בלקט זה יובאו 3 נושאים:
- מגע ביין למי שנמצא בתהליך הגיור
- דיני נאמנות בתהליך הגיור
- הכשלה באיסור של מי שבתהליך הגיור
מגע ביין למי שנמצא בתהליך גיור
חבל נחלתו כב, כה
לאחר שהעלה שיש מקילים בגר שמל ולא טבל, כתב שאישה שבתהליך גיור יין שנגעה בו אסור, מפני שלא עברה ברית מילה שמפרישה אותה מטומאת העמים:
"השאלה שהשאלנו היתה לגבי אשה שהיא בתהליך גיור, ובה צד להחמיר שכן אין היא מלה ויוצאת מטמאת גויים, ונראה שאצלה הפרישה מטומאת הגויים והכניסה לקדושהת ישראל נעשים בבת אחת עם הטבילה, וכיון שלא טבלה, אף שהיא קרובה מבחינת יכולתה ודעותיה לגיור מלא, ב כ"ז עדיין לא עשתה זאת, ולכן אין לה לגעת ביין כלל וימזגו לה ישראל את היין, ותיגע רק בגביע שלה ולא תעביר בקבוקים על השולחן. מסקנה: אסור לאשה שהיא בתהליך גיור ועדיין לא טבלה לגעת ביין של ישראל ואם נגעה אוסרתו בשתיה".
הרב אבינר בעם כלביא א, רנב (ושאילת שלמה א, שטו)
מגעו אוסר ביין:
"יש להזהר שבתורנות שבת לא יטפלו במועמדים לגיור ביין, כי מגעו של נכרי אוסר את היין, ואף טלטול בקבוקי יין פתוחים יש למנוע מהם. בדיעבד אם הם מוזגים בכוס, יש לאסור את היין שבכוס, אבל יש להתיר את היין שנשאר בבקבוק (שרק נאסר בכגון זה אצל גוי עובד עבודה זרה, ויש להניח שבשלב זה של תהליך הגיור כבר עזבו אמונות של עבודה זרה).
כך כתב (בשינויי לשון קלים) בפירוש לקיצור שלחן ערוך ב, סימן מז אך הוסיף שם: "העולה להלכה.. ב. לכתחילה אין לגוי בהליכי גיור לגעת ביין, ובדיעבד אינו אוסר".
בדבר חברון יו"ד ג, קמה – לא מקל לגוי בתהליך גיור בנגיעה ביין (אלא אם הוא מבושל)
נאמנות
הגמרא בכתובת
בכתובות כח, א-ב מובא דיון על נאמנות של אדם על דברים שראה בקטנותו. כהמשך לדיון זה הגמרא מתייחסת לנאמנות של גר להעיד על דברים שהוא ראה כשהיה גו.
מתני'. ואלו נאמנין להעיד בגודלן מה שראו בקוטנן: נאמן אדם לומר זה כתב ידו של אבא.. אבל אין אדם נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה, מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה.
ואין נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה, מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה. מאי טעמא? אפוקי ממונא לא מפקינן.
תנו רבנן: נאמן התינוק לומר, כך אמר לי אבא משפחה זו טהורה, משפחה זו טמאה; טהורה וטמאה סלקא דעתך? אלא, משפחה זו כשרה ומשפחה זו פסולה, ושאכלנו בקצצה של בת פלוני לפלוני, ושהיינו מוליכים חלה ומתנות לפלוני כהן על ידי עצמו, אבל לא על ידי אחר. וכולן, אם היה עובד כוכבים ונתגייר, עבד ונשתחרר – אין נאמנים. ואין נאמן לומר דרך היה לפלוני במקום הזה, מעמד ומספד היה לפלוני במקום הזה. רבי יוחנן בן ברוקא אומר: נאמנים.
ר' יוחנן בן ברוקא אהייא? אילימא אסיפא, אפוקי ממונא הוא! אלא ארישא: וכולם, אם היה עובד כוכבים ונתגייר, עבד ונשתחרר – אין נאמנין, ר' יוחנן בן ברוקא אומר: נאמנין. במאי קמיפלגי? ת"ק סבר: כיון דעובד כוכבים הוא לא הוה דייק, ורבי יוחנן בן ברוקא סבר: כיון דדעתיה לאיגיורי מידק הוה דייק."
מכאן, שנחלקו ת"ק ורבי יוחנן בן ברוקא האם גר שהמתגייר נאמן להעיד על דברים שראה בגיותו כמו שנאמן אדם להעיד על דברים שראה בקטנותו. לדעת רבי יוחנן בןברוקא כיוון שהוא מתכוון להתגייר אנו סומכים שהוא מדקדק בפרטים, אולם לדעת ת"ק כיוון שכשהוא גוי הוא לא מחוייב בהלכות הוא לא מדקדק לשים לב בדיוק מה היה, ולמרות שלאחר הגיור הוא בטוח שהוא צודק, אינו נאמן כי סיכוי סביר שהוא טועה.
הלכה כתנא קמא
השו"ע (חו"מ לה, ז) פסק כדעת ת"ק שגר לא נאמן להעיד על דברים שראה כשהיה גוי:
"וכל אלו, אם עובד כוכבים או עבד ראה אותם והעיד אחר שנתגייר ונשתחרר, אינו נאמן."
סמ"ע (לה, יח) כתב שיש הבדל בין עדות שהגר פסול להעיד עליה לבין דברים שצריכים רק "גילוי מילתא" בעלמא שהגר נאמן לומר מה היה בגיותו:
"יח] גוי או עבד כו' אינו נאמן. באו"ח סוף סימן שצ"ט כתבו הטור והמחבר, דאתחומין נאמנין עבד ושפחה אפילו קודם שנשתחררו, ומשום הכי כשכתב הטור [סעיף ח'] האי דינא, דקדק וכתב ז"ל, וכל אלו "שמעיד" בהן הגדול כו'. וכתבתי בפרישה דמשום הכי כתב "שמעיד", מפני שלא איירי בכלל זה אלא בדברים הנ"ל שצריכין עדות, משא"כ נאמנות דתחומין דאינו נאמן משום תורת עדות, דא"כ לא היה נאמן עבד ושפחה דפסולין לעדות, אלא דהימנוהו משום דאינו אלא גילוי מילתא בעלמא. והמחבר ג"כ רמזו במה שכתב "והעיד" אחר שנתגייר כו', ללמדנו דדוקא במקום דבעינן עדות אין נאמנין, משא"כ בתחומין וכמ"ש, וק"ל:"
וכ"כ האורים (לה, יז):
"(יז) וכל אלו וכו'. היינו בדברים הנ"ל שצריך עדות, אבל על תחומים דאין צריך עדות, אף עבד נאמן כמו שכתב באו"ח סי' שצ"ט (סעיף יא) דשם הוא רק גילוי מילתא בעלמא".
