המקבלו עליו באלוה
סנהדרין ס, ב
העובד עבודת כוכבים אחד העובד ואחד המזבח ואחד המקטר ואחד המנסך ואחד המשתחוה, ואחד המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה (חייבים סקילה).
שם (סג, א)
לר' עקיבא פשיטא (שחייב סקילה), היינו מגדף! מהו דתימא עד כאן לא מחייב ר"ע קרבן אלא במגדף דכתיב ביה כרת, אבל הכא דלא כתיב ביה כרת – אימא לא? קמ"ל דאתקושי אתקוש, דכתיב (שמות לב, ח) וישתחוו לו ויזבחו לו ויאמרו אלה אלוהיך ישראל.
לסוגיה זו שני חלקים:
- מהו 'אלוה' שעליו מדובר. ונעסוק קודם כל בסוגיה זו.
- האם האיסור חל אפילו כשמאמין שהוא אלוה, או שחייב רק אם מקבלו כאלוה שלו.
מהו 'מקבלו עליו באלוה' או 'האומר לו אלי אתה'?
השיטה המצמצמת
רק המייחס את אלוהותו של אלוהי ישראל (בורא, משגיח, מתגלה) לנברא מן הנבראים – הוא העובר על איסור זה.
בשיטה זו נראה לומר שגם אם אין אמונתו באותו נברא טהורה ומזוככת כפי הנדרש באמונת ישראל – עדיין עובר באיסור זה, (ואולי גם אם מייחס את אלוהותו של אלוהי ישראל גם לה' וגם לאותו נברא – עדיין עובר, אף על פי שיש בכך סתירה פנימית). אך המייחס אלוהות לנברא ככפוף לאלוהי ישראל – אינו עובר באיסור זה, ורק אם יעבוד לו באחת העבודות – ייחשב עובד עבודה זרה.
קשה למצוא מקורות מפורשים לשיטה זו, אם כי אפשר להבין שכל מי שלא כתב במפורש אחרת – לכך כיוון.
על כל פנים, להלן שני מקורות מאוחרים שקצת משמע מהם כך:
במאמר בסיני (כתב ד"ר חיים זאב ריינס, נכד של הרב ריינס. פורסם בשנת תשי"ז) משמע דווקא שמחשיב את אותו נברא אלוהים כפי שהיה מקובל אצל העם השימוש בשם זה.
סיני מ (עמ' קלח):
"אולם שם זה (אלוהים), שמצוי אצל כל השמיים העתיקים, מציין באופן כללי את הישות שלמעלה מהאדם, המכיר את מרותה עליו (השווה סנהדרין (נו, ב): 'אלוהים אני, יהא מוראי עליכם', וראה ברש"י שם). ומשום כך רגיל כינוי זה בסיפורי המקרא גם בפי נכרים (בראשית מא, לח, לט ועוד), והוא קבל את המשמעות של עצם שמייחסים לו כוחות עליונים דוקא משמע מלשון זו שלאו דוקא כאמונת ישראל אלא כל כוח עליון ועובדים לו…"
וכן משמע קצת מעבודת דוד, שכל עוד ראו בעגל שליח או מורה דרך, עדיין לא עברו בזה:
עבודת דוד (סנהדרין ס, ב. כתב הרב אהרן דוד גולדברג (ראש ישיבת טלז-קליוולנד), פורסם בתשס"ד)
"וצ"ע דהלא כבר אמרו 'אלה אלוהיך ישראל', ואם כן כבר עברו על עבירה שחייבים מיתה כמבואר במתני' דהאומר אלי אתה חייב, ומה היתה מחשבת אהרן שידחה אותם קודם 'שיעבדוהו'.
ונראה לומר בזה ע"פ מה שמבואר ברמב"ן עה"ת (שם לב, א) דבאמת מתחילה לא נתכוונו לעשות אלוה שהוא ממית ומחיה, ולא קבלו עליהם עבודת אלהותו, רק רצו לעשות להם מורה דרך במקום משה רבינו…
ולפי דברי הרמב"ן י"ל דמה שנאמר בתחלה בפסוק ד' 'ויאמרו אלה אלוהיך ישראל אשר העלותך מארץ מצרים' לא היה בזה משום קבלת אלהות כלל, דאז לא היה ניכר כוונתם לעבוד אותו ממש, רק לעשות מורה דרך במקום משה רבינו… וחשב אהרן שיכול לדחות אותם עד למחר ולא יעבדו עבודה זרה, ורק לבסוף היו אלו שהשתחוו לו וזבחו לו ואמרו אלה אלהיך ישראל, והם באמת כוונו לע"ז ממש כמבואר, אבל מתחלה לא היה בזה קבלת אלהות."
