל".
לכאו' יוצא ששאלה זו, האם הגר רשאי לשאת נשים שבעודו בן דת אחרת הן היו אסורות עליו, נתונה במחלוקת ראשונים בין הריטב"א ביבמות כב, לבין דעת רבותיו ודעתו כפי שהיא בדף צז. אמנם יש מקום לטעון שדווקא ביחס לאיסורי גויים האסורים משום 'חוקי דתם' אין לאסור כשהתגייר, כי אין בזה כל קדושה, אך כאשר האיסור נובע מחמת המוסר הפשוט, הדבר מחייב את הגר גם לאחר שהתגייר.
מקורות כלליים לכך שעל ישראל להיזהר מלעשות דבר שנתפס בעיני הגויים כבלתי מוסרי
ספר חסידים (מרגליות) סימן תתכט
יש לישראל להיזהר שלא לנהוג היתר במה שהגויים נוהגים איסור, כגון אכילת בשר בהמה שנרבעה לאדם, משום חילול השם:
"אם יש דבר שהנכרים נוהגים בו איסור וליהודים אינו אסור – אסור לו ליהודי שיאכל, פן יתחלל שם שמים על ידו. כגון נכרי שראה שנכרי חברו רבע בהמה, ואמר לנכרים שלא לאכול אותה, ונמכרה ליהודי – לא יאכלנה ישראל".
כיוצא בזה כתב המגן אברהם:
מג"א סימן רמד ס"ק ח, כב,
כתב שאין להתיר בניין בית כנסת בשבת על ידי גויים, משום שהגויים עצמם נוהגים שלא להתיר בניה ביום אידם, ויש בזה משום חילול השם:
"וא"כ היה נראה להתיר לבנות בית הכנסת בשבת בקבלנות. ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתירו, כי בזמן הזה אין העכו"ם מניחין לשום אדם לעשות מלאכת פרהסיא ביום חגם, ואם נניח אנחנו לעשות – איכא חילול השם". [הערה: אפשר להביא גם מדברי הפוסקים שאין לעשות ציורים בבתי הכנסת שבערי המוסלמים, כי המוסלמים נוהגים בזה איסור ואם יראו שישראל עושים כן, יהיה בזה חילול השם ]
שו"ת חתם סופר (חלק ו, ליקוטים סימן מג)
הביא את דברי המג"א הנ"ל, והרחיב לבאר דבריו:
"הנה לא נעלם מעין כל חי מה שכתב מג"א, דאפי' נימא ברבים ליכא חשדא, מ"מ משום חלול השם שהגוי אינם מניחים לבנות בפרהסיא ביום אידם, ואנחנו נבנה בית הכנסת הקדושה ביום שבת קודש, ויהי' חילול השם בדבר. ונראה דמג"א הוצרך לזה במלאכה אשר החל וכלה בשבת, ולא יגיע הפועל ליום איד שלו. ומ"מ סובר מג"א שיש בזה חילול השם כיון שהם אינם מניחים לבנות בפרהסיא ביום אידם. אבל בנידון שלפנינו, שיגיעו ימי חגם ביום ג' דחול המועד, והפועל יניח ביום אידו ולא יעבוד עוד, ובימים קדושים שלנו פעל ועשה, היש חילול השם גדול מזה?! אוי לאותה בושה ולאותה כלימה, הגוי ישבות ביומו ויעבוד ביום שבת קודש שלנו?! הלא נבוש ונכלם?! לא תהיה תורה שלימה שלנו וכו'! והנה כל ענין בנין בית הכנסת אינינו אלא כדי לקבץ ולקדש ה' יתברך בעשרה, היוצא מפסוק: 'ונקדשתי בתוך בני ישראל'. והנה רש"י דקרא 'ולא תחללו את שם קדשי, ונקדשתי בתוך בני ישראל'. ואיך בבית שנתחלל שם קדשו בבנינו, איך יתקדש שמו שמה בתוך בני ישראל?! על כן אין ספק אצלי שלא נכנסו מעלתם לשאול אלא אחר שכבר נתברר אצל מעלתם שהגוי לא ישבותו ביום אידם ויעשו מלאכתם הנ"ל, וליכא משום חילול השם, שאז היה אפשר לסמוך על מה שכתב מג"א ברבים ליכא חשדא".
שו"ת שואל ומשיב מהדורה רביעאה חלק ג סימן י
הביא מדברי הספרי שפירש שכיוון שישראל עם קדוש, עליהם להימנע מלנהוג ליד הגויים בדברים שהגויים נוהגים בהם איסור:
"והנה בשנת תרי"ג כ' אדר שני, מצאתי דבר נפלא בספרי פרשת ראה ובילקוט שם, בהא דאמרו שם: 'לגר אשר בשעריך תתננה', ומביא פלוגתת ר"מ ור"י, דר"י אמר: דברים ככתבן. אח"כ אמר שם: דברים המותרין ואחרים נהגו בהם איסור – אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם. 'כי עם קדוש אתה לד' אלקיך' – קדש את עצמך. ובראשית ההשקפה תמהתי, דמה ענינו לדברים ככתבם? ועל כרחך דזה ענין בפני עצמו, ומקרא ד'כי עם קדוש אתה לד' אלוהיך' יליף דדברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור – אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם, דהיינו שהוא עם קדוש אינם רשאים לנהוג היתר בפניהם במה שהעכו"ם נהגו בהם איסור, והיינו: 'קדש את עצמך במותר לך', ו'אחרים' היינו עכו"ם.