וכ"כ בנתיבות משפט:
"(יג) וכל אלו. היינו בדברים הנ"ל שצריך עדות, אבל על תחומים דאין צריך עדות, אף עבד נאמן, דשם הוא רק גילוי מילתא בעלמא. [או"ת אורים סקי"ז]."
הטעם שאינו נאמן
הטעם שגר אינו נאמן כבר נאמר בגמרא שהוא משום "כיון דגוי הוא לא הוה דייק". והסביר הסמ"ע (לה, יט) שמפני שהיה גוי ולא מחויב בדברים לא דיקדק בהם:
"יט] אינו נאמן. מפני שבהיותו גוי לא הויא רמיא עליה, ומילתא דלא רמיא עליה, אמר ולאו אדעתיה. ובהיותו עבד נמי, כיון דאין בידו לשחרר נפשו, ועוד, דעבד אינו חייב בכל המצוות. גמרא [כתובות כ"ח ע"ב, עיין ב"י סעיף ח']:"
אמנם הש"ך (לה, ז) מביא מתוספתא שיש עוד טעם שגר לא נאמן, שיש לנו כלל שבעדות צריך שיהיה תחילתו וסופו בכשרות, והתוספת של המשנה בכתובות מוסיפה שאפילו בדברים שאדם נאמן לומר שכך ראיתי בקטנותי (שבהם לא צריך תחילתו וסופו בכשרות) הגר אינו נאמן מפני שלא מדייק:
"בתוספתא סוף פרק ה' דסנהדרין [ה"ג] משמע דבגוי נמי טעמא משום דבעינן תחילתו וסופו בכשרות, ולפ"ז הא דקאמר בגמרא בגוי טעמא דלא דייק, היינו במילתא דרבנן. וכן משמע בריטב"א סוף פ"ב דכתובות [כ"ח ע"א] במשנה ואלו נאמנין להעיד בגדלן כו', ע"ש ודוק. דאל"כ היה נאמן כמו קטן, אף על גב דלא הוי תחילתו וסופו בכשרות, כיון דהוא מילתא דרבנן. וכן למדקדק היטב בפוסקים בסוף סימן ל"ג יראה דלא תלי מידי במה שבידו להכשיר, ע"ש ודו"ק:"
וזו לשון התוספתא סנהדרין ה, ד:
"היה יודע לו עדות כשהוא חתנו מתה בתו, עד שהוא סוחר שביעית וחזר בו חרש ונתפקח סומא ונתפתח שוטה ונשתפה נכרי ונתגייר פסול. עד שלא נעשה חתנו ונעשה חתנו ומשנעשה חתנו מתה .. כשר. זה הכלל כל שמתחילתו כשר וסופו כשר כשר תחילתו וסופו פסול או תחילתו פסול וסופו כשר פסול:"
וכ"פ באורים (לה, יח):
"(יח) אינו נאמן. אפילו במילתא דקטן נאמן, מ"מ הוא לא רמיא אנפשיה, אבל בעדות דאין קטן נאמן, פשיטא דאין תחילתו בכשרות, וקמ"ל אפילו במה שקטן נאמן, הוא אין נאמן דלא דק כלל."
מסקנה מכאן, יש רמות שונות של "עדות", והגר נאמן להעיד על דברים שראה כשהוא גוי כאשר מדובר בגילוי מילתא בעלמא – הרמה הנמוכה ביותר של עדות:
- עדות דאורייתא לממון – שני עדים כשרים
- עדות דאורייתא לאיסור – עד אחד נאמן באיסורים (איש או אישה בוגרים)
- גכ
- דבר הצריך גילוי מילתא בעלמא – כמו תחומין – אפילו עבד נאמן, כל שכן גר שמספר על גיותו
התוספתא בטהרות
תוספתא טהרות ט, ז:
"גוי שנתגייר והיה לו יין נסך ואמר בריא לי שלא נטמא בזמן שלא נעשה על גבי אחרים אסור לו ואסור לכל אדם. ר' עקיבא אומר אם מותר לו מותר לכל אדם אם אסור לו אסור לכל אדם:"
מסכת גרים א, ה:
"גר שנתגייר והיו לו יינות ואמר בריא לי שלא נתנסך מהן, מותרין לו ואסורין לאחרים. רבי עקיבא אומר מה אם לאחרים אסורין, קל וחומר לעצמו, ואם אמר על גבי פלוני חבר נעשו בטהרה הרי זה נאמן. וכן עם הארץ שקבל עליו להיות חבר והיו לו טהרות ואמר בריא לי שנעשו בטהרה, מותרין לו ואסורין לאחרים. רבי עקיבא אומר מה אם לאחרים אסורין, קל וחומר לעצמו, ואם אמר על גבי פלוני חבר נעשו בטהרה הרי זה נאמן."
ר"ש (פירוש למשנה טהרות ח, א) מפרש את התוספתא:
"הניח כלים כיון דאיפשר לתקן בטבילה לא חשו בכלים אם החמירו ואפי' בכלי חרס משום דלא פליג בכלים. ע"ג אחרים שיש עמי הארץ אחרים שעשו לו קודם שקיבל עליו דברי חבירות והוא אומר ברי לי שבטהרה נעשו וכן עובד כוכבים שנתגייר לענין יין נסך נקט ליה כגון שהיתה לו גת בעוטה שנתעסק בה עובד כוכבים קודם שנתגייר זה והוא אמר ברי לי שלא התחיל למשוך בידו:"
רבי עקיבא לקולא או לחומרא
רבי עקיבא חלק על תנא קמא שמחלק בין האם הגר יכול לסמוך על עצמו לבין אם אחרים יכולים לסמוך עליו. רבי עקיבא סבר שאין לחק אבל לא ברור האם בפועל הוא הקל או החמיר.
מירושלמי עירובין ט, ד (וכן מירושלמי חגיגה ג, ד) נראה שר"ע החמיר:
"א"ר יוחנן (ברייתות שהנושא שלהן הוא) כושת וקירויה ומבוי וגר ועם הארץ חמרים (לחומרא). .. גר, דתני: גר שנתגייר והיו לו יינות ואמר ברי לי שלא נתנסך מהן בזמן שנעשו על גב עצמן טהורים לו וטמאים לאחרים על גב אחרים טמאים בין לו ובין לאחרים ר' עקיבה אומר אם טהורין לו יהו טהורים לאחרים אם טמאים לאחרים טמאים לו. רבי יוחנן אמר לחומרין טמאין בין לו ובין לאחרים."