השיטה המרחיבה
כל שמייחס יכולת עצמאית לנברא מן הנבראים כאוטונומיה בשליטתו הבלעדית – מחשיבו אלוהות.
ילמדנו רבנו (הרב חיים גאלד, בן דורנו) כתב שהאיסור כולל כל כוח רוחני שרוצה לקבל ממנו עזרה, וגם אם מאמין שהוא שליח ה' ועושה רצונו.
ילמדנו רבנו (עמ' 11)
"א) קבלת אלהות מהו
איתא במשנה (סנהדרין ס, ב) אלו הן הנסקלים המקבלו עליו באלוה והאומר לו אלי אתה. ובתוספתא שם (י, ב) האומר אלי אתה הצילני חייב, והוא מלישנא דקרא (ישעיה מד) ויאמר הצילני כי אלי אתה. וחייב אע"פ שאינו כופר בהשי"ת שהרי איסור קבלת אלהות ילפינן ממעשה העגל, והם לא כפרו לגמרי בהשי"ת כמו דאיתא בגמ', ועוד שאפילו אם עובד ע"ז מפני שמדמה שבזה עושה רצון השי"ת, חייב, כמ"ש הרמב"ם בפ"א. וכדאי להקדים, שבכל התורה מצינו שיש כוחות רוחניות שנקראו אלוהים כמש"ל בפ"ג, וגם אם מודה בע"ז ואומר ח"ו שטוב לעבדה אינו חייב משום מקבלו באלוה (עיין יד הקטנה בהגהות מנחת עני הלכות ע"ז פ"ב אות ו' ועיין לקמן אות ב'). אבל אם מדמה שע"י דיבורו שהוא דבוק בכח רוחני פלוני יתרצה הכח ממנו וישפיע עליו, חייב משום קבלת אלהות.
ובאמת בכל העבודות של עובדי ע"ז היתה זו המטרה העיקר להתדבק לכח הרוחני, ע"ד שכתב ר' אברהם מפיסא בשם רבו הספורנו הספרו 'אמר הגאון' כי העבודה זרה אינו דבר אחר אלא רק המחשבה שבהתדבקו בזבחי רשעים תועבה עם אותו הנבדל – הנבדל ישפיע ממנו הכח ההוא עליו, ויוכל לעשות כרצונו בדברים אשר הכח ההוא שולט עליהם, עכ"ל.
…
ולכאורה נראה לגבי ע"ז דבזה גופא שמקבלו עליו וחושב שברגעים אלו יתבונן בהנעבד וימשיך עליו כוחו, זהו עבודתו, וכמ"ש תוס' סנהדרין ס: בד"ה מניין דאלי אתה הוי דרך עבודה בכל ע"ז. וא"כ לא שייך במציאות אופן כזה שיקבלו עליו אבל לא לעבדו שהרי בזה שחושב שבזמן זה ימשיך כוחו עליו הוי כאומר שיעשה כדרך עבודתו במשך זמן זה.
אם אינו מכוון לרצותו
ואם אינו מקבלו עליו לרצותו ע"י מחשבתו, אלא שמכוון ע"י אמירתו וקבלתו להמשיך כוחו, גם בזה חייב… ואין זה דומה למתבונן בכח השמש וזה יביא רפואתו, שהתבוננות שלו פועל מצד הכנת המקבל כמו כל רפואה שמועיל יותר כשמאמין בזה כל שחושב מאיזה דבר נאה שמועיל אע"פ שאינו כבר בעולם, משא"כ אם רוצה לפעול שינוי מצד המשפיע וכוחותיו שמדמה שבזה מדריך וממשיך השפע עליו, אומר אלי אתה לשמו של הנעבד וכוחותיו".
מתיבתא (סנהדרין – אוצר עיונים – לה. איסור עבודת כוכבים (עמ' עח-פא), המאמין בכוכבים או בכוחות אחרים)
הביאו כמה מקורות בזה:
רבינו יונה כתב שהאיסור כולל כל פניה לאמצעים ייטיבו לו, אפילו תחת ממשלת ה', וכן התולה במזל.