שו"ת חלקת יעקב (אה"ע יד)
יסוד זה היה אחת מהקושיות שהקשה הרב ברייש על היתרו של ר"מ פיינשטיין לקחת תרומת זרע, שכן כיצד נתיר אנו דבר שהקתולים אוסרים:
"א) הנה בראותי זאת, עמדתי משתומם: האפשר זאת שפוסק מפורסם יתיר דבר משוקץ ומתועב כזה, שגם הקתולים והעומדים בראשם יצאו בתוקף עוז בגילוי דעת לאסור מעשים מכוערין כאלו הדומין למעשה ארץ מצרים וכנען ותועבותיהם? ואנו עם הסגולה, עם הנבחר עם תורתנו הקדושה שנאמרה מפי הגבורה, נתיר לעשות שיקוץ ותיעוב כזה? האם אין זה חילול השם היותר גדול?! עי' יומא פ"ו א' חומר האיסור של חילול השם. הרי גמ' ערוכה ביבמות כ"ב שגזרו ערוה בגרים, שלא יאמרו: 'באין מקדושה חמורה לקדושה קלה', וכן הוא בשו"ע יו"ד רס"ט. ועי' בש"ך שם ס"ק א', וז"ל: מהתורה מותר, דגר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אלא שחז"ל אסרו כיון דגם בני נח אסורין בשאֵר האם, כדי שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה' ח"ו וכו'. ואף דמלשון הש"ך מבואר דרק מה שאסור גם לפי דיננו לבן נח שייך הא דלא יאמרו באנו מקדושה חמורה וכו', ושארי עריות דשאר אם דלא אסור לבן נח מצד דיננו, עי' רמב"ם פ"ט מה' מלכים ה"ה, דחשיב רק שש עריות דאסורות לבן נח, אסורות רק משום דלא אתי לאחלופי, כגון אחות אמו מאמהּ או אשת אחיו מאמו, וכמבואר בארוכה בכ"מ פי"ד מאיס"ב הל' י"ג, וב"י סי' רס"ט, חדא, דבנידון דידן אסור זאת לפי דיננו גם לבן נח… וכיון דהקתולים באמת אוסרין זאת מצד דתם, בהחשיבם זאת לזנות, אם כן חוץ מאיסור מעשה ארץ מצרים שיש לנו בזה גם לישראל (כאשר יתבאר להלן באות י'), הרי יש בזה משום חילול השם אם נתיר דבר תיעוב כזה, ויאמרו: באנו מקדושה חמורה וכו', ואין להקל בחילול השם החמורה בסברות בעלמא. ועוד, בספר חסידים מבואר להדיא דשייך חילול השם להתיר דבר שהעכו"ם אוסרים, אף בדבר שעל פי דין אינו אסור לבן נח, וז"ל בסי' תתכ"ט: 'אם יש דבר שעכו"ם נוהגין איסור וליהודים אינו אסור, אסור לו ליהודי שיאכל, פן יתחלל שם שמים על ידו'. ובהגהות הגאון ר"מ אריק ז"ל שציין למס' כותים פ"א: אין מוכרין שליל וכו', דכתיב: 'כי קדוש אתה' – לא תעשה עם אחר קדוש ממך. ובשו"מ מהדורה ד' ח"ג סי' י', פירש בזה הספרי פרשת ראה סימן ק"ד, וז"ל: דברים המותרים ואחרים נהגו בהם איסור, אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם. ומסיים: כי קדוש אתה וגו' קדש את עצמך. דהיינו שישראל, שהוא עם קדוש, אינם רשאים לנהוג היתר במה שהם נהגו איסור, והיינו: 'קדש עצמך במותר לך', ו'אחרים' היינו עכו"ם, עי"ש. ועי' מג"א סי' רמ"ד ס"ק ח', לענין לבנות ביהכנ"ס בשבת ע"י קבלנות עכו"ם, וז"ל: 'ומ"מ ראיתי שהגדולים לא רצו להתיר, כי בזמן הזה שאין העכו"ם עושין מלאכה ביום חגם, תהי' חילול השם בזה'. ועי' חת"ס ח"ו סי' מ"ג, שהוסיף עוד דברים: 'היש חילול השם גדול יותר מזה?, אוי לאותה בושה ולאותה כלימה, הלא נבוש ונכלם?! לא תהיה תורה שלמה שלנו וכו", עי"ש. והכל על יסוד זה: 'כי עם קדוש אתה' – לא תעשה עם אחר קדוש ממך, וזה אפילו שעפ"י תורתנו הקדושה יש היתר ברור, מכל שכן בנידון דידן, שגם על פי תורתנו הקדושה יש כמה וכמה איסורים, וכמו שנבאר".