הגר"א לתוספתא הסביר את ר"ע לחומרא:
"פירוש כיון שבתחלה לא היה נאמן ועכשיו הוא נאמן הוי הוא עצמו אפילו לעצמו כמו לאחרים".
וכ"כ חזון איש טהרות סימן ח, סוף סעיף קטן י:
"נראה דרבי עקיבא לחומרא פליג דאסורות לו.
בחסדי דוד על התוספתא הסתפק בדעת רבי עקיבא:
"וכיון דלא פריש לפי הנראה אית לן לפרש לחומרא, דאשכחן כי האי גוונא בפרק ט דערובין גבי מבוי שניטלו קורותיו, דת"ק קאמר מותרין לאותו שבת ואסורין לעתיד לבא, רי"א אם מותרים לאותו שבת מותרין לעתיד לבא, ואם אסורים לעתיד לבא אסורין לאותו שבת, ובגמרא שם דצ"ה איבעיא להו ר"י לאסור או להתיר ומסיק לאסור, ומיהו י"ל דהתם מסקי' הכי משום דתניא הכי להדיא ע"ש, אבל אי לאו הכי אולי דהוה מפרשי' להקל, הואיל ומידי דרבנן הוי, ואם כן הכא נמי כיון דטומאת עם הארץ דרבנן, והכא נמי סיפא לעניין יין נסך דרבנן איכא למימר דר"ע להקל קאמר. ותו דהכי אשכחן בסוף פרק בתרא דכתובות (משנה י) גבי אלו נאמנין בגדלן מה שראו בקטנן, תניא התם (כח ב) וכולן אם היה נכרי ונתגייר עבד ונשתחרר אין נאמנין, ר"י בן ברקורא אומר נאמנים , ומפרש בגמרא במאי קמיפלגי, ת"ק סבר כיוון דנכרי הוא לא הוה דייק, וריב"ב סבר כיון דדעתיה לאיגיורי מידק הוה דייק ע"ש, ומעתה הואיל ואפושי פלוגתא לא מפשינן, טפי אית לן למימר דר"ע כריב"ב סבירא ליה ולא לומר דג' סברות בדבר. והכא נמי אית לן למימר דכי היכי דחזינן התם דלת"ק אף על גב דהוה דעתיה לאיגיורי לא מהימן, אפילו במידי דרבנן כגון בה"פ וכיוצא, ולא משום דבעינן תחלתו נמי בכשרות אפילו במידי דרבנן ואף על גב דלא הוי לאפוקי ממונא, אלא האי טעמא דסבר כל עוד שלא נתגייר לא דייק, הכא נמי הכא גבי יין נסך בגוי שנתגייר אף על גב דדעתיה לאיגיורי לא דייק ולא מהימן, והכא נמי עם הארץ אף על גב דדעתיה הוה לקבל דברי חבירות כל דאכתי לא קבל לא דייק ולא מהימן, ולאידך גיסא נמי כי היכי דחזינן הכא דאם עשה ע"י עצמו מותר לו מיהא, הכא נמי יש לומר התם שאם ע"י עצמו כגון שדש בית הפרס וכיוצא בזה מותר לעצמו, והא נמי כי היכי דלא לאפושי פלוגתא בין ת"ק דהכא לת"ק דהתם, ואיכא לאסבורי טעמא, דע"כ לא אמרינן לא דייק אלא במידי דעבדי אחריני דאף על גב דקאמר דעבדי באפיה, דילמא לא קים ליה בהו כ"כ או שמא העלים עינו שעה אחת ולאו אדעתיה. אבל כי עביד איהו ואמר קים לי שלא נטמאו, והכא נמי נכרי אי אמר קים לי שלא נגעתי ביין משנמשך לדידיה מיהא מהימן, דשפיק מצי למידק במלתא דאינו עביד, וכי אמרינן בגמרא (כתובות כח ב) התם דבנכרי ועבד לא מהימן משום דלא דייק, וסתמא משמע דאפילו לדידיה לא מהימן היינו במעיד על מה שראה ולא מיירי במעיד על מה שעשו ידיו, דההוא אין הכי נמי דלדידה מהימן אבל לדידן לא, כך היה נראה.
אבל ממאי דחזי' דהתם בכתובות אמרי בנכרי ועבד אין נאמנין סתם, משמע דאפילו לדידהו אין נאמנים כלל, ואפילו עשו ע"י עצמם, ל"מ בעבד דלא שייך לומר דעתיה להשתחרר, דהא לאו בדידיה תליא מלתא, אלא אפילו בגר אף על גב דדעתיה לאיגיורי, ודוקא בעם הארץ הוא דאמרינן דעשה ע"י עצמו ואמר ברי לי נאמן לעצמו, אבל בגוי לא, ולית הלכתא כהך סיפא דהכא דמשוה גוי לעם הארץ, וה"ט דבפי"ד מהלכות עדות פ' הרמב"ם באותם הדברים שאם היה גוי או עבד כשראה דברים אלו והעיד אחר שנתגייר או נשתחרר אינו נאמן, וסתמו כפירושו דאפילו לגבי דידיה אינו נאמן, ובכלל הדברים ע"כ בה"פ, ומשכחת לה שמעיד שדש אותו, וכן בתחום שבת שמדד ע"י עצמו ואפילו הכי אינו נאמן, אף על גב דמילי דרבנן נינוהו, ואפילו נתגייר מיד דמוכח דדעתיה לאיגיורי, אפילו הכי פסיק ותני דאינו נאמן בשום ענין, ובפ"י מהלכות מו"מ דין ז' פ' להך דהכא כת"ק, וז"ל עם הארץ שקבל דברי חבירות והו"ל טהרות וכו', אם הוא בעצמו נתעסק בהן, הרי הן מותרות לו ואסורות לכל אדם ע"כ. ואילו בהמ"א גבי יין נסך לא העתיק לסיפא דהכא, שמע מינה שדחאה מהלכה מכח ש"ס דידן דכלובות דקאמר דגוי אינו נאמן ולא חילו כלל משמע כדאמרן, ומיהו אי מנא איכא למימר דמאי דלא מייתי להך סיפא, היינו משום דסבירא ליה כמסקנא דגמרא דפר"י דנ"ה, גבי ההיא דלוקחין גת בעוטה מן הנכרי, כאן כמש' ראשונה כאן כמשנה אחרונה ע"ש, ומתניתא דהכא היינו משנה ראשונה דלוקחין גת בעוטה, אבל הרמב"ם פ' שם בפרק יא דין יא דאין לוקחין גת דרוכה ואף על פי שהיין עדיין מעורב עם החרצנים וכו', וע"ש בכסף משנה, הילכך השמיט להך סיפא דליתא לדידן, אבל אין הכי נמי דבמידי דשייך, אולי דסבירא ליה דבמידי דרבנן אם אומר הגר שעשה בעצמו ודעתיה הוה לאיגיורי נאמן לגבי דידיה מיהא, ודבר זה יש ללומדו מהכא, דעף על גב גלגבי דין יין נסך לא נקטי' כהך מתניתא, אלא דאפילו דרך הגוי ברגליו אפילו לא נגע כלל בשתיה מיהא אסור כמ"ש הרמב"ם, וא"כ לא שייך דין זה דהכא למשנה אחרונה, מכל מקום ממנו נקח בשאר מילי דרבנן דשייך שיהא הדין כי הכא, אלא דכיון דלא איתמר הכי בגמרא להדיא משום הכי לא כתבו. ועיין בתשובת הרב המבי"ט חלק א סימן קע וצריך יישוב."
פסיקת הלכה
הרמב"ם (מטמאי משכב ומושב י, ז) פסק לעניין עם הארץ הלכה כת"ק, שהוא נאמן עבור עצמו:
"עם הארץ שקיבל עליו דברי חבירות והיו לו טהרות כשהיה עם הארץ ואמר אני יודע ודאי שלא נטמאו בזמן שנתעסקו בהן אחרים הרי הן אסורות כמקודם ואם הוא בעצמו נתעסק בהן הרי הן מותרות לו ואסורות לכל אדם".
אולם הרמב"ם לא מביא הלכה זו לגבי גר.
הרב אליעזר רוט (בכתב עת: בית אהרן וישראל צו, תשס"א, סט – עג; ובעוד מקומות) כתב שהלכה כת"ק:
"ולא כתב לענין גוי שנתגייר – ובפשוטו נראה גדם בהא נקטינן כת"ק, שלעצמו יהיה נאמן".
טעמים שהגר לא נאמן
חזון איש טהרות סימן ח, סוף סעיף קטן י, מביא שני הסברים מדוע הגר לא נאמן. 1) הגוי הוא בחזקת מי שאינו מדקדק, ולמרות שיגיד שדקדק לא נאמן (ולת"ק אם הוא אומר ברי לי אי אפשר לאסור לעצמו). 2) חכמים גזרו לאסור יין שהיה אצל גוי ולכן היין אסור למרות שמאמינים לו. אך לגר עצמו מפני שכל ההרחקה היא משום קנס, הוא לא צריך להתרחק מעצמו ולכן ת"ק מקל לו [בעצם, וצריך לדקדק בזה, החזון איש אומר שהגר נאמן מאמינים לו, אך יש סיבה צדדית, גזירה מיוחדת או שהוא בחזקת לא מדקדק ולכן היין אסור]:
וטעמא דאינו נאמן אף על גב דלענין איסורים אין צריך דיני עדות וממילא הדין נותן דלא בעינן תחלתו וסופו בכשרות, מכל מקום כל זמן שאינו נאמן הוא בחזקת שאינו מדקדק כדאמר כתובות כח, ב כיון דנכרי הוא לא הוי דייק, והא דמחלקינן בין עשה ע"י עצמו לעשה ע"י אחרים להתיר לו, הוא גם כן דע"י עצמו יותר קים ליה וכדאמר כתובות שם ע"י עצמו אבל לא ע"י אחר, וסבר ת"ק דע"י עצמו ואמר ברי לי אי אפשר לאסור לו לעצמו ור"ע סבר דאסרינן גם לו.
ועוד י"ל כיון דהיו הפירות ברשות עם הארץ וגזרו עליהם טומאה ודאית, לא מהני מה שקבל עליו אחר כך דברי חברות דסוף סוף בשעה ההיא לא היו עדים בעולם והרי נתיחדו הטהרות בים עם הארץ שעה אחת, וכן ביין שנתיחד אם העכו"ם כבר גזרו עליו איסור סתם יינן, ובאותה שעה לא היו עדים בעולם, והלכך אם נעשה ע"י אחרים אסורת אף לו, אבל אם נעשו ע"י עצמו מותרות לו, כיון דעיקרו קנס וגדר לפרוש מהן שלא יקלקלו את הטובים לא שייך כל כך בחד גופא ששב מהפחיתיות אל הטוב, ולא שייך לאסור עליו מפני שנתיחד עמו בזמן העבר, ולפיכך אם הוא טהור באמת התירוהו, אבל לאחרים הוי מגעו בזמן ההוא כשאר מגע עם הארץ, ולפי זה יינו מותר לו אם אמר שלא נסך אף שנגע בהן, וכן עם הארץ שאמר שטבל".
הרב אליעזר רוט במאמרו כתב שמהר"ש לא משמע כחזון איש שהיין כבר נאסר, אלא שלא נאסר, והשאלה היא על הנאמנות של הגר:
"אולם מדברי הר"ש בפירושא דתוספתא משמע לכאורה לא כמו שנקט בחזון איש דאתינן להאמינו שלא נגע ביין. דהר"ש פירש שהגוי שנתגייר קאמר ברי לי שלא התחיל היין למשוך בידי, ועדיין לא היה לו דין יין ליאסר. דלפי זה אם נאמינו הרי עדיין אין כאן יין שיאסר. (ואולי סבירא ליה דאפילו לא התחיל למשוך, מקרי נתייחדו ברשות הגוי ואסור..)."
בצפנת פענח (מאכלות אסורות יא, ג) כתב שיין נאסר משום סתם יינם רק כאשר הוא עובר מרשות גוי לרשות היהודי, אבל כל עוד הוא עדיין ברשותו של הגוי הוא עוד לא אסור. ומהחלוקת בין ת"ק לר"ע היא האם הגוי כשהוא מתגייר נחשב הדבר שינוי רשות (ולכן המחלוקת לא קשורה לנאמנות):
"ועיין בירוש' פ"ט דעירובין בהך מחלוקת דר"ע ורבנן בגר שנתגייר והיו לו יינות והוא אומר ברי לי שלא נגעתי אם מותרות לו. ועיין מש"כ רבינו בפ"י מהל' מטמא מו"מ ה"ז ע"ש ולפי מש"כ הא כיון דהיה של עכו"ם מה מהני דאח"כ נתגייר וצ"ל דזה רק לגבי ישראל אז יש על היין גדר איסור וכן לגבי ע"ה אם החבר רוצה ליקנן אז יש עליהם שם איסור אבל כ"ז שהוא ביד העכו"ם אין שם איסור עליו ועיין בע"ז דף ס"ב ע"ב גבי ההוא דאגר ארבא כו' אך שם שוב נ"מ לגבי ישראל. אבל לגבי עכו"ם עצמו כ"ז שלא נסכו לא חל עליו שם איסור וזהו המחלוקת דר"ע ורבנן בירוש' דערובין שם אם מה שנתגייר או קיבל עליו חברות הוה כמו שינוי רשות מעכו"ם לישראל ומע"ה לחבר או לא".
גמרא חגיגה
חגיגה כו, א במשנה:
"הגבאין שנכנסו לתוך הבית, וכן הגנבים שהחזירו את הכלים, נאמנין לומר לא נגענו".
הגמרא מקשה מברייתא האומרת שהמקום שהגנבים דרכו בו טמא וכל שכן שמה שגנבו יהיה טמא (רש"י). והגמרא מתרצת שהמשנה עוסקת שהגנבים עושים תשובה ומחזירים את הגניבה ולכן לא משקרים:
" ורמינהי: הגנבים שנכנסו לתוך הבית – אינו טמא אלא מקום דריסת רגלי הגנבים! – אמר רב פנחס משמיה דרבה: כשעשו תשובה. דיקא נמי, דקתני שהחזירו את הכלים, שמע מינה."
לכאורה איך הגמרא מסתדרת עם התוספתא שאמרה שעם הארץ לא נאמן עבור אחרים. הרב אליעזר רוט במאמר כתב לתרץ על פי הר"ש שיש הבדל בין אם אומר שלא נגע שנאמן לבין אם אומר שנגע אבל עדיין לא היה יין שבזה לא מדקדק:
"ובחוזן איש (טהרות סימן ט ס"ק יג ד"ה חגיגה) נתקשה בזה. ונטה לחלק, דבאמרו לא נגענו עדיף טפי. אולם הקשה מיין נסך דקאיירינן גם כשאומר לא נגעתי. ע"ש. ולפי מה שכתב הר"ש דתוספתא קאי באומר שלא התחיל למשוך היין בידו, ולהכי לא היה לו דין יין ליאסר. אם כן אתי שפיר, דהתם בחגיגה קמיירי דאומר שלא נגע, ונאמן, ואילו בתוספתא מיירי שנגע אלא שלא היה עדיין יין, והרי הוא לא נאמן. אי נמי יש לומר דשאני ההיא דחגיגה דמיירי כשאינו מעיד על שלו, וזה לא נכלל בכלל האיסור שאסור יין שנתייחד עם גוי. דדוקא אסרו בההיא דתוספתא דמיירי שהגוי עושה יין ברשותו ודו"ק. אלא דשמעינן לפי זה דכשהיין אינו של הגוי, או של בעל הבית שפיר מהימן לומר לא נגעתי".
רבי עקיבא איגר
השו"ע או"ח לט, א כתב:
"תפילין שכתבן עבד או אשה או קטן אפי' הגיע לחנוך, או כותי או מומר לעבודת אלילים, או מוסר לאנסין, פסולים משום דכתיב וקשרתם (דברים ו, ח) וכתבתם (דברים ו, ט) כל שאינו בקשירה או אינו מאמין בה, אינו בכתיבה."
יש שגרסו במקום "כותי" "עכו"ם" וכתב במגן אברהם שאין לגרוס כך, שתפילין שכתבם גוי פסולות משום שהן לא כתיבה לשמה:
"כצ"ל דעכו"ם בלא"ה פסול שאינו כותב לשמה".
רבי עקיבא איגר בהגהות כותב שיש נפקא מינה שאם החשש היה רק כתיבה לשמה, אם גוי היה כותב תפילין ומתגייר היה יכול להניחם אם ידע שכתבם לשמה, ולכן חשוב להדגיש שלמרות זאת התפילין פסולות משום שאינו בקשירה. מכל מקום למדנו מרבי עקיבא איגר שהגר נאמן להעיד על ענייני איסור שהיה בגיותו:
"לענ"ד י"ל דנפקא מינה בנמצאו ביד נכרי ואמר שכתבן לשמה דיש להאמינו במגו דהיה אומר דישראל היה כתבן שהיה נאמן כדאיתא סעיף ו'. וכן נכרי שכתבן ונתגייר ויודע בעצמן דכתבן לשמן דהיה רשאי להניחם ואפשר דהיה נאמן אף לאחרים מדין ע"א נאמן באיסורין. גם היכי דאין לו תפלין אחרים דהיה צריך להניחן מספק שמא כתבן לשמן. ע' אה"ע סי' קכ"ג. לזה צריך לטעם דאינו בקשירה ופסולים וודאי. וכבר כתבתי בזה בתשו' סי' ג' על ראיית תוס' דתליית ציצית לא בעי לשמה מדצריך בני ישראל ועשו למעט נכרי. דיש לדחות דצריך קרא ליתגייר אח"כ ואומר שתלאן לשמן:"
וכ"כ בשו"ת מהדורא קמא סט:
"ובעיקר קושי' תוס' מנחות הנ"ל הי' נ"ל דגם בנכרי צריך לטעם דאינו בר קשירה, דנ"מ בכתב בעודו נכרי ונתגייר והוא יודע בעצמו שכתב לשמה דהי' מותר לו להניחן, אבל מטעם לאו בר קשירה פסולים הם גם לדידיה דבעידן דכתב לא הי' בר קשירה גם נ"מ דאם אין לו רק תפילין שכתבן נכרי דמטעם שלא לשמה הוי רק ספק כמ"ש הב"ש (סי' קכ"ג סק"ה) א"כ הוי מחוייב להניחן מספק, אבל מטעם לאו בר קשירה פסולים בודאי ואין מניחן".
ובשו"ת מהדורא קמא ד:
"ובאמת קשה לי דמ"מ איצטרך בתלאן נכרי והנכרי נתגייר אח"כ, ואומר דתלאן אז בכוונה, והוא נאמן באיסורין, ועכ"פ אם רוצה הוא להתעטף בזה הטלית כיון דיודע בעצמו שתלאן בכוונה, לזה אצטרך קרא דתליית הנכרי בצד עצמותו פסול"
הרב אליעזר רוט:
"אמנם יש לחלק, דדברי הגאון רבי עקיבא איגר הויין בנוגע לדיני נאמנות, בזה שפיר מסתבר להאמינו לגבי עצו על כל פנים. אולם לענין גזירת יין נסף יתכן לחלק. וצריך ביאור.
ושו"ר בספר צמח דוד (לתשובת הגרעק"א סימן ד) שציין לדברי התוספתא, דגם לגבי עצמו אינו נאמן. ויכתן לחלק בין נאמנות דידיה, וכההיא דהגאון רבי עקיבא איגר לבין דיני יין נסתך וכמשב"ת.
ויתכן דשאני נידון דברי הגאון רבי עקיבא איגר דמיירי שהגוי בעצמו עשה המשעה, ולאחר שנתגייר יודע מה שעשה, וככתיבת תפילין ותליית הטלית, ומה שאין כן בההיא דתוספתא דלא עשה המעשה וכמו שכתב הר"ש שפירש הגוי קודם שהתחיל היין לימשך, ובזה חיישינן שמא לא קים ליה בהלכות, ומילתא דלא רמיא עליה, ולא דקדק היטב, ואפשר דנגע. (ובזה נחלקו ת"ק ור"ע, אי אמרינן מכיון ולאחריני לא נאמן דמחזקינן ליה כדלא קים ליה, הכא נמי לדידיה). והביאור בזה עפ"ד החזו"א (סימן ח טהרות סק"י) בפירושא קמא דפירש לתוספתא גע"י עצמו יותר קים ליה. וכמשנ"ת לעיל.
ואפשר דלענין נאמנות ודאי נאמן, כמ"ש הגרעק"א. ויסודו מחמת נאמנות דהפה שאסר הוא הפה שהתיר. אם לא משום דלא רמיא עליה, וכמ"ש החזו"א וכמש"נ. וכמו אשה דאינה נאמנת לומר מת בעלי במלחמה. אך בגוונא שהחזיקה האשה מלחמה בעולם, שעל פיה אנו חיים, ואמרה מת בעלי במלחמה, דנאמנת. וכן כגון דאמרה נשביתי וטהורה אני, נאמנת מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר. וא"כ גם בנידון דידן יש לומר דאם טיבוש ל הבקבוק יין ידוע לנו, ליתא בהכי נאמנות מדין הפה שאסר. ואפשר לאוקמי התוספתא בכי האי גוונא, דידוע לנו טיבו של הגיין או הגת, דהוי של גוי. ולא על פיו אנו חיים. אבל אם לא נודע לנו טיבו של היין או הגת, בזה שי לגר נאמנות, מדין הפה שאסר הוא הפה שהתיר, וזהו שכתבר בגרעק"א דנאמן".
בצמח דוד (על תשובות רע"א סימן ד)[1] מקשה על רבי עקיבא איגר מהגמרא בכתובות ששם משמע שאפילו לעמו הגר אינו נאמן:
" והנה על מה שכתב מרן דאף לגבי אחרים יהיה נאמן בשעה שהיה עכו"ם תלאן לשמה לעניות דעתי יש לעיין טובא דהא אמרינן בכתובות כח דלהעיד בגודלו מה שראה בקטנו נאמן רק במלתא דרבנן כגון תחומין ובית הפרס אבל באיסור דאורייתא אינו נאמן וכל שכן דאינו נאמן בגירותו מה שראה בהיותו עכו"ם דהא אמרינן שם עמוד ב דאף לדברים דנאמן להעיד בגדלו מה שראה בקטנו אם היה עכו"ם ונתגייר גרע טפי מקון והגדיל ואם כן כל שכן באיסור דאורייתא דאינו נאמן עכו"ם ונתגייר (ועיין רמב"ם פרק יד מהלכות עדות הלכה ג ד) והנה ממה שכתב הרב עקיבא איגר ז"ל ועל כל פנים אם רוצה הוא בעצמו להתעטף בזה הטלית וכו' נראה דהרב עקיבא איגר ז"ל בעצמו היה חוכך בזה אם נאמן לגבי אחרים אך אם נאמן לעצמו גם כן אינו ברור דאמרינן בתוספתא הביא הר"ש טהרות פרק ח משנה א וכן עכו"ם שנתגייר והיה לו יין ואמר ברי לי שלא נטמא בזמן שעושה על גב אחרים אסור לו ואסור לכל אדם על גב עצמו מותר לו ואסור לכל אדם, רבי עקיבא אומר אם מותר לו מותר לכל אדם ואם אסור לכל אדם אסור לו. "
הכשלה באיסור – מעמד הגר בתהליך
ספר חסידים – אין להכשיל באיסור
ספר חסידים תרצ מובא שאין להכשיל גוי שקיבל מצוות באיסורי נבילות וטריפות:
"גר שבא להתגייר וכבר קבל עליו כל המצות מ"ע לעשות וכל מצות ל"ת שלא לעשות ומבקש שימולו אותו והיה אחד מאכילו נבילות וטריפות כי אמר כל זמן שלא נמול ולא טבל הרי הוא כמו נכרי א"ל חבירו זה לענין ישראל שאם נגע ביינו אסור לשתות אבל כבר קבל כל המצות עליו איך יתכן להאכילו נבילות וטריפות."
במקור חסד (על ספר חסידים) מביא סמך לדברי ספר חסידים מהגמרא, שבכל המקומות שמופיע על אדם שבא להתגייר הוא מוזכר כבר כגר, מפני שכבר יש בו נשמה של גרים וחסרה רק פעולת ההתגיירות, ולכן לא יתכן להאכילו נבילות וטריפות:
"כך נקטו חז"ל בכל מקום גר שנתגייר ולכאורה הוה ליה לנקוט נכרי שנתגייר, מוכח דבשעה שבא להתגייר היינו כשהחליט בלבו להכנס תחת כנפי השכינה כבר נקרא גר ובעי אחר כך רק מעשי הגירות ואגלאי מילתא למפרע שהוא מנשמות הגרים שהיו במעמד הר סיני עיין במדרש רבה נשא פסקא יג טז, וראה במדרש רות רבה על הפסוק ישלם ה' פעלך אר"ח אשר באת ובהגהותי שם, וזהו שאמר החבר שלא יתכן להאכילו נבילות וטריפות."
בזכרון סופרים (ע"ז סד, ב; לרב לאיעזר סופר) כתב שכך גם דעת רש"י, שמפרש שגר תושב הוא מי שאוכל נבילות, ומשמע שמי שמתכוון להתגייר ממש אסור לו נבילות וטריפות:
"וכעת חנני השם יתברך להבין עוד ענין אחד ממתק לשון רש"י ז"ל, והוא מה שראיתי בספר חסידים סימן תרצ שכתב וז"ל.. עכ"ל (ועיין במקור חסד מה שכתב הגאון ר"מ ארק ז"ל בענין זה) – ועל פי זה יש לו מר דזה הדיוק נשמע ממה שכתב רש"י בכל מקום ואוכל נבילות, דרך גר תושב שקבל עליו שלא לעבוד עבודה זרה או ז' מצות כולן זה מותר לאכול נבלות, אבל כיון שקיבל עליו כל המצות אפילו לא נמול עדיין אינו בכלל אוכל נבלות דקרא, דהיינו מה שנאמר לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה, ואין מותר עוד להאכילו נבלות וכדברי ספר חסידים הנ"ל – (ועיין לשון רש"י יומא דף פה, א ד"ה להאכילו נבילו, עד שיגדל ויקבל עליו גירות)."
הגהות יעבץ
יבמות מח, ב:
"תניא, רבי חנניא בנו של רבן גמליאל אומר: מפני מה גרים בזמן הזה מעונין, ויסורין באין עליהן? מפני שלא קיימו שבע מצות בני נח; רבי יוסי אומר: גר שנתגייר כקטן שנולד דמי, אלא מפני מה מעונין? לפי שאין בקיאין בדקדוקי מצות כישראל; אבא חנן אומר משום ר' אלעזר: לפי שאין עושין מאהבה אלא מיראה; אחרים אומרים: מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השכינה. אמר ר' אבהו, ואיתימא ר' חנינא: מאי קראה? ישלם ה' פעלך ותהי משכורתך שלמה מעם ה' אלהי ישראל אשר באת לחסות וגומר".
בהגהות יעב"ץ ליבמות מח, ב כתב שעצם זה שגוי מקבל על עצמו להתגייר, נחשב כנדר ולכן אם מתעכב נענש על כך:
"אחרים אומרים מפני ששהו. משמע אפילו קיימו ז' מצוות בני נח. ותימא היכן מצינו שבני נח מוזהרים לקבל תרי"ג מצות? ונראה לי דהכי פירושו, ששהו משעה שהסכימו לקבלו עליהם מדעתם בלב שלם להכנס תחת כנפי השכינה, דהוי כקבלה בפה, כדקיימא לן לענין צדקה, ושוב נתעצלו ונשתהו מלהוציא מחשבתם לפועל – על אותו שיהוי ואיחור נענשים, שלא זרזו והקדימו עצמם למצוה שקבלוה בלבם, וכל לבבות דורש ה'. אבל על עכובים קודם שתעלה בדעתם להתגייר בודאי יאן מקום לעונש. מעתה אין צריך לדחוק בענינא דרות כמ"ש התוספות, דתיכף ומיד משעה שהסכימה להתגייר לא שהתה עוד אפילו רגע אלא מיד באה עם נעמי בלב שלם".
ראיה לדברי הגהות יעב"ץ יש במסכת גרים ב, ה:
"נפרעין מן הגרים דברי רבי יוסי, רבי יהודה אומר אין נפרעין ממנו, אלא הרי הוא כבן יומו. אמר רבי חנינא בן גמליאל מפני מה הגרים מעונין, מפני שהן מחשבין, קודם לשנה וקודם לשתים, שאגבה את חובי ושאעשה את צרכי. אמר לו רבי יוסי אלו ממון הן נחסרין, הרי הוא כדבריך, אלא שהם קוברים בנים ובני בנים וחלאים רבים וייסורין באין עליהן, מפני מה מעונין, מפני שבע מצות שנצטוו עליהן בני נח".
מנגד היו שהעלו קושיא על הגהות יעבץ מגמרא בעבודה זרה סד, א:
"הדור יתבי וקמבעיא להו: דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים, מהו? מי תופסת דמיה ביד עובד כוכבים או לא? אמר להו רב נחמן: מסתברא, דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין, מדהנהו דאתו לקמיה דרבה בר אבוה, אמר להו: זילו זבינו כל מה דאית לכו ותו איתגיירו, מ"ט? משום דקסבר: דמי עבודת כוכבים ביד עובד כוכבים מותרין. ודלמא שאני התם, דכיון דדעתיה לאיגיורי ודאי בטלה!"
לכאורה אם אסור להתעכב, כיצד רבה בר אבוה מייעץ לגרים למכור את העבודה זרה שלהם לפני הגיור.
כך כתב במקור חסד:
(ובעה"ג העיר על מה שכתב הגיעב"ץ עצמו בשאילת יעבץ חלק ב סימן צה), "וצריך עיון מגמרא עבודה זרה סד הנהו דאתי לקמיה דרבה בר אבוה א"ל זביני כל דאית לכו והדר איתגיירו, האיך נתן עצה להשהות, ולעיקר הענין יעוין בר"ן פ"ח דכתב דגר לא קיבל עליו לקיים המצות רק אחרי הטבילה ומדברי רבינו (ספר חסידים) לא נראה כן".
שו"ת נחלת יואל זאב נג (לרב יואל זאב גלטשטיין[2]) מסביר שההלכה היא שאין להכשיל אדם שנוהג איסור בדבר מסוים, ולכן גם אסור להכשיל את הגר בתהליך הגיור שקיבל מצוות. והביא את דברי היעב"ץ וכתב שכך גם משמע ממסכת גרים. לסיום מביא עוד טעם שאין להכשיל את הגר כי יבואו להתחלף ולהכשיל גרים שלמים:
"והיינו הגם שעל פי הדין איננו עוד גר עד שימול ויטבול, מכל מקום כיון שקיבל עליו המצוות הוי נבילות וטרפות לדידיה חתיכה דאיסורא, ואסור לנו ליתן לו דקיימא לן ביו"ד סימן קיט סעיף ז שכתב שם הרמ"א וזה לשונו: מי שנוהג באיזה דבר איסור, מכח שסובר שדינא הכי הוא או מכח חומרא שהחמיר על עצמו, מותר לאכול עם אחרים שנוהגין בו היתר, דודאי לא יאכילוהו דבר שהוא נוהג בו איסור. ובש"ך שם ס"ק כ כתב דאם יאילוהו קא עברי על לפני עיוור לא תתן מכשול. הרי חזינן דגם בדבר שנוהג חומרא גם מחמת טעות, מכל מקום כיון דלדידיה אסור הוא, אנן קא עברינן על לפני עוור, ואסור ליתן לו. ובהגהות יעב"ץ…. ובאמת כדבריו מבואר במסכת גרים פרק ב הלכה ז, דאמר רבי חנינא בן גמליאל מפני מה גרים מעונין, מפני שהם מחשיבין לאחר את אגרות עד שיעשו צרכיהן, וכיון שקבלו עליהם במחשבתם להתגייר, הם נענשים על שממשיכין ומאחרין את ההגרות. והנה הגם שתנאים שם חולקים על רבי חנינא בן גמליאל ונותנים טעמים אחרים על מה שהגרים מעונין, היינו דוקא התם מפני שקבלו עליהם רק במחשבתם ולא עשו עוד שום מעשה בפעול, לכן סיברא להו דעל המחשבה גרידא אין נענשין, אבל אם קיבלו וקיימו כל המצוות בפועל, כמו שכתבו בספר חסידים הנ"ל שקבלו עליהם כל המצות עשה ולא תעשה, בודאי הם נענשים אם יעברו עליהן.
ועוד אני אומר טעמא אחרינא דאסור לנו ליתן נו נבילות וטריפות, והיינו משום איחלופי, כיון שראינו שהוא מקיים כל המצות, ובכל זאת יתנו לו נבילות וטריפות, חיישינן שיתנו גם (לישראל כשר) לגר גמור שנמול וטבל. וכעין זה מצינו ביבמות דף צח, סוף עומד א דגר שנשא אחותו מן האם יוציא, הגם גדר שנתגייר כקטן שנולד דמי, מכל מקום שייך איחלופי בישראל.."
כלי חמדה ותשובת האמרי יושר
גם בכלי חמדה (לרב מאיר פלאצקי) תזריע כתב שהחלטה להתגייר מחייבת מצד נדר:
"ובעיקר הסברא שכתבנו דבן נח המקבל על עצמו להתגייר אין יכול לחזור בו כמו כל הקדש שמקדיש בן נח דחייב לקיים הקדישו, יש ליישב ב זה מה שתמוה לכאורה הא דמבואר ביבמות (מח, ב) תניא רבי חנניא בו של רבן גמליאל אומר מפניי מה גרים בזמן הזה מעונין ויסורים באין עלהן וכו', אחרים אומרים מפני ששהו עצמם להכנס תחת כנפי השככינה וכו', וכלאורה צריך עיון וכי היכי מצאנו חיוב על בן נח שיתגייר שנאמר דיש לו עונש על ששהה להכנס תחת כנפי השיכעה, ועיין בחידושי ליבמות, מה שכתבתי בזה. אמנם להנ"ל יש לומר דהפירוש הוא מפני שמקבלת הגירות עד שנתגייר בפועל שוהה זמן רב וזה עון בידו, דמיד כשקיבל על עצמו להתגייר הרי הוא חייב להתגייר מכח הנדר וההקדש שקיבל על עצמו, ובכל שעה ושעה עובר בבל תאחר".
אמרי יושר ב, ד, ד התכתב עם הרב מאיר פלאצקי והעלה לתרץ את הקושיא מהגמרא בע"ז שעוברים בבל תאחר רק לאחר שנה:
"מה שכתב כבוד תורתו בספרו פרקת תזריע לדש דבן נח המל עמצו לשם יהודית חייב להיות יהודי מכח שקיבל עליו דהא בבן נח איכא לאו דבל יחל כדאיתא בירושלמי וזה הוי נדרי גבוה ממש להיות מעם קדוש ומבאר בזה הש"ס דידמות דף מח דגרים מעונין בזמן הזה מפני ששוהין עצמן להכנס תחת כנפי השכינה והיינו לאחר שקיבל עליו במחשבה או בפה דברי הגירות, הנה בפירוש הגמרא הנ"ל קדמו הגאון יעב"ץ ז"ל בהגהותיו לש"ס הנ"ל ומאז הערותי שכן מוכח במסכת גרים פרק ב הלכה ז.. יעוי"ש וצריך עיון בעבודה זרה סד בההוא דאתאת לקמיה דרבהנ בר' אבוה להתגייר א"ל זילי זבוני כל מה דאית ליכי והדר איתגיירו יעוי"ש והאיך נתן עצה לעבור על בל תאחר ואולי יש לומר דליכא בל תאחר רק בשנה והיינו דקאמר במסכת גרים שנה או שנים והדברים עתיקים בסוגיא דבל תאחר.
ובגוף חידושו גדולה מזו מצאתי בספר חסידים סימן תרץ וזה לשונו.. יעוי"ש ועל כרחך כוונתו מטעם לאו דבל יחל אבל בק"ן פר"י איתא גדר שקיבל עליו המצוות כוונתו לאחר שימול ויטבול עייש"ה ואולי מיירי בספר חסידים בקיבל עליו בפירוש מעכשיו וע' בעבודה זרה סד איזה גר תושב שקיבל עליו לקיים כל המצוות חוץ מנבילה יעוש"ה, ומוכח דהקבלה מועיל והיינו מטעם נדר או אולי חולק הספק חסידים על הר"ן בעבודה זרה הנ"ל".
עוד שפסקו שגוי יכול לקבל על עצמו מצוות
ספר חסידים הוא המפורש ביותר שכתב שגוי מקבל על עצמו מצוות ואין להכשילו. אולם יש עוד שכתבו כך.
הרמב"ם מלכים י, י כותב שגוי יכול לקבל על עצמו מצוות:
"בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם."
ובמגן אברהם (שד, יב) כתב שההתחייבות מחייבת, שאם גוי קיבל עצמו לשמור שבת, אסור לו לעשות מלאכה:
"פי' שאפילו הוא עושה מלאכת רבו אין אסור מדאורייתא (ועסי' רמ"ד ס"ה) כיון שאינו קנוי קנין עולם וערסי' (?) זה ואם קיבל עליו מצות הנהוגות בעבד והוא שכיר נ"ל דאין רבו מצווה על שביתתו כשעוש' לעצמו דלא הזהירה תורה אלא על עבד הקנוי קנין עולם אבל העבד אסור לעשות מלאכה אפי' לעצמו דהא קבל עליו מצו' הנהוגות באשה".
הערות
[1] הרב דוד הכהן רפפורט נינו של רבי עקיבא איגר. כתב הערות לשו"ת של רבי עקיבא איגר. עוד עליו בויקיפדיה.
[2] הרב יואל זאב וולף גלאטטשטיין נולד בשנת תרל"ב בעיר יאסוי בהונגריה. אביו הרב שמעון היה אב"ד שם. למד בישיבה של רבי שמחה בונם עהרנפעלד מחבר ספר מענה שמחה, ואצל הרב שרגא צבי טענענבוים מחבר נטע שורק. נשא לאישה את שפרינצא בתו של הרב יוסף וואלד אב"ד של העיר העלמעץ. בשנת תרנ"ט נחבר לכהן כרבה של לעלעס ושם כיהן כשבע שנים, עד שחתנו נפטר בשנת תרס"ו והחליפו כרבה של העלמעץ. בחודש סין תש"ד לקחו אותו ואת משפחתו ואת קהילתו למחנה ההשמדה אושוויץ, ושם נרצח.
