ניסוך שאר משקים לע"ז
עבודת ע"ז היא באחד משני אופנים:
- עבודה בדרך האופיינית לאותו פסל כפי דרך עבודתו.[1]
- אחת מארבע עבודות שנעשות במקדש: השתחויה, זיבוח, ניסוך והקטרה.[2]
ברור שאדם המנסך משקה כל שהוא לעבודה זרה שדרכה בכך חייב. השאלה היא מה קורה במי שמנסך משקאות אחרים, שאינם יין, לפני ע"ז שאין דרכה בכך.
דין דם
לגבי דם הדבר מפורש בגמרא שזריקת דם בכלל ניסוך:
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ס עמוד ב
"וליחשוב נמי זורק! אמר אביי: זורק היינו מנסך, דכתיב בל אסיך נסכיהם מדם."
שאר משקים
תלמוד בבלי מסכת עבודה זרה דף נ עמוד ב – נא עמוד א
בגמרא עבודה זרה דף נ, ב – נא, א מבוארים שלושה דינים:
- ע"ז שעובדים אותה במקל – שבר בפניה מקל, חייב דהוי כזביחה. אבל זרק מקל פטור בגלל שרק זריקה המשתברת היא כזריקה/ ניסוך
- ספת לה צואה לחה או שניסך מי רגליים – חייב
- שחט חגב נחלקו התנאים
"אמר רב יהודה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה – חייב, זרק מקל בפניה – פטור. א"ל אביי לרבא: מאי שנא שבר? דהוה ליה כעין זביחה, זרק נמי הוה ליה כעין זריקה! אמר ליה: בעינא זריקה משתברת וליכא. איתיביה: ספת לה צואה, או שנסך לפניה עביט של מימי רגלים – חייב; בשלמא עביט של מימי רגלים – איכא זריקה משתברת, אלא צואה – מאי זריקה משתברת איכא? בצואה לחה. לימא כתנאי: שחט לה חגב – ר' יהודה מחייב, וחכמים פוטרים; מאי לאו בהא קמיפלגי, דמר סבר: אמרינן כעין זביחה, ומר סבר: לא אמרינן כעין זביחה אלא כעין פנים! לא, דכ"ע – לא אמרינן כעין זביחה, אלא כעין פנים בעינן, ושאני חגב, הואיל וצוארו דומה לצואר בהמה. אמר ר"נ אמר רבה בר אבוה אמר רב: עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה – חייב ונאסרת, זרק מקל לפניה – חייב ואינה נאסרת. א"ל רבא לר"נ: מאי שנא שבר? דהויא ליה כעין זביחה, זרק נמי הויא ליה כעין זריקה! א"ל: בעינן זריקה משתברת וליכא."
מדברי הגמרא רואים שהזורק מקל חייב רק בעבודה זרה ש'עובדין אותה במקל' מאידך הגמרא לא הזכירה תנאי זה לגבי מנסך דברים נוזליים, וכמו כן לא מסתבר שהגמרא מדברת על ע"ז שזו דרך עבודתה שהרי אם כן אין סיבה לפטור המנסך דבר מוצק או הזורק מקל.
דעות הראשונים
רש"י ביאר לגבי שעובדין אותה במקל שמדובר כאן במצב ביניים. כיוון שהמקל אינו דומה לזביחה רגילה, אין כאן חיוב אלא בעבודה זרה שעושים בה עבודה כלשהי במקל (כגון לקשקש). כלומר יש כאן דרגת ביניים: כיוון שמקל שייך לעבודת ע"ז זו. יש בשבירתו חיוב משום 'זובח' אף אם אין דרך לעובדה באופן זה.
רש"י מסכת עבודה זרה דף נ עמוד ב
"עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל – שמקשקשין לפניה במקל.
שבר מקל בפניה חייב – כדאמרינן בפרק ד' מיתות (סנהדרין דף ס:) דכל עבודות שבפנים שעבד בהן עבודת כוכבים בין דרכה בכך בין שאין דרכה בכך חייב דכתיב זובח לאלהים וגו' אלא מידי דחזי לשם אסור לכל עבודת כוכבים ודבר שאינו כעין פנים דרכה בכך חייב דנפקא לן מאיכה יעבדו הגוים האלה וגו' אין דרכה בכך פטור וזו אם לא היו עובדין אותה במקל לא מחייב בשבר מקל דלא שייכא בפנים ואם היו עובדין אותה בזריקת מקל לא מצי למידק זרק מקל בפניה פטור ואם בשבירת מקל פלחי לה פשיטא דחייב ואפי' לא דמי לפנים אלא כגון שהיו עובדין אותה בקשקוש מקל או בענין אחר הלכך שבר מקל בפניה חייב ואף על פי שאין עבודתה בכך דכיון דדמי שבירה לזביחת בהמה של פנים ששובר מפרקתה הרי זבח לפניה דבר שרגילה בו אבל זרק פטור הואיל ואין עבודתה בכך והא לא דמיא לעבודת פנים כדמפרש לקמן."
וכדעת רש"י פסקו הטור והשו"ע.
טור יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קלט
"אבל בדבר שאין מקריבין ממנו בפנים אינו נאסר אא"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת והיא דרך לעובדה באותה דבר אף על פי שאין דרך לעובדה בזה הענין כיצד אליל שעובדין אותה במקל פירוש שמקשקשין לפניה במקל ושבר מקל לפניה נאסר ששבירת המקל דומה לזביחה ששובר צואר הבהמה אבל אם אין עובדין אותה במקל כלל ושבר המקל לפניה לא נאסר"
שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קלט, ג
"אבל דבר שאין מקריבין ממנו בפנים, אינו נאסר אלא א"כ עשה ממנו כעין זביחה או כעין זריקה המשתברת, והוא דרך לעבדה באותו דבר, אף על פי שאין דרך לעבדה בזה הענין. כיצד, עבודת כוכבים שעובדים אותה שמקשקשים לפניה במקל ושיבר מקל לפניה, נאסר, מפני ששבירת המקל דומה לזביחה. אבל אם אין עובדים אותה במקל כלל, ושיבר מקל לפניה, אינו חייב ולא נאסר. ואם עבדה בקשקוש מקלו, והוא דרך עבודתה חייב ולא נאסר."
מאידך הראב"ד (ע"ז ג, ד) סבר ששבירת מקל דומה ממש לשחיטה והיא חובה בכל ע"ז:
ראב"ד, ע"ז ג, ד
"וכן הלכתא דכל כעין זביחה וזריקה של פנים המשתברים חייב אפילו שלא כדרכה, וכשאמר רב יהודה עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל לא שיהא עבודתה לא בשבירה ולא בזריקה אלא בענין אחר ורבותא קאמר דאע"ג דעבודתה במקל זרק מקל לפניה פטור הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת."
הרמב"ן ביאר יותר את סברת רש"י, אך חלק עליו ונטה לדעת הראב"ד שהחיוב על שבירת מקל הוא בכל עבודה זרה:
חידושי הרמב"ן מסכת עבודה זרה דף נ עמוד ב
"ונראה שדעתו לומר שאם אין עובדין אותה כלל במקל אין שבירתה דומה לזביחה אף על פי שמשתברת, אבל כיון שעבודתה במקל הו"ל מקל זה לארורה זו כבהמה בפנים הילכך שבירתה נמי כזביחה היא ואף על פי שאין עבודתה בשבירה חייב, ואין זה מחוור, ועוד הקשו עליו דתנן מצא בראשו פרכילי ענבים אסורים ואוקימנא לקמן במשתבר כעין פנים והא הכא דמרקוליס לאו דרכו כלל בענבים ולא כיוצא בהן ואפ"ה כי משתבר הוי כעין זביחה וחייב, לפיכך נראה לפרש דהא דנקט שעובדין אותה במקל ריבותא קמ"ל שאע"פ שעובדין אותה במקל זרק מקל בפניה פטור הואיל ושינה מדרך עבודתה, וכך פירשה הראב"ד ז"ל."
ובדרכו הלך המאירי
בית הבחירה למאירי מסכת עבודה זרה דף נ עמוד ב
"ע"ז שלא היה דרך עבודתה לא בשבירת מקל לפניה ולא בזריקת מקל לפניה אף על פי שהיתה דרך עבודתה באיזה ענין של מקל כגון שיכו בו לפניה על התוף או להניחו בידה דרך שררה ושבר מקל לפניה חייב אף על פי שאין עבודתה בכך שהרי השבירה כעין זביחה הוא והמקל נאסר ואפילו לא היה דרך עבודתה בשום ענין של מקל הדין כן שלא תפש שעובדין אותה במקל אלא ללמד שאעפ"כ אין דרך עבודתה קרוי בשאר דברים שבמקל ואף על פי שגדולי הרבנים פי' בה דרך אחרת אין הדברים כלום לענין פסק שהרי במסכת סנהדרין ס"ב א' אמרו אבות זביחה וכו' תולדה שבר מקל לפניה כלומר תולדה דזביחה כלומר וחייב אף על פי שאין דרך עבודתה בכך ואף על פי שהם פרשוה בשעובדין אותה באיזה ענין שבמקל דברים זרים הם שהרי מרקילוס אין דרכו בשום ענין של פרכלין ועטרות שובלין ואוסרין אותם בבצרן מתחלה לכך מדין כעין זביחה וכן ספיתת צואה ונסוך מי רגלים אין עבודה משום ענין מזה לכלל עבודות זרות והוא חייב מדין זריקה המשתברת שהוא תולדת נסוך אלא ודאי שעובדין אותה במקל לאו דוקא ולא נאמר אלא ללמד שאם זרק מקל לפניה פטור אף על פי שדרך עבודתה באיזה ענין של מקל הואיל ומ"מ אין זה דרך עבודתה ולא כעין פנים ואף על פי שיש זריקה בפנים אין זו זריקה המשתברת כעין פנים והמקל מותר:"
התוספות רי"ד הגיע גם הוא למסקנה דומה לדברי הראב"ד על ידי שינוי הגירסה.
תוספות רי"ד מסכת עבודה זרה דף נ עמוד ב
"נ"ל לפרש שעובדין אותה במקל בקשקוש מקל ולא בשבירת מקל ולא בזריקת מקל וקשיא לי נמי בהאי פירושא דמשמע שאם לא היו עובדין אותה בקשקוש מקל ושיבר מקל בפני' לא מיחייב דלא אמרי' כעין זביחה אלא היכא דשייכא ההיא עבודה קצת לע"ז דהא ספת לה צואה וניסך לה עבוט של מימי רגלים אין עבודתה בכך כלל דאי עבודתה בכך אמאי בעינן כעין זריקה המשתברת אלא ודאי שאין עבודתה בכך ואפ"ה משום דהיא כעין זריקה חייב ותו שחט לה חגב דמחייב ר' יהודא משום דהוי כעין זביחה ומוקמינן לרב אליבי' אין עבודתה בחגב כלל ואפ"ה חייב משום דהוי כעין זביחה ואני מצאתי מוגה בספרים ע"ז שאין עובדים אותה במקל וגירסא זאת נראית בעיני עיקר שאלו היו עובדין אותה במקל הוה מיחייב בין בשבירת מקל בין בזריקת מקל כגון דאורחא בעבודת מקל ואף על גב דלא הויא כעין פנים דלא בעינן כעין פנים אלא במידי דלאו אורחא וכדאמר רב נחמן לקמן ע"ז שעובדין אותה במקל חייב בין בשבירת מקל בין בזריקת מקל והכא דפטר בזריקת מקל משום שאין דרך עבודתה במקל ואפ"ה שיבר מקל בפני' חייב משום דהויא כעין זביחה ודמיא לספת לה צואה ולשחט לה חגב"
האם לדעת רש"י גם המנסך מי רגליים חייב רק בע"ז
על פי הקו של רש"י הוסיפו התוספות שגם בספת לה צואה וניסך מי רגליים צריך להעמיד בעבודה זרה שרגילים לעבוד אותה באיזה אופן עם צואה נוזלית או מי רגליים והחידוש שחייב על ניסוכם אף אם אין רגילים לעבוד באופן זה:
תוספות מסכת עבודה זרה דף נא עמוד א
"חייב – פ"ה ואפי' אין עבודתה בכך וצ"ל דמ"מ היתה רגילה בצואה דהא רב יהודה לא מיחייב (אלא) בשבירת מקל ואף על גב דדמי לזביחה רק באותה שרגילה במקל וכן ההיא דחגב צ"ל שעובדין אותה בחגב בענין אחר שלא בשחיטה"
וכיו"ב הסביר הר"ן על פי דרכו של רש"י: (והביא אח"כ את שיטת הראב"ד בלי להכריע. וכיו"ב כתב גם בחידושיו לש"ס נ, ב. ומלשונו נראה שזו דעת רש"י עצמו).
הר"ן על הרי"ף מסכת עבודה זרה דף כג עמוד א
"וכן פירש רש"י ז"ל דמשום דמקל לעבודת כוכבים זו כבהמה בפנים הוי שבירתו תולדה דזביחה אבל בשאין עובדין אותה במקל… ולפי שיטה זו מתניתא דאייתינן בגמרא [סוף דף נב ב] ספת לה צואה או שנסך לפניה עביט של מי רגלים חייב משום דהוי כעין זריקה וכן שחט לה חגב [דף נא א] רבי יהודה מחייב משום דהוי כעין זביחה בעבודת כוכבים שעובדין אותה בצואה ובמימי רגלים ובחגב מתוקמן ואחרים פירשו דהא דנקט עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל לאו למימרא דאם לא היו עובדין אותה במקל דשבר מקל לפניה ליפטר דליתא אלא כיון דהויא לה כעין זביחה אף על פי שאין עבודתה במקל כלל חייב וכי נקט שעובדין אותה במקל לרבותא נקטיה שאע"פ שעובדין אותה במקל זרק מקל לפניה פטור כיון ששינה מקשקוש לזריקה:"
וכן הבין דעת רש"י המנ"ח דלקמן.
הריטב"א כתב שמדברי רש"י עצמו נראה שלא כתוס' וניסוך מי רגליים וכד' דומה יותר לזריקה ולכן חייבים עליו גם בע"ז שאין דרך לעבוד אותה בהם כלל. וכתב שלכך הסכימו רבותיו וכך הכריע הוא.
חידושי הריטב"א מסכת עבודה זרה דף נ עמוד ב
"ולפי שיטה זו היה נראה דמתניתא דבסמוך דספת לה צואה דאזלא כרב, מיירי בשעבודתה בצואה או בעביט של מימי רגלים, וכן פירשו מקצת בעלי התוספות ז"ל, אבל מדברי רש"י ז"ל נראה דאפילו אין עבודתה בכך כלום דשאני התם דאיכא שם זריקה, וכיון שיש עליו שם אחת מארבע עבודות ודומה לה במה שהיא משתברת, שפיר חשיבא תולדה, אבל שבירת מקל שאין עליה שם אחת מארבע עבודות אף על גב דהוי כעין זביחה בענין השבירה, לא חשיבא תולדה אלא כשעבודתה במקל, וכן אתה אומר באידך דשחט לה חגב דרבי יהודה מחייב אף על פי שאין עבודתה בחגב כלל, כיון דאיכא שם שחיטה ואיכא שבירת מפרקת כעין זביחה ובהא הוא דמדמינן הא דרב לההיא דרבי יהודה, וכן דעת ה"ר יונה ז"ל ולזה הסכימו רבותי ז"ל…אבל הראב"ד ז"ל פירש…אבל [עם] כל זה הדעת מכרעת כפרש"י ז"ל."
וכך נראה שהבין את דעת רש"י גם התוספות רי"ד לעיל שהתייחס לכך שדין ספת לה צואה נכון לכו"ע ומכך הוכיח לדין מקל.
לסיכום מצאנו שלוש דעות בראשונים:
לדעת הראב"ד, הרמב"ן, המאירי, ותוס' רי"ד שבירת מקל וק"ו ניסוך של מי רגליים או צואה נוזלית הם ממש כדין ארבע עבודות.
לדעת רש"י כיוון ששבירת מקל אינה דומה כל כך לשחיטה, דינה כמדריגת ביניים והיא נחשבת זביחה רק בע"ז שעושים לה עבודה כל שהיא במקל.
ונחלקו הראשונים לדרך זו האם הוא הדין גם בספיית צואה ומי רגליים:
לדעת תוס', והר"ן ה"ה גם לגבי ניסוך מי רגליים שאינו נחשב ניסוך אלא בע"ז שדרך לעובדה בעבודה כל שהיא במי רגליים.
לדעת הריטב"א ורבותיו ספיית צואה ומי רגליים דומים יותר לזריקה וניסוך וחייבים עליהם בכל ע"ז וכין ארבע עבודות.
דעת הרמב"ם
רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ד
"ספת לה צואה או שניסך לה עביט של מי רגלים חייב, שחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה עבודתה בכך, וכן אם שחט לה בהמה מחוסרת אבר פטור אלא אם כן היתה דרך עבודתה בכך, עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל, שבר מקל בפניה חייב ונאסרת, זרק מקל בפניה חייב ואינה נאסרת, שאין זריקת המקל כעין זריקת הדם שהרי המקל כמו שהוא והדם מתפזר…/השגת הראב"ד/ שחט לה חגב פטור אלא א"כ היתה דרך עבודתה בכך. א"א אין הדעת מקבלת כל זה, וכי שחיטת חגב או שחיטת בהמה מחוסרת אבר פחותים הם מספיתת צואה ומניסוך מי רגלים, אלא מראין הדברים שהחכמים שפוטרין בשחיטת חגב אין להם תולדות בעבודת כוכבים ומי שפטר במחוסרת אבר ג"כ ס"ל כחכמים, אבל רב יהודה ורב נחמן אליבא דרב סבירא להו כר' יהודה וכתנא דספת וכן הלכתא דכל כעין זביחה וזריקה של פנים המשתברים חייב אפילו שלא כדרכה, וכשאמר רב יהודה עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל לא שיהא עבודתה לא בשבירה ולא בזריקה אלא בענין אחר ורבותא קאמר דאע"ג דעבודתה במקל זרק מקל לפניה פטור הואיל ואין עבודתה בזריקה ואינה משתברת.+"
פשט לשון הרמב"ם הוא שחילק בין ספיית צואה וניסוך מי רגליים שחייבים בכל ע"ז ובין שבירת מקל ושחיטת חגבים שחייבים עליו רק בע"ז שדרכה בכך. וכן הבין הראב"ד ותמה על הרמב"ם מה ראה לחלק בין הדברים.
וכן כתב הכס"מ שלדעת הרמב"ם חייבים בכל ספיתת צואה וניסוך מ"ר אפילו באין דרכה בכך ודווקא בדבר שדומה לעבודת ביהמ"ק כמו שחיטת חגבים ובהמה בעלת מום פטור שניכר שמשנה מדרך עבודת המקדש, משא"כ ספיתת צואה ומ"ר לא הוי שינוי מדרך ההקרבה בפנים:
כסף משנה הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ד
"וכבר ביארתי דעת רבינו. ומ"ש [הראב"ד. א.ש.] שאין הדעת מקבלת ששחיטת חגב וכו' אפשר לומר שיותר נראה עבודה בספיתת צואה וניסוך מי רגלים כיון שאינו דבר הנזרק בפנים משחיטת חגב ובהמה מחוסרת אבר דכיוצא בהם נשחטים בפנים ואלו מוחלקים מהן הא ודאי מוכחא מילתא דלאו כעין פנים הוא:"
מרכבת המשנה (חעלמא) הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ד
"ולזה פריך הש"ס מהא דתניא ספת לה צואה וכו' והיינו אפי' אין עבודתה בכך כדפרש"י מדנקטה הברייתא סתם והטעם דאפי' זריקת מי רגלים חשיב תולדת זריקת פנים [ושאני שבירת מקל כשאין עבודתה במקל דאז לא דמייא כלל לשחיטת פנים כמ"ש משא"כ זריקת מי רגלים דהוי זריקה ממש אלא שהוא בדבר אחר לא בדם כעין פנים שפיר חשיב תולדה שאין התולדה דומה לאב לגמרי]"
וכן ביאר הרב רבינוביץ ביד פשוטה (עמ' תקסז) שדעת הרמב"ם כריטב"א וניסוך צואה ומי רגליים חמור משבירת מקל שכיוון שהם מאכל ומשתה חייבים עליהם בכל ע"ז:
יד פשוטה (שם)
"הראשונים עמדו על דיוקים נוספים בסוגיא שרבנו העתיקם, לגבי מקל אמרו עבודה זרה שעובדין אותה במקל אבל לא כן לגבי צואה ומימי רגלים מהו ההבדל ביניהם? יש שתירצו ודאי שעובדין אותה במקל לאו דוקא שכל תקרובת שאינו כעין פנים מותר אפילו היתה עבודתה בכך המאירי ז"ל על אתר מהדורת סופר עמ' התוספות נא א ד"ה חייב מפרשים וצריך לומר דמכל מקום היתה רגילה בצואה דהא לא מיחייב בשבירת מקל ואע"ג דדמי לזביחה רק באותה שרגילה במקל הריטב"א ז"ל מחלק לדעת רש"י ז"ל בין מקל לצואה ושמא יש לומר שגם רבנו מחלק ביניהם אם אין עבודתה במקל לגמרי מהיכן יעלה על דעתנו לדמות שבירת מקל לשחיטת הזבח וזריקתו לנסוך על גבי המזבח? אפילו נתרבו תולדות מכל מקום צריך שתהיינה בענין שייך לעבודה איכשהו, אבל אם עבודתה במקל כגון בקשקוש וכיו"ב אף על פי שאין מקריבין את המקל ואין מעלין אותו כתקרובת הואיל ויש למקל איזושהי שייכות לעבודה זרה ניתן לראות כתולדה אסורה עבודה שיש לה דמיון מה לזביחה כגון שבירת המפרקת שהיא מקבילה לשבירת המקל וכן לשאר עבודות פנים אבל צואה ומימי רגלים אף שמאוסים הם שייכים הן לסוג של אובלין ומשקין ואם אין ראיה לדבר זכר לדבר שנאמר (מלכים ב יח כז): "לאכל את צואתם ולשתות את מימי רגליהם" וראה כריתות ו א לגבי קטורת לשמים והלא מי רגלים יפין לה אלא שאין מכניסים מי רגלים למקדש מפני הכבוד וראה גם מלכים ב ו כה מעתה כל הדברים שהם מסוג אוכלין ומשקין יש להם שייכות לתקרובת וממילא גם שייכים לסוגי העבודות אפילו אם אוכל מסויים אין דרכן של עובדי עבודה זרה מסויימת לעבוד בו מכל מקום אם זרק או ניסך ממנו הרי זו עבודה שאסרה תורה[3]"
ובמרכבת המשנה (אלפנדרי) ביאר שלדעת הרמב"ם חייבים בכל זריקה כיוון שדומה לזריקה הנעשית בפנים, משא"כ בשבירה ובשחיטה צריך שיהיה דבר ששייך בה
מרכבת המשנה (אלפנדרי) הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ד
"[ד] ספת לה צואה וכו'. נ"ב תימה לי על דעת רבינו ז"ל דמשמע דס"ל דספת לה צואה [או] שניסך לה עביט של מימי רגלים חייב ואפילו אין עבודתה בכך כלל ומאי שנא הך עבודה מכל שאר עבודות חוץ מד' עבודות דלא מיחייב בהו אלא אם כן דרך עבודתו בכך וכי תימא דשאני הך דצואה ומימי רגלים משום דדמו לזריקה ומשו"ה מחייב בהו אפילו שאין עבודתה בכך אכתי קשה דהא גבי שבירת מקל דדמי טפי לזריקה המשתברת ואפ"ה נקט רבינו ז"ל שעובדים אותה במקל משמע הא לאו הכי לא מיחייב וכל שכן גבי צואה דלא דמי לזריקה דהא משמע מדברי רבינו ז"ל דאפי' בצואה יבשה קאמר מדלא נקט צואה לחה כדאוקימנא בגמ' אליבא דרב יהודה, ולי נראה שדעת רבינו ז"ל לפסוק כרב נחמן אליבא דרב וכמ"ש הכ"מ הטעם בדבר זה וס"ל דלר' נחמן מיחייב בכל זריקה ואפילו אינה משתברת ואפילו אין עבודתה בכך כלל כיון דדמי לזריקה הנעשית בפנים ולא נקט שעובדים אותה במקל אלא משום שיבר מקל בפניה וס"ל דלענין זביחה בעינן כעין פנים כדאמר ר' יוחנן משום דכתיב זובח לאלהים לא אסרה תורה אלא כעין פנים משום הכי בשוחט בהמה מחוסרת אבר ובשוחט חגב פטור אבל בענין זריקה מיחייב אפילו אינה משתברת כגון זריקת הדם הנעשה בפנים ומשו"ה מיחייב בזריקת מקל ובספת צואה אפי' יבשה ובשבר(י) מקל מיחייב משום שעובדים אותה במקל ורב אתי שפיר ככו"ע דההיא דשיבר מקל בפניה חייב כשעובדים אותה במקל כדאמר רב גופיה ופלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן גבי חגב כשאין עובדין אותה בחגב והוה מצי למימר הכי כי אמר לימא כתנאי אלא דלא אסיק אדעתיה כדכתב הכ"מ עד כאן מצאתי כתוב להרב מהר"י הכהן ז"ל ועיין בס' לחם סתרים דף ע"ה ע"ב.
המנחת חינוך הציג דין ניסוך בשאר משקים כמחלוקת בין הרמב"ם ובין רש"י ותוס':
מנחת חינוך מצוה כו, ד
"ואם זרק לע"ז חייב ול"ד דם אלא אפי' דבר אחר כגון זריקה המשתברת אפי' צואה לחה או מ"ר חייב. אך לד' התוס' ורש"י דוקא אם דרך לעבדה עכ"פ בענין זה רק לא בזריק' המשתברת ע"ש בסוגי' דע"ז דנ"א וע' כאן בר"מ וכ"מ ולח"מ.
וא"כ אם לא זרק דם רק איזה דבר אפי' שלא בדרך בזיון מ"מ תלוי בשיטות הללו אבל דם חייב בכ"ע אף אם אין דרך לעבדה כלל בזה לכ"ע חייב עי' בסוגיא הנ"ל ותבין. וכן מנסך יין או דם ודאי חייב בכ"ע"
מוסיף המנ"ח ואומר שאף לדעת המקלים (היינו רש"י ותוס') ייתכן שדין מים חמור יותר וחייבים עליהם אף בע"ז שאין עבודתה במים כלל כיוון שבמקדש היו מנסכים מים.
"ונ"ל אף אם מנסך מים חייב בכ"ע כיון דבפנים הי' ניסוך מים בחג הסוכות. אך נרא' לפ"מ שפירש"י בסנהדרין (ס, ב ד"ה ולחשוב נמי) דמקבל ומוליך [לא] אשכחן דליהוי עבודה לע"ז כמו הנך זביחה כתיב ויזבחו לו. קיטור אשר חלב זבחימו יאכלו. ניסוך ישתו יין נסיכם מיהו דם אשכחן בל אסיך וכו' ומתרץ דזורק בכלל מנסך עכ"פ ניסוך מים לא אשכחן בע"ז אלא הוא מעין ניסוך לא גרע מניסוך עביט מ"ר ותלוי בשיטות הנ"ל דעכ"פ בעינן דיהיה עבודה מעין כך אבל ניסוך גמור לא הוי כיון דלא אשכחן בקרא דיהא עבוד' לעכו"ם. אך לפי' התוס' שם (ד"ה ולחשוב נמי) דכתיב והסך נסכים א"כ אם אינו מוזכר יין הכל בכלל כל דהוי כעין פנים אך עביט של מ"ר לא הוי כעין פנים רק כעין ניסוך כמו זריקת מקל דהוי כעין זביחה ע"ש בסוגי' דאמרינן שם לכ"ע כעין פנים בעי ושאני חגב דצווארו דומה לשל בהמה א"כ ניסוך מ"ר יותר דומה לניסוך. אך באמת דעת התוס' שם דגם בעינן שדרך לעבדה בענין זה. וע' בהשגות הראב"ד ולח"מ ואין להאריך."
למה לא חילק הרמב"ם בין צואה רכה לקשה?
כן הקשה החת"ס
חת"ס (על הש"ך קלט ד)
סעיף ד "שו"ע שחט לפניה חגב וכו' מה שכתב ש"ך ס"ק ר ביישוב דעת הרמב"ם דלקמן וכתב שהדברים ברורים צ"ע איך לא ראה שהרמב"ם עבודה זרה פרק ג הלכה ד כתב בריש דבריו הך דספת לה צואה בסתם ולא התנה שתהיה עבודתה בצואה גם לא התנה שתהיה צואה לחה ובאמת דברי רמב"ם צריכים נגר ובר נגר"
וכמה אחרונים חשובים אמרו שבאמת למסקנת הגמרא לדעת הרמב"ם אין לחלק בזה.
לחם משנה – הרמב"ם סובר שהלכה יש חיוב גם בזריקה לא משתברת
לחם משנה הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ד
"ואם רבינו מפרש כן קשה דאמאי לא קאמר בהא דספת לה צואה שהיא צואה לחה דבעינן זריקה משתברת כדאמר בגמרא למימרא קמא. לכך נראה ודאי דסבירא ליה דפליגי והני תרי מימרי איירי בקשקוש והוו תרי אמוראי אליבא דרב והוא פסק כרב נחמן דלא בעינן זריקה משתברת לענין חיובא אלא לענין איסור דוקא. והשתא ברייתא דצואה דאיירי לענין חיוב הוי אפילו בצואה עבה"
מרכבת המשנה (אלפנדרי) – לדעת הרמב"ם חייבים בכל זריקה אפילו אינה משתברת ואפילו אין דרכה בכך כלל
מרכבת המשנה (אלפנדרי) הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ד
"[ד] ספת לה צואה וכו'. נ"ב תימה לי על דעת רבינו ז"ל דמשמע דס"ל דספת לה צואה [או] שניסך לה עביט של מימי רגלים חייב ואפילו אין עבודתה בכך כלל ומאי שנא הך עבודה מכל שאר עבודות חוץ מד' עבודות דלא מיחייב בהו אלא אם כן דרך עבודתו בכך וכי תימא דשאני הך דצואה ומימי רגלים משום דדמו לזריקה ומשו"ה מחייב בהו אפילו שאין עבודתה בכך אכתי קשה דהא גבי שבירת מקל דדמי טפי לזריקה המשתברת ואפ"ה נקט רבינו ז"ל שעובדים אותה במקל משמע הא לאו הכי לא מיחייב וכל שכן גבי צואה דלא דמי לזריקה דהא משמע מדברי רבינו ז"ל דאפי' בצואה יבשה קאמר מדלא נקט צואה לחה כדאוקימנא בגמ' אליבא דרב יהודה, ולי נראה שדעת רבינו ז"ל לפסוק כרב נחמן אליבא דרב וכמ"ש הכ"מ הטעם בדבר זה וס"ל דלר' נחמן מיחייב בכל זריקה ואפילו אינה משתברת ואפילו אין עבודתה בכך כלל כיון דדמי לזריקה הנעשית בפנים ולא נקט שעובדים אותה במקל אלא משום שיבר מקל בפניה וס"ל דלענין זביחה בעינן כעין פנים כדאמר ר' יוחנן משום דכתיב זובח לאלהים לא אסרה תורה אלא כעין פנים משום הכי בשוחט בהמה מחוסרת אבר ובשוחט חגב פטור אבל בענין זריקה מיחייב אפילו אינה משתברת כגון זריקת הדם הנעשה בפנים ומשו"ה מיחייב בזריקת מקל ובספת צואה אפי' יבשה ובשבר(י) מקל מיחייב משום שעובדים אותה במקל ורב אתי שפיר ככו"ע דההיא דשיבר מקל בפניה חייב כשעובדים אותה במקל כדאמר רב גופיה ופלוגתייהו דרבי יהודה ורבנן גבי חגב כשאין עובדין אותה בחגב והוה מצי למימר הכי כי אמר לימא כתנאי אלא דלא אסיק אדעתיה כדכתב הכ"מ עד כאן מצאתי כתוב להרב מהר"י הכהן ז"ל ועיין בס' לחם סתרים דף ע"ה ע"ב."
פרי חדש הלכות עבודה זרה פרק ג
"וקודם שאבוא ליישב דבריו נעורר בדבריו דלכאורה דבריו סתרי אהדדי שהרי גבי ספת צואה לא ביאר הרב דמיירי בצואה לחה כדאוקימנא בש"ס מוכח להדיא דמיירי אף בצואה יבשה וא"כ קשה דמאי שנא מזרק מקל בפניה שלא חייב הרב אלא כשעובדין אותה במקל. ולכן נראה ברור שסבור הרב דמאי דנקט רב עבודה זרה שעובדין אותה במקל לאו משום חיובא דהא אמרינן בפ' ד' מיתות דף ס"ב דשיבר מקל בפניה דהוי תולדה דזביחה וסתמא קאמר דמשמע שאף שאין עובדין אותה במקל אלא משמע ליה להרב דבכל מין ע"ז אפי' זרק מקל בפניה מיחייב ואף שאינה זריקה משתברת והיינו נמי ההיא דספת צואה דמיירי בצואה יבשה ואף שאין עובדין אותה בצואה מיחייב אלא נקט רב שעובדין אותה במקל אי משום רישא שיבר מקל בפניה שנאסרת דהיינו דוקא כשעובדין אותה במקל אי נמי משום סיפא דאף כשעובדין אותה במקל בזרק מקל בפניה אינה נאסרת וזה מוכרח בדעת הרב."
וכן כתב הרב רבינוביץ'
יד פשוטה (עמ' תקסו)
"הגמרא מסיקה: "לא דכולא עלמא כעין פנים בעינן ושאני חגב הואיל וצוארו דומה לבהמה" פירש ר"ח ז"ל "וכאילו בהמה שחט לעבודת כוכבים"
ר' יהודה מחייב כי לדעתו שחיטת חגב הריהי כשחיטת בהמה מפני הדמיון בצוארו, "ורבנן- לאו בהמה היא" (ר"ח) הואיל ובשחטה מדובר, יש לדון עליה משום אב ובאב כעין פנים בעינן מחלוקתם היא האם חגב כבהמה הוא ויש כאן כעין פנים אם לאו אבל הכל מודים שלא בעינן בתולדה כעין זביחה גם מצד הנפעל.
אחרי מסקנה זו ממילא נדחית האוקימתא שהעמידו לעיל בצואה לחה ואין צורך לזה כי ההלכה היא שלא בעינן זריקה המשתברת"
דברי ירמיהו: כיוון שמדובר על ע"ז שדרכה בביזיון חייב על כל ביזיון (ולפ"ז יוצא שבמאכלים רגילים יצא שחייבים באמת רק במאכלים רכים. א.ש)
דברי ירמיהו הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ד
"ולכאורה הסוגיא הנ"ל בלתי מובן דאמרינן ס"ד הואיל ועבודתו בזיון אף כל בזיון קמ"ל, דלמה יהיה עדיף מעבודה דרך כבוד דבעינן דרכה בכך ופוער למרקוליס לא הוי דרכה בכך, וצריכין לומר דהוי כעין זריקה ובד' עבודות א"צ דרכה בכך, ולפ"ז מדאי' קמ"ל דלא צריכין לומר בפוער לזובחים משום שאינה דרך כבוד ולמרקוליס מה"ט אינו חייב משום דדרך בזיון בעינן דרך עבודתו אף בד' עבודות, ומאי דס"ד הוא, לומר הואיל ועבודתו בזיון, נראה דעיקר עבודתו בזיון ועי' להלן אף דמכוין לבזויה נראה דסתם עבודתו לבזוי ונראה דאף במכוין לבזוי חייב ועי' בחי' הר"ן שם לאו דאין מקבלו לאלוה דא"כ לא עביד מידי רק דהוי כמו והתקצף במלכו ואלוהיו וכו' וקלל במלכו ואלוהיו עיין שם בדף מ"ד ע"א בפירוש בעובד להכעיס עיין שם.
וא"כ י"ל כיון דעבודתו בזיון גם כשמקלל ובזה אותו הוא באמונה שהוא אלהים רק התקצף עליו וא"כ הבזיון הוי ג"כ עבודה בקצף ובהבזיון הזה מקבלו לאלוהיו ולכן כועס עליו, וזה י"ל בפי' הואיל ועבודתו בזיון, וקמ"ל דבעינן שיהיה דרכי עבודה ממש ופוער למרקוליס לא אף דפוער הוי מעין ד' עבודות וכמ"ש לעיל, וא"כ לפ"ז בספת לה צואה אף למ"ש בתוס' ד"ה ספת עיין שם דוקא בדרכה בכך משום דהוי דרך בזיון ובלעדי דברי תוס' הנ"ל צ"ל בדרכה מיירי, וא"כ האי דספת לה צואה הוי כמ"ש ברמב"ם בהל' ה' אח"ז בעבודה בבזיון דבעי דרכה בכך לא נפק"מ אם הוי דרך זריקה או לא ולא נפק"מ בלחה ויבשה"
אמנם כמה אחרונים כתבו שגם הרמב"ם חילק אלא שהיה פשוט בדבריו
מרן הראי"ה (אוצרות ראיה ג, עמ' 49-50)
"ובלשון רבינו "ספת לה צואה או שניסך לה" ובגמרא (ע"ז נ:) "ספת לה צואה או שניסך לה עביט" ומסיק ב"צואה לחה", ורבינו לא הזכיר לחה. ויש לומר דכשמזכיר יחד צואה ומי רגלים דעביט ממילא משמע דהיא לחה מהעביט ומשתברת ודאי. אלא דבגמרא הנוסח בצואה "לה" ובימי רגלים "לפניה", חשב דמיירי בצואה שאינה מזה העביט, דמשום הכי חילק הלשון קצת. ובאמת נראה דנחלקו להורות שאין צריך לח ממש כמי רגלים אלא דמשתברת, אבל רבינו כתב הלשון שוה, ממילא משמע דצואה לחה ואין צריך לפרש"
חזו"א יו"ד נו ג ד"ה וזו
"והנה לא הזכיר הר"מ צואה לחה דכבר הזכיר במקל דבעינן זריקה משתברת"
לב אריה (על ע"ז נ, ב. הרב אריה רביץ, ירושלים תשמ"ה)
ביאר שהדבר טמון בביטוי 'ספת לה'
"וא"כ אפשר ליישב דהרמב"ם הרי גורס ספת לה ויסביר כהסבר התוס' דהיינו ליכלוך וכשהגמ' אמרה בצואה רכה זהו הפירוש של ליכלוך ובכל ליכלוך יש פזור והוי כמו זריקה והגמ' מסבירה איך הוא ליכלך ע"י צואה רכה ובמה שכתב הרמב"ם ספת ממילא הכונה היא לצואה רכה."
בשולי הדברים
יש שני עניינים שנראים כקרובים לענייננו ואינם כן לדעתי:
- מים שנוסכו לשם ע"ז נאסרו, כן מפורש בגמרא בסוכה
תלמוד בבלי מסכת פסחים דף כב עמוד א
"והרי דם, דרחמנא אמר כל נפש מכם לא תאכל דם, ותנן: אלו ואלו מתערבין באמה ויוצאין לנחל קדרון, ונמכרין לגננין לזבל, ומועלין בו! – שאני דם דאיתקש למים, דכתיב לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, מה מים מותרין – אף דם מותר. – ואימא כמים המתנסכים על גבי המזבח! – אמר רבי אבהו: כמים – רוב מים. מידי רוב מים כתיב? אלא אמר רב אשי: כמים הנשפכין! ולא כמים הניסכין. – ואימא כמים הנשפכין לפני עבודה זרה! – התם נמי ניסוך איקרי, דכתיב ישתו יין נסיכם."
אמנם צריך לשים לב שהדיון כאן אינו על דין 'מנסך' אלא על איסורם של המים מדין תקרובת ולכאורה אין הדברים תלויים זב"ז.
- כמובן שאיסור 'סתם יינם' הוא דווקא לגבי יין ולא לגבי משקאות אחרים ואפילו דם. ומכאן שהחשש שנכרי ינסך שייך רק ביין.
[1] רמב"ם הלכות עבודה זרה פרק ג הלכה ב
עבודות הרבה קבעו עובדי כוכבים לכל צלם וצלם ולכל צורה וצורה ועבודת זה אינה כעבודת זה כגון פעור שעבודתו שפוער אדם עצמו לו ומרקוליס שעבודתו שיזרוק לו אבנים או יסקל מלפניו אבנים והרבה עבודות כגון אלו תקנו לשאר צלמים, לפיכך הפוער עצמו למרקוליס או שזרק אבן לפעור פטור עד שיעבוד אותו דרך עבודתו שנאמר איכה יעבדו הגוים האלה את אלהיהם ואעשה כן גם אני, ומפני זה הענין צריכין בית דין לידע דרכי העבודות שאין סוקלין עובד כוכבים עד שידעו שזו היא דרך עבודתו.
[2] רמב"ם ע"ז פרק ג הלכה ג
ואזהרה של עבודות אלו וכיוצא בהן הוא מה שכתוב ולא תעבדם, במה דברים אמורים בשאר עבודות חוץ ממשתחוה וזובח ומקטיר ומנסך אבל העובד באחת מעבודות אלו לאחד מכל מיני עבודת כוכבים חייב ואף על פי שאין דרך עבודתו בכך, כיצד הרי שניסך לפעור או שזבח למרקוליס חייב שנאמר זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו, זביחה בכלל עבודה היתה ולמה יצאת לומר לך מה זביחה מיוחדת שעובדין בה לשם וחייב הזובח לאל אחר סקילה עליה בין היתה דרך עבודתו בזביחה או אינה בזביחה, אף כל עבודה שהיא מיוחדת לשם אם עבד בה לאל אחר בין שהיתה דרך עבודתו בכך בין שאינה בכך חייב עליה, לכך נאמר לא תשתחוה לאל אחר לחייב על ההשתחויה אפילו אין דרך עבודתו בכך והוא הדין למקטר ומנסך, וזורק ומנסך אחד הוא.
ומקור הדברים בתלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף ס עמוד ב
מנהני מילי? דתנו רבנן: אילו נאמר זבח יחרם – הייתי אומר: בזובח קדשים בחוץ הכתוב מדבר, תלמוד לומר לאלהים – בזובח לעבודה זרה הכתוב מדבר. אין לי אלא בזובח, מקטר ומנסך מניין? תלמוד לומר בלתי לה' לבדו – ריקן העבודות כולן לשם המיוחד. לפי שיצאה זביחה לידון בעבודות פנים, מניין לרבות השתחואה? תלמוד לומר: וילך ויעבד אלהים אחרים וישתחו להם, וסמיך ליה והוצאת את האיש ההוא וגו'. עונש – שמענו, אזהרה מניין? – תלמוד לומר כי לא תשתחוה לאל אחר. יכול שאני מרבה המגפף והמנשק והמנעיל – תלמוד לומר זבח – זביחה בכלל היתה, ולמה יצאה – להקיש אליה ולומר לך: מה זביחה מיוחדת – שהיא עבודת פנים וחייבין עליה מיתה אף כל שהיא עבודת פנים – וחייבין עליה מיתה, יצאה השתחואה לידון בעצמה, יצאה זביחה לידון על הכלל כולו.
[3] מהמגדל עוז נראה שהבין דברי הרמב"ם כדעת התוספות
מגדל עוז הלכות עבודה זרה פרק ג
ואני אומר לא עמדתי על סוף דעתו [של הראב"ד א.ש.] שאם רצה להכריח מפני מה חייב בספיתת צואה או נסוך מימי רגלים ואף על פי שאין עבודתה בכך ובשחיטת חגב או בהמה מחוסרת אבר פטור אלא א"כ עבודתה בכך זאת הקושיא על התלמוד שייכא שפיר אבל ר"מ ז"ל לא שינה דרכו מדרך הגמרא שהרי הלכה זו ריש פרק רבי ישמעאל שם נשנית דגרסינן אמר רב יהודה אמר רב עבודת כוכבים שעובדין אותה במקל כו' עד איתיביה ספת לה צואה או שניסך לה עביט של מימי רגלים עד דמוקים לה בצואה לחה אלמא מדאקשי מינה לרב יהודה מכלל דבדרכה בכך עסקינן דומיא דרב יהודה גופיה וכן פירשו רבותינו בעלי התוספות ז"ל דומיא דמקל.
אמנם דבריו לא כל כך ברורים כי מהמשכם נראה שכוונתו דווקא שדרך עבודתה ממש באופן זה וא"כ תמוה שהרי חייבים בכל דרך עבודה. גם לרמ"ך יש שיטה בהבנת הרמב"ם אלא שגם היא מורכבת ולא כ"כ ראיתי שנכנסו לבאר דבריהם.