על פי כללי החכמה אי אפשר שלא יהיה רע בבריאה (הערה 7)

דעת תבונות פרק שני, אות יד-כח. הרע נועד כדי שהאדם ישלים אותו

הרצון העליון- שהאדם ישלים את עצמו ואת הנברא, וזוהי זכותו ושכרו, כיוון שנהנה מכך בסוף. בעניין החיסרון, מוגדר עפ"י הגדרת השלימוּת. השלימות היא הדבקות בה', ולכן החיסרון הוא הריחוק מ-ה'.

ה' ברא את העולם חסר, אע"פ שיכול היה לברוא בתכלית השלימוּת (כפי שראוי לשלם ביותר), כיוון שגזרה חוכמתו שהאדם ישלים עצמו.

[אמנם הרמח"ל לא מתמודד כאם בפירוש בשאלת הרוע בעולם, ועל פניו החסירון המוצג הוא לאו דווקא רוע וסבל אנושי, אלא חוסר בשלימות של דבקות בה'. עכ"פ, אפשר לשאוב מכאן את דעת הרמח"ל לגבי הרוע בעולם].

"אמר השכל: היסוד הראשון שעליו עומד כל הבנין [בניין העבודה. נ.ב], הוא, שרצה הרצון העליון שיהיה האדם משלים את עצמו ואת כל הנברא בשבילו, וזה עצמו יהיה זכותו ושכרו. זכותו – לפי שנמצא שהוא מתעסק ויגע להשיגה שלימות הזה, וכשישיגהו – יהיה נהנה רק מיגיע כפיו וחלקו מכל עמלו. שכרו – שהרי סוף סוף הוא יהיה המושלם, ויהיה מתענג בטובה לנצח נצחים…

אמר השכל: מן ההקדמה אשר הקדמנו, יצא לנו שרש גדול להתבונן עליו, והוא ענין החסרון ושלימותו. כי עתה צריך לדעת מהו החסרון, ומהו תולדותיו, ומה הוא תקונו שתשלם בו הבריאה, ואיזה דרך העשות התיקון הזה, ומה הם תולדותיו…

אמר השכל: השלימות הזה פשוט הוא מן המקרא ומן הסברא; והוא, שיהיה האדם מתדבק בקדושתו ית', ונהנה מהשגת כבודו בלי שום מונע מפריד ומעכב. איבעית אימא קרא (ישעיה נח, יד): "אז תתענג על ה'"; (תהלים קמ, יד): "ישבו ישרים את פניך"; (שם טז, יא): "שובע שמחות את פניך" וכו'… אך מה יהיה ההתדבקות הזה, ומה ההשגה הזאת – אנו אין לנו כח להבין אותו כל עוד היותנו בתוך החסרונות. אבל מזה אנו מבחינים חסרונותינו, כי כמו שידענו שהשלימות הוא ההתדבקות הזה, כן נדע שהחסרונות הם כל הריחוק מזה, והמניעה המתמצעת בינותינו ובינו ית"ש, שבעבור זה אי אפשר לידבק בו כמו שנתדבק אחרי אשר תעבור המניעה. וזהו החסרון שאנו צריכים להשתדל להעביר ממנו, ולקנות השלימות אשר זכרנו. ואמנם כאן אנו צריכים להקדמה אחת עיקרית מאד…

אמר השכל: שהאלוה ב"ה היה יכול ודאי לברוא האדם וכל הבריאה בתכלית השלימות; ולא עוד, אלא שמחוקו היה ראוי שיהיה כך, כי להיותו שלם בכל מיני שלימות – גם פעולותיו ראוי שתהיינה שלימוֹת בכל שלימוּת. אלא שכאשר גזרה חכמתו להניח לאדם שישלים הוא את עצמו, ברא הבריות האלה חסרות השלימות. והרי זה כאילו עכב מדת שלימותו וטובו הגדול שלא לעשות כחק גדולתה בבריות האלה, אלא לעשותם באותה התכונה שרצה בה לפי התכלית המכוון במחשבתו הנשגבת.