תשובת הרב פיינשטיין
כמה סימנים לאחר מכן (חלקת יעקב אה"ע יז, ב) מובאת תשובת רבי משה פיינשטיין לרב ברייש, בה השיב על ראיות הרב ברייש שיש לחלק בין דברים האסורים משום חוקי ע"ז או סתם 'חוקותיהם', שאין להעלות על הדעת לאסור לישראל, ובין דברים האסורים לגויים משום שיקוץ, או שיבואו לחשוב שהיהודים אינם מקפידים בתורה. לפי זה אין לאסור שימוש בתרומת זרע, משום שהגויים חוששים לפי דתם לכך שאשה תתעבר מזרע של איש זר, שאין בו איסור ואף לא גנאי לפי התורה. והגויים מבינים היטב שישראל זהירים מאוד באיסור ממזרות לפי דתם:
ב) מה שהביא כת"ה מספר חסידים תתכ"ט, שכתב: 'אם יש דבר שנוהגין בו איסור העכו"ם, ויהודי אינו אסור, אסור לו להיהודי שיאכל פן יתחלל שם שמים על ידו', וכנראה שכת"ה מפרש שהוא על כל דבר שהעכו"ם אין אוכלים. ותמיהני טובא, איך עולה על הדעת שמה שהעכו"ם אינן אוכלים שהוא מצד אמונתם דע"ז שלהם ובשאר הבלייות ודרכי האמורי, יעשו גם היהודים כמותם? וכהא דהמצרים לא אכלו בשר טלה וכדומה, שנמצא הרבה דברי הבל, היחשוב כת"ה שיהיה אסור לנו?! והא אדרבה, הוא איסור גדול דשמץ ע"ז, ואף מה שלא שייך לע"ז הוא דרכי האמוריים, דהא רק בשביל דברים כאלו יש דברים שהעכו"ם אין אוכלין, ולכן ח"ו לומר פירוש כזה בספר חסידים. אבל כוונתו רק בדברים שהעכו"ם אין אוכלין משום מאיסותא, כהא דאמרינן: 'עכו"ם – אמנקיותא קפדי', אף שאינו באופן האסור לנו משום 'בל תשקצו' אסור לנו לאכול, מכיון שגם לנו היא מאיסותא דבר אסור, וקצת מוכח זה מהא דנקט זה בסימן תתכ"ט, שאיירי בענייני דבר מיאוס…וכן צ"ל גם בכוונת השו"מ ד' ח"ג סי' י', מה שרצה לפרש תחילה הא דבספרי פ' ראה, על קרא ד'כי עם קדוש אתה', שדריש ל'דברים המותרים ואחרים נוהגין בו איסור – אי אתה רשאי לנהוג היתר בפניהם', שה'אחרים' היינו עכו"ם, שנמי הוא בכה"ג דוקא. ובעצם הוא רצה רק לפרש כן, אבל אח"כ כל הסימן לא מפרש כן, משום שחזר בו מפירוש זה, שהוא שלא כהפירוש בכל המקומות שהוזכר זה, שקאי על מה שאוסרין באיזה מקום ממה שנוהגין שם. ולא מובן כלל מדוע רצה לפרש כלל פירוש זה, אבל אם נפרש כן, הוא רק על דברים המאוסים, וממילא לא שייך לעובדה זו, שמה שהעכו"ם אוסרים לא שייך לענין מאיסתא דליכא לפעמים משום בל תשקצו, דלפעמים הוא משום שכל איסור זנות לדידהו הוא רק שלא להוליד זרע מאיש אחר, ומצד הזנות בעצם לא איכפת להו אם אי אפשר להתעבר, כגון דזקינה ועקרה וכדומה, שזהוא עקירת עיקר זנות שבתורה שהוא רק על הביאה בא"א, אף שלא כדרכה ואף בזקינה ועקרה ואילונית, אף שלא שייך להוליד מזה באותו החומר והחיוב ממש כמו בראויה להוליד. וממילא דין זה החדש לית לנו, ולא שייך לנו מה שהעכו"ם אוסרין כיון שהוא היפוך כוונת התורה.
ג) ומה שהביא כת"ה מהמג"א סי' רמ"ד סק"ח, שכתב שאין להתיר לעשות לנכרי אף בקבלנות משום שהעכו"ם אין מניחים לשום אדם לעשות מלאכה בפרהסיא ביום אידם, ואם נניח אנחנו לעשות איכא חילול השם, לא מובן השייכות לענין זה, דהתם דהעכו"ם הם חוששין שגם אחרים עושין הוא חילול שבת, יאמרו שהיהודים אין שומרין שבת שנצטוו, שזה חילול השם, ומה שייך זה לעובדה זו, שהוא חלוק בעיקר ענין האיסור דזנות, ורואין שהקרבוּת ממש מאיש לאשה הוא חמור לנו הרבה יותר מכפי שנוהגים הם, וידונו שמה שלא נאסור עובדא דא, הוא משום דלפי גדר האיסור שלנו לא שייך זה".[5]
דיוני הפוסקים על טענת 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה' לגבי דברים שאינם אסורים לבני נח מן הדין
באופן דומה למה שנתבאר עד כה, הרמב"ם (ממרים ה, יא) כתב שאסור לגר לבזות את אביו, כדי שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה':
"הגר אסור לקלל אביו העכו"ם ולהכותו, ולא יבזהו, כדי שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה', שהרי זה מבזה אביו".
וכ"כ שולחן ערוך (יו"ד רמא, ט):
"גר אסור לקלל אביו העובד כוכבים ולהכותו. ולא יבזהו, שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'. אבל עבד שנשתחרר – אין לו יחוס, והרי הוא כמי שאינו אביו לכל דבר".
הבית הילל (יו"ד רמא, ג)
הקשה על הרמב"ם: היכן מצאנו שהגויים הוזהרו על כיבוד אב ואם? וביארו הפמ"ג ורבי עקיבא איגר שהכוונה שהדבר אסור מנימוסיהם:
"וצ"ע, היאך [י]עלה על דעתו לומר: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'?, בשלמא גבי ערוה, איתא בהדיא דעכו"ם אסורים בשאֵר האֵם, וכמו שכתב הטור [עמוד קצז] ושו"ע בסימן רס"ט [סעיף ג] באריכות, אבל גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אעפ"כ אסרו משום 'שלא יאמרו וכו", [ע"כ]. אבל גבי המקלל ומכה אביו, לא מצינו בשום מקום שבן נח מצוּוה על זה, הלא אינו בכלל שבע מצות בני נח!… ואין להקשות ממה שמצינו במדרש [בראשית רבה פרשה סה אות טז; שמות רבה פרשה מו פיסקא ד], שעֵשָׂו קיים כבוד אב ואם, שאני עשו שראה מן אבותיו שקיימו כבוד אב ואם, אף על פי שלא נצטוו… ואם כן צ"ע, מנין להרמב"ם דין זה גבי הכאה וקללה, לומר: 'שלא יאמרו וכו"? וצ"ע".