"כתב רבינו יונה (דרשות ופירושים יתרו ד"ה דיבור שני. הציטוט מהמתיבתא, לא מצאתי את הספר) שהדיבור של 'לא יהיה לך' בא להזהיר אפילו אם יודה באלוקותו של השם יתברך, ויעבוד או יתפלל לאמצעיים, בחושבו כי יטיבו באמצעים עם הבורא, שהוא עושה כשותף לקב"ה וכו', וכן האומר הכל תלוי במזל ואי אפשר להשתנות הרי כעובד לצבא השמים."
ר' צדוק מרחיב עוד לכל כוחות הטבע ואף לצדיקים, כל שחושב שהוא נפרד מה'.
ספר הזכרונות (לרבי צדוק, אות ב, ב):
"והנה בזה אין צריך להזכיר לכשרי ישראל רק להודיע שבכלל אלהים אחרים אינו דוקא עבודה זרה מיוחדת רק איזה כח אחר שיהיה שיחשבנו לכח נפרד בפני עצמו אפילו המאמינים בטבע שהוא כח נפרד הרי אומר שיש כח אחר חוץ ממנו יתברך אבל באמת גם הטבע היא הנהגתו יתברך ועיין בתשובות חכם צבי סימן יח וכן המזל מה דבמזלא תליא מילתא מו"ק כח א הוא בכלל הטבע שהש"י יסד שיהיה הנולד במזל כך וכך ואין הקב"ה משנה הטבע והמזל אלא לצורך ועל ידי תפלה או זכות… וגם מה שאמרו ז"ל מו"ק טז ב בענין מעלת הצדיקים מי מושל בי צדיק הקב"ה גוזר וצדיק מבטל… אל יטעה האדם ח"ו לחשוב שהוא כח נפרד בפני עצמו, שזהו עבודה זרה גמורה כדרך העובדים לאדם, אבל ידע שאין עוד מלבדו, והש"י רוצה את יראיו המיחלים לחסדו ועושה רצונם ומחשיבם ביותר".
חזון איש כתב דווקא העובד לנברא קיים ולא לכח דמיוני:
חזון איש (יו"ד סב, כא-כב):
"ובעובד כו"מ נראה דדוקא בעובד נברא באמת, אבל אם צייר בנפשו, כח-נברא כזב ועובדו, אינו אלא מינות, ואינו חייב על עבודתו, וכמו כן במאמין בכח נבדל זולת הבורא ית' ועובדו, הוי מין, ולא עובד כו"מ, וזה נכלל בדברי הר"מ בה' תשובה, שהמיחס תמונה הוא מין, ולא כעובד… מיהו בעובד לנפש של נברא, אף שכבר אבדה יש בה משום כו"מ, כמו לנפש נכרתה, שהרי עדיין היא קיימת למשפט, ותמונה שעושין לזכרונה ועובדין לה, על הכונה שזה עבודת הכו"מ ורצון יראתם, צ"ע אי הוי כעכו"מ עצמה, או כמשמשין, ומיהו אם הכונה למשפיע על התמונה הזאת שפע וכח, ודאי הוא עכו"מ עצמה, וצ"ע."
מהר"ל הרחיב לכאורה לכל נברא שמייחס לו מציאות באותה רמה של מציאות ה'.
תפארת ישראל (פרק לח):
"הדבור הקדוש הב' (שמות כ, ג) "לא יהיה לך אלהים וגו'". נתבאר לך (למעלה ר"פ לו) כי ראוי שיהיה דבור "לא יהיה לך" אחר דבור "אנכי", שדבור "אנכי" הוא במציאות השם יתברך, שלא חס ושלום לומר אין אלהים. והדבור השני, שהוא "לא יהיה לך", אף שאינו כופר במציאות השם יתברך, הוא ממעט חס ושלום מציאותו יתברך, כי ראוי שיאמין שהוא יתברך המציאות בלבד, ואפס זולתו, כאשר הוא האמת. ואם יעלה על הדעת חס ושלום שהוא אינו נמצא, אין מציאותו נמצא כלל. והעושה אלהים אחרים, כיון שעושה אלהים, כאילו יש דבר זולתו".
כך גם הרחיב מאד בדרך פיקודיך, שכתב שכל הסומך על השתדלות כלשהי ולא על ה', יש בו מחטא זה יפה.