וכאן נכללת ידיעה אחרת, והוא, מה שאמרו ז"ל (חגיגה יג א): "שדי – שאמר לעולמו די"; ושהשמים היו נמתחים והולכים עד שגער בהם כמו שכתוב במדרש (תנחומא בראשית סוף פרשת מקץ). והיינו, כי ודאי היה יכול לברוא יותר בריות ממה שברא, והבריות עצמם יותר גדולות ממה שברא; ואם היה רוצה לברוא בריותיו לפי ערך הפועל, לא היה להם שיעור, כמו שאין שיעור לו וליכלתו. אבל בראם לפי ערך הנפעל, דהיינו ששיער בהם המדה והתכונה הנאותה בהם לפי המכוון בהם. ונמצא, שעכ"פ עיכב, כביכול, יכולתו הרבה ובלתי – בעלת – תכלית, שלא תפעל בבריותיו כמו ערכה, ולא תפעל אלא לפי ערך הבריות האלה הנפעלות ממנה…

אמר השכל: נגדור הכלל הזה, אחר נלך אל הקדמה אחרת עיקרית מאד. זה הכלל:

האלוה ית"ש מנע, כביכול, את עצמו, פירוש: שמנע את יכלתו, בברוא נבראיו שלא לעשות אותם כפי כוחו, אלא לפי מה שרצה וכיון בהם; ובראם חסרים כדי שישלימו הם את עצמם, ויהיה שלימותם שכרם בזכות מה שטרחו להשיגו. וכל זה רק ברצותו להטיב הטבה שלימה."

דעת תבונות פרק שלישי אות לו-מב. ע"י הרע ייחוד ה' יתגלה לעתיד לבוא – כלומר הרע מוכרח להיות חלק מהמציאות

הקב"ה ברא את העולם באופן שיביא לתכלית של גילוי ייחודו. ולשם כך ברא את הרע והחיסרון, שע"י דבר הנראה כהפך ייחודו, יגלה ייחודו לעתיד לבוא וישלול את הרע, ומכך יכירו בייחודו ושלטונו.

בני האדם יכולים לקצר את הדרך להופעת ייחודו, ע"י מעשיהם הטובים, ובכך לצמצם את הרע, אך לא להעלימו לגמרי. ע"י ההכרה בעצם הרע ומתוך כך עשיית טוב, כבר נגלה ייחוד ה'.

"ואמנם זה הוא מה שיש לנו להאמין באמונה. אך בירור האמת הזאת הוא המתגלה מכל המעשים, מכל הבריות ומכל ההבטחות, וכמו שביארנו לעיל. ונמצא, שגילוי יחודו זה הוא מה שרצה בו הרצון העליון, ועל פי כוונה זאת חקק חוקות נבראיו; וכל המסיבות אשר גלגל וסבב, הם מה שצריך כדי לבא לתכלית הזה. והנה נוכל לומר שכל העולם ומלואו, וכל אשר נוכל להתבונן בו, הכל תלוי ועומד על ענין שלימות יחודו ית' שרצה לגלות בפועל לעיני הנבראים האלה…

ותראה עוד לפנים בס"ד איך כשרצה הרצון העליון לבנות עולמו ולנהגו על הענין הזה – מזה נמשך ונולד כל ההילוך הזה שזכרנו, דהיינו חסרון האדם ושלימותו, עבודתו וקיבול שכרו, מה שלא נמשך משום סדר אחר…

אמר השכל: הנה מה שאנו צריכים להבין הרבה, הוא ענין החסרונות האלה הנמצאים בבריאה, ענין הרעות הנמצאות בה, שהם ענינים שלא כחק שלימותו ית', וכמו שביארנו, אשר על כן נכשלו בם הפושעים, איש לפי דרכו הרעה, וכמו שביארנו לך למעלה; כי ודאי לפי שלימותו ית' לא היה לו לעשות אלא טובות לבד. אמנם עתה אבינך הכל על בוריו בס"ד. הנה כשאנו אומרים שהקב"ה הוא יחיד, הלא אנו מבינים שאין זולתו, שאין הפך לו, שאין לו מונע, ולאפוקי מכל אותם הסברות שזכרנו. נמצא, שלא די לקיים בו ית' הטוב, אלא שצריך לשלול ממנו ההפך. אך כל שאר המעלות שנוכל לחשוב בו – אין שייך בהם ההפך כלל. פירוש, דרך משל: בגדר החכמה אין שייך הסכלות, כי הלא חכמה יגדור אותה מה שהדעת מלא מציורי הדברים על יושרם. בדרך החסידות אין שייך הרע, כי גדרו הוא – לעשות טוב עם הכל. אך בגדר היחוד שייך ההפך, כי גדרו הוא – יחוד שאין אחר עמו. הרי, שגדר שאר המעלות הוא קיום הטוב מצד עצמו, וגדר היחוד הוא שלילת הרע.

עתה הנך רואה, שאם היה רוצה הקדוש ברוך הוא לגלות כל שאר מעלות שלימותו, כיון שהם כולם רק מעלות של טוב – אין בגדרם אלא קיום הטוב, ולא היה שייך בגילויים עשיית הרע. אך ברצותו לגלות היחוד, שבגדרו יש שלילת הרע, הנה שייך לעשות הרע, ולשלול אותו מן המציאות המוכרח והשליטה, כדי שיהיו כל חלקי הגדר מתגלים היטב…

מעתה הנה כבר ראית, מה שאמרתי לך למעלה כבר, מה נשתנה כח מעלת היחוד הזה מכל שאר המעלות אשר לשלימות – שזה הוא הנותן מקום להילוך הזה של חסרון ושלימות, עבודה וקיבול שכר. כי אמנם אם לא היה רוצה הרצון העליון אלא לגלות מעלות משלימותו, לא היה לו לפעול אלא דברים שלמים לפי השלימות ההוא שהיה רוצה לגלות, ולא היה ראוי שיהיה בהם שום חסרון כלל, כאשר כבר הקדמנו, שלברר כל מעלה אחרת חוץ ממעלת היחוד – אין שייך להראות חסרונות. ואם לא היה חסרון – לא היה מקום עבודה לאדם, ולא מקום שיקבל שכר. אך כשבחר שהמתגלה משלימותו יהיה יחודו ית', אז נמשך מזה שיהיה חסרון בנבראיו, שהרי צריך להראות החסרון כדי להראות שלילתו.

אך אין זה עדיין סוף בירור היחוד; אלא שסוף דבר מכח שלימותו יעדר באמת החסרון, וישאר הכל מתוקן בכח ממשלת טובו השולט לבדו, אז יקרא שנגלה בפועל…

ראי כי הן אמת, שהיו יכולים בני אדם להיות זוכים במעשיהם, ומכירים הם האמת, ועוזבים אורחות השקר של העוה"ז ברצותם להתקרב אל בוראם; וזה בהיותם יודעים ומבינים כבר שכל מה שהוא הפך מן הדרך אשר צוה ה' אינו אלא מכלל סוג הרע שרצה הרצון העליון, וברא בהסתר פני טובו. ועל כן ימאסו בתרמית עיניהם זה, ויבחרו באור הגנוז והצפון – אור פני מלך חיים. ואם היו עושים כן, הנה היה יחודו ית' מתגלה אליהם מצד עצמם, ונמצאו מקרבים להם הישועה; ולא היה צריך הקדוש ברוך הוא להראותו הוא להם בדרך קשי הגלות וארכו, כי כיון שנתברר להם האמת מדעתם – די בזה, וכשנתברר – נתברר. כי כיון שכבר ראו הרע והכירוהו, ועזבוהו ואחזו באמתת יחודו – הרי נעשה מה שצריך, כי כל הכוונה היא רק שיתאמת להם ענין זה, כדי שמשם והלאה יתענגו באמת שנתגלה להם, אם כן כשנתגלה – נתגלה…

אמר השכל: הכלל קצר ונוח לקבלו.

רצה הרצון העליון לגלות ולברר אמתת יחודו – שאין שום יכולת נגד יכלתו כלל ועיקר, ועל היסוד הזה בנה עולמו בכל חוקותיו. והכלל הוא: מה שהוא מסתיר פניו ונותן מקום לרע לימצא, עד שיחזור ויגלה טובו, והרע לא ימצא עוד, ונראה יחוד ממשלתו. ובין כך ובין כך ניתן מקום עבודה לאדם כל זמן שהחסרון נמצא, והשלימות עומד להתגלות; ואחר שנתגלה – הוא זמן קבלת השכר על העבודה שנעשית כבר."

מורה נבוכים ג: יב

"הרבה פעמים יעלה בלב ההמון שהרעות בעולם יהיו יותר מן הטובות, עד שבהרבה מחידות רוב האומות ובשיריהם יכללו זה הענין, ויאמרו כי מן הפלא שימצא בזמן דבר טוב אמנם רעותיו רבות ומתמידות. ואין זה הטעות אצל ההמון לבד, רק עם מי שיחשוב שהוא חכם גם כן, ולאלראזי ספר מפורסם קראהו ספר אלהות כלל בו משגעונותיו וסכלויותיו הרבה, ומכללם ענין בדאו והוא שהרע במציאות יותר מן הטוב, שאתה כשתקיש בין מנוחת האדם ועונגו בעת מנוחתו, עם מה שיקראהו מן המכאובים והחבלים הקשים והמומים וביטול האברים והמהומות והדאגות והצרות, תמצא שבמציאותו ר״ל מציאות האדם נקמה ממנו ורעה גדולה לו. והתחיל לאמת זה הדעת במנותו אלה הרעות אחת אחת, לחלוק על מה שיחשבו אנשי האמת מגמילות חסדי ה׳ למציאותו וטובתו המבוארת והיותו יתעלה הטוב הגמור בלא ספק. וכל מה שיבא מאתו טוב גמור.

וסבת זה הטעות כולה היות זה הסכל וחבריו מן ההמון לא יבחנו המציאות רק באיש מבני אדם לא זולת זה, וידמה כל סכל כי המציאות כולו היה בעבורו, וכאלו אין שם מציאות זולתו לבד, וכשיבואהו הענין בחלוף מה שירצה, יגזור מהמציאות כולו רע, ואילו בחן האדם המציאות וציירו וידע מעוט חלקו ממנו, התבאר לו האמת, ונגלה כי זה השגעון הארוך אשר ישתגעו בו בני אדם ברוב רעות העולם, אינם אומרים שהוא בחק המלאכים, ולא בחק הגלגלים והכוכבים, ולא בחק היסודות ומה שהורכב מהן ממוצא או צמח, ולא בחק מיני בעלי החיים גם כן, ואמנם תלך מחשבתם כולה לקצת אישי מין האדם, ויתמהו מזה אשר אכל מן המאכלים הרעים עד שהצטרע איך חלה בו זאת הרעה הגדולה ואיך נמצא זה הרע, וכן יפלאו ממי שהרבה המשגל עד שיכהו עיניו ויקשה בעיניהם כשנוגע זה בעורון, ומה שדומה לזה.

והבחינה האמיתית היא, שכל בני האדם הנמצאים כל שכן זולתו משאר מיני בעלי החיים, הוא דבר שאין לו שיעור כלל בערך אל המציאות כולו הנמשך, כמו שבאר ואמר אדם להבל דמה (תהלים קמד ד), אף כי אנוש רמה ובן אדם תולעה (איוב כה ו), אף שכני בתי חמר (איוב ד יט), הן גוים כמר מדלי וגו' (ישעיהו מ טו), וכל מה שבא בדברי ספרי הנביאים מזה הענין הנכבד, גדול התועלת בידיעת האדם ערכו, ושלא יטעה ויחשוב שהמציאות היה בעבורו לבד.

אבל המציאות לפי דעתנו הוא מפני רצון הבורא, אשר מין האדם הקטן שבו בערך אל המציאות העליון, ר״ל הגלגלים והכוכבים, אמנם בערך למלאכים איך יהיה ערך על דרך האמת בינו ובינם, ואמנם האדם הוא נכבד מכל מה שבעולמנו זה התחתון, ר״ל נכבד מכל מה שהורכב מן היסודות, ועם זה גם כן מציאותו הוא טוב גדול לו וחסד מה׳ במה שיחדו בו והשלימו, ורוב הרעות הנופלות באישיו הם מעצמם, ר״ל מאישי בני אדם החסרים, ומחסרונותינו נצעק ונבקש עוד, ומהרעות שנעשה אותם בעצמנו בבחירתנו נכאב וניחסהו לשם, חלילה לו ממנו, כמו שבאר בספרו ואמר שחת לו לא בניו מומם וגו' (דברים לב ה), ובאר שלמה ואמר אולת אדם תסלף דרכו ועל ה׳ יזעף לבו (משלי יט ג). וביאור זה שכל רע שימצא האדם ישוב אל אחד משלשה מינים:

המין האחד מן הרע הוא מה שיקרה לאדם מצד הטבע ההויה וההפסד, ר״ל מאשר הוא בעל חומר, כי מפני זה יארע לקצת בני אדם מומים גדולים ובטול אברים בכלל היצירה, או מתחדשים משינויים שיארעו ביסודות מאויר הנפסד, או הברקים העצומים הנקרא בלע״ז לנבי״ש, או שקיעת מקומות. וכבר בארנו שהחכמה האלהית חייבה שלא תהיה הויה כי אם בהפסד, ולולא זה ההפסד האישי לא תהיה נמשכת ההויה המינית.

הנה כבר התבאר גמילות החסד וחנינת הטוב הגמורים ושפע הטובה. ומי שירצה שיהיה בעל בשר ועצמות ולא יקבל מעשה ולא ישיגהו דבר ממשיגי החומר, אמנם ירצה לקבץ בין שני ההפכים והוא לא ישער בזה, וזה שהוא ירצה להיות מקבל מעשה לא מקבל מעשה, שאילו היה בלתי מקבל למעשה לא נתהוה, והיה הנמצא ממנו איש לא אישי מין, ואמת המאמר שאמר גאלינ״ו במאמר השלישי מן הספר הנקרא "תועלות האברים", לא תיחל נפשך בשקר שיהיה אפשר להיות מדם הנידות ושכבת הזרע בעל חיים שלא ימות ולא יכאב או תדיר התנועה או בהיר כשמש. וזה המאמר מגאלינ״ו הוא הערה על חלק מגזרה כללית, והגזרה היא שכל מה שאפשר שיתהוה מאיזה חומר שיהיה, יתהוה על השלמות שאפשר לו להיות מן החומר ההוא המיני, וישיג אישי המין מן החסרון כפי חסרון חומר האיש ההוא. ותכלית מה שאפשר להתהוות מן הדם והזרע והשלם שיהיה מהם הוא מין האדם כפי מה שנודע מטבעו שהוא, חי, מדבר, מת, ואי אפשר לזה המין מבלתי רע שימצא לו. ואתה תמצא עם זה שהרעות אשר ימצאו בני אדם בזה המין מעטים מאד מאד ולא יהיו אלא לעיתים רחוקים, שאתה תמצא מדינות שיש להם אלפים שנים לא נשקעו ולא נשרפו, וכן יולדו אלפים מבני אדם בתכלית הבריאות, ולא יולד בעל מום רק על דרך פלא ועל צד זרות, ואם יתגבר המתגבר ולא יאמר על צד זרות, הוא מעט מאד ואינו לא חלק ממאה ולא חלק מאלף מן הנולדים בתכלית השלמות:

והמין השני מן הרעות הוא מה שיארע לבני אדם מקצתם לקצתם, בהתגבר קצתם על קצתם. ואלה הרעות יותר מרעות המין הראשון, וסבותם רבות וידועות, והם גם כן ממנו אלא שאין לעשות בהן תחבולה. ועם זה איזה מדינה שתמצא בעולם כולו לא ימצא בין אנשי המדינה ההיא זה המין מן הרע מתפשט מאוד כלל, אבל מציאותו גם כן מעט, כאיש שיתנכל אל איש להרגו או לגנוב ממונו בלילה, ואמנם יכלול זה המין מן הרע אנשים רבים במלחמות הגדולות, וזה גם כן אינו ברוב מה שבישוב:

והמין השלישי מן הרעות הוא מה שימצא כל אחד מבני אדם מפעולתו בעצמו, וזהו הרוב. ואלו הרעות יותר מרעות המין השני הרבה, ומרעות זה המין יצעקו בני אדם כולם. וזהו אשר לא תמצא מי שלא יחטא על עצמו בו אלא מעט, וזהו שראוי לגנות בעל המאורע על מה שיארע לו באמת, ויאמר לו כמה שאמר מידכם היתה זאת לכם (מלאכי א ט), ועל זה נאמר משחית נפשו הוא יעשנה (משלי ו לב), ועל זה המין מן הרעות אמר שלמה אולת אדם תסלף דרכו וגו' (משלי יט ג), וכבר באר גם כן בזה המין מן הרעות שהוא פעל האדם בעצמו, והוא אמרו ראה זה מצאתי אשר עשה האלהים את האדם ישר והמה בקשו חשבנות רבים (קהלת ז כט), והחשבונות ההם הם אשר הביאו עליו אלו הרעות, ועל זה המין נאמר כי לא יצא מעפר און ומאדמה לא יצמח עמל (איוב ה ו), ואחר כך באר מיד שהאדם הוא אשר ימציא זה המין מן הרע, ואמר כי אדם לעמל יולד וגו' (איוב ה ז).

וזה המין הוא הנמשך אחר המדות המגונות כלם, ר״ל רוב התאוה במאכל ובמשתה ובמשגל, ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות, ויהיה סבה לכל החליים והמכות הגשמיות והנפשיות. אמנם חליי הגוף הם מבוארים, אבל חליי הנפש מרוע זה הסדר משני צדדים, האחד מהם השינוי המשיג לנפש בהכרח מפני שינוי הגוף, מאשר היא כח גשמי, כמו שכבר נאמר שמדות הנפש נמשכות אחר מזג הגוף, והצד השני הוא היות הנפש מרגלת בדברים שאינם הכרחיים, וישוב לה טבע חזק להשתוקק למה שאינו הכרחי לא בהשאר האיש ולא בהשאר המין, וזאת התשוקה הוא ענין אין תכלית לו. אמנם ההכרחיים כולם הם מתי מספר בעלי תכלית אבל המותר אין תכלית לו, והוא שאם תתאוה להיות כליך מכסף, והלא היותם מזהב יותר נאה, ואחרים עשאום מספיר, ואפשר שיעשו גם כן מנופך, או מאודם, כל כמה שאפשר למוצאו. ולא יסור סכל רע המחשבה מהיותו בצער ואנחה על אשר לא ישיג לעשות מה שיעשהו פלוני מן המותרות, וברוב יכניס עצמו בסכנות עצומות כרכיבת הים ועבודת המלכים, ותכלית כונתו בזה להשיג אל אלה המותרות שאינם הכרחיות, וכשיארעו לו המאורעות בדרכים ההם אשר ילך בהם יתרעם מגזרת השם ומשפטיו, ויתחיל לגנות הזמן ויתמה ממיעוט דינו איך לא עזרו להגיע אל ממון גדול, יקנה בו יין הרבה שישתכר בו תמיד, ופילגשים רבות מזויינות במיני תכשיטי זהב ורקמה ואבנים טובות, עד שיעור רוחו למשגל ביותר מאשר ביכלתו, בעבור שיהנה כאילו תכלית המציאות אמנם הוא הנאת זה הפחות לבד. עד כה הגיע טעות ההמון, עד שהלאו השם בזה המציאות אשר המציא בזה הטבע המחייב לאלה הרעות הגדולות לפי דמיונם, להיות הטבע ההוא בלתי עוזר כל בעל מדה רעה להשיג אל רעתו, עד שיגיע לנפשו הרעה תכלית תאותה אשר אין תכלית לה כמו שבארנו.

אמנם החשובים החכמים כבר ידעו חכמת זה המציאות והבינוהו, כמו שביאר דוד ע״ה ואמר כל ארחות ה׳ חסד ואמת לנצרי בריתו ועדתיו (תהלים כה י), אמר שהם אשר שמרו טבע המציאות ומצוות התורה וידעו תכליתם, התבאר להם צד החסד והאמת בכל, ולזה שמו תכליתם מה שכוון בהם מאשר הם אדם והוא ההשגה. ומפני הכרחי הגוף יבקשו צרכיו ההכרחיים לחם לאכול ובגד ללבש (בראשית כח כ) מבלתי מותר, וזה דבר קל ויגיעו אליו כל אדם במעט טורח כשיספיק להם ההכרחי, וכל מה שתראהו מקשי זה הענין וכבדותו עלינו, הוא מפני המותרות, בבקשת מה שאינו הכרחי תקשה אפילו מציאת ההכרחי, כי כל אשר יתאוה האדם יותר מותרות, יהיה הענין יותר כבד, ויכלו הכחות והקנינים במה שאינו הכרחי ולא ימצא ההכרחי.

וצריך שתבחן עניינו במציאות, כי כל אשר הענין יותר צריך לבעל החיים הוא נמצא יותר ויותר בחנם, וכל מה שימעט צורך הכרחי, הוא נמצא יותר מעט והוא יקר מאד. כי הענין ההכרחי לאדם על דרך משל, הוא האויר, והמים והמזון, אמנם צורך האויר יותר חזק שאם יפקדהו קצת שעה ימות, אבל המים יעמוד בלעדיו יום או יומים, והאויר יותר נמצא ויותר בזול בלא ספק. וצורך המים יותר מצורך המזון, כי כשישתה ולא יאכל יעמדו קצת בני אדם ארבעה ימים או חמשה מבלתי מזון, ואתה תמצא המים בכל מדינה ומדינה, יותר נמצא ויותר בזול מהמזון. וכן ימשך הענין במזונות מה שהוא צורך יותר נמצא יותר ויותר בזול במקום ההוא, ממה שאינו הכרחי, אמנם המוס״ק והענב״ר והאודם והברקת איני חושב שאחד משלמי הדעת יחשוב שיש בהם צורך גדול לאדם אלא לרפואה, והנה יעמדו במקומם ובמקום הדומים להם הרבה מן העשבים ומן העפרים.

זהו פרסום גמילות חסדי השם יתברך למציאותו ואפילו בחק זה החי החלוש. ואמנם פרסום ישרו והשוותו ביניהם מבואר מאד, כי אין בהויה ובהפסד הטבעי, איש מכל שאר מיני בעלי חיים שיתיחד בכח מיוחד בו או באבר נוסף על איש אחר ממינו, אבל הכחות כולם הטבעיות והנפשיות והחיוניות והאברים הנמצאים בזה האיש הם הנמצאים באחר בעצם. ואם יש באחד מהם חסרון הוא במקרה מענין מתחדש ממה שאינו בטבע, וזה מעט כמו שבארנו. אין יתרון כלל בין האישים ההולכים על מנהג הטבע, אלא מה שהוא מחוייב מצד התחלף הכנת החמרים, אשר הוא הכרחי לטבע חמר המין ההוא, לא כיון בו איש מבלתי איש. אמנם היות זה אצלו כיסי מר דרור רבים ובגדים מוזהבים, וזה חסר זה המותר מן הפרנסה אין עול בו ולא חמס, ולא מי שהגיע אל זה המותר שלט בדבר מוסף בעצמו, ואמנם הגיע לדמיון מכזב או לשחוק, ולא זה החסר מותר הפרנסה חסר דבר מחוייב, ולא העדיף המרבה והממעיט לא החסיר איש לפי אכלו לקטו (שמות טז יח), זהו על הרוב בכל זמן ובכל מקום, ולא תביט לזר כמו שבארנו.
ולפי שתי הבחינות האלו יתבאר לך חסדי השם יתברך על ברואיו מהמציאו ההכרחי על הסדר והשוותו בין אישי המין בבריאתם. ולפי זאת הבחינה האמתית אמר אדון הנביאים, כי כל דרכיו משפט (דברים לב ד), ואמר דוד כל ארחות ה׳ חסד ואמת וגו'(תהלים כה י), כמו שבארנו. ובבאור אמר דוד טוב ה׳ לכל ורחמיו על כל מעשיו (תהלים קמה ט), כי המצאתנו הוא הטוב הגדול הגמור כמו שבארנו. ובריאת הכח המנהיג לבעלי החיים היא הרחמים עליו כמו שבארנו:"

מציאות קטן קמז

על מאמר חז"ל "על ארבעה דברים המאורות לוקים" עולה קושיה, שכן ליקויי המאורות מחויבים המציאות לפי חשבון מסודר, ללא קשר לחטאים. עונה על כך הרב עפ"י הרמב"ם שגם הרע בעולם מחויב המציאות, וגם הוא יבוא בזמנים מסודרים, רק שלאדם הפרטי יש בחירה האם לעשות טוב או רע.

הטעם לכך שהרע מוכרח להיות, הוא מעצם קיומו במציאות. שהרי הקב"ה לא היה נותן לו מקום במציאות לולא היה מוכרח.

"בדברי חז"ל בסוכה (כט, א) על ארבעה דברים המאורות לוקים. הנה רבים מקשים, וכך העיר בעל העקידה ז"ל (ב'מבוא השערים'), שהוא נגד המופת שהליקוים תלוים בחשבון קצוב ומסודר, ואיך יהיו תלויים בחטאות האדם. ולע"ד על פי דברי הרמב"ם (מו"נ ג, י), ההכרח לומר שהפעולות הרעות הכוללות הנמצאות בעולם הם מחוייבות, כי השי"ת קראו הנביא ע"ה (ישעיה מה, ז) 'בורא רע' גם כן. וכמו שכתוב (משלי טז, ד) 'כל פעל ד' למענהו וגם רשע ליום רעה'. הדבר מוכרח שלענין שלמות הכללי גם הרשעים משלימים. וכך ראוי להיות בכלל, כי אם לא היה ראוי כלל להמצא הרע, לא היה הבורא יתעלה נותן לו מקום במציאות. אלא שפרטי בני אדם כל אחד רשות בידו לבחור בדרך צדיקים. וי"ל שמשקל הרע והטוב וערכם, גם כן תלוי בבחירה גמורה, אפילו בכלל הבריאה. אבל שלא יהיה רע בעולם כלל, כיון שאנו רואים שישנו, ודאי הוא מוכרח להיות ולדעת ענין הגמול והעונש רק לנו שאנו יודעים ומשיגים ברור שהבחירה הפרטית ביד האדם היא. וכיון שהוא מוכרח, ודאי הוא מסודר מהבורא ית'. וכן אמרו חז"ל שהראה הקב"ה גם כן דור דור וליצניו כ"ה בילקוט (ע' ילקו"ש חקת רמז תשסג), אם כן לקח. קבע הקב"ה מראש הליקוים בעולם באלו הזמנים שיהיו מוכרחים, מצד כי הרע מוכרח להיות באלו הזמנים להיות באופן זה בכללות העולם. אלא שאלה אשר בחרו באות נפשם להתדבק אל הרע ופנו עורף מהטוב, המה לנפשם גמלו רע. על כן לדעתי אין שום הכרח כלל להוציא דברי חז"ל אלה מפשטם, ואינם סותרים להחכמה המופתית כלל…"

 

עולת ראיה א עמ' קסה

הרע המהרס מוכרח להיות כדי לדחוף את המציאות למצב טוב יותר.

"ושעיר עזים אחד, לחטאת לד'. בשביל ההתאמה של הקדושה, אל סדרי ההויה, המציאות המוגבלה והזמנים, מוכרח שיהיה מצורף גם כוח מהרס ומרעיש בעז, בתוך סדרי ההויה, כדי לדחוף על ידו את המצוי והיש להתחדש בחדוש יותר מעולה, בסדור יותר נעלה, ובעליה יותר פנימית. אשר על כן כוח משעיר ועז זה הוא בטהרה, וכשהוא מתגלה לקדושתו הרי הוא מחזיר לטובה את כל מה שירד ונפגם, מראש מקדם, בתהלוכות ההויה, שהקלקולים וההפרעות נתחברו עמה, כדי לשכללה ולהעלותה, עד אשר תבא למעמד העליון, אשר סדריה יהיו במילואם, ושום מעוט צביון והחשכת אורה לא יהיה עוד…"

 

מלבי"ם ישעיהו מה, ז

על פירוש המילים בפס' "אני ה' עשה כל אלה", מסביר כי אין לשאול מדוע ה' לא ברא את העולם מושלם ללא חסרון הרע. כיוון שלולא היה בורא רע לא היה אפשר ליצור את המציאות כפי שרצה.

"'אני ה' עשה כל אלה', בל תשאל למה ברא חשך ורע, ר"ל (רוצה לומר) למה הניח לו מקום בהמציאות, ולא המציא את הנמצאים באופן שישמד ההעדר לגמרי, עז"א (על זה אמר) כל זה עשה ה' המהוה המציאות, כי לולא זה לא היה אפשר לעשות ולגמר המציאות כפי שרצה חכמתו ורצונו יתברך כנ"ל. ובכל זאת הכל עשה מצד הטוב כמ"ש אני ה' עושה כל אלה, מצד שרצה להמציא ולהוות נמצאים, לא מצד הרע, רק לא היה אפשר שיתגלה הטוב הזה באופן אחר."

 

מלבי"ם ישעיהו מה, ט – יא

לא היה אפשרי לברוא את העולם ללא הרע, כיוון שאם היה נברא כך לא היה גשמי. ואין לשאול מדוע העולם נברא גשמי באופן שנצרך לרע, והרי זה כמו כלי שרב עם יוצרו מדוע יצר אותו מחומר מסוים בהרכב מסוים וכו'.

"הוי רב את יצרו חרש… אמת כי לא היה באפשר להמציא העולם הגשמי באופן אחר רק שישאר מקום לההעדר והרע והחשך, כי אם היה בורא אותו בענין שלא ישתנה כלל ולא יופסד לא היה עולם גשמי, והאדם לא היה אדם מורכב מבשר גידים ועצמות רק מלאך או רוחני, אבל עוד תשאל השאלה מדוע ברא את האדם שיהיה אדם, ואת העולם הגשמי שיהיה עולם גשמי, עד שמוכרח שימצא במציאות רע והעדר, ומדוע לא עשאם באמת בענין מעולה ממה שהם, ע"ז משיב שזה דומה כאילו הכלי חרש יריב עם יוצרו, מדוע יצר אותו שיהיה כלי חרש ולא כלי של זהב, וז"ש הוי רב את יוצרו חרש, מי שרב ומתלונן על יוצרו שיצרו להיות חרש את חרשי אדמה ולא יצרו שיהיה זהב וספיר, או שיאמר החומר ליוצרו וישאלנו מדוע ברא אותו בלא ידים למשמש בהם, וז"ש היאמר חמר ליצרו מה תעשה אותי על אופן שאהיה כלי, ולמה פעלך אין ידים לו? למה לא עשיתני בכלי התנועה והמשמוש, והתשובה מבוארת שחומר הכלי חרש הוא חרש לא זהב, וכן הכלי שיעשה ממנו אינו מוכן להיות לו ידים ורגלים כבע"ח, וכן א"א לשאול מדוע לא ברא את האדם מן חומר אחר בלתי מורכב, כי הלא בראו מחומר זה ויהיה דומה כשאלה הראשונה שישאל החרש למה לא עשאו מחומר הזהב, וכן א"א שישאל גם אם בראו מחומר מורכב מדוע לא בראו שלא יהיה נפסד ומת לעולם, כי החומר הזה אינו מוכן לקבל צורת הנצחיות, כי זה ידמה כשאלה השנית שישאל הכלי מדוע לא עשה לו ידים וכלי התנועה:"