מהם עיקרי האמונה היהודית

רב סעדיה גאון

בפירוש רב סעדיה גאון לספר שמות, ב'נספחות לפרשת בשלח' (מאת הרב קאפח), מובאים דברי רבי שמואל בן יצחק הספרדי בשם רב סעדיה גאון, בהם מפורט שישנם עשרה עיקרי אמונה: 1. ה' הוא ניצחי "ואין לו ראשית". 2. ה' מקיים את העולם. 3. ה' ברא את העולם. 4. ה' הוא האלוהים ולמצוותיו חייבים לציית. 5. רק על ה' ראוי להישען, ולכן "יקבל ברצון כל מה שיבוא עליו, ואל יהרהר אחר הנהגתו בשום דבר". 6. "חובה על המאמין לשעבד עצמו לכל מה שצוה ה' עליו על ידי שליחו". 7. "חובה שיאמין שה' יושיע את עמו וימלטם מן השעבוד הזה שהם בו, ויקיים להם בריתו לימות המשיח". 8. הצלת ישראל ממלחמת גוג ומגוג. 9. "שה' יגמול לצדיקים הגמול התמידי לעולם הבא". 10. "שיאמין שהוא מעניש עונש חמור למי שכופר ומורד בו":

"וכתב עוד ר' שמואל בן יצחק הספרדי הדיין, בפירושו לשמואל ב' כב: וכבר פירש שירה זו רבינו סעדיה ראש הישיבה הפיומי זכרונו לברכה בפרשת ויהי בשלח לפני פירושו לשירת ויושע…

ואמר אח"כ: מגני וקרן ישעי – אלו העשרה לשונות שנזכרו בפתיחת שירה זו, הם עשרה הענינים שהקדמנו שהם בטחון האומה בה'. וראוי שנבאר את הענין הכוללם ואח"כ נבארם אחד אחד.

הענין הכוללם הוא מה שהמשיל תשועת ה' יתעלה בשמות ההרים… אבל פירוש עשרת הלשונות הם דברי המאמין, שראוי שיאמין בה' יתעלה בעשרה אופנים:

הראשון – שהוא נצחי, ואין לו ראשית. וכִנה הנביא דבר זה במלת 'סלעי', לפי שכל מה שיש בארץ אפשר להעבירו ממקום למקום, חוץ מן הסלעים האדירים.

והשני – יאמין הכולל את הדברים, וקיומם ומעמדם תלוי בו. כנה הנביא את זה בשם 'מצודתי', לפי שהמצודה מקיפה את הגר בה.

[והשלישי – 'מפלטי', יאמין שהוא בורא] המציאות ומוציאה אל היש. וכנה את זה באמרו 'מפלטי', לפי שגילוי הדבר נקרא בלשון אבותינו 'פילוט', כמו שנאמר: תפלט פרתו וכו'.

והרביעי – 'אלהי', יאמין שהוא אלהים, והוא חייב להשמע לו, כלומר שיעשה מה שצוה, יהיה שכלי או שמעי.

והחמישי – 'צורי', פשט המלה צור – אבן, והכוונה בכך שהוא משען וסמך שראוי להשען עליו, ויקבל ברצון כל מה שיבוא עליו, ואל יהרהר אחר הנהגתו בשום דבר. כי 'צור' מונח על זה, שנאמר: 'הצור תמים פעלו'.

והששי – 'אחסה בו', כלומר שהוא מחסי. חובה על המאמין לשעבד עצמו לכל מה שצוה ה' עליו על ידי שליחו, כמו שנאמר: 'כל אמרת אלוה צרופה, מגן הוא לכל החוסים בו'. ואמר כאן: 'האל תמים דרכו וכו". וכמו שאמר: 'והשארתי בקרבך עם עני ודל, וחסו בשם ה". ואמר אחריו: 'שארית ישראל לא יעשו עולה וכו".

והשביעי – 'קרן ישעי', מקור הישועה. חובה שיאמין שה' יושיע את עמו וימלטם מן השעבוד הזה שהם בו, ויקיים להם בריתו לימות המשיח, כמו שנאמר: 'ושם דרך אראנו בישע אלהים'.

והשמיני – 'משגבי', שיאמין שהוא ימנע מהם מלחמות העמים הבאים עם גוג ועם דורשי רעתם, כי השיגוב רומז על זה, כאמרו: 'ממתקוממי תשגבני'.

והתשיעי – שה' יגמול לצדיקים הגמול התמידי לעולם הבא, שאינו כולה.[1] וכנה את זה בשם 'מגני', כמו שאמר ה' לאברהם: אנכי מגן לך וכו'.

והעשירי – שיאמין שהוא מעניש עונש חמור למי שכופר ומורד בו. וכנה את הענין הזה 'מנוסי', לפי שהצדיקים נסים אל ה' והוא מצילם מן העונש, כמאמר הנביא: 'ומנוסי ביום צרה'. ואמר לרשע: ומה תעשו ליום פקודה וכו'. שלא ימצאו מנוס לנוס אליו, כאמרו: 'והיה הנס מקול הפחד יפול אל הפחת וכו"".

 

רבנו חננאל

בפירוש רבנו חננאל על התורה, שמות יד, לא, כתב שיש ארבעה עיקרי אמונה: 1. אמונה במציאות ה'. 2. אמונה בנביאיו. 3. אמונה בעולם הבא (שכר ועונש). 4. אמונה בביאת המשיח.

ו"מי שאינו מאמין בכל אלו… אינו זוכה לגאולה". "ועל אותם שאין בהם אמונה – משלם עונשם, כי הם עושים בגאוה, ואינו זוכה לחיים":

"ויאמינו כד' ובמשה עבדו. האמונה מתחלקת לארבעה חלקים: אמונה בהקדוש ברוך הוא, שנאמר: "האמינו בד' אלהיכם ותאמנו", וזהו שכתוב: "ויאמינו בד' ובמשה עבדו". אמונה בנביאים, שנתחייבנו לשמוע דבריהם, שנאמר: "מי האמין לשמועתנו". אמונה בעולם הבא, שיש להאמין כי יש עולם הבא ויש שכר טוב מעותד לצדיקים, וזהו שאמר דוד ע"ה: "לולא האמנתי לראות בטוב ד' בארץ חיים". אמונה בביאת הגואל, שזה פנה גדולה בתורה, זהו שאמר: "הנני יסד בציון אבן אבן בוחן, פנת יקרת, מוסד מוסד המאמין לא יחיש". וכן המאמין יש לו זכיות הרבה. הוא שנאמר באברהם, שהיה שורש האמונה: "והאמין בד', ויחשבה לו צדקה". והנה הוא זוכה לגן עדן, שנאמר: "פתחו שערים ויבא גוי צדיק שומר אמונים". וזכה לחיי העולם הבא, שנאמר: "וצדיק באמונתו יחיה".

ומי שאינו מאמין בכל אלו, עליו הכתוב אומר: "לא יאמין שוב מני חושך, וצפוי הוא אלי חרב". ואינו זוכה לגאולה, שנאמר: "וברותי מכם המורדים והפושעים בי", וכתיב: "אמונים נוצר ד', ומשלם על יתר עושי גאוה", פירוש: ד' יתברך נוצר אמונים, ועל אותם שאין בהם אמונה – משלם ענשם, כי הם עושים בגאוה, ואינו זוכה לחיים, שנאמר: "הנה עופלה לא ישרה נפשו בו, וצדיק באמונתו יחיה".

 

רבי אברהם אבן דאוד

בספר 'האמונה הרמה' לרבי אברהם אבן דאוד, בהקדמה למאמר השני, כתב שיש שישה עיקרי אמונה: 1. שורש האמונה.[2] 2. אחדות ה'. 3. "תאריו יתברך". 4. "פעולותיו יתברך, ובסדור הימשך הנמצאות ממנו". 5. אמונה בנביאים וב"קבלה". 6. "באמונה וההערה על אמות שכל מה שידומה אליו הוא נאמר בדרך העברה"[3]:

"המאמר השני, והוא הקדמה וששה עקרים:

העיקר הראשון: בשורש האמונה.

העקר השני: באחדות.

העקר השלישי: בתאריו יתברך, ומה שיתואר בו בהעברה המונית, ומה שיתואר בו בהעברה סגוליית, וביאור הקושי לתארו יתברך בתאר אמתי עצמותי.

העקר הרביעי: בפעולותיו יתברך, ובסדור הִמָשֶׁך הנמצאות ממנו.

העקר החמישי: באמונה האחרונה, והוא האמונה בנביאים ע"ה ובקבלה, ובתנאים אשר בהם יתאמת ויקויים דבר הנביא, ויחוייב להאמינו, ובתאר מיני הנבואה, וחלוף מדרגות האנשים בה.

העקר הששי: באמונה וההערה על אמות שכל מה שידומה אליו הוא נאמר בדרך העברה, והוא נבדל ממנו".

 

רמב"ם

פירוש המשנה לרמב"ם מסכת סנהדרין פרק י, בהקדמה לפרק 'חלק', מונה הרמב"ם "עיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה, שלש עשרה יסודות": 1. "מציאות הבורא ישתבח". ומפרט מה כוללת אמונה זו. 2.  "אחדותו יתעלה". ומפרט את משמעות היות ה' אחד. 3. "שלילת הגשמות ממנו". ומפרט מה משמעות הדבר, וכיצד זה מתיישב עם דימויי הגוף הרבים המיוחסים לה' במקרא. 4. "הקַדמוּת". ומפרט "שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו". 5. "שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו". 6. הנבואה. כלומר "לדעת שזה המין האנושי יש שימצאו בו אישים בעלי כשרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה… ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע". 7. "נבואת משה רבינו". "שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו". ומאריך לבאר עניין זה, וכותב שישנם ארבעה הבדלים מהותיים בין נבואת משה לנבואות שאר הנביאים. 8. תורה מן השמים. כלומר "שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה – היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה". 9. הביטול. כלומר "שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש". 10. [השגחת ה' על העולם]: "שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם". 11. [שכר ועונש]: "שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת". 12. ימות המשיח. "והוא להאמין ולאמת שיבא, ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה – חכה לו". 13. תחיית המתים.

לאחר שבאר הרמב"ם את י"ג עיקרי האמונה, הסביר מה משמעות האמונה בהם: "וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו, ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל 'ישראל', וחובה לאהבו ולחמול עליו, וכל מה שצוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה. ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע – הרי הוא נענש לפי גודל מריו, ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות – הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' ו'קוצץ בנטיעות', וחובה לשׂנותו ולהשמידו":

"וממה שראוי שאזכיר כאן, וזהו המקום היותר ראוי להזכירם בו, שעיקרי תורתינו הטהורה ויסודותיה שלש עשרה יסודות:

היסוד הראשון: מציאות הבורא ישתבח. והוא, שיש שם מצוי בשלמות אופני המציאות, והוא עִלת מציאות כל הנמצאים, ובו קיום מציאותם, וממנו נמשך להם הקיום. ואלו נתאר סלוק מציאותו, כי אז בטלה מציאות כל נמצא, ולא ישארו קיימים במציאות. ואלו נתאר סלוק כל הנמצאים זולתו, כי אז לא תבטל מציאותו יתעלה, ולא תחסר, כי הוא יתעלה בלתי זקוק במציאותו לזולתו, וכל מה שזולתו מן השכלים – כלומר המלאכים וגרמי הגלגלים ומה שלמטה מהן – הכל זקוק במציאותו אליו. וזה יסוד הראשון, הוא אשר מורה עליו דבור: "אנכי ה' וכו'".

והיסוד השני: אחדותו יתעלה. והוא, שזה עלת הכל אחד, לא כאחדות המין ולא כאחדות הסוג, ולא כדבר האחד המורכב שהוא מתחלק לאחדים רבים, ולא אחד כגוף הפשוט שהוא אחד במספר, אבל מקבל החלוקה והפיצול עד בלי סוף. אלא הוא יתעלה אחד, אחדות שאין אחדות כמוה בשום פנים. וזה היסוד השני מורה עליו מה שנאמר: "שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד".

והיסוד השלישי: שלילת הגשמות ממנו. והוא, שזה האחד אינו גוף ולא כח בגוף, ולא יארעוהו מאורעות הגופים, כגון התנועה והמנוחה, לא בעצם ולא במקרה. ולפיכך שללו ממנו עליהם השלום החבור והפירוד, ואמרו: לא ישיבה ולא עמידה לא עורף ולא עפוי. כלומר לא פירוד והוא עורף, ולא חבור כי 'עפוי' מן: "ועפו בכתף פלשתים". כלומר ידחפום בכתף להתחברם בהם. ואמר הנביא: "ואל מי תדמיון אל וכו', ואל מי תדמיוני ואשוה וכו'". ואלו היה גוף, כי אז היה דומה לגופות, וכל מה שבא בספרים מתאריו בתארי הגופות, כגון ההליכה והעמידה והישיבה והדבור וכיוצא בזה – הם כולם דרך השאלה, וכמו שאמרו: 'דברה תורה כלשון בני אדם'. וכבר דברו בני אדם בענין זה הרבה. וזה היסוד השלישי, הוא אשר מורה עליו מה שנאמר: "כי לא ראיתם כל תמונה", כלומר לא השגתם אותו בעל תמונה, לפי שהוא כמו שאמרנו לא גוף ולא כח בגוף.

והיסוד הרביעי: הקַדמוּת. והוא, שזה האחד המתואר הוא הקדמון בהחלט, וכל נמצא זולתו הוא בלתי קדמון ביחס אליו, והראיות לזה בספרים הרבה. וזה היסוד הרביעי הוא שמורה עליו מה שנאמר "מְעֹנה אלֹהי קדם". ודע, כי היסוד הגדול של תורת משה רבינו הוא היות העולם מחודש, יְצרוֹ ה' ובראו אחר ההעדר המוחלט. וזה שתראה שאני סובב סביב ענין קדמות העולם לפי דעת הפילוסופים, הוא כדי שיהא המופת מוחלט על מציאותו יתעלה, כמו שביארתי וביררתי במורה.

והיסוד החמישי: שהוא יתעלה הוא אשר ראוי לעבדו ולרוממו ולפרסם גדולתו ומשמעתו. ואין עושין כן למה שלמטה ממנו במציאות מן המלאכים והכוכבים והגלגלים והיסודות, וכל מה שהורכב מהן, לפי שכולם מוטבעים בפעולותיהם, אין להם שלטון ולא בחירה אלא רצונו יתעלה. ואין עושין אותם אמצעים להגיע בהם אליו, אלא כלפיו יתעלה יכוונו המחשבות, ויניחו כל מה שזולתו. וזה היסוד החמישי הוא האזהרה על עבודה זרה, ורוב התורה באה להזהיר על זה.

והיסוד הששי: הנבואה. והוא, לדעת שזה המין האנושי יש שימצאו בו אישים בעלי כשרונות מפותחים מאד ושלמות גדולה, ותתכונן נפשם עד שמקבלת צורת השכל, ויתחבר אותו השכל האנושי בשכל הפועל, ויאצל עליהם ממנו אצילות שפע, ואלה הם הנביאים, וזוהי הנבואה וזהו ענינה. וביאור היסוד הזה בשלימות יארך מאד, ואין מטרתינו פירוט כל יסוד מהם וביאור דרכי ידיעתו, לפי שזה הוא כללות כל המדעים, אלא נזכירם בדרך הודעה בלבד, ופסוקי התורה מעידים בנבואת נביאים רבים.

והיסוד השביעי: נבואת משה רבינו. והוא, שנאמין שהוא אביהן של כל הנביאים שקדמו לפניו והבאים אחריו, הכל הם למטה ממנו במעלה, והוא בחיר ה' מכל המין האנושי, אשר השיג ממנו יתעלה יותר ממה שהשיג וישיג כל אדם שנמצא ושימצא. ושהוא עליו השלום הגיע לתכלית הרוממות מעל האנושיות עד שהשיג המעלה המלאכית ונעשה במעלת המלאכים, לא נשאר לפניו שום מסך שלא קרעו ולא עצר בעדו שום מעצור גופני, ולא נשאר בו שום דבר מן החסרון לא מעט ולא הרבה, והושבתו בו הכוחות הדמיוניים והחושים בכל השגותיו, ונתבהל כוחו המתעורר, ונשאר שכל בלבד.

ועל ענין זה אמרו עליו שהוא מדבר עם ה' בלי אמצעות המלאכים. ורציתי לבאר כאן זה הענין הנפלא, ואפרש סתומות פסוקי התורה, ואבאר ענין אמרו: "פה אל פה" וכל הפסוק הזה וזולתו מענינו, לולי שראיתי שהענינים האלו דקים מאד וצריכים להרחבה מרובה והקדמות ומשלים, ושצריך לבאר תחלה מציאות המלאכים ושנויי מעלותיהם לפני הבורא, וכן ביאור הנפש וכל כחותיה, ויתרחב ההקף עד שנגיע לדבר על הצורות שהזכירו הנביאים לבורא ולמלאכיו. ולא יספיק לענין זה לבדו – ואפילו אקצר תכלית הקצור – מאה דפים, ולכן אניחנו למקומו או בספר ביאורי הדרשות שהבטחתי בו, או בספר הנבואה שהתחלתי לחברו, או בספר שאחבר בפירוש אלו היסודות.

ואחזור לענין היסוד הזה השביעי, ואומר שנבואת משה רבינו נבדלה מנבואת כל שאר הנביאים בארבעה הבדלים:

ההבדל הראשון – שכל נביא, איזה שיהיה, אין ה' מדבר אתו כי אם על ידי אמצעי, ומשה בלי אמצעי. כמו שאמר: "פה אל פה אדבר בו".

וההבדל השני – שכל נביא לא יבואהו החזון אלא בזמן השינה, כמו שאמר בכמה מקומות "בחלום הלילה", "ויחלם", "בחלום חזיון לילה וכו'", והרבה מן הענין הזה; או ביום אחר תרדמה הנופלת על הנביא, ומצב שבו שובתים כל חושיו ומתרוקנת מחשבתו כעין שינה, ומצב זה נקרא "מחזה" ו"מראה". ועליו הוא אומר: "במראות אלהים". ומשה – בא לו הדבור ביום, והוא עומד בין שני הכרובים, כמו שהבטיחו ה': "ונועדתי לך שם ודברתי אתך וכו'". אמר יתעלה: "אם יהיה נביאכם ה' במראה אליו אתודע בחלום אדבר בו. לא כן עבדי משה".

וההבדל השלישי – שהנביא, כאשר בא לו החזון, ואף על פי שהוא במראה ועל ידי מלאך – יחלשו כחותיו ומתחלחל גופו וירד עליו מורא עצום מאד, כאלו הולך למות. כמו שביאר בדניאל, כשדבר עמו גבריאל במראה, אמר: "ולא נשאר בי כח, והודי נהפך עלי למשחית, ולא עצרתי כח". ואמר: "ואני הייתי נרדם על פני, ופני ארצה". ואמר: "במראה נהפכו צירי עלי". ומשה אינו כן, אלא יבואהו הדבור ולא תארע לו חלחלה כלל. והוא אמרו יתעלה: "ודבר ה' אל משה פנים אל פנים, כאשר ידבר איש אל רעהו". כלומר כשם שלא יארע לאדם שום חרדה מדברי חברו, כך הוא עליו השלום לא היה נחרד מן הדבור, ואף על פי שהוא פנים בפנים. וזה מחמת חוזק התחברו בשכל, כמו שאמרנו.

וההבדל הרביעי- שכל הנביאים לא יבואם החזון ברצונם אלא ברצון ה', ויש שישאר הנביא כמה שנים ולא יבואהו חזון, ויש שמבקשין מן הנביא להודיעם דבר בנבואה וישאר עד שתבוא לו הנבואה אחר ימים או אחר חדשים או לא תבוא לו כלל. וכבר ראינו מהם מי שהתכונן על ידי שמחת הלב וזכוך המחשבה, כמו שעשה אלישע באמרו: "ועתה קחו לי מנגן" – אז בא לו החזון. ואין זה הכרחי שיתנבא כל זמן שיתכונן. אבל משה רבינו – כל זמן שירצה, אמר: "עמדו ואשמעה מה יצוה ה' לכם", ואמר: "דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת", ואמרו: 'אהרן ב'בל יבוא', ואין משה ב'בל יבוא".

והיסוד השמיני: הוא תורה מן השמים. והוא, שנאמין שכל התורה הזו הנמצאת בידינו היום הזה היא התורה שניתנה למשה, ושהיא כולה מפי הגבורה, כלומר שהגיעה עליו כולה מאת ה' הגעה שקורים אותה על דרך ההשאלה 'דִבוּר'. ואין יודע איכות אותה ההגעה אלא הוא עליו השלום אשר הגיעה אליו, ושהוא במעלת 'לבלר' שקורין לפניו והוא כותב כולה – תאריכיה וספוריה ומצותיה, וכך נקרא "מחוקק". ואין הבדל בין "ובני חם, כוש ומצרים ופוט וכנען", "ושם אשתו מהיטבאל בת מטרד", או "אנכי ה'" ו"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" – הכל מפי הגבורה והכל תורת ה' תמימה טהורה קדושה אמת. ולא נעשה מנשה אצלם כופר ופוקר יותר מכל כופר אחר, אלא לפי שחשב שיש בתורה תוך וקלפה, ושֶׁאֵלו התאריכים והספורים אין תועלת בהם, ומשה מדעתו אמרם, וזהו ענין 'אין תורה מן השמים', אמרו שהוא האומר שכל התורה כולה מפי הקדוש ברוך הוא חוץ מפסוק אחד, שלא אמרוֹ הקדוש ברוך הוא אלא משה מפי עצמו, וזה הוא "כי דבר ה' בזה" – יתעלה ה' ממה שאומרים הכופרים – אלא כל אות שבה, יש בה חכמות ונפלאות למי שהבינו ה', ולא תושג תכלית חכמתה, ארוכה מארץ מדה ורחבה מני ים. ואין לאדם אלא להתפלל כמו דוד משיח אלהי יעקב, שהתפלל: "גל עיני ואביטה נפלאות מתורתיך". וכן פירושה המקובל גם הוא מפי הגבורה, וזה שאנו עושים היום צורת הסוכה והלולב והשופר והציצית והתפילים וזולתם – היא עצמה הצורה שאמר ה' למשה, ואמר לנו, והוא רק מוביל שליחות נאמן במה שהביא. והדבור המורה על היסוד הזה השמיני הוא אמרו: "בזאת תדעון כי ה' שלחני וכו' כי לא מלבי".

ויסוד התשיעי: הבטול. והוא שזו תורת משה לא תבטל, ולא תבוא תורה מאת ה' זולתה, ולא יתוסף בה ולא יגרע ממנה לא בכתוב ולא בפירוש. אמר: "לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו". וכבר ביארנו מה שצריך לבאר ביסוד זה בהקדמת החבור הזה.

והיסוד העשירי: שהוא יתעלה יודע מעשה בני אדם ולא הזניחם, ולא כדעת האומר: "עזב ה' את הארץ", אלא כמו שאמר: "גדול העצה ורב העליליה, אשר עיניך פקוחות על כל דרכי בני האדם". ואמר: "וירא ה' כי רבה רעת האדם בארץ", ואמר: "זעקת סדום ועמורה כי רבה". הרי אלו מורים על היסוד העשירי הזה.

והיסוד האחד עשר: שהוא יתעלה משלם גמול טוב למי שמקיים מצות התורה, ומעניש מי שעובר על אזהרותיה, ושגמולו הגדול הוא העולם הבא, ועונשו החמור הכרת. וכבר אמרנו בענין זה, מה שיש בו די. והפסוק המורה על היסוד הזה אמרו: "אם תשא חטאתם, ואם אין – מחיני נא מספרך". והשיבו יתעלה: "מי אשר חטא לי וכו'". ראיה שידוע לפניו העובד והחוטא לשלם גמול טוב לזה, ולענוש את זה.

והיסוד השנים עשר: ימות המשיח, והוא להאמין ולאמת שיבא, ואין לומר שנתאחר, אם יתמהמה – חכה לו, ואין לקבוע לו זמן, ולא לפרש את המקראות כדי להוציא מהן זמן בואו. אמרו חכמים: 'תפוח דעתן של מחשבי קצין'. ולהאמין בו מן הגדולה והאהבה, ולהתפלל לבואו בהתאם למה שנאמר בו על ידי כל נביא, ממשה ועד מלאכי. ומי שנסתפק בו, או זלזל בענינו, הרי זה מכחיש את התורה שהבטיחה בו בפירוש בפרשת בלעם ו'אתם נצבים'. ומכלל היסוד הזה שאין מלך לישראל אלא מדוד ומזרע שלמה דוקא. וכל החולק בענין המשפחה הזו – הרי זה כפר בה' ובדברי נביאיו.

והיסוד השלשה עשר: תחיית המתים, וכבר ביארנוהו.

וכאשר יהיו קיימים לאדם כל היסודות הללו, ואמונתו בהם אמתית, הרי הוא נכנס בכלל 'ישראל', וחובה לאהבו ולחמול עליו, וכל מה שצוה ה' אותנו זה על זה מן האהבה והאחוה. ואפילו עשה מה שיכול להיות מן העבירות מחמת תאותו והתגברות יצרו הרע – הרי הוא נענש לפי גודל מריו, ויש לו חלק, והוא מפושעי ישראל. וכאשר יפקפק אדם ביסוד מאלו היסודות – הרי זה יצא מן הכלל וכפר בעיקר, ונקרא 'מין' ו'אפיקורוס' ו'קוצץ בנטיעות', וחובה לשׂנותו ולהשמידו. ועליו הוא אומר: "הלא משנאיך ה' אשנא וכו'".

וכבר הארכתי בדברים מאד, ויצאתי מענין חבורי, אלא שעשיתי כן לפי שראיתי שזה תועלת באמונה, לפי שאני אספתי לך דברים רבים מועילים המפוזרים בחבורים רבים וגדולים, הֱיה בהם מאושר. וחזור על דברי אלה פעמים רבות, והתבונן בהם היטב. ואם תשלה אותך מחשבתך שכבר הבנת עניניו מפעם אחת או עשר – ה' יודע שבשקר השלתה אותך. ואל תמהר בו, לפי שני[4] לא כתבתיו איך שנזדמן, אלא אחר התבוננות וישוב הדעת ועיון בדעות נכונות ובלתי נכונות, וסכום מה שצריך להאמין מהם ובירורו בטענות וראיות על כל ענין וענין, ומאת ה' אשאל לנחותיני בדרך האמת. ואחזור לעניני הפרק".

 

מנחת קנאות (אבא מארי הירחי)

בספר 'מנחת קנאות' לרבי אבא מארי הירחי (בן תקופתו של הרשב"א), פרק ד, כתב ש"העיקרים הגדולים אשר הם אבות לכל שרשים" הם שלושה: 1. ידיעת השם יתברך. 2. תורת משה רבינו ע"ה. 3. אמונת ההשגחה. ובכלל שלושת העיקרים הללו נכללים יסודות נוספים. למשל, תחת 'ידיעת ה' יתברך' כלולה גם האמונה "שהוא יתברך קדמון, בלי ראשית ואחרון, בלי תכלית, ואין לו סבה קודמת", וכיוצ"ב. כלומר שלושת יסודות עיקרי האמונה מתפרטים לתתי-יסודות:

"העיקרים הגדולים אשר הם אבות לכל שרשים, ואשר צריכים אנו קהל המיחדים מאמיני החדוש להחזיק בהם בכל לב ובכל נפש, הם שלשה: הראשון הוא היסוד שהכל תלוי בו, והוא ידיעת השם יתברך. והשני הוא תורת משה רבינו עליו השלום אמונת החדוש. והשלישי הוא יסוד עולם אמונת ההשגחה. ובהחזיק אדם בג' יסודות האלו בלב נכון, בטוח שלא יהרהר ולא יפקפק בספורי התורה והמצות והמופתים הגדולים הנזכרים בתורה ובספרי הנביאים, ולא יכניס עצמו לסכנות לעשות חדוש לפירושים, כמו שעשו רבים מהדרשנים בזמנינו זה, כתבו תוך חבוריהם דברים שאסור לשומעם. והאריכו לדרוש באגדות של דופי. ועל כיוצא בהם אמרו במדרש על פסוק "תאלמנה שפתי שקר": 'יתפרקון, ישתחקון, יתחרשון הדוברות על צדיקו של עולם עתק. דברים שהעתיקו מבריותיו בגאוה, כדי להתגאות ולומר: 'במעשה בראשית אני דורש'.

פרק ה

העיקר הראשון, והוא ידיעת השם יתברך, שָׂמוֹ למצוה הראשונה. והדבור הראשון שנאמר למשה מסיני היה: אנכי ה' אלהיך. ובכלל הידיעה הזאת הוא לידע: שהוא יתברך קדמון, בלי ראשית ואחרון, בלי תכלית, ואין לו סבה קודמת, כי הוא יתברך לבדו סבת הכל. וממנו ומרצונו ישתלשלו ויתחדשו כל הסבות. וזה מאמר ריש לקיש: מהו דכתיב 'אני ראשון ואני אחרון'? אני ראשון – שלא קבלתי מלכותי מאחר; ואני אחרון – שאינני עתיד למסרה לאחר; ומבלעדי אין אלהים – שאין לי שני, ולא נאמר בו יתברך 'ראשון' ו'אחרון' רק על דרך ההשגה לאזן בשר ודם, וכוונתו ב'אני ראשון' שאין לו סבה קודמת, כי הוא לבדו עילת כל העילות וסבת כל הסיבות, ו'אחרון' לומר שהוא חי וקים לעד ולנצח… ובכלל זאת הרחקת הגשמות והאמנת הפשיטות הגמורה, והאחדות אשר הוא עמוד האמת, המקובל על פי התורה, ונודע לכל החכמים במחקר החכמה על פי המופת הנודע".

 

אור ה'

בספרו 'אור ה' מאמר ב' הקדמה לכלל א, רבי חסדאי קרשקש (רבו של רבי יוסף אלבו בעל 'ספר העיקרים' המובא להלן) מחלק את עיקרי האמונה לשתי מדרגות. המדרגה הגבוהה יותר, שאת יסודות האמונה שבה הוא מכנה 'פינות', מכילה שישה עיקרים: 1. "ידיעת השם בנמצאות". 2. "השגחתו בהם". 3. "יכולתו". 4. "הנבואה". 5. "הבחירה". 6. "התכלית". המאפיין את ששת העיקרים הללו הוא ש"הם יסודות ועמודים אשר בית אלוהים נכון עליהם… ואילו יצער העדר אחת מהם – תפול התורה בכללה חלילה":

"בַּפְּנּוֹת הַתּוֹרִיוֹת, רְ"ל שֶׁהַם יְסוֹדוֹת וְעַמוּדִים אֲשֶׁר בֵּית אֱלֹהִים נָכוֹן עֲלֵיהֶם, וּבִמְצִיאוּתָם יִצְיַר מְצִיאוּת הַתּוֹרָה מִסְדָּרֶת מִמֶּנּוּ יִתְבָּרַךְ, וְאִלּוּ יְצַעַר הָעָדַּר אַחַת מֵהֶם תִּפֹּל הַתּוֹרָה בִּכְלָלָהּ חָלִילָה.

וּכְשֶׁחָקַרְנוּ בָּהֶם מְצָאנוּם שִׁשָׁה: הָאֶחָד, יְדִיעַת הַשֵׁם בַּנִּמְצָאוֹת. הַשֵׁנִי, הַשְׁגָּחָתוֹ בָּהֶם. הַשְׁלִישִׁי, יְכָלְתּוֹ. הָרְבִיעִי, הַנְבוּאָה. הַחֲמִישִׁי, הַבְּחִירָה. הַשִׁשִׁי, הַתַּכְלִית.

וְזֶה, לְמַה שֶׁהָיְתָה הַתּוֹרָה פּעַל רְצוֹנִי מֵהַמְצַוָּה, שֶׁהוּא הַפּוֹעַל, אֶל הַמְצְוָה, אֲשֶׁר הוּא הַמִּתְפָּעַל – יִחַיַּב בְּהָכְרֵחַ, שֶׁיִהְיֶה הַפּוֹעַל יוֹדֵעַ וְרוֹצֶה וְיָכוֹל, וְהַמִּתְפָּעַל רוֹצָה וּבוֹחֵר, וְלֹא הֶכְרֵחִי וְאָנוּס. וְלִהְיוֹת הַפּעַל אֲשֶׁר מֵהַפּוֹעַל אֶל הַמִּתְפָּעַל, אֵין הִמָּלֵט לוֹ מֵהִתְיַחֲסוּת מָה בֵּינִיהֶם, יְחַיַּב, שֶׁיִהְיֶה הִתְיַחֲסוּת וּדְבֵקוּת מָה בִּינִיהֶם, וְהוּא הַנְּבוּאָה. וְלִהְיוֹת כָּל פּעַל, טִבְעִי אוֹ מְלָאכוּתִי, וְכָל שֶׁכֵּן רְצוֹנִי, וּמְפּוֹעֵל בְּבַּ"תָּ הַשְׁלֵמוּת, לְתַכְלִית יָדוּעַ; אֵין הִמָּלֵט בַּפּעַל הַשָּׁלֵם הַזֶּה לִהְיוֹתוֹ לְתַכְלִית חָשׁוּב. וְלָזֶה רָאִינוּ לְחַלֵק הַמַּאֲמָר לְשִׁשָׁה כְּלָלִים".

במאמר השלישי, בהקדמה לכלל א, מונה רבי חסדאי קרשקש עוד שמונה עיקרים, שאינם בגדר 'פינות' משום ש"כבר יצייר מציאות התוֹרה זולתם", אך "הכופר באחד מהן ייקרא 'מין'", ואלו הם: 1. חידוש העולם. 2. הישארות הנפש. 3. גמול ועונש. 4. תחיית המתים. 5. נצחיות התורה. 6. ההבדל שבין נבואת משה רבנו ע"ה לשאר הנביאים. 7. היות הכהן הגדול נענה באורים ותומים. 8. ביאת המשיח.

"בָּאֱמוּנוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת אֲשֶׁר נַאֲמִין בָּהֶם אֲנַחְנוּ הַמַּאֲמִינִים בַּתּוֹרָה הָאֱלֹהִית, וְשָׁהַכּוֹפֵר בְּאֶחָד מֵהֶן יִקְרָא 'מִין'.

וְהִנֵּה כַּאֲשֶׁר חָקַרְנוּ בָּהֶם, מְצָאנוּם שְׁנֵי חֲלָקִים, מִלְבַד הַפְּנּוֹת הַשֵׁשׁ אֲשֶׁר כָּלַל אוֹתָם הַמַּאֲמָר הַשֵׁנִי. הַחֵלֶק הָאֶחָד, אֱמוּנוֹת בִּלְתִּי נִתְלוֹת בְּמִצְווֹת מִיחָדוֹת. וְהַשֵׁנִי, אֶמוּנוֹת נִתְלוֹת בְּמִצְווֹת מִיחָדוֹת.

אִם הַחֵלֶק הָרִאשׁוֹן, מְצָאנוּם שְׁמוֹנָה: הָאֶחָד – חִדּוּשׁ הָעוֹלָם. הַשֵׁנִי – הִשָּׁאֲרוּת הַנֶּפֶשׁ. הַשְׁלִישִׁי – גְמוּל וָעֹנֶשׁ. הָרְבִיעִי – תְּחִיַת הַמֶּתִים. הַחֲמִישִׁי – נִצְחִיוּת הַתּוֹרָה. הַשִׁשִׁי – הַהֶבְדֵל שֶׁבֵּין נְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ עָ"הַ לִשְׁאָר הַנָּבִיאִים. הַשְׁבִיעִי – הֵיוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל נַעֲנָה בְּאוּרִים וְתוּמִים. הַשְׁמִינִי – בִּיאַת הַמָּשִׁיחַ. וְלָזֶה חִלַקְנוּ הַחֵלֶק הַזֶּה לִשְׁמוֹנָה חֲלָקִים.

וְהִנֵּה לֹא רָאִינוּ לְשׂוּמָם מִכְּלַל פְנּוֹת הַתּוֹרָה, לְמַה שָׁעִם הֵיוֹת הָאֱמוּנָה בָּהֶם מְחַיֶבֶת, וְהַכְּפִירָה בָּהֶם מֶרִי עָצוּם, עַד שֶׁהַכּוֹפֵר יֵחָשֵׁב מִכְּלַל הַמִּינִים; הִנֵּה כְּבָר יִצְיַר מְצִיאוּת הַתּוֹרָה זוּלָתָם. וְלָזֶה לֹא שַׁמְנוּ אוֹתָם יְסוֹד וְשָׁרָשִׁים לָהּ.

וְהַתַּמַהּ מֵהָרַב הַמּוֹרָה, שֶׁסִּדַּר בְּפֵרוּשׁוֹ לְפֶרֶק "הַחֵלֶק" י"ג עִקָרִים אֲשֶׁר שָׂמָם יְסוֹדוֹת לַדָּת. וְהִנֵּה, אִם קָרָא "עֲקָרִים" הָאֱמוּנוֹת הָאֲמִתִּיּוֹת אֲשֶׁר הַכְּפִירָה בָּהֶם מִינוּת הִנֵּה יִמָּצְאוּ יוֹתֵר מט"ו. וְאִם קָרָא "עֲקָרִים" פְּנוֹת וִיסוֹדוֹת הַדָּת אֲשֶׁר לֹא תִּצְיַר זוּלָתָם הִנֵּה אֵינָם יוֹתֵר מִשְׁבְעָה, כְּשֶׁנִּמְנָה בָּהֶם מְצִיאוּתוֹ יִתְבָּרַךְ, אוֹ שְׁמוֹנָה, אִם נִמְנָה גַּם כֵּן בַּפֶּנּוֹת הֵיוֹת הַתּוֹרָה – תּוֹרָה אֱלֹהִית מִן הַשָּׁמַיִם.

וּבְכָךְ אֶפְשָׁר שֶׁיִסְפַּק עָלֵינוּ, מִמָּה שֶׁהָסְכָּם עָלָיו וְנִתְפַּרְסֵם לִקְצָת הַקוֹדְמִים, הֵיוֹת אֱמוּנַת הַחִדּוּשׁ קֹטֶב הַתּוֹרָה אֲשֶׁר בָּהּ תב. לִהְיוֹתוֹ מְחַיֵּב יְכֹלֶת הַשֵׁם, וְלִהְיוֹת הַנִּמְצָאוֹת כַּלָּם אֶצְלוֹ כָּחוֹמֶר בְּיַד הַיּוֹצֵר. שֶׁוּוּלַת זֶה, לֹא יִצְיַר מְצִיאוּת הַתּוֹרָה בְּעַצְמוּתָהּ בִּכְלָל. וּבְיִחוּד, הָאוֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים שֶׁבָּאוּ בָּהּ, שָׁהִם יסוֹדוֹת וְעַמוּד לָהּ. וְאָמְנָם לְמַאֲמִינֵי הַקַדְמוּת, שָׁיִרְאוּ הֵיוֹת הַמְּצִיאוּת עַל צַד הַחִיוּב מִמֶּנּוּ, הִנֵּה לֹא יִצְיַר מְצִיאוּתָהּ בְּשׁוּם צד. וְכַאֲשֶׁר הָיָה זֶה כֵּן, הִנֵּה רָאוּי לִמְנוֹת הָאֱמוּנָה הַזֹּאת עַמּוּד גָּדוֹל וּפְנָה, עִם יָתָר הַפָּנּוֹת בַּמַּאֲמָר הַשֵׁנִי.

וְהִנֵּה הָתֵּר הַסָּפֵק אֵינֶנּוּ מִמָּה שֶׁיִּקְשָׁה, כְּשֶׁיִתְבָּאֵר חִיוּב יְכֹלֶת הַשֵׁם אַף לְמַאֲמִינֵי הַקַדְמוּת. וְהוּא מַה שֶׁנֶעְלַם מֵעֵינֵי הַקּוֹדְמִים. וְאוּלָם אֵיךְ יִתְבָּאֵר זֶה, הִנֵּה מַה שֶׁיָּבֹא בִּגְ"הַ. וְאָמְנָם לְפִי שֶׁחִיוּב אֱמוּנַת הַחִדּוּשׁ מְבֹאָר כְּפִי הַתּוֹרָה וְהַקַבָּלָה, הִנֵּה צָרִיךְ שֶׁנַחְקר כְּפִי מִנְהָגֵנוּ, אֵיךְ רָאוּי שֶׁיֵּאָמִן, וּבְאֹפֶן יְדִיעָתֵנוּ בּוֹ. וְשַׂמְנוּ אוֹתוֹ

בַּכְּלָל הָרִאשׁוֹן מִזֶּה הַמַּאֲמָר".

 

ספר העיקרים

מאמר א פרק ג

בספר העיקרים מאמר א, ג, כתב רבי יוסף אלבו שהרמב"ם מנה י"ג עיקרי אמונה, אך הקשה על מניין זה קושיות רבות, לשיטתו ש"עיקר" פירושו "דבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו, ואין לו קיום זולתו". ולכן הקשה, למשל, מדוע מנה הרמב"ם את אחדות ה' ושאין לו גוף עם עיקרי האמונה? הלא "לא תפול התורה האלהית בכללה אם יאמן חלופם!". וכן לגבי האמונה בתחיית המתים, למה היא נחשבת עיקר ביהדות לפי ההגדרה הנ"ל? ואם "מנה בעקרים האמונות האמתיות שראוי להאמינם כל בעל תורת משה", ולכן מנה גם דברים שיסודות התורה יכולים להתקיים גם בלעדיהם, אם כן "למה לא מנה בעִקר שהשכינה שורה בישראל באמצעות התורה", ולמה לא מנה את חידוש העולם כעיקר?

"ואם נאמר שמנה עקרים בלבד, ולא אמונות אמתיות, למה לא מנה הקבלה?… ולמה לא מנה הבחירה?":

"עקר. שם הונח על דבר שעמידת דבר אחר וקיומו תלוי בו, ואין לו קיום זולתו, כמו שהעקר הוא דבר שקיום האילן תלוי בו, ולא יצויר מציאות האילן וקיומו זולתו. ורבותינו ז"ל נשתמשו בלשון הזה הרבה, אמרו: "דבר שיש לו עקר בדאורייתא" או "שאין לו עקר". ומזה הצד יפול זה השם על השרשים והיסודות שעמידת הדת וקיומה תלוי בהם, כמו מציאות השם, שהוא מבואר מענינו שהוא עקר שהאמנתו הכרחית לתורה אלהית, שאי אפשר לצייר מציאות תורה אלהית זולתו. ולפי זה, ראוי שנחקור אי אלו הדברים שראוי שיונחו עקרים בדת האלהית.

והנה הרמב"ם ז"ל שם אותם י"ג עקרים, שהם: מציאות השם, והאחדות, והרחקת הגשמות, ושהוא קדמון, ושראוי לעבדו ולא לזולתו, והנבואה, ונבואת משה רבנו עליו השלום, ותורה מן השמים, ושלא תשתנה התורה, וידיעת השם, ושכר ועונש, ומשיח, ותחית המתים. אלו הן העקרים שמנה הרב ז"ל בפרק 'חלק' מפירוש המשנה שלו.

ונשאל ראשונה על אלו העקרים שהניח אותם הרמב"ם ז"ל: למה שם אותם במספר ההוא, ואמר שהם י"ג? וזה שאם הונחו במספר ההוא כפי הוראת שם 'עקר', הנה מה טוב ומה נעים שיונחו עקרים מציאות השם והנבואה ותורה מן השמים וידיעת השם יתברך וההשגחה לתת שכר ועונש, לפי שאלו הן עקרים הכרחיים לתורה אלהית, לא יצוייר מציאותה בזולת כל אחד מהן.

ואיננו רחוק לפי זה הדרך שיונחו נבואת משה ונצחיות התורה עקרים גם כן, אחר שהם עקרים פרטיים הכרחיים לתורת משה, לא יצוייר קיומה זולתם, כי אם יצוייר מציאות נביא גדול ממשה כבר היה אפשר שתבטל תורת משה, כי הנביא שיהיה גדול במדרגה מזולתו ראוי שיאמנו דבריו יותר מדברי זולתו, שהוא למטה במדרגת הנבואה ממנו כמו שיבא. וגם אם לא נאמין נצחיות התורה, כבר יצוייר בטול תורת משה אחר שגלו ישראל מעל אדמתם. ומכל מקום, כבר יקשה: למה ימנה האחדות והרחקת הגשמות בעקרים? שאף אם הם אמונות אמתיות, ראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כבר יהיה אפשר לומר שאין ראוי למנותם בעקרים, כי לא תפול התורה האלהית בכללה אם יאמן חלופם.

ויותר קשה מזה, שמנה הרב ז"ל בעקר שראוי לעבדו ולא לזולתו, כי אף על פי שהוא מצוה ממצות התורה, כמו שכתוב: "לא יהיה לך אלהים אחרים על פני וגו' לא תשתחוה להם ולא תעבדם", מכל מקום אינו עקר שתתלה בו התורה בכללה, כי המאמין שהשם אמת ותורתו אמת אלא שהוא מכניס אמצעי בינו ובין השם, הנה הוא עובר על "לא יהיה לך וגו'", אבל אינו עקר שתפול התורה בכללה, ולמה ימנה אותו הרב ז"ל עקר?

גם כן המאמין בשכר ועונש, אלא שיאמין שהגמול לנפשות ובעולם הבא, ושאין תחיה לגופות אחר המות, למה תפול התורה בכללה כדי שיחויב להמנות תחית המתים עקר מעקרי התורה האלהית כמציאות השם?

ואם נאמר שהרב ז"ל לא מנה העקרים כפי הוראת שם 'עקר', אבל מנה בעקרים האמונות האמתיות שראוי להאמינם כל בעל תורת משה, אם כן למה לא מנה בעקר שהשכינה שורה בישראל באמצעות התורה, כמו שנאמר: "ושכנתי בתוך בני ישראל" (מלכים א' ו' י"ג), ולמה לא מנה החדוש, שהוא אמונה שראוי להאמין אותה כל בעל דת אלהית? כמו שבאר הוא בעצמו בפרק כ"ה מהחלק הב' מספר המורה, וכמו שמנה האמונה בְּשֶהאל קדמון. ולמה לא מנה שראוי להאמין בכל הנסים שבאו בתורה כפשטן? ואמונות אחרות פרטיות שראוי שיאמינם כל בעל תורת משה, כמו שמנה האמונה בביאת המשיח?

ואם נאמר שמנה עקרים בלבד, ולא אמונות אמתיות, למה לא מנה הקבלה? שראוי שימשך האדם אחר קבלת האבות, שהוא עקר כולל לכל הדתות האלהיות, שלא יצוייר מציאותם זולתו, ולמה לא מנה הבחירה? שעם שהיא אמונה אמתית, היא עקר גם כן, כי הוא מבואר מענינה שלא יצוייר מציאות שום דת זולתה. ועוד, שהוא ז"ל כתב בספר המדע בפרק ה' מהלכות תשובה: "רשות כל אדם נתונה לו, אם רצה להטות עצמו לדרך טובה ולהיות צדיק – הרשות בידו וגו'", וכתב אחר כן: "ועקר זה עקר גדול הוא, והוא עמוד התורה והמצוה, שנאמר: "ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'" (דברים ל' ט"ו)". והאריך בפרק ההוא לבאר העקר הזה. והוא תימה גדול: למה לא מנה אותו בעקרים בפירוש המשנה בפרק 'חלק', כמו שמנה הי"ג עקרים? סוף דבר, זה המספר שהניח הרב ז"ל בעקרים – חזק הספקות מאד.

וראיתי מי שכתב שהרב ז"ל כיון אל זה המספר, לפי שהוא כמספר י"ג מדותיו של הקדוש ברוך הוא, וכנגד י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. וכמה רחוקים הדברים הללו מן הדעת, שהניח הרב ז"ל למנות הבחירה שהוא עקר לפי מה שכתב הוא ז"ל, כדי שלא יעלה המספר ליותר מי"ג. ועוד, כי לא תקן למה ימנה בכלל הי"ג אותם שמנה שאינם עקרים הכרחיים, כמו שכתבנו.

ויש מי שאמר שהעקרים הם כ"ו, ומנה בהם כל הדברים העולים על רוחו, כנצחיות והחכמה והחיות והיכולת והרצון, וזולת זה מן התארים שייוחסו לשם יתברך, ומנה גן עדן עקר אחד וגיהנם עקר אחד. ודברים אחרים מרבים הבל. כי זה האיש לא שת לבו להבין מלת 'עקר', ועל מה זה יפול זה השם.

ויש מן האחרונים מי שדקדק במלת 'עקר', והוסיף וגרע בעקרי הרמב"ם ז"ל, ואמר שהעקרים לדת האלהית הם ששה, שהם: ידיעת השם, וההשגחה, והיכולת, והנבואה, והבחירה, והתכלית, מלבד הג' שהביא הרב ז"ל מופת עיוני עליהם, שהם: מציאות השם, ואחדותו, ושאינו גוף ולא כח בגוף. ואומר כי אלו הששה מבואר מענינם שהם הכרחיים לדת האלהית, שלא יצוייר מציאותה זולתם, ועם השלשה האחרים שבא המופת עליהם – ישלמו עקרי הדת האלהית".

 

מאמר א פרק כג

האמונות שראוי להאמינן כל בעל תורת משה, שהן נמשכות לשלשה עקרים שהנחנו, אף על פי שאינן שרשים אליהם, הן שש:

האחת מהן היא חדוש העולם יש מאין, וזו מבואר מענינה שהיא אמונה כוללת לתורה אלהית בכלל ולתורת משה בפרט, אף על פי שאינה שורש אליה ולא עקר, כי כבר תצוייר תורה אלהית בכלל ותורת משה בפרט מבלי ציור החדוש יש מאין, כמו שבארנו בפרק שנים עשר מזה המאמר, ואבל הוא ענף מסתעף מן העקר הראשון שהוא מציאות השם, וזה, כי אחר שבארנו שהוא יתברך מסולק מן החסרונות, אם לא היה יכול לברוא יש מאין יהיה זה חסרון בחקו, שאין לומר שלא יפול תחת היכולת לברוא יש מאין אלא יש מיש, כי אחר שיצוייר מציאותו אצל השכל, כבר אפשר שתבא האמונה בו ויפול תחת היכולת בלתי בעל תכלית, שהרי אף למאמיני הקדמות הנה הם מודים שהשם יתברך עם היותו שכל פשוט הוא עלת הכל, ואם כן החומר הוא עלול ממנו באמצעות השכל הנבדל שהוא עלול ממנו, ואיך יהיה השכל הנבדל עלה למציאות החומר אם אי אפשר להמצא יש מאין, אין לך יש מאין גדול מזה, ואם תאמר שלא יצוייר שיברא או יפעל בעת בלתי עת, ועל כן יאמרו שהוא מחוייב שיהיה העולם קדמון, יש לומר כי זה הספק אמנם יתחייב לפועל על צד החיוב אבל לא לפועל על צד הרצון, כי טבע הרצון כן חייב שיהיה פועל בעת בלתי עת, כמו שבאר הרב המורה בפרק י"ח משני. ואחר שהשם יתברך להיותו מבחר הפועלים ראוי שיהיה פועל ברצון ולא בחיוב, כמו שיתבאר במאמר השני, יתחייב אם כן שהוא ראוי שימציא העולם בעת בלתי עת, כי זה דבר מחוייב ונמשך לטבע הרצון.

והאמונה השנית היא מדרגת נבואת משה רבינו עליו השלום שהיא למעלה ממדרגת כל הנביאים שהיו ושיהיו. וזה כי אף אם אינה הכרחית לתורה אלהית בכלל ולא לתורת משה בפרט, מכל מקום אחר שנזכר בתורה בפירוש ולא קם נביא עוד בישראל כמשה, פירושו שלא קם ולא יקום, להורות על מעלת התורה שנתנה על ידו, כמו שנפרש במאמר השלישי בעזרת השם, הנה ראוי שיאמינה כל בעל תורת משה, והיא אמונה מסתעפת מתורה מן השמים.

והשלישית היא אמונה בשלא תנוסח תורת משה ולא תשתנה ולא תומר בזולתה על ידי שום נביא, וזאת האמונה אף על פי שאינה הכרחית לתורה אלהית בכלל ולא לתורת משה בפרט כמו שבארנו, הנה הוא ענף מסתעף משליחות השליח, ועל כן ראוי שיאמין אותה כל בעל תורת משה על הדרך שנבאר במאמר השלישי בעזרת השם.

והרביעית היא האמונה בשהשלמות האנושי יושג במצוה אחת ממצות תורת משה, שאם לא כן תהיה תורת משה מרחקת את האדם מהשגת השלמות האנושי אשר כנו אותה רבותינו ז"ל בחיי העולם הבא. וזה כי אחר שעל ידי תורת בני נח היו האנשים משיגים מדרגה מה ממדרגות העולם הבא, כאמרם ז"ל חסידי אומות העולם יש להם חלק לעולם הבא, רצה לומר המקיימים שבע מצות בני נח יש להם חלק לעולם הבא, ואם היה צריך כל בעל תורת משה כל רבוי המצות שבאו בה כדי להקנותו מדרגה ממדרגות חיי העולם הבא, היתה תורת משה מרחקת את האדם מקניית השלמות יותר ממה שהיתה מקרבת אותו, וזה הפך מה שכוון ממנה כאמרם ז"ל רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל לפיכך הרבה להם תורה ומצות, ולזה מה שיראה שתהיה האמונה הזאת שורש פרטי לתורת משה, כמו שנבאר בפרק כ"ט מהמאמר השלישי בעזרת השם.

והחמישית היא אמונת תחיית המתים, וזאת התחיה יש מרבותינו שאומרים שאינה אלא לצדיקים גמורים בלבד, ואחר שאינה מדרגת שכר מיועדת לכלל האנשים, כי אי אפשר לכל האנשים להיות צדיקים גמורים, יהיה הכופר בה ככופר באחד מן הנסים הגדולים הנעשים לצדיקים הנכנסים תחת היכולת, ויהיה ענף מסתעף מן העקר הראשון. ואם התחיה היא כוללת כדעת קצת החכמים, יהיה הכופר בה כופר בחלק מן השכר והעונש המיועד לכלל האנשים או לכלל האומה, ויהיה ענף מסתעף מן העקר השלישי, אבל אינה עקר ולא שורש לא לתורה אלהית בכלל ולא לתורת משה בפרט, לפי שכבר יצוייר מציאותם זולתה. כי אחר שהמאמין יודה בשכר והעונש בכלל הן גופיי ובעולם הזה או רוחני ובעולם הבא, אין הכופר בה כופר בשורש ולא בעקר מתורת משה, ואולם היא אמונה מקובלת באומה יחוייב להאמינה כל בעל תורת משה, כמו שיתבאר במאמר הרביעי בעזרת השם.

וכן אמונת ביאת המשיח על זה הדרך היא, כי הוא ענף מסתעף מן העקר השלישי שהוא השכר והעונש, והיא אמונה מקובלת באומה ראוי שיאמינה כל בעל תורת משה, כמו שיתבאר במאמר הרביעי בעזרת השם, ואולם אינו שורש ולא עקר לתורת משה, כי כבר תצוייר תורת משה עקריה ושרשיה זולתה.

ולא מנינו בכלל האמונות הללו האמונות הנתלות במצות פרטיות, כמו התשובה והתפלה וזולתם, ולומר שראוי להאמין שהשם יתברך שומע תפלת הצועקים לפניו, וכן שהוא מקבל בתשובה לשבים אליו, וכיוצא באלו האמונות התלויות במצות מיוחדות, לפי שאין ראוי למנות שום מצוה באמונה יותר מזולתה. גם לא מנינו אמונת היות השכינה שורה בישראל, והיות האש יורדת מן השמים על מזבח העולה, והיות הכהן נענה באורים ותומים וכיוצא בהן, לפי שאלו נכללות באמונת הנסים והנפלאות שהיו בתורה בכלל, ואין ראוי למנות אלו יותר משאר הנסים, כאמונת בקיעת ים סוף, או פתיחת הארץ ובליעת קרח ועדתו, ושנכנסו חיים שאולה, ולהורות על הפלגת הנס שסתמה הארץ את פיה עליהם, כמו שאמר הכתוב ותכס עליהם הארץ (במדבר ט"ו ל"ג), שלא כדרך הבקיעה הנעשית על ידי הרעש שהיא נשארת כך בקועה תמיד, כי כל זה וכיוצא בו בכלל האמונה בתורה ובכל הנסים המסופרים בה. ואולם השש אמונות שזכרנו אמנם מנינו אותן להיותן אמונות מקובלות באומה מיוחדות לקיום עקרי התורה ושרשיה תמיד, וקיום התורה בכל זמן תלוי בהן אף על פי שאינן שרשים אליה, כי כבר יצוייר מציאותה זולתן כמו שבארנו, והכופר בהן יקרא מין, אף על פי שאינו כופר בתורה, ואין לו חלק לעולם הבא.

 

תשב"ץ

בספרו על ספר איוב, 'אוהב משפט' פרק ח, כתב התשב"ץ תחילה שראה "מאמר קצר לאחד ממשכילי אומתינו ז"ל", שטען שהיה ראוי לרמב"ם להוסיף או לגרוע מהעיקרים שקבע, אולם "זה המספר הכריחו שלא להוסיף ולא לגרוע", כלומר היה מקובל בידו שישנם י"ג עיקרי אמונה, ולכן כדי להגיע למספר זה, הוא קיצר היכן שצריך להאריך, והאריך היכן שצריך לקצר. למשל, "קצר בעיקרים אחרים, והיה ראוי לו למנותם, כמו: האמונה בשהעולם הוא מחודש. וגם באמונה במציאות האל יתברך קצר כמה עיקרים שיש לנו להאמין, והם: שהוא נצחי, ושהוא אמת, ושהוא צדיק וחסיד וישר וחי ושכל ומשכיל ומושכל… אבל הרב ז"ל קצר באלו, שמספר הי"ג לחצו, וסמך לו שיהיו כל אלו תולדות העקרים שכתב", כלומר היסודות שלא הזכירם הרמב"ם, כלולים באלו שהזכירם, כמו ש'תולדות' מלאכות שבת כלולים ב'אבות'. עוד הוסיף ש"גם היה אפשר לו לקצר עוד, ושיהיו המציאות והאחדות, ושהוא אינו גוף והוא קדמון ושראוי לעבדו ולא לזולתו – כל אלו החמשה תולדות המציאות". כלומר חמשת עיקרי האמונה: 1. מציאות ה'; 2. אחדות ה';  3. שאין לה' גוף; 4. שהוא קדמון; 5. שרק לו יש לעבוד – חמישתם למעשה תולדות של ה'אב' שהוא מציאות ה', ואפשר היה לכלול את חמישתם בעיקר אמונה זה.

אולם התשב"ץ עצמו דוחה טענה זו, וכותב ש"אין דבריו מתקבלים אל הדעת שהניח הרב ז"ל אמונת החדוש מפני לחץ המספר". ועוד, שאם כן היה לרמב"ם למנות גם את הבחירה החופשית כאחד מעיקרי האמונה. אלא הסיבה לכך שהרמב"ם הגיע דווקא לשלושה עקר עיקרים אלו היא ש"הרב ז"ל לא כתב בכלל העיקרים, אלא מה שבאו בהם פסוקים מפורשים, סמכם אל האבות ולא מנאם. ואף על פי שהכופר בהם הוא ככופר באבות… ובזה תקננו דעתו של הרב ז"ל במנין זה, לא שהמספר לחוץ אותו בכיוצא בזה המקום אשר הוא עיקר הדת, והסכמנו לומר כי ההמשך אל הפסוקים הכריחו אל הרב ז"ל". כלומר הרמב"ם מנה כ'אבות' של עיקרי האמונה רק מה שיש לו אסמכתא מהפסוקים, אף שגם הכופר ב'תולדות' שאינם מפורשים בפסוקים, הוא ככופר באבות.

בהמשך כותב התשב"ץ שיש שלושה יסודות אמונה בסיסיים, שמהם נגזרים כל יתר היסודות, ואלמלא שמנה הרמב"ם את היסודות שנתמכים בפסוקים, יכול היה למנות שלושה יסודות אלו, שכוללים את יתר היסודות. ואלו הם שלושת היסודות: 1. מציאות ה', ובכלל זאת ה'תולדות': א. שהוא אחד. ב. שהוא קדמון. ג. שאין לו גוף. ד. אין ראוי לעבוד אלא אותו. 2. אמונה באמיתות התורה. ובכלל זאת ה'תולדות': א. אמונה בנבואה. ב. ייחודיותה של נבואת משה. ג. התורה "לא תנוצח" ולא תהא מוחלפת. 3.  השגחת ה' על העולם, ובכלל זאת ה'תולדות': א. שכר ועונש. ב. ביאת המשיח. ג. תחיית המתים:

"עקר מעקרי התורה הוא האמין בזאת ההשגחה אשר ספר איוב משתדל לאמת אותה, והרב מורה צדק השוה אותה אל העיקרים הגדולים אשר אין תקוה למי שכופר בהם, כמו האמונה במציאות האל יתברך ודומה לה, וראה שבחקור בכאן לפי המשך הדברים, מה היתה כוונת הרב ז"ל באותם עיקרים, ומאין יצא לנו מספרם? אם המספר הכריחו לחלק אותם באותה חלוקה שחלק.

וראיתי מאמר קצר לאחד ממשכילי אומתינו ז"ל, שכתב כי הרב ז"ל רצה לצאת בעקבות התורה שכתב בשם ית'(?) י"ג מידות, לפי מה שנתפרסם באומתינו שזהו מספרם. ולפי שזה המספר הכריחו שלא להוסיף ולא לגרוע, קצר בעיקרים אחרים והיה ראוי לו למנותם, כמו האמונה בשהעולם הוא מחודש. וגם באמונה במציאות האל יתברך קִצר כמה עיקרים שיש לנו להאמין, והם: שהוא נצחי, ושהוא אמת, ושהוא צדיק וחסיד וישר וחי ושכל ומשכיל ומושכל, ושאינו מקרה ולא צורה ולא חומר, ואין מציאותו זולת מהותו, ואינו משתנה, ואין לו סוג ולא מין, ולא הבדל ולא גדר ואין לו משא ואין לו הפך ואין לו חבר ואין לו דומה ולא סבה ולא חלוק והרכבה, וכאלה רבים. אבל הרב ז"ל קצר באלו, שמספר הי"ג לחצו, וסמך לו שיהיו כל אלו תולדות העקרים שכתב, וגם היה אפשר לו לקצר עוד, ושיהיו המציאות והאחדות ושהוא אינו גוף והוא קדמון ושראוי לעבדו ולא לזולתו – כל אלו החמשה תולדות המציאות. אבל המספר לחצו זה העלה בזה זה האיש ז"ל.

ואין דבריו מתקבלים אל הדעת שהניח הרב ז"ל אמונת החדוש מפני לחץ המספר. ועוד, למה לא כתב הרב ז"ל עקר מעיקרי התורה, שרשות האדם נתונה בידו, ושאין שם מכריח יכריחנו בפעולותיו? כי זה באמת עקר גדול מעיקרי התורה, זכרו הרב ז"ל בספר המדע. ובפירוש המשנה במסכת אבות ובספר מורה הנבוכים. אבל התשובה בחדוש העולם ובבחירה גלויה ומפורסת, כי האמונה בשתיהן היא הכרחית לנו, מפני תולדותיהן, כי תולדות החדוש הם מופתים, ותולדות הבחירה הם הגמול והעונש. ולולי אלו התולדות המחוייבות לכל בעל תורה להאמין בהם, לא היה הזק להאמין בקדמות העולם, ויפורטו הפסוקים בצד שלא יקשו לזה, וגם לא הזיק להאמין כי האדם מוכרח במעשיו. ולפי שההכרח להאמין בשני עקרים אלו אינו אלא מפני התולדות, אם כן אינו ראוי למנות בכלל העיקרים אלו התולדות אשר בעבורם נתחייבנו להאמין באבות. וכיון שהאמננו בתולדות, הרי שהאמננו באבות. ולפי זה לא כלל הרב ז"ל בעיקרים אלו אמונת החדוש ואמונת הבחירה, שהרי תולדותיהן תולדות החדוש תחיית המתים, כי המאמין בתחיית המתים על כרחו יאמין בחדוש העולם ותולדות הבחירה, הגמול והעונש. כי אם אין שם בחירה, אין שם גמול ועונש, כמו שהקדמנו.

אמנם העיקרים התלוים באמונת האל יתברך, אשר עשאם חמשה, לא פחות ולא יותר, יש מקום עיון מה ראה הרב ז"ל בזה. שאם היה דעתו למנות האבות ולא התולדות, אינו אלא עיקר אחד – להאמין כי יש לנו אלוה אחד חי יכול, חפץ, חכם, נצחי; ושהוא כך וכך, ואינו גוף, ולא כח בגוף, ואין לו סבה ואין לו דומה, ושאינו כך וכך, ושראוי לעבדו ולא לזולתו. וכן כללם הרב ז"ל בספר המדע, וקרא הכופר בהן 'אפירוקוס'. ואם היה דעתו למנות כל אחד מהתולדות האחד, הרי הם יותר מחמשה, ואין הרב ז"ל מוכרח במספר הי"ג להניח עיקרים גדולים תלויים באמונה.

והנראה בזה כי הרב ז"ל לא כתב בכלל העיקרים, אלא מה שבאו בהם פסוקים מפורשים, סמכם אל האבות ולא מנאם. ואף על פי שהכופר בהם הוא ככופר באבות, דומה למה שעשו החכמים ז"ל במנין המאכות של שבת, שעשו אבות אותן שהיו במשכן לפי מה שבא בקבלה, כי לא נאסרו ביום השבת אלא מלאכות שהיו בו, ואשר לא היו במשכן עשאום תולדות לאלו, אף על פי שיש בהן חיוב סקילה, כמו האבות עצמן. ובזה תקננו דעתו של הרב ז"ל במנין זה, לא שהמספר לחוץ אותו בכיוצא בזה המקום אשר הוא עיקר הדת, והסכמנו לומר כי ההמשך אל הפסוקים הכריחו אל הרב ז"ל. ולא הסכמנו לומר כי כל עקר שיש לו מופת מיוחד מנאו הרב ז"ל, לפי שהוא מנה היותו לא גוף ולא כח בגוף עקר אחד, וגם לכל אחד מופת מיוחד במציאות ואחדות. ולולי ההמשך אל הפסוקים היה יוצא לנו המספר בזולת זה המספר, אם מעט ואם הרבה, שאם מנינו האבות, לא היו אלא ג' עיקרים, ואלו מנינו התולדות, היו יותר מי"ג.

אמנם היות האבות שלשה ולא יותר, הוא כי האמונה באל יתברך ומה שימשך אליה הוא עיקר אחד, והם המציאות והאחדות, ושהוא קדמון ושהוא לא גוף ושראוי לעבדו ולא לזולתו, אלו החמשה עיקרים אב לכן הוא אחד.

והאמונה בתורה ומה שיתחייב האמין עם זה הוא עיקר אחד, והוא שהשם יתברך ישפיע על הדבקים בו באמצעות השכלים הנבדלים שפע אלהי עד שיהיו נביאים מדרגות חלוקות זו מזו, ויש להם להישיר בני אדם לעבודתו, ויהיו נכללים בזה העיקר ארבעה עיקרים: הנבואה, ונבואת משה, ושלא תנוצח ולא תשתנה בו הפעל האלהי הוא עצם קיים נצחי.

והאמונה בגמול ומה שיתחייב להאמין עמה הוא העיקר אחר, והוא כי הש"י יודע מעשי האדם וגומל ועונש אותם כפי מעשיהם, (?) הגמול אם העולם הזה אם העולם הבא, אם לימות המשיח אם לתחיית המתים. ויהיו נכללים בזה העקר ד' עיקרים, והם ידיעת האל יתברך וגמולו, וביאת המשיח ותחיית המתים. והשכל מחייב לכל בעל תורה לכלול אותם בשלשת העיקרים האלה, לפי שיש לנו להאמין באל יתברך ויתעלה, והנמשך אליו, ושהוא מצוה ברואיו לעבדו, והנמשך אליו, ושהוא גומל ועונש באשר הוא סוף האדם, והנמשך אליו, ובשלשת עיקרים אלה ישלם האדם, ובזולתם אין לו שלומות… ולולי ההמשך אל הפסוקים לא היה מונה האחדות והיותו לא גוף מני עקרים, כי מחיוב האחדות הוא שהוא אינו גוף, כמו שידע זה מי שעיין מעט בחכמות. אבל מה שהכריח הרב ז"ל לעשות העיקרים יותר מג' ולא עשאם יותר מי"ג הוא ההמשך אחר הפסוקים, כמו שביארנו, וזה מה שרצינו לבאר".

 

ראש אמנה

בספר 'ראש אמנה' פרק ב, מביא רבי דון יצחק אברבנאל את שיטת הרמב"ם, ואת שיטת הרב קרשקש ושיטת תלמידו רבי יוסף אלבו. אחר כך כתב שהרב קרשקש והרב אלבו הקשו קושיות רבות על מניין הרמב"ם, והוסיף אף הוא קושיות על הרמב"ם, ולמעשה הסיק שאין נכון לעשות עיקרים בתורה:

"ואמנם ה"ר חסדאי ז"ל, בספר 'אור יי' אשר לו, הניח העיקרים והיסודות באופן אחר. כי הוא כתב שיש אמונות תוריות פינות יסודות לכל המצות, והתחלות לכל המצות, והתחלות לכל האמונות שהם מציאות האל. ונכללים עמו שתי אמונות אחרות, והם אלו: אחדותו, ושאינו גוף ולא כח בגוף. ויש פינות תוריות יסודות הדת שאִלו יצוייר העדר אחד מהם – תפול בכללה, והם ששה: ידיעת השם בנמצאים, השגחתו בהם, יכלתו הבלתי בעל תכלית, הנבואה, הבחירה, התכלית.

ויש אמונות אמתיות שנאמין בהם, והכופר באחד מהם יקרא 'מין', והם אמונות בלתי נתלות במצות מיוחדות, והם שמנה. והם: חדוש העולם, השארות הנפש, גמול ועונש, תחיית המתים, נצחיות התורה, מעלת נבואת משה, היות הכהן נענה באורים ותומים, המשיח.

ויש אמונות אמתיות שנאמין בהם, והכופר באחד מהם יקרא 'מין', שהם נתלות במצות מיוחדות, והם שלשה: תפלה וברכת כהנים, תועלת התשובה, ראש השנה וארבעה פרקי השנה.

ואמנם ה"ר יוסף אלבו ז"ל, ב'ספר העיקרים' אשר לו, הרבה לחקור באלו העיקרים, והעמידם על שלש, שהם לדעתו סוגים עליונים כוללים שאר האמונות. והם: מציאות השם – שנכנסו תחתיו האחדות והרחקת הגשמות. והשני: תורה מן השמים – שנכנסו תחתיו הנבואה ומעלת נבואת מרע"ה. והג': שכר ועונש – שנכנסו תחתיו הידיעה ההשגחה והמשיח ותחיית המתים.

והנה נטו האנשים האלה, שלמים הם אתנו, בדעותיהם בעיקרים מדעת הרב הגדול, מפני ספקות ראו שיתחייבו לדעת הרב.

וכפי הנראה אלי מדבריהם, הנה יעלו מספר הספקות אשר יעשו שניהם לדעת הרב למספר עשרים, אשר מהם העירו עליו בביאור, ומהם באים מכח דבריהם. ואני אזכור אותם אחד לאחד למצוא חשבון, ויהיה זכרון הספקות אשר עשו כנגד העיקרים בראשונה, ואחרי כן הספקות אשר עשו על העיקרים שמנה הרב בכלל המצות מבלתי שאזכיר בפרט כל אחד מהם איזה לקטתי מדברי ה"ר חסדאי ואיזה מהם מדברי בעל ספר העיקרים. ואחרי זכרונם אוסיפה עליהם ספקות אחרות, ראיתי אני להעיר בדרוש הזה על דברי הרב, לא העירו עליהם החכמים הנזכרים…".

 

רדב"ז

בשו"ת רדב"ז ח"א שמד, נשאל כדעת מי הוא סובר בעניין מניין עיקרי היהדות, האם כרמב"ם, כ"הרב בן חסדאי" או כרבי יוסף אלבו. והשיב ש"אין דעתי מסכמת לשׂוּם לתורתנו התמימה שום עיקר, לפי שכולה עיקר מפי הגבורה". והביא את האברבנאל ב'ראש אמנה' ש"השיב על הראשונים", וכתב הרדב"ז ש"כן הוא דעתי". והוסיף שמטעם זה מי שאונסים אותו לעבור על כל מצווה ממצוות התורה "באומרם שלא צוה הקב"ה עליה, או שהיתה לזמן מה וכבר נתבטלה – יהרג ואל יעבור", כי אין זה נחשב לתיאבון אלא להעביר על דת, וכשם שמי שאונסים אותו לעזוב את היהדות לדת שאינה נחשבת לע"ז, ייהרג ואל יעבור:

"שאלת ממני על ענין עיקרי הדת, על איזה חשבון אני מסכים: על הרמב"ם ז"ל או על הרב בן חסדאי או על חשבון ר' יוסף אלבו?

תשובה: אין דעתי מסכמת לשׂוּם לתורתנו התמימה שום עיקר, לפי שכולה עיקר מפי הגבורה. וארז"ל: 'כל האומר: כל התורה כולה מן השמים חוץ מפסוק א' וכו". ואם כן כל מצוה ומצוה היא עיקר ופִנה, ויש לך מצוה קלה ויש לה טעם וסוד אשר לא נשיגהו, וא"כ איך נאמר שזו טפילה ואחרת היא עיקר?!

כללות בדברים, יפה כתב בזה ר' יצחק אברבנאל ז"ל בספר 'ראש אמנה' ע"ש, כי הוא האריך והרחיב הדבור, והשיב על הראשונים. וכן הוא דעתי, שהתורה – כל פרטיה ודקדוקיה – כל אחד מהם עיקר ויסוד ופנה, והמכחיש אותו נקרא 'כופר' ואין לו חלק לעולם הבא.

ומזה הטעם אם אנסוהו לעבור על אחת מכל מצות האמורות בתורה, באומרם שלא צוה הקדוש ברוך הוא עליה או שהיתה לזמן מה וכבר נתבטלה – יהרג ואל יעבור. ולא אמרינן 'יעבור ואל יהרג' אלא כשאומרים לו: 'חלל שבת לעבור על דתך'. וכן כתב הריט"בא ז"ל, ולמד ממנה שאם אונסים אותו לחזור לדעת העכו"ם (במהדורת ונציה תק"ט: הישמעאלים), אף על פי שאינם עובדי ע"ז – יהרג ואל יעבור. והנל"ד כתבתי".

 

תורת העולה לרמ"א, ח"א טז

"… והיו אחד עשר כפתורים נגד אחד עשר עיקריה ושרשיה, כמו שכתב בעל עיקרים פרק חמשה עשר מאמר ראשון, וזה לשונו: "נמצא לפי זו הדרך שעיקרים והשרשים הם אחד עשר: מציאות השם יתברך לארבע שרשים הנמשכים ממנה, שהם: האחדות, ושאין גוף ולא כח בגוף, ושאין לו התלות בזמן, ושהוא מסולק מן החסרונות.

ותורה מן השמים ושרשיה הנתלים בה, שהם: ידיעת השם, והנבואה, ושליחת השליח, ושכר ועונש, ושורש הנתלה בה שהוא ההשגחה. עד כאן לשונו.

ואף כי הרב אברבנאל בספרו 'ראש אמנה' טען על מי ששם לתורה שרשים ועיקרים, שהרי אנו צריכין להאמין בכל התורה – אין לדבריו שורש ועיקר בזה, כי כן מצינו ז"ל אמרם פרק 'אלו הן הלוקין' (מכות כ"ד ע"א): 'בא דוד והעמידן על אחד עשר, בא ישעיהו והעמידן על ששה כו", עד: 'בא חבקוק והעמידן על אחת', שנאמר (חבקוק ב' ד'): "וצדיק באמונתו יחיה". הנה אלו הנביאים הראשונים עשו כללים לתורה, וכללו כל התורה במקצת המצות, כמו חבקוק שהעמידן על אחת, והוא האמונה שכולל מצות הרבה. וכדרך שאמרו ז"ל (שבת ל"א ע"א), שהלל לִמד לההוא גר כל התורה על רגל אחד, והוא: 'מה דסני לך לחברך – לא תעביד', והוא כלל התורה, ואידך פירושא הוא. וכן עשו האחרונים ז"ל, בארו לנו ענין האמונה, והוא ענין אמונת העיקרים על אמיתתן. ובזה יִקָרֵא 'מאמין', ובכפירת אחד מהן נקרא 'כופר בעיקר', כמו שכתב הרמב"ם פרק חלק (בפי' המשניות סנהדרין). ולכן אין להשגיח כלל בזה בדברי הברבנאל ז"ל, והמנורה הטהורה תהיה תמיד נגד עינינו להאיר לנו ענין העקרים, בדרך שנתבאר…

ואלו האמונות הם תשעה, מלבד העקרים. והנה בעל העקרים מנאם בפרק שלשה ועשרים מאמר ראשון ששה מהן, וזה לשונו: "האמונות שראוי להאמינם כל בעל תורת משה, שהן נמשכות לעיקרים שהנחנו אף על פי שאינן שרשים אליה, הן ששה: האחד מהן הוא חדוש יש מאין, והשני הוא מדרגת נבואת משה רבינו עליו השלום, שהיא למעלה מנבואות כל הנביאים. השלישי הוא שלא תנוסח תורת משה ולא תשתנה ולא תומר בזולת. והרביעי ששלמות האנושי יושג במצוה אחת ממצות התורה. החמישי היא אמונת תחיית המתים והששי הוא ביאת המשיח. עד כאן לשונו.

והאריך שם בנותנו טעם לכל אלו האמונות שראויין להאמין. ואני ראיתי למנות עוד שלשה: והם הבחירה, והוא שרשות האדם, נתונה לכל אדם. וכמו שאמרו (ברכות ל"גע"ב): הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. וכבר כתב הרמב"ם ספר המדע פרק חמישי (ה"ג) מהלכות תשובה, שעיקר זה הוא עיקר גדול, והוא עמוד התורה והמצוה, כמו שנאמר (דברים לי ט"ו): ראה נתתי לפניך היום את החיים ואת הטוב וגו'.

וכן כתב בעל עיקרים פרק שלישי מאמר ראשון, רק שבעל עיקרים לא רצה למנאו באותן אמונות שכתב פרק כ"ג, לפי שאותן אמונות הם דווקא למאמין בתורת אלהים, אבל הבחירה הוא עיקר לכל הדתות, אף לדת נימוסיות, כי אם אין בחירה יתבטל הדתות כולן, כמו שביאר בעל עיקרים פרק שלישי שם.

והשני הוא הקבלה, שראוי שימשך האדם אחר קבלת האבות, שכתב בעל העיקרים שהוא עיקר כולל לכל דתות אלהיות, שלא יצויר מציאתן זולתה. וכבר האריך פרק תשעה עשר ופרק עשרים שם בענין הקבלה וכמו שנאמר (שם ל"ב זי) שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך וגו'. דבר ידוע שזו הוא אמונה צריכה לתורה, כי בלא זה יתבטל התורה בכלל, ומה שלא מנא' בעל עקרים הוא להיותה אמונה כולל לכל הדתות האלהיות, והוא לא מנה רק מה שהוא אמונות אמיתיות לתורת משה.

והשלישי, שראוי לעבוד להשם יתברך שמו ולא לזולתו, כמו שמנאם הרמב"ם בעיקר ה'. ובעל עיקרים כתב פרק שלישי שאין ראוי למנותו בעיקר, כי אף על פי שהוא ממצות התורה, כמו שכתוב (שמות כ' ג') לא יהיה לך וגו', מכל מקום אינו עיקר שתתלה בו התורה בכללה, כי המאמין שהשם יתברך שמו אמת ותורתו אמת, אלא שהוא מכניס אמצעי בינו ובין השם יתברך – הנה הוא עובר על "לא יהיה לך" אבל אינו עיקר שתפול התורה בכללה, ולמה ימנה אותה הרב ז"ל עיקר? עד כאן לשונו.

ולפי עניות דעתי אני רואה בזו דברי הרמב"ם, כי על ידי שעושה אמצעי בינו להשם יתברך תפול התורה בכללה כי זהו הגורם כפירה אחר כך בה' ולומר שאין שם אלא האמצעי לבד כמו שעל ידי זה נשתרבב העבודה זרה בעולם, כמו שכתב הרמב"ם בספר המדע בתחלת הלכות עבודה זרה (פ"א ה' א' ב') והוסיף בזה בספר המורה חלק ראשון פרק ששה ושלשים. והאריך שם בזה להראות שעל ידי אמונת האמצעיים נשתרבב עבודה זרה בעולם. ואף כי הרב אברבנאל האריך בספרו ראש אמנה פרק שנים עשר והחזיק כדעת הרמב"ם להסיר מהן כל טוען. וכתב שראוי למנות זה בעיקר על כן ראוי למנותו בכלל עיקרים ולכל הפחות באמונה אמיתית יותר משאר אמונות האמיתיות שמנאן בעל עיקרים ובין הכל הוא תשעה והם תשעה פרחים המנורה. ולזה אמרו במדרש בראשית רבתי פרשת מקץ (פרשה צ"א י"ב) רבי טרפון כשהיה שומע דבר מתוקן אמר כפתור ופרח. להיות כי המנורה וכפתוריה ופרחיה רמזו כולן על עניני התורה ודבריה הראויים לשמוע והיה בין הכל במספר שנים וארבעים ואפשר שלזה רומז הכתוב (תהלים ס"ח י"ח) יי' בם סיני בקדש. והיתה גבוה שמונה עשר טפחים להורות על מספר ח"י כי היא עץ החיים אשר בה תוסיף חיים להמחזיקין בה כמו שנאמר (משלי ג' י"ח) עץ חיים היא וגו'. ועומדת על שלש רגלים הם שלשה עיקריה אשר לא תצוייר דת אלקית זולתה והם מציאות השם יתברך ותורה מן השמים ושכר ועונש שהם העיקרים ויסודות התורה כמו שכתב בעל עיקרים רביעי מאמר ראשון. וכתב החכם בעל העיקרים שם פרק אחד עשר. כי התורה הניחה בתחלה שלשה עקריה כדרך כל חכמה שיונחו בתחלתה הדברים והתחלות שעליהם תסוב החכמה ההיא והם שרשים לאמת כל הדברים שיבואו בה. כן נכתבה פרשת בראשית שלשה ענינים חלוקים זה מזה יתבאר בכל אחד מהן עיקר מאלו העיקרים להורות כי הם שרשים ויסודות לתורת אלהים שעליהן תסוב היא וכל עניניה כי מבראשית עד אלה תולדות השמים הוא ענין אחד נכתב להורות עיקר האחד שהוא מציאות השם יתברך כו'. (עד) ומאלה תולדות השמים עד והאדם ידע את חוה הוא ענין אחר ונכתב להורות על עיקר השני שהוא מציאות הנבואה והתורה מן השמים. ועל זה תמצא כל הספור סובב על עיקר זו וכו'. (עד) ומן האדם ידע כו'. עד זה ספר תולדות אדם הוא ענין אחר נכתב על עיקר השלישי שהוא מציאות השכר ועונש הפרטי כו' והאריך שם החכם בזה לתת טעם וסבה איך נתבארו אלו השלשה עיקרים בתחלת התורה ולזה היתה כוונת רגלי המנורה שעליהן המנורה עומדת והיה בגובהה שמונה עשר טפחים להורות כי התורה בכל ספוריה נחלקת לשמונה עשר חלקים כאשר יתבאר בעזרתהשם יתברך שמו. והרמז בזה כי היא הנותנת חיים למחזיקין בה. ולכן בא מספר חלקיה במספר ח"י והם דוגמת גובהה של מנורה, כמו שנתבאר".

 

חתם סופר

בשו"ת חתם סופר יו"ד שנו, נשאל אודות "ענין הויכוח אם יש י"ג עקרים או ג' כהר"י אלבו", ותחילה כתב ש"לא ידעתי שום נפקותא כי אם קריאת שם בלבד". והוסיף ש"לדעת המקובלים אין כאן עיקר, כי כל קוצים של תורה הם עיקרים, מה בין זה לזה?".

בהמשך כתב שרבה של אונגוואר (על גבול אוקראינה-הונגריה של ימינו), רבי מאיר, הסב את תשומת ליבו לכך שבתפילת רב טביומי המובאת בשל"ה מוזכר שישנם י"ג עיקרי אמונה, ו"משמע שקבלה קדמוניות מימי רב טביומי שיש י"ג עיקרים".

אולם החת"ס דחה זאת.

"שלום וכל טוב לרב טב וכו'.

יקרתו הגיעני, ענין הויכוח אם יש י"ג עקרים או ג' כהר"י אלבו. לא ידעתי שום נפקותא כי אם קריאת שם בלבד. ולדעת המקובלים אין כאן עיקר, כי כל קוצים של תורה הם עיקרים, מה בין זה לזה?

אך הערני תלמידי הרב הגדול מוה' מאיר אב"ד דק"ק אונגוואר נ"י[5], בתפלת רב טביומי המוזכרת בשל"ה שער האותיות אות א' דף ס' ע"א, שם נאמר: "עם יושר עיקרם שלש עשרה", יע"ש, משמע שקבלה קדמוניות מימי רב טביומי שיש י"ג עקרים.

אך אי אפשר לי בשום אופן להאמין שיהיה גאולתינו אחד מעיקרי הדת, ושאם יפול היסוד – תפול החומה חלילה, ושנאמר: אלו היו ח"ו חטאנו גורמים שיגרש אותנו גירוש עולם, וכדס"ל לר"ע בעשרת השבטים – שהם נדחים לעולם, המפני זה רשאים הם לפרוק עול מלכות השמים? או לשנות קוצו של יו"ד אפי' מדברי רבנן חלילה? אנחנו לא נעבוד ה' לאכול פרי הארץ ולשבוע מטובה? 'לעשות רצונך אלקי חפצתי'! ועכ"פ ועל כל אופן עבדי ד' אנחנו, יעשה עמנו כרצונו וחפצו, ואין זה עיקר ולא יסוד לבנות עליו שום בנין! אך כיון שעיקר יסוד הכל להאמין בתורה ובנביאים, ושם נאמר גאולתינו האחרונה בפרשת נצבים ובפרשת האזינו, כמ"ש רמב"ן שם, והרבה מזה בדברי נביאים, אם כן מי שמפקפק על הגאולה הלז – הרי כופר בעיקר האמנת התורה והנביאים.

והנה ר' הלל בפ' חלק צ"ט ע"א אמר אין משיח לישראל פירש"י אלא הקדוש ברוך הוא בעצמו יגאלם בלי שליח ופי' זה מוכרח הוא דאל"ה אדמקשה לי' רב יוסף מעני רוכב על החמור דיש לדחות דקאי על נחמי' כמ"ש רמב"ן סוף פי' שיר השירים ולא דחאו מדברי זכרי' שיצאו מים חיים מבית ה' וראיה זו כ' הרא"בע סוף זכרי' ע"ש אע"כ מזה אין ראיה דודאי גם לר' הלל יש גאולה אלא שאין משיח מלך וגם בזה לית הלכתא כוותי' והאומר אין משיח וקים לי' כרבי הלל הרי הוא כופר בכלל התורה דכיילי אחרי רבים להטות כיון שרבו עליו חכמי ישראל ואמרו דלא כוותי' שוב אין אדם ראוי' להמשך אחריו כמו ע"ד משל במקומו של ר"א הי' כורתים עצים לעשות פחמין לעשות ברזל לצורך מילה ואחר דאיפסקא הלכתא ע"פ רבי' מחכמי ישראל דלא כוותי' העושה כן בשבת בעדים והתרא' סקול יסקל ולא מצי למימר קים לי כר"א. והא דתני' במס' עדיות למה נישנו דברי היחיד ע"ש מילתא אחריתי כמובן ואין להאריך ועכ"פ הגאולה וביאת המשיח איננה עיקר אבל מי שאינו מודה בו כופר בעיקר של האמנת התורה ודברי נביאים.

ויש לי לעורר בדבר אחד הנה אין לנו בכל התורה שום דבר שאין אנחנו בעצמנו עידי ראיה חוץ מפ' בלעם כי כל מופת מצרים ומדבר את הכל ראו עינינו ונעשה לפני ס' רבוא ולא נשאר א' מכל ישראל בחוץ שלא ראה חוץ למ"ד יתרו אחר מ"ת =מתן תורה= בא נשארו בני משה מבחוץ זולת זה לא נשאר אחד שלא ראה בעיניו אין האבות מנחילים שקר לבניהם וה"ל כאלו ראינו בעינינו ואפילו חידוש עולם ומעשה נחש בג"ע =בגן עדן= והמבול והפלגה כבר כ' רמב"ן בס' דרשות הרמב"ן הרי אדה"ר =אדם הראשון= ראה עצמו יחידי בלי אב ואם ומעשה ג"ע וגירושו והוא דיבר פא"פ =פנים אל פנים= עם שם בן נח רבו של יעקב אבינו ע"ה כי בן חמשים הי' יעקב כשמת שם וקיבל ממנו כל הנ"ל עם מעשה מבול והפלגה והוא סיפר לבניו ועמרם שמע מלוי ואמרו לבניו משה ואהרן וכל הדור ההוא קבלו כן מאבותיהם ובכל הדורות כל הנעשה לזקן זקנים הרי הוא כאלו נעשה בפניהם ממש וא"א להכחיש זהו במעשיות וספורי תורה.

ואמנם כל סידורי מצות נ"ל כשגעון מי שיאמר שבא' מהדורות קם א' והמציא להניח תפילין ויצא בקרן א' על מצחו והטעה העולם לומר זהו טוטפת האמור בקרא הלא ירגמוהו העם ויאמרו זה לא שמענו ולא ראינו מאבותינו מיום עמדנו על הר סיני ועמנו מרע"ה =משה רבינו עליו השלום= ואחריו יב"נ =יהושע בן נון= וזקנים ונביאים מי ימלא לבו לחדש דבר וכן בענין סוכה וד' מינים וכל מעשה קרבנות מי יכול לשנות הדבר בענין הנהוג בכל יום ויום לפני זקנים ונביאים אם לא כך ראינו בעינינו ממרע"ה ותלמידיו ותלמידי תלמידיו עד היום הזה ויסכר פי דוברי שקר הקראים הרעים מ"ש שאירע בימי שמעון בן שטח ויהודה בן טבאי תמק לשונם בחכם כלה ענן וילך יורד שאול לא יעלה.

נחזור להנ"ל כל התורה כולה ראינו בעינינו חוץ מפ' בלעם מי הגיד לנו מה הי' בין מלך מואב ובין קוסם אחד בלעם שבא אליו אל ארצו ולמה בא ומי הביאו ומי ידע שבנה מזבחות ושרצה לקלל ונהפך לברכה מי בא בסודם וישראל הי' שרוים במדבר ואם הם עמדו בארץ מואב בראש הפסגה וראו למטה אל המדבר למרחוק מאין ידעו יושבי מדבר שמביטים עליהם מראש ההר הזה ושמנחשים עליהם ואפי' מרע"ה לא ידע ורק מפה הקדוש ברוך הוא ית"ש נכתבו הדברים והנביא צווח זכר נא מה יעץ בלק וגו' והנה המאמין בכל התורה ובמצותיה רק מסתפק בפ' בלעם הרי הוא כופר בה' אלקינו ה' אחד ולא יאמר אדם שפ' בלעם היא עיקר מעיקרי התורה שבנו עליו בנין ומ"מ הכופר בה כופר בעיקר וה"ה ומכ"ש בגאולה אחרונה המפורשת מפי ה' למרע"ה אם יהי' נדחך בקצה השמים וגו' וכפר אדמתו עמו וכיוצא בו. – ה' הטוב והמטיב ייטיב לנו ויורנו מארחותיו, ונלכה בדרכיו' ונהי' ממבורכיו, לשמור תורותיו וחוקותיו, נעלה לציון ברננים ודבר אלקינו נשמע פנים אל פנים. פ"ב כאור בקר ליום ג' יוד למב"י תקצ"ול. משה"ק סופר מפפד"מ."

 

שו"ת חתם סופר חלק ד (אבן העזר ב) סימן קמח

"והא דתפלת רב טביומי יה"ר מלפניך השם המקדש שלש עשרה ר"ל י"ג תיקוני דיקנא הידועים הנרמזים בי"ג מדות ה' ה' אל רחום וחנון כידוע ולעולם לא נתכוון רב טביומי על י"ג עקרים שהמציא הרמב"ם שהוא הי' הממציא הראשון בזה ואשר לפנים לא ידענום ואסיים בברכה מרובה לו ולתורתו. פ"ב יום ד' ל"ד למב"י תקע"ל. משהק"ס מפפד"מ."

מרן הרב קוק

מאמרי הראי"ה, מאמר העיקרים

"תכליתם של העיקרים באמונה היא להביא מעמד אורגני במערכת הדיעות האמוניות, שזאת היא שלמות היצירה הרוחנית, כהמוחשית.

וכשם שבעלי החיים השפלים, שאין להם מרכזים עקריים לשפע החיים שלהם, וכל אחד מחלקיהם יוכל להוציא מקרבו את כל חלקי יצירתו האורגנית גם אחרי אשר יגזר לגזרים, הנה לעומת זה החיים של אלה הם במדרגה פחותה – כן הוא הדבר במעמד האמונה. אם לא היו עקרים במציאות, לא היה מעמד אורגני לכל המערכה הרוחנית של הדיעות, האמונות והרגשות, ולא היו חיי האמונה שוטפים בהם בשיא גאונם. במערכה האורגנית השלמה, כל מה שהיא יותר משתלמת – שולט בה גם כן יותר הכלל הגדול של "מצטרף לטובה ואינו מצטרף לרעה". כשאברים צדדיים נחסרים ע"י איזה מקרה ופגע, הולכים עם זה החיים הכלליים את דרכם, ולפעמים הם משיבים ג"כ במהלכם את האבדה ומעלים ארוכה ורפואה שלמה. וגם באופן שאי אפשר עוד להחזיר את הנאבד, מ"מ החי – אע"פ שהוא נשאר בעל מום ופגום – חי חי הנהו. ומזדמן עוד, שהחסרון התמציתי ואותו הכח שהיה האבר החסר משמש בו, משתלם ע"י יתרון שכח אחר מתלבש בו. אבל בכל אופן החיים אינם פוסקים, רק כשמגיע הפגע להמרכזים העקריים, ששם אוצרות החיים.

ולהיפוך, לטובה הכל מצטרף – גם הסניפים היותר רחוקים נהנים מזיו החיים ושפעת המרכזים, האברים הרחוקים והדברים הטפלים  לשכלול היצירה החיה, כעור, שער וציפורן – גם הם שואבים הם מלח המרכז וחיים באור חייו.

לזה המצב מביאים העקרים את מעמד האמונה. העקרים הנם מרכזי החיים, התמצית העולה מכל הדעות והרגשות הנטיות ומהלכי החיים שבאור האמונה, שרק חוש גאוני ועבודה רוחנית גדולה מסגלת את האדם לעמוד יפה על אופיה. החיים של כל פרטי הדיעות והאמונות מכונסים בהם. על כן הם מחיים את כל הסכום של האמונות והדיעות, וכל המון ניצוצי החיים הרוחניים המפוזרים בכל מלא שיעור קומת הנשמה החיה כולה. ואם יזדמן קלקול באחד מסעיפי החיים הרוחניים, אע"פ שהוא מחלה ומום, מ"מ שפע החיים הכלליים השמור באוצר העקרים, הוא יעשה פעולתו לפעמים לתקן את הפגם כולו, ועכ"פ ללכת את מהלכו שלא יעדר אור החיים של האמונה מתוכיות הנשמה ע"י אותו הפגם.

והנה באברי המרכז שהנשמה תלויה בהם, יש הבדל יסודי בין חשיבותם, ובאופן ההפסד המגיע אל החי על ידי קלקולם, לפי מושגי ההלכה: יש שנעשה נבילה מחיים, ויש שהוא רק מתנבל אחר שחיטתו, ויש שהוא רק טריפה ושחיטתו מטהרתו מידי נבילה. כן ישנם בין העקרים עצמם הבדל בין עיקר לעיקר, שאנו צריכים לדעת את יחושם ואת ערכם, כדי שנדע איזה הם שאנו צריכים לבצרם יותר ולהקדימם.

כן עשה הרמב"ם לעומת הפולמוס שבדורותיו, עם מציאות השם וחידוש העולם, אע"פ ששניהם עקרים ויסודי תורה, מ"מ כיון שהראשון הוא יסוד הכל – לא רצה לשלב את קיומו באותו המשקל של חידוש העולם, והתאמץ לקיים את ידיעת האלהות גם על פי הנחת הקדמות, כדי שיהיה היסוד היותר עקרי שבין העקרים מבוצר יותר, ואח"כ עסק להכריע את יסוד החידוש.

כזה אנו צריכים לעשות גם בימינו. עלינו לעבוד להציל תחילה את היסודות היותר עקריים. גם ע"פ ההנחות של המהרסים בדברים אחרים, ואחרי אשר תכבש לפנינו הדרך, נלך הלאה להלחם על יתר ההנחות המוטעות לברר את גדריהן יפה. חכמת הרפואה, כשהיא מתעלה ומתפתחת, מוצאה היא תמיד עצות חדשות איך לרפא גם את הנפגעים במרכזי החיים. אף אנו, יכולים אנו לגלות מהמאור שבתורה היותר פנימי, עצות איך להחזיר לנו את כל אותן אשר נתרחקו מעלינו מפני פגיעתן של דעות רעות. אשר ערערו את מעמדם הרוחני עד היסוד גם בדברים היותר עקרים, עד אשר ישובו ויחיו על ידי רוח חיים חדשים אשר יפוח בנשמותיהם.

הנמשל של השלמות האורגנית שע"י העקרים, הוא עולה על המשל, בזה שיש בידינו להשלים כל כך את היצירה הרוחנית של אורגניות הדעות למדרגה עליונה כל כך, שאין אנו מוצאים עדיין את דוגמתה במערכת היצירה המוחשית. אנו יכולים להרים את המערכה הרוחנית של הדיעות והאמונות למין יצירה שימצאו בה יחד שני היתרונות: אותו היתרון הנמצא ביצורים היותר שפלים, שע"י כל חלק הנשאר מחלקיהם יכולה הגויה כולה להתפתח ולשוב לאיתנה הראשון גם אחרי אשר נהרסה ונגזרה לנתחים, ועם זה יהיה לה ג"כ אותו היתרון החשוב של החיים היותר שלמים המצויים במעולים שבבריות האורגניות היותר מפותחות, שהוא התכסיס השלם של זרם החיים ההולך מן מרכזים לסניפים וסובב הולך אל המרכז במרוצה עליזה. בזה יקבצו לנו מעלת הנחת העקרים עם המעלה המונחת בתוך הדעות החולקים על מציאותם בתור עקרים מיוחדים. ע"י הזרחת אור גדול מאורה הפנימי של שרשה האלהי של תורה, יוכל כל חלק הנשאר לפלטה מכל הדיעות, הרגשות, הנטיות והמעשים, להוציא מקרבו כח חיים שלם להחיות את כל התכנית הרוחנית של הנשמה כולה להשיבה לתחיה. בזה נשיב לנו את כל החיל האובד לנו ע"י המאפל של חשכת הגלות, אשר עבר על נפשנו. "אשרקה להם ואקבצם, ופדיתים ורבו כמו רבו", "אל תראי תולעת יעקב מתי ישראל אני עזרתיך נאם ד' וגואלך קדוש ישראל". (החבצלת כ"ח אייר תרס"ח)

[1] אולי צ"ל: 'שאינו כלה'.

[2] כנראה מתכוון לעצם האמונה בבורא.

[3] לא הבנתי מה כוונתו בזה.

[4] אולי צ"ל: 'שאני'.

[5] ייתכן שזה המהר"ם א"ש (בעל ה'אמרי בינה' ושו"ת 'אמרי א"ש'), שהיה תלמידו של החת"ס וכיהן כרבה של אונגוואר.