דרך פיקודיך (ל"ת כו, חלק המחשבה ז):
"ותדע עוד בענין המצות הללו שם אלוקים מורה תקיף בעל היכולת ובעל הכוחות כולם ממילא כאשר האדם משים מגמתו לשום סיבה מסיבות העולם בטובתו אשר עי"ז ימצא פרנסתו וטרפו ורפואתו וכיוצא הנה לזה קרא אלוהים אחרים שתולה היכולת בסיבה שבעולם והגם שצריך לנהוג כמנהג דרך ארץ בטבע עכ"ז לא ישום מגמתו לטבע רק להתקיף בעל היכולת הנותן כח לטבע בהשגחתו כרצונו והנה כאשר מחשב שישיג איזה ענין ע"י השתדלו בטבעיי הלז היינו מו"מ ורפואה וכיוצא הנה עבר על לא תעש' לך פסל כו' ובנטותו להטובה בתנועותיו זה מקרי השתחויה נטיית הגוף (כן קבלתי מאדמו"ר) והכוונה לסיבה מיקרי עבודה דרך עבודתם הבן הדברים רק זאת עשו וחיו בכל עניני סיבות הטבעיות ישים מגמתו לסיבת כל הסיבות בעל היכולת ובעל הכוחות כולם והוא יזמין לו צרכיו על ידי איזה סיבה שייטיב בעיניו."
הוסיף נפש החיים גם המשתעבד ודבק במידת רוח הקודש שיש בצדיק.
נפש החיים שער ג פרק ט:
"ב. וזהו וידעת היום והשבת אל לבבך כי ה' הוא האלקים וכו'. היינו שלא לכוין להשתעבד ולהתדבק בשום עבודה לאיזה כח או כחות פרטים אשר בשמים ממעל ואשר בארץ מתחת. רק לכוין הכל לשם העצם המיוחד הוי"ה ית"ש מקורא וכללא של כלל הכחות כולם שנמשכו ממנו:
ג. וזו היתה כל ענין העכומ"ז של דורות הראשונים מימי דור אנוש שאז התחילו בעולם ענין העכומ"ז כמ"ש אז הוחל לקר' בשם ה'. שהיו עובדים לכחות הכוכבים והמזלות כל א' לכוכב ומזל מיוחד שבירר לעצמו. לא שחשב כל א' שאותו הכוכב הוא אלוה שברא את כל. שהרי מעולם היה שומה בפיהם של העכומ"ז לקרותו ית"ש אלהא דאלהין כמו שאמרו ז"ל. וכן אמר מלאכי הנביא בתוכחתו לישראל כי ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים כו' כי גדול שמי בגוים אמר ה' צבאות אלא שתחלת טעות דור אנוש היה. שחשבו בשבוש דעתם. כי רם ה' ועל. השמים כבודו ואין כבודו להשגיח על ברואי זה העולם השפל. ולכן חשבו שהסיר הוא יתברך השגחתו מהם ומסרם לכחות הגלגלים והמזלות שהמה ינהיגו זה העולם כרצונם והיה נחשב אצלם חולין ואיסור גמור וחוצפה גדולה נגדו יתברך להתפלל לשמו הנכבד והנורא לבקש מאתו צרכיהם השפלים. לזאת השתעבדו עצמם וכיונו כל עניני עבודתם ובקשתם לכחות הכוכבים והמזלות (ואופן עשייתם העכומ"ז. וזיבוחם וקטורם אליה עי' בתקון ס"ו).
ד. והיו יודעים ג"כ להשביע המלאכים הממונים על המזלות. לדעת טוב ורע ושישפיעו להם עי"ז טובות והנאות עה"ז מכחם שנתמנו עליו מאדון כל ית"ש. ומעטים יחידי סגלה היו שהכירו וידעו באמת. שאף שהוא ית"ש מגביהי לשבת. עכ"ז הוא משפילי לראות בשמים ובארץ.
ה. ומהם שהיו עובדים לחיות ועופות כמ"ש (מ"ב סי' י"ז) ג"כ כוונתם היה להתדבק עצמם עי"ז להכח והמזל העליון של אותה הבריאה. שישפיע עליהם מכחו וממשלתו שנתמנה עליו מהבוי"ת. וז"ש הנשים הארורות לירמיה ומן אז חדלנו לקטר למלכת השמים והסך לה נסכים חסרנו כל כו' (ירמיהו מ״ד:י״ח).
ו. ומהם שהיו משתעבדים ומזבחים ומקטרים לאיזה אדם שראו שכח ממשלת מזלו גדול מאד. בחשבם שע"י השתעבדם ועבודתם אליו יעלה מזלם עם מזלו.
ז. ומהם אף שלא היתה כוונת עבודתם להשפעת הנאות עוה"ז. אבל כוונתם היתה להשיג עי"ז איזה השגות שכלים שחמדו להם. כמו חכמת הקסמים וכיוצא איזה השגות.