'יד אברהם' (יורה דעה סימן רמא סעיף ט )
ביאר שאף שהתורה לא חייבה את הגויים לכבד אב ואם, מ"מ מצינו שחם בן נח נענש על שלא כיבד את אביו:
"ולהכותו, ולא יבזהו – שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'. בספר בית הילל [ס"ק ג] הקשה, דלא שייך לומר כן רק גבי ערוה, דגם קודם גרות היו אסורים, מה שאין כן בכבוד, דלא מצינו דבני נח מצווין על זה. וי"ל דאף על גב דלא חשיב בהדי שבע מצות שבן נח נהרג, מכל מקום מצינו שנענשו בידי שמים על זה חם ובניו, שלא כיבד לנח אביו, כדאיתא ב'רבה' פרשת נח [פרשה לו אות ט] ופרשת משפטים [פרשה ל אות ה]. ובחידושי להרמב"ם הארכתי".
פרי מגדים (אגרת ג אות כ)
הפמ"ג מאידך ביאר שהסיבה שהגר צריך לכבד את אביו היא משום שהגויים מצוּוים בזה מנימוסיהם:
"כיבוד אב ואם מן המושכלות המה, ובני נח נהגו בו מעולם. ומסתמא היו מענישין גם כן עליהם בנימוסיהן, ועל דרך: 'ראש דברך אמת' [תהלים קיט, קס]. וביו"ד סימן רמ"א סעיף ט': 'גר אסור לקלל אביו, שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה" – היינו בנימוסיהם. ושמעתי מקשים בזה, ולפי מה שכתבנו אתי שפיר".
והביאו רבי עקיבא איגר (על שו"ע רמא, ט):
"באנו מקדושה חמורה – היינו בנימוסיהם. הגאון פורת יוסף בספרו אשל אברהם באגרת הנדפס בשער הספר (אות כ')".
שו"ת אגרות משה (יורה דעה חלק ב סימן קל)
האריך לדון בעניין זה, והסיק שהתורה חייבה את הגויים בכל דבר שהוא מידות מוסריות פשוטות[6]. האג"מ מדגיש שחיוב זה של חוסר כפיות טובה נוהג בכל מקום ובכל זמן כפי המקובל שם:
"והנה מקור להרמב"ם לא הביאו המפרשים, כי מה שכתב: 'כדי שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה", שמשמע מבאה"ג שזהו מקורו מהא דאסרו לגר עריות דקרובות שנתגיירו מטעם שלא יאמרו באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה כדאיתא ביבמות דף כ"ב, ועיין ברש"י ותוס' סנהדרין דף נ"ח, הוא לכאורה תמוה דלא מצינו שבן נח מצוה על כבוד אב ואם ועיין ביד אברהם שמקשה זה בשם בה"י ודחק לתרץ משום דעכ"פ חזינן דהתורה הקפידה וענשה גם לבני נח על שביזו אבותם כגון לחם, וברעק"א שם משמע נמי שעמד ע"ז שלכן כתב בשם פורת יוסף היינו בנימוסיהן, דכוונתו בזה שאף שבדיני התורה לא מצינו שבן נח חייב על כבוד אב ואם ולא שייך באנו מקדושה חמורה, מ"מ כיון שבנימוסיהן איכא לכבד אב ואם שייך נמי לחשש דיאמרו באנו מקדושה חמורה לקלה, והוא כעין טעם חלול השם שיאמרו שהתורה התירה דברים שאף דעת בנ"א היא שאסור, ולא שייך לרעק"א להא דבאנו מקדושה חמורה דעריות. ושני הפירושים דחוקים דמנ"ל להרמב"ם לדמות כיון שעכ"פ ל"ד דבעריות היה אסור לבן נח ובכבוד לא היה איסור ממש, ולרעק"א הוא ענין אחר ממש ונצטרך לדחוק דרק לישנא בעלמא נקט והדין הוא מסברת הרמב"ם לבד אף שלא כתב בלשון יראה לי כדרכו בדבר חדוש שהוא מסברתו בלא מקור מגמ'.
ולכן נראה לע"ד דהוא מענין איסור כפוי טובה שמצינו בדברי אגדה שהקפיד הקדוש ברוך הוא על אדם הראשון וכן על ישראל, וא"כ הוא דבר האסור השוה בין לישראל בין לבני נח אף שלא מצינו זה בהלאוין דישראל ובהז' מצות דבני נח משום דהוא כמו שלא נאמר איסור מפורש על מדות הרעות אף שהם דברים מאוסים ומגונים ונענשים ע"ז בין בישראל בין בבני נח. וענין מצות כבוד אב ואם הוא גם כדי שלא יהיה כפוי טובה כדתנן בב"מ דף ל"ג שאביו הביאו לעוה"ז ואם היה רק גזה"כ בעלמא לא היה זה טעם שרבו יהיה קודם משום שהביאו לחיי העוה"ב, ולכן משמע שהוא לטעם על המצוה דכבוד אב שלא יהא כפוי טובה שלטעם זה הא טובת רבו עדיף לו וצריך לכבדו יותר ולהקדימו. ולפ"ז אם נפטרו ע"י הגרות מכבוד אב ואם יאמרו באנו מקדושה חמורה שהיינו אסורים מלהיות כפוי טובה לקדושה קלה שאין אוסרים להיות כפוי טובה. ואף שאין זה איסור ממש הא גם בישראל עכ"פ יש לאסור גם מאסור זה אף שאין בו חיוב דכבוד אב ואם ממש ויאמרו שבאו מחמורה לקלה.
וניחא לפ"ז מש"כ הרמב"ם אלא שנוהג בו מקצת כבוד שלכאורה איזה שיעור יש בזה, אבל הוא כפי מה שלא יתחשב בעיני הבריות לכפוי טובה שלזה לא יצטרך לכבדו בכבוד הגדול והמורא שחייבתו תורה, אלא בכל מקום וזמן לפ"מ שחושבין אז הבריות וזהו לע"ד באור הנכון בדברי הרמב"ם. ובעצם אפשר מטעם שלא יהיה כפוי טובה מחוייב ממש במדת כבוד זה, אבל מכיון שעל כפוי טובה לא נאמר איסור ממש כתב הרמב"ם טעם שלא יאמרו באנו מחמורה שמצד זה הוא איסור ממש".
דברי אחרוני זמננו שחילקו בין סוגים שונים של איסורים לבני נח
יש מאחרוני זמננו הציעו ליישב את דברי הראשונים זה עם זה, על ידי שחילקו בין איסורים האסורים לבני נח מסברה, ובין דברים האסורים לבני נח כ'חוקים' (בדומה לחילוק המוצע לעיל בין איסור הנובע מטעמי דת לאיסור הנובע מטעמי מוסר).
אוצר ברית אברהם עמ' תפה-תפו (דבר אברהם יז)
"ואחר העיון בדבריהם ובדברי הפוסקים בהלכות אלו, עלה בידי לתרץ שאין כאן מחלוקת ראשונים כלל ועיקר. דמוסכם על הכל שלא נאסר לגר אלא דבר שהיה אסור בו בגיותו מדין תורה, או מצד דין תורה. היינו מצד ז' מצוות בני נח או מצד מה שגילתה תורה איסורו במקום אחר, כגון כיבוד אב ואם שגילתה תורה איסורו במה שנענש חם, או מצד הכרת טובה וכיו"ב. כאשר מפורש הדבר בדברי הגמ' ובדברי הרמב"ם בפרק ה' מהלכות ממרים הלכה י"א, שאסור לגר לקלל את אביו כדי שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'. ופירשו הפוסקים דהיינו מטעם שאף הגוי מצוּוה בכבוד אביו ואמו, כפי שהארכנו בדבריהם בפסקי תשובות סימן רס"ט ס"ק א', עיין שם.
כמו כן, נראה שמוסכם על דעת הראשונים שאין מקום לאסור כלל ועיקר דבר שלא נאסר על הגוי אלא מחוקי דתם, היינו איסורים שאין בהם טעם וסיבה, שהם בגדר 'חוק', כגון אכילת טלה לפי דת המצרים, וכיו"ב, דלא יעלה על הדעת לאסור על עם ישראל את כל חוקי הבל הגויים הנאסרים עליהם לפי חוקי דתם. וזהו כוונת הריטב"א במה שדקדק לכתוב 'מה שלא נאסר להם מן התורה אלא שהוא מחוקותיהם'. אלא שבספר חסידים מחדש דבר נוסף, שיש לאסור על ישראל לנהוג היתר בפני הגוי בדבר שנאסר להם לפי "נימוסייהם", כלומר דבר שמסתבר ומתקבל על הדעת שיש לאוסרו, ומענין זה לא דיבר הריטב"א כלל. דהנה הריטב"א לא עסק אלא בדבר שאסור להם בחוקותיהם, וזהו שדקדק ספר חסידים להביא דוגמא מאיסור הרבעת בהמה, וכתב: "אם יש דבר שהנכרים נוהגין בו איסור, וליהודים אינו אסור – אסור לו ליהודי שיאכל, פן יתחלל שם שמים על ידו. כגון נכרי שראה שנכרי חבירו רבע בהמה, ואסור לנכרים לאכול אותה, ונמכרת ליהודי – לא יאכלנה ישראל". שכן הרבעת בהמה אינה אסורה רק משום חוק, לא משום נימוסייהם, שדבר זר ומגונה הוא עד למאוד לרבוע בהמה, ובהמה זו מאוסה היא. ובזה מתיישבים דברי הריטב"א עם דברי ספר חסידים שפיר".
ומוסיף להעיר שהדבר תלוי לכאו' במחלוקת האחרונים לגבי מקןר דין חיוב הגוי שלא לבזות את אביו. שמדברי אלו שהביאו לכך מקור מן התורה, נראה שסוברים שהגר אינו חייב בדברים האסורים משום המוסר. מה שאין כן לרע"א והפורת יוסף, נראה שגם דבר האסור משום נימוסיהם – נאסר. וסיכם:
"א. אין מקום לאסור על ישראל דבר המותר מדין תורה, רק מפני שבאותו מקום נאסר הדבר על הגוים משום חוקי דתם, כאשר אין שום סיבה או סברא לאסור זאת מצד דרכי הנימוס.
ב. אבל אם הדבר אסור להם מצד נימוסייהם, היינו מצד שיש סברא וסיבה מהותית לאסור זאת, תלוי הדין במחלוקת רע"א והאחרונים הנ"ל בטעם איסור הגר לקלל את אביו. ובדברי ספר חסידים מפורש לאסור, כדעת רע"א".[7]
ספר 'זרע יצחק' על יבמות (יח)
באופן דומה לאוצר ברית אברהם, הזרע יצחק דן בסתירה שבין דברי הריטב"א ובין היסוד שהתבאר ברמב"ם לגבי חיובו של גר להמשיך לנהוג איסור בדברים האסורים על גויים משום נימוסיהם:
"ב. והנה מה שפשוט שאין שניות בגרים, נתבאר על פי מה שמשמע ברש"י שגדר שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה', הוא מה שהיה אסור עליהם מדין תורה בתורת בני נח. שרש"י פירש, ד"ה 'מקדושה חמורה', שהעכו"ם מוזהרים על העריות, ומבואר שהקובע הוא מה שהתורה אוסרת על בני נח, וכן הוא להדיא בדברי הריטב"א לקמן (צז: ד"ה 'וזה הכלל', הובא שם בנימוק"י לא:) ברי"ף, שכתב שדין שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה' נאמר בכל איסורי ערוה שהיה להם בעודם גוים, ממה שאסר הכתוב לבני נח. שאילו מה שלא נאסר להם מן התורה אלא שהוא חוקותיהם, אינו נחשב אפילו 'קדושה קלה', ואין חוששים לו כלל. ולכן כיון שאין גזירת שניות בבני נח, לא שייך בזה 'באנו מקדושה חמורה'… אבל בדעת הרמב"ם והשו"ע יש לעיין, דהנה הרמב"ם פ"ה מממרים הי"א הביא שאסור לגר להכות או לקלל את אביו הגוי, משום שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה', והובא בשו"ע הלכות כבוד אב סימן רמ"א ס"ט… ובאמת בריטב"א בסוגייתינו מפורש שאף מה שנהגו הגוים בחוקותיהם, מתחשבים בזה לענין 'שלא יאמרו', שכתב שאם יש שניות שנהגו בהם הגוים, כגון הנוצרים – יש לאסור עליהם בגרותם, משום שלא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'…
ונראה פשוט שאף לפי הצד הזה, אין שום סלקא דעתך שגר יצטרך לנהוג במה שהנוצרים נוהגים, ולא אמרו רע"א אלא בדבר שהסיבה שהגוים נוהגים אותו הוא סיבה אמיתית, שגם מצד התורה זה סיבה לחייב לנהוג כן, אלא שהתורה לא חייבה את הגויים בזה, כגון כבוד אב שזה ודאי דבר נכון והגון, אך גוים לא נצטוו בזה. וכעין מה שכתב הרמב"ם מלכים פ"י ה"י, שגוי שרצה לעשות מצוה כדי לקבל עליה שכר – אין מונעים אותו לעשות אותה כהלכתה".
לעניין עריות הציע לחלק בין שניות, שטעם איסורן מסתבר, שכן באו ליצור הרחקה מאותן עריות שאסרה תורה, ובין עריות שלא נאסרו לבני נח, שבהן אין סברה לאסור[8]:
"ואם כן, כיון שיסוד הגדר של 'שניות' הוא להחשיבו ערוה מצד עצמה, נמצא שגם מצד גדרי חז"ל האיסור הוא מצד עצם הקירבה. ואם כן, מה שהגוים נוהגים בחוקותיהם הוא מאותו טעם שזה אסור לפי חז"ל".
ובהערה ביאר יותר:
"ולפי זה יש מקום ליישב את הסתירה החמורה בריטב"א, ולומר שדברי הרטב"א לקמן אמורים לגבי ערוה, שבזה מה שהם אוסרים יותר ממה שהתורה אסרה להם, אינו מאותו טעם ואותו גדר כלל. שכיון שבני נח נצטוו על העריות, אם כן מה שלא אסרה להם תורה אינו משום שאינם בני חיובא, שהרי במצוה זה של עריות הם בני חיובא, אלא על כרחך אין זה נחשב 'ערוה' להם, ואם הם נוהגים בזה איסור – אין זה אלא כשאר דברים שבדו מלבם. אבל הריטב"א כאן איירי לענין שניות, ובזה כיון שלצורך ההרחקה התחשבו חז"ל במה שיש מקום מצד האדם לראותם כערוה האסורה מצד עצמה, אף שלא חייבו בזה את הגוים, מכל מקום מה שהגוים אוסרים מצד הרגשתם – זה ממש מה שחז"ל חדשו, ואם כן בזה שייך להתחשב במה שהגוים נוהגים. ואף שזה דחוק מאוד, שהריטב"א סתם דבריו גם כאן וגם שם ולא הדגיש שכל מה שכתב כאן הוא רק לגבי שניות, ולקמן לא הדגיש שכל מה שהוא כותב זה רק בעריות ולא בשניות, אך לחומר הקושיא אולי יש מקום לתרץ כן".
'הערות לריטב"א' יבמות כב, א (הע' 399),
כתב שאף לפי העיקרון ברמב"ם שסברת 'שלא יאמרו באנו מקדושה קלה לקדושה חמורה' שייכת גם בדברים שנוהגים הגויים מסברה, מוכח מדברי הרמב"ם בדין אשת אב שהיא לא נאמרה לגבי עריות:
"אולם אף לְמה שפירש הפמ"ג בדעת הרמב"ם ממרים, דשייך 'שמא יאמרו' מחמת הא דנהגו בנימוסיהם גבי כיבוד אב, מ"מ נראה דמוכח דלענין עריות חולק הרמב"ם על רבינו כאן. דהרי בפרק י"ד איסו"ב פסק הרמב"ם דאף אשת אביו שנאסר בגיותו לבן נח, דמותר בגירותו, וביאר הכ"מ שם דלהרמב"ם כיון דגזרו בעריות של האם – שוב ליכא 'שמא יאמרו', ואף דלא גזרו בעריות משל האב. והא דגזרו משום עריות – של האם דוקא, משום דשייך שם חשש משום איחלופי, ע"ש. ולפ"ז נראה לי דכל שכן דלא גזרו להרמב"ם בעריות משום 'שמא יאמרו' מחמת דנהגו בנימוסיהן, וזה ברור. וכדעת הרמב"ם באשת אב פסק המחבר יו"ד ג'… צריך ביאור: אמאי בעריות של ישראל שנהגו בנימוסיהן לא מצינו בפוסקים שיפסקו כרבינו כאן, דאסורין משום 'שמא יאמרו'? ואולי יש לחלק במצות עשה, כגון כיבוד אב, דגם בגיותן – אף דלא היו מצווין – הרי מכל מקום אם עשו אז לשם מצוה, יש להם שכר כאינו מצוה ועושה. וכמש"כ הרמב"ם… לכך יש לומר דהואיל ונהגו בזה בגיותן בנימוסיהן, אם אתה אומר שבגירותן פטורין מכיבוד אב, שייך שמא יאמרו: 'באנו מקדושה חמורה לקדושה קלה'. מיהו באיסור עריות של ישראל שאין מצווין עליהן בן נח, שהוא ל"ת דלא שייך בגיותן שום שכר בהא דקיימו אותו אז …לכן בכה"ג אף דבנמוסיהן איסור בגיותן ליכא – איסור בגירותן, דלא שייך 'שמא יאמרו'. ואכתי טעון בירור".
נושאים קשורים בעקיפין
המקור לכך שבני נח מצוּוים בכל דבר שבסברה [9]
רב ניסים גאון, הקדמה למס' ברכות:
"ועוד יש להשיב: והיאך יתכן לעונשן על דבר שלא נתחייבו בו ולא ניתן להם? והלא יש להם להשיב כי 'אילו נצטוינו – היינו עושים, ואילו הוזהרנו – היינו נזהרים ומקבלים, כמו שקיבלו הם'? והרי אנו פושטים אלו תשובת הטענות, ונאמר כי כל המצוות שהן תלויין בסברא ובאובנתא דליבא, כבר הכל מתחייבים בהן מן היום אשר ברא אלוהים אדם על הארץ, עליו ועל זרעו אחריו לדורי דורים".
וכן מצאנו שהתורה ביקרה את עמון ומואב על שלא קידמו את ישראל בלחם ובמים כמצופה מעמים שיש ביניהם אחווה משפחתית (דברים כ"ג, ד-ה):
"לֹא יָבֹא עַמּוֹנִי וּמוֹאָבִי בִּקְהַל ה', גַּם דּוֹר עֲשִׂירִי לֹא יָבֹא לָהֶם בִּקְהַל ה' עַד עוֹלָם. עַל דְּבַר אֲשֶׁר לֹא קִדְּמוּ אֶתְכֶם בַּלֶּחֶם וּבַמַּיִם בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם".
אורות הקודש ח"ג יא – המוסר התורני בא על גבי המוסר הטבעי:
"מוכרח הוא שיסגל האדם לעצמו את המוסר הטבעי הפשוט, בכל רחבו ועמקו, ואת יראת דבר ד' ותמצית הטהור של האמונה הפשוטה, וכל מדותיה ברוחב ובעומק, ועל גבי שתי הסגולות הללו יבנה את כל מעלות רוחו העליונות. אסור ליראת שמים שתדחק את המוסר הטבעי של האדם, כי אז אינה עוד יראת שמים טהורה. סימן ליראת שמים טהורה הוא כשהמוסר הטבעי, הנטוע בטבע הישר של האדם, הולך ועולה על פיה במעלות יותר גבוהות ממה שהוא עומד מבלעדה. אבל אם תצוייר יראת שמים בתכונה כזאת שבלא השפעתה על החיים היו החיים יותר נוטים לפעול טוב, ולהוציא אל הפועל דברים מועילים לפרט ולכלל, ועל פי השפעתה מתמעט כח הפועל ההוא – יראת שמים כזאת היא יראה פסולה".
בספר דור רביעי, בפתיחה למסכת חולין (כ"ו ע"ב) כתב הרב משה שמואל גלזנר שהאיסור לעשות דבר המתועב בעיני הבריות חמור מאיסור תורה שאינו נתפס כדבר נתעב. לכן האיסור לאכול בשר אדם או נבלה סרוחה חמור מאכילת חלב או טבל, ומוטב להאכיל חולה בטבל ולא בבשר אדם או נבלה סרחה:
"דכל המתועב בעיני אדם כלל האנושי, אע"פ שאין על הדבר אזהרה מפורשת בתורה, אסור עלינו יותר מאיסורי התורה. ולא מצד חלול ה' לבד, כמו שכתב החכ"צ ז"ל הנ"ל, אלא משום שדמה[10] שנאסר לבני נח אי אפשר להיות שרי לנו, מטעם 'מי איכא מידי'. ולכן בשר אדם או נבילה סרוחה ודאי חמור מחֵלב וטבל לענין חולה שיש בו סכנה, ומה דאמרו ביומא פ"ג ע"א דטבל ונבילה – מאכילין אותו נבילה, נבלה שנתנבלה ע"י שחיטה פסולה קאמר, אבל לא המֵתה (מ?)אליה שעונשין על אכיל(ת?)ו מצד חוק הנימוס והמוסר הכללי".
האם איסורי עריות הם 'חוקים' או 'משפטים'?[11]
הערה מעניינת וחשובה בעניין זה:
הרב שרקי (ברית שלום עמ' 78-79)
כותב כדבר פשוט שגם לגויים ראוי להיזהר מן העריות, שכן הן תועבה, ומוכיח דבריו מלשון הפסוק:
"מלבד איסורים אלה, (שמבוארים בהלכה לגבי ב"נ. א.ש.) ראוי להשמר מכל העריות המפורטות בספר ויקרא, שהן "תועבות כנען", וגם מיחסי אשה באשה".
הערות שוליים
[1] במקור המצורף רואים שביוון העתיקה לא היו מתייחסים לאיסורי עריות מן האב אלא רק מן האם:
Greek law allowed marriage between a brother and sister if they had different mothers. For example, some accounts say that Elpinice was for a time married to her half-brother Cimon16:07
[2] רש"י מביא את דבריו על היתרו של רב אחא בר יעקב באחים מן האם ומן האב, כך שכל שכן שהיא מתאימה להסביר את ההיתר של אחים רק מן האב.
[3] יש לציין שגםפשט הפסוק 'וזרמת סוסים זרמתם' בא לציין פריצות גדולה כסוס:
יחזקאל פרק כג פסוק יט – כ
(יט) וַתַּרְבֶּ֖ה אֶת־תַּזְנוּתֶ֑יהָ לִזְכֹּר֙ אֶת־יְמֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ אֲשֶׁ֥ר זָנְתָ֖ה בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם: (כ) וַֽתַּעְגְּבָ֔ה עַ֖ל פִּֽלַגְשֵׁיהֶ֑ם אֲשֶׁ֤ר בְּשַׂר־חֲמוֹרִים֙ בְּשָׂרָ֔ם וְזִרְמַ֥ת סוּסִ֖ים זִרְמָתָֽם:
וכפי שמבאר רש"י שם:
אשר בשר חמורים – אבר תשמיש:
וזרמת סוסים – לשון רבוי תשמיש, שמרבים תשמיש יותר משאר כל הזכרים שבבהמה.
[4] תוספות מסכת יבמות דף כב עמוד א, ד"ה 'ערוה לכל':
"וכן בפ' נושאין (לקמן דף צז: ושם) משמע דטעמא משום איחלופי, גבי: 'בני יודן אמתא אישתחרור, שרא להו רב אחא בר יעקב למינסב נשי דהדדי'. וקאמר מן האם ולא מן האב כולי עלמא לא פליגי דאסור [מן האב ולא מן האם כולי עלמא לא פליגי דמותר כי פליגי מן האב ומן האם]. ואי משום: 'שמא יאמרו', אמאי שרי התם מן האב ומן האם? אבל אי משום איחלופי ניחא, דכיון דאיכא נמי צד אב לא אתי לאיחלופי, דבתר אב שדי להו. ומצרים אין להם קורבת אב, דכתיב: 'וזרמת סוסים זרמתם', ולא שייך למיגזר אטו ישראל. ויש לומר דהני תרי טעמי צריכין, דבקורבת אב שהיו אסורין קודם לא שייך טעמא לאיחלופי, שהכל יודעים דרחמנא אפקריה לזרעיה, כגון אשת אביו לרבי עקיבא ואחות אביו לרבי אליעזר, דאמר בפ' ד' מיתות (סנהדרין דף נח.): 'על כן יעזב איש את אביו ואת אמו', ר' אליעזר אומר: אחות אביו, ור"ע אומר: אשת אביו, הוי טעמא שלא יאמרו כו'. אבל אשת אביו לרבי אליעזר ואחות אביו לרבי עקיבא שרי, דלא משום 'שמא יאמרו' איכא ולא משום איחלופי איכא".
[5] בתשובה שם נדפסו הערות הרב ברייש על תשובות הרב פיינשטיין [אין להן משמעות רבה לענייננו אך העתקתים כאן משום חביבותן]
שו"ת חלקת יעקב הערות לאבן העזר סימן יז הערה ב
ב) /הערת המחבר/ ז"ל ספר חסידים תתק"ט אם יש דבר שהנכרים נוהגין בו איסור וליהודים אינו אסור, אסור לו ליהודי שיאכל פן יתחלל ש"ש על ידו, כגון נכרי שראה שנכרי חברו רבע בהמה ואסור לנכרים שלא לאכול אותה, ונמכרת ליהודי, לא יאכלנה ישראל. ובהמה הנרבעת עפי"ד מותרת לישראל, וכמו שהאריך הטו"ז יו"ד קנ"ג ס"ק א', ואפה"כ אם העכו"ם אינן אוכלין אסור גם לישראל, ועי' בחכ"צ סי' פ"ד שהאריך להתיר בהמה הנרבעת, ובסוף התשובה סיים ואין להחמיר כלל וכלל, זולת במקום שנהגו הנכרים שלא לאכלה, והוא מפורסם, ומטעם חילול השם בעיני הנכרים, כדברי ספר חסידים, וכבר נודע גדולת מחברו זצ"ל עכ"ל החכ"צ.
שו"ת חלקת יעקב הערות לאבן העזר סימן יז הערה ג
ג) /הערת המחבר/ סברתו דמג"א ממש כמבואר בספר חסידים הנ"ל ואין להקל בדברים הנוגעים לחילול השם שחמור ביותר, כבסוף יומא פ"ו א', בסברות בדויות מלבו.
[6] יש להעיר שאף שהאג"מ רואה את דבריו כחולקים על הפמ"ג והיד אברהם, ניתן להבין שהכל יסוד אחד: התורה מְצַווה גויים לנהוג באופן מוסרי, וזו גופא הסיבה שנענשו חם וכנען.
[7] יש לציין שניתן לראות חילוק זה מתחזק מהסתירה בדברי האג"מ, שהיה פשוט לו לחייב בכיבוד הורים אך לא לאסור תרומת זרע.
[8] אף שהעיקרון שלו דומה למה שרצה הרב לחדש, שיש לחלק בין איסורים שונים, סברתו של המחבר למעשה הפוכה: הוא מתייחס דווקא לשניות לעריות כדבר הגיוני, ולעריות מן האב כדבר לא הגיוני.
[9] (המקורות כאן מתוך מאמרו של הרב עמיטל, יש מקום להוסיף ולהרחיב)
[10] נראה שצריך להיות או 'שמה' או 'דמה'.
[11] יש דיון מעניין אצל הרב אלחנן סמט.
