תארי ה' החיוביים מתייחסים לגילויו ולא לעצמותו
פרדס רימונים לרמ"ק (שער ד'- עצמות וכלים, פרק י)
שם מבאר מאמר ארוך מהרעיא מהימנא (זוהר במדבר רנז), וכתב שהתיאורים של ה'אין סוף' הם לא מצד מהותו ועצמותו, אלא מצד השפעותיו ופעולותיו לצורך הנבראים:
"…זה שאמר אוף הכי מרי עלמא וכו' אינון כנויין ולא כנויין וכו' – פי' הן כנויין מצד הצטרפות אל המידות, ואינן כנויין מצד עצמו, שאין בו לא מידה ולא תואר ולא פעולה. ובאילין שמהן כו' – פי' הם עשר ספירות – עשר שמות, כי השמות הן הספירות, והספירות הן השמות. איהו אתפשט וכו' – היינו התפשטות עצמותו בשמות ובספירות, ואמליך בהון וכו' – שאין להם פעולה אלא מצידו, שהוא מולך בהן כרצונו, ועל ידו הוא פעולתם. ואתקרי בהון וכו' – כי ע"י כך הוא נקרא בהן, אבל לא שיצדק בו השמות מצד עצמו, אלא מצד שהוא מולך בהן כדפי'. ואתכסי בהון – כי האצילות הוא בסבת התגלות המאציל. והיינו נמי "ואתקרי בהן" שאין לו שם ומקום לקראו או לאמרו אם לא ע"י פעולותיו, וזהו סבת גלויו. וכן הן סבת העלמו וכסויו, כדי שלא יהיה אלקותו נגלה אלא לראוים… כל זה להורות שכל השמות אינם אלא מצד הפעולות הנמשכות ממנו לצורך הנבראים. אמנם מצד בחינת עצמותו אין צורך לשמות כלל, ואינו בו לא שמות משמות הקדש, כל שכן כינויין שהם ממש מורים על פעולות כדמפרש ואזיל. עד כאן הגיע דעתנו בדרוש הזה הנחמד כפי הנשפע עלינו מן השמים …".
שומר אמונים, (לרבי יוסף בן עמנואל אירגאס), ויכוח שני, אותיות נא – נה
מבאר גם הוא שהתיאורים של ה'אין סוף' הם לא מצד מהותו ועצמותו, אלא מצד הארתו והשפעותיו בעולם. והטעם לכך הוא משום שכל הדימויים והתארים שיש לנו הם מוגבלים, וממילא כל שם או תיאור שניתן לו הוא חלקי ולא מתאר אותו בשלמות
"נא. – כבר אמרתי לך כי מה שאנו מציירים ב'אין סוף' עיגול וקו בתוכו, לא מפני שמציאותו הוא כך, אלא מפני שזו היא דרך השפעת העילה בעלול, ואם כן ענין חוט האין סוף אינו משל אל מהותו, אלא הוא משל אל הארתו והשפעת פעולותיו… כי מצד פעולותיו יש לנמצאים השגה בו…
נד. – אשאלך והודיעני מדוע לא נוכל לתאר ה'אין סוף' בשמות ותארים, כי ראיתי להקת המקובלים מאד על זה מזהירים, מורים ואומרים, שאין ה'אין סוף' נרמז בשום שם ואות ונקודה?
נה. – הטעם הוא, לפי שהשמות והתוארים קצתם הם מורים על כל עצם המתואר, וקצת מורים על חלק ממנו, וקצתם הם תכונות נפשיות. והנה, שהשם מורה על עצמות הדבר או על חלק וסגולה מיוחדת לו, זה מבואר מהכתוב "וכל אשר יקרא לו האדם נפש חיה הוא שמו" – כלומר שמו האמיתי כפי הוראת טבעו, וכבר אמרו רז"ל כמה מהחכמה היתה בקריאת השמות האלה, עד שלא הגיעו המלאכים אליה, וזה לפי שלא היתה קריאת השמות כפי הרצון וההסכמה, אלא כפי הוראת טבעיהם. ולפיכך לא נוכל לתאר את האין סוף בשם העצם המורה על עצמות בעל השם, כי הלא עצמותו ומהותו בלתי נודע לזולתו, ומזה הטעם עצמו לא נוכל לתאר לו שמות חלקיים, רצוני לומר, שלא יורו רק על קצת עצמותו, כי אין השגה לשום נמצא בעצמותו, לא בכל, ולא במקצת.
גם התוארים מתכונות הנפשיות, כגון חכם, גבור, רופא, רחמן, כעסן, וכיוצא, כולם מורים על איכות אחד, נמצא במהות, והוא הרכבה, כי כולם הם מקרים, ואין להם מציאות אלא מחובר לנושא. כגון תואר 'חכם' – הנה כאשר יחול מקרה החכמה על האדם, יאמר שהוא חכם. וכן בתואר 'גבור' וכיוצא, כלם הם עניינים נוספים על העצם אשר יתואר בתואר ההוא. ולכן הוא נמנע לתאר בהם ה'אין סוף', כי הוא יתברך שמו אין בו ריבוי ולא ענין מוסף על מהותו, וחייבין אנו להאמין בו יתברך שמו היותו נקי מכל המקרים, אף מן השכליים, כענין החכמה והרצון השכלי, כי להיותו בלתי בעל תכלית וכל מדרגות הנמצאים נכללות בעצמותו, אין מקום אצלו לשום מקרה נשוא עליו, שאם כן לא היה כולל הכל בעצמותו. וכל המתאר את ה'אין סוף' באחד מאלו הג' מיני שמות, הוא חירוף וגידוף וכפירה באחדותו הפשוט, המסולק מכל מין הרכבה ומקרה וריבוי.
אמנם, יש עוד מין תואר אחר הנקרא "שם המצטרף", והוא, שם שלא יתכן מציאותו בלי הצטרפות אחר, כגון, "אב ובן" – שראובן לא נקרא אב, אלא בצירוף שיש לו עם הבן, ואם לא היה לו בן, לא היה נקרא אב, וגם הבן לא נקרא בן, אלא בצירוף שיש לו עם האב. וכן "האדון והעבד" – כי באומרך אדון, יורה שיש לו עבד, ובאומרך עבד, יורה על שיש לו אדון, וזה המין של תוארים עם היות שלא יחייבו השגה בעצם המתואר, כי אינם מורים על העצם ולא על ענין נוסף בו, מכל מקום לא יצדק לתאר ה'אין סוף' בהם, לפי שזה התואר מורה קצת חידוש, שנתחדש לו תואר זה מצד הנמצא, ואם לא יהיה הנמצא, יסתלק השם המורה על הצירוף ההוא מהמתואר, ואם כן הוא מקרה המשיג לעצם המתואר בו מצד יחוסו לזולתו, וזה לא יצדק ב'אין סוף'. ואע"ג דבזוהר תיארו לאין סוף בשם עילת כל העילות, שהוא שם מצטרף, כי אין עילה בלא עלול, ואין עלול בלא עילה, כבר תירץ הרמ"ק ז"ל בס' אלימה (עין כל ת"א פי"ד) דשם עילה הנאמר בו יתברך שמו, לא יאמר על הצירוף, שהוא בהיות העלול נאצל בפועל, כי אם על הכח והיכולת שיש לו להמציא כל מה שזולתו מבלי שום מונע. ולזה יקרא עילה, עם היות העלול נעדר.
עוד יש מין אחר מהתוארים, והוא, לתאר הדבר מצד פעולותיו. והמתפלספים מבני עמנו כתבו דזה המין מהתוארים לא יחייב ריבוי בעצם הפועל, כי הפעולות המתחלפות לא יתחייב שיעשו בעניינים מתחלפים בעצם הפועל, וכמו שכתב המורה בח"א פרק נ"ב ונ"ג, ולכן כתב, כי כשאנו מתארים הבורא בתואר רחום, וחנון, קנוא, ונוקם, ובעל חמה, אין כוונתינו שהוא בעל מדות ותכונות נפשיות, אלא שהוא פועל פעולות דומות לפעולות הבאות מאתנו מתכונות נפשיות, וע"ש בפרק נ"ד. וגם בפרק נ"ח כתב, כי כל תואר שנתאר השי"ת, או יהיה תואר פעולה, כגון רחום וחנון, או יהיה עניינו שלילת העדרו, אם היתה הכוונה בו השגת עצמו לא פעולתו, עיין שם.
והנה מה שכתב המורה, דריבוי הפעולות לא יחייבו ריבוי בעצם הפועל, מבואר הוא דהמקובלים אינם מודים לו בזה, כי הם קבלו וכתבו בהדיא כי הדבר הפשוט לא יתחייב ממנו אלא דבר אחד פשוט, וכמו שכתב הראב"ד בהקדמת פירושו לספר יצירה, ואעפ"י ש'האין סוף' פועל על צד הרצון מכל מקום לשלימות ההטבה יתחייב שתהיה פעולתו עלול אחד ופשוט, וכבר האריך בעל שער השמים במאמר שני להכריח ענין זה בראיות ברורות יעו"ש, והראיה שהביא המורה מהאש, אשר באיכות אחת שבו, שהוא החום, תפעול פעולות שונות, כי תתיך קצת דברים, ותקפיא קצתם, תבשל, ותשרף. ותלבין, ותשחיר. אין המשל דומה לנמשל, כי האש אם יעשה פעולות מתחלפות, הוא מצד המקבלים, אמנם האלוה כשפעל המציאות שלא היה אז זולתו, איך יפעל פעולות מתחלפות אם לא היו לו עניינים מתחלפים. גם המשל שהביא מהכח המדבר שבאדם, שהוא כח אחד אין ריבוי בו, ובו ידע החכמות והמלאכות, ובו בעצמו יתפור, וינגר, ויארג, ויבנה, וילמוד, וידע התשבורת, וינהיג המדינה וכו', הא נמי ליתא, כי הכח הדברי שבאדם אינו פשוט גמור, אבל יש בו עניינים ובחינות שונות, לכן יפעל הפעולות הרבות, וגם עושה אותם בכלים מתחלפים. אמנם האלוה, שהוא פשוט בתכלית הפשיטות ואין לו כלי במה שיפעל פעולות מתחלפות, במה בא הריבוי אם לא יהיו לו עניינים מתחלפים. ובאמת כי אלו המשלים שהביא המורה יצדקו בנאצלים, לא למעלה מהם בשום פנים. ובדרך שכתב וראב"ד ז"ל בהקדמת פירושו לספר יצירה בפי' נתיב ה', שהוא עצם אחדות השוה, אשר ממנה יתפשטו בני חלוף ותמורה ושינוי, והביא שם משל. השמש, שמתכת השעוה, ומקפאת ומקרשת הטיט, בכח אחדות פשוטה שבו ע"ש. אבל בעצם אחדות האין סוף יתברך שמו לא יצדק זה המשל, כי אין ערך ודמיון לאחדותו עם שאר האחדים, כי הוא אחדות פשוט השולל הריבוי מכל צד ובחינה. ונמצאת למד, כי השמות והתוארים שהתורה מכנה לאלוה, אפילו אם נבין אותם מצד פעולותיו כמו שכתב המורה, מכל מקום לא נוכל לתאר האין סוף בהם, כי ריבוי הפעולות יורו ריבוי באחדותו הפשוט בתכלית, וזהו הטעם שהמקובלים הזהירו מאד שלא לתאר את האין סוף בשום שם ואות ונקודה, ואין שום פתח להבין ולהשכיל ענין השמות והתוארים הנזכרים בתורה, זולת בהיותנו מייחסים אותם אל הספירות, ועל הדרך שקבלו המקובלים זלה"ה".
נפש החיים שער ב, פרקים ב-ג
"אמנם ענין הברכה לו ית"ש, אין הכוונה לעצמות אדון יחיד ב"ה כביכול, חלילה וחלילה, כי הוא מרומם מעל כל ברכה. אבל הענין כמו שאמרו בזוהר (אמור צח, ב) דקב"ה סתים וגליא, כי עצמות 'אין סוף' ברוך הוא סתים מכל סתימין ואין לכנותו ח"ו בשום שם כלל אפילו בשם הוי"ה ב"ה ואפילו בקוצו של יו"ד דביה. (ואף גם מה שבזוהר הק' מכנהו ית' בשם 'אין סוף' איננו כנוי עליו ית"ש אלא הכוונה על השגתנו אותו מצד כוחות הנשפעים מאיתו בהתחברותו ברצונו להעולמות. ולזאת כנוהו 'אין סוף' ולא אין ראשית, כי באמת מצד עצמותו ית"ש אין לו לא סוף ולא ראשית, רק מצד השגתינו כוחותיו ית', הלא כל השגתינו הוא רק ראשית, אבל אין סוף להגיע בהשגה להשיג את כחותיו ית' הנשפעים).
ומה שמושג אצלינו קצת ואנו מכנים ומתארים כמה תארים ושמות וכנויים ומידות, כמו שמצינום בתורה ובכל מטבע התפלה. כולם הם רק מצד התחברותו יתברך אל העולמות והכחות מעת הבריאה, להעמידים ולהחיותם ולהנהיגם כרצונו ית"ש. (והם אשר קראום בשם השתלשלות הספירות). ולפי כל שנויי פרטי סדרי ההנהגה שמשתלשל ונמשך לזה העולם אם לדין, אם לחסד, אם לרחמים, על ידי כוחות העליונים והתמזגותם. משתנים השמות והכנויים והתארים. שלכל ענין פרטי מסדרי ההנהגה מיוחד לו כנוי ושם פרטי שכן מורים פירושם של כל התארים, שהם מצד הכוחות הברואים כמו רחום וחנון פי' רחמנות וחנינה על הברואי'. ואפי' השם העצם המיוחד הוי"ה ב"ה, לא על עצמותו יתברך לבד אנו מיחדים לו, אלא מצד התחברותו יתברך עם העולמות, כפירושו היה והוה ויהיה ומהוה הכל. ר"ל הוא יתברך מתחבר ברצונו להעולמות להוָם ולקיימם כל רגע. וז"ש האריז"ל בלשונו הקד' הובא בהקדמת פע"ח שכל הכנויים והשמות הם שמות העצמות המתפשטים בספירות וע"ש".
כללי התחלת החכמה – פרק ג'
"הנה אמרו חז"ל במדרש רבה (שמות פרשה ז׳), שאמר לו השם יתברך למשה – שמי אתה מבקש לידע, לפי מעשי אני נקרא, פעמים שאני נקרא באל שדי, בצבאות, באלקים, בהוי"ה. כשאני דן את הבריות אני נקרא אלקים, וכשאני עושה מלחמה ברשעים אני נקרא צבאות, וכשאני תולה על חטאיו של אדם אני נקרא אל שדי, וכשאני מרחם על עולמי אני נקרא הוי"ה, שאין הוי"ה אלא מדת רחמים שנאמר: "ה׳ ה׳ אל רחום וחנון". הוי אהי"ה אשר אהי"ה, אני נקרא לפי מעשי… והנה שינויי השמות, הם הכל על דרך הנ"ל לפי פעולותיו, שכשהוא מתנהג בפעולה זאת, נקרא בשם זה, … אבל ידוע שהשם יתברך בו אין שום שינוי ח"ו, ורק השינויים הוא מסיבת המקבלים, שכבר קבע השם יתברך הנהגתו שיתנהג לפי מעשי התחתונים, וכשיהיו זכאין יתנהג בהם באופן זה, ואם לא באופן אחר. נמצא שהשינוי רק בשביל שינויי מעשיהם, ובשבילם נעשה השינוי בפעולותיו יתברך עליהם. (ועיין כל זה אדרא רבא דף קמ"א כלל דכל מילין וכו׳. כולא חד כולא הוי כולא יהוי כו׳ לא נשתנה ולא משתנה ולא ישתנה וכו׳ ורק מסטרא דילן כו׳ ע"ש שהוא על דרך הנ"ל). ולפי ששמותיו לפי פעולותיו, ובאמת רבו דרכיו ופעולותיו, לכן רבו השמות – עד שאמרו: כל התורה כולה שמותיו של הקב"ה (ועיין ספר קל"ח פתחי חכמה סימן י"ג ע"ש)."