ח. ומהם שהתדבקו לעבודת איזה אנשים כדי להמשיך השפעת אמונת אמון ועניני עתידות. וזהו הכל עכומ"ז גמורה. ובכלל לא יהיה לך אלהים אחרים כמ"ש הכל הרמב"ן ז"ל בפירושו על התורה שם. ועיין לק"ת ס"פ נח בענין דור הפלגה:
ט. ואפילו להשתעבד ולהתדבק באיזה עבודה לבחי' רוה"ק שבאיזה אדם נביא ובעל רוה"ק. גם זה נקרא עכומ"ז ממש. כמו שמצינו בנבוכדנצר שהשתחוה לדניאל. ג"כ לא בעבור שהחזיקו לאלוה בורא כל. אלא שכיון בהשתחויתו להשתעבד ולהתדבק לרוח הקדש שבו. כמ"ש (דניאל ב׳:מ״ו) באדין מלכא נבוכדנצ' נפל על אנפוהי ולדניאל סגיד ומנחה ונחחין וכו' מן קשוט די אלהכון הוא אלם אלהין כו' וגלה רזין. די יכלת למגלא רזא דנה ושם (סי' ד') ועד אחרין על קדמי דניאל כו' ודי רוח אלהין קדישין בי' וכו'. ורז"ל אמרו (סנהדרין צ"ג א') הטעם שלא היה דניאל בעת ציווי ההשתחוי' לצל' שאמר דניאל איזיל מהכא דלא לקיים בי פסילי אלהיהם תשרפון. ונ"נ אמר ג"כ יזיל דניאל מהכא דלא לימרו קליי' לאלהי' בנורא. וע' ז"ח רות ס' ע"ב. ובב"ר פ' ל"ו ובתנחומא ר"פ ויחי וכן אתה מוצ' בדניאל וכו' מה כתיב באדין מלכא נבוכדנצ' וכו' ומנחה ונחחין אמר לנסכא לי' אבל דניאל לא קיבל למה שכשם שנפרעין מעובדי עכומ"ז כך נפרעין מהעכומ"ז עצמה. וכן אמרו שם זה הטע' גם על יעקב אבינו ע"ה שלא רצה ליקבר במצרים הרי שקראו ז"ל ענין זה עכומ"ז. אף שהכוונה היתה לרוח אלהין קדישין דבי'.
י. וי"ל עפ"ז הכתוב לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ר"ל שלא לכוין ח"ו בשום דבר לאיזה בחי' וכח פרטי אפי' אם יהיה אותו הכח בחי' פני היינו אפי' לפרט רו"הק שבאיזה אדם או פרט בחי' הקדושה שבאיזה כח עליון שבעליונים וכענין מאמרם ז"ל (ר"ה כ"ד ב') על לא תעשון אתי אפי' דמות שמשי המשמשין לפני במרום כגון אופנים ושרפים וחיות הקדש.
יא. ועם כי עיקר אזהרת הכתוב על כל העכומ"ז הנ"ל היינו בארבע עבודות דוקא אמנם עתה שעבודת התפלה בהשתעבדות כוונת הלב הוא במקום עבודת הקרבן. ודאי גם ע"ז שייך האזהרה:
יב. וזש"ה זובח לאלהים יחרם בלתי לה' לבדו. היינו שלא לכוין ח"ו בשום עבודה וענין לאיזה כח פרטי מכחות שקבע הבורא יתב' (כי שם אלקים משותף לכל בעל כח פרטי שיהיה כידוע וכמש"ל). רק לכוין לשם העצם המיוחד לו יתברך לבד שפירושו מהוה הכל היינו כללא ומקורא דכל הכחות כולם כנ"ל."
המאמין באלוהות נברא בלא לקבל אותו עליו כאלוהיו
אשא דעי כתב שלרמב"ם עצם האמונה באלוהות נברא היא האיסור, גם בלי לקבלו כאלוהיו, ולרמב"ן דווקא שמקבלו כאלוהיו.
אשא דעי (מב, ד עמ' רסח. כתב הרב אהרן יוסף בן אברהם דב אויערבאך, תשע"ה):
"ולכאורה היה נראה לבאר ענין זה דהמקבלו באלוה באופן אחר, דנראה דהמושג שמקבלו באלוה ואומר לו אלי אתה היינו שמקבל עליו את אלוהותו ומכיר שהוא תחת ממשלתו וחייב לשמוע לכל אשר מצוהו…"
אשא דעי (מב, ז עמ' רע):
"ונמצא שתצא לפ"ז נפק"מ, דלדעת הרמב"ם דאיסור ע"ז הוא האמנה והודאה בכח הע"ז, אם אומר על ע"ז מסוימת כגון על אלוהי פלישתים שהוא מאמין שיש לה כח אלוהות ושהפלישתים תחת ממשלתה, אע"פ שהוא מוציא את עצמו מכלל ממשלתה, עכ"ז חייב מיתה כיון שהוא נותן לה כח אלוהות ואע"פ שלא אמר אלי אתה. ולשון תיבת 'המקבלו' משמעותה להרמב"ם היא כלשון האמנה מלשון קבלת דברים, או דהוא לשון דיבור לחיוב דמקבלו לא סגי בהאמנה בלב ובעינן ג"כ שיקבלו בדיבור בפה.
אולם לדעת הרמב"ן לשון 'המקבלו עליו' היינו קבלת עול מלכותו, ויתכן דכיון שאינו מקבלו עליו לאלוה לומר אלי אתה, אע"פ שהוא מאמין בכל אלוהותו (עכ"פ לגבי אחרים שתחת ממשלתה) אין בזה חיוב מיתה, ואע"פ שודאי זהו בכלל איסור ע"ז וביטול מצות יחוד ה' עכ"פ אין בזה חיוב מיתה."
וכן דייק הרב שרים בדברי הרמב"ם, אך בדעת הרמב"ן הסתפק.
מצוותי תשמורו (הרב עזרא שרים תש"פ, ישיבת מסילת התורה בירושלים, מצוה כז, עמ' שכ):
"והרמב"ן בתוך דבריו הוסיף וכתב 'שלא יאמין באחד מהם', ומבואר בדבריו שחוץ מהמקבלו באלוה, אף אם מאמין באחד מעבודה זרה שגם הוא אלוהים על איזה חלקים אף שלא מקבלו על עצמו באלוה מתחייב, אף שבהשגות לספר המצוות (ל"ת ה') כתב 'יכלול מניעה בעבודה זרה מהמקבלו עליו באלוה' וקצת משמע שמתחייב רק במקבלו עליו באלוה.
וברמב"ם מבואר ומפורש שאף במאמין בו ולא מקבלו באלוה מתחייב, שכתב בספר המצוות (ל"ת א') 'שהזהירנו מהאמין האלוקות לזולתו יתעלה', וכן כתב הרמב"ם (יסודי התורה פ"א ה"ו) 'וכל המעלה על דעתו שיש גם אלוה אחר חוץ מזה עבר בלא תעשה', ומבואר שאף אם מאמין שיש אלוה אבל לא מקבלו עליו עובר."
הביא דולה ומשקה את דברי החזו"א ומשמע דווקא שקיבלו עליו, ועצם הכניעה היא עבודה זרה ועל כן נסקל.
חזו"א (יו"ד סב, יז):
"אמנם נראה, שאין דין קבלה, אלא קדם עבודה, דאז כשאומר אלי אתה, מובנו שמסכים מעתה על ישותה וכחה לעבדה, וזהו עבודה שחייבין עליה, וכן כשאומר מתחלה אלך ואעבוד שיש בזה מובן הקבלה, אבל כשכבר עבד, וכל שלא שב, הוא בחזקת עובד, והכו"מ עומדת באיסורה ע"י, [שהרי כו"מ שהניחוה עובדיה מותרת] בזה אי אומר אעבוד, אין בזה המובן קבלה מעתה, אלא הוראה על זמן עבודה שיעבדה, ואף שיש בזה סיפור דברים שהוא נתון לה, אין זה עבודת הקבלה, וקרא דיליף מני' נמי הכי הוא, שאמרו לחדש הדבר ולהסכים על העגל כמבואר לשון המקרא".
דולה ומשקה (אלול וראש השנה, פרק ב, ו. הרב יעקב הורוביץ, תשס"ט):
"וביאר החזון אי"ש (יו"ד ס"ב, י"ז) דלאומר 'אלי אתה' איכא ב' פנים: האחד – שאומר זאת כגילוי והודעה, דהיינו שקיבל בעבר את אלוהותו של הפסל, אולם עתה מציין זאת כעובדה קיימת, והשני – שמקבל עליו על ידי הצהרה זו את מרותו ועולו של אותו אליל. והוסיף לחדש, שדין המשנה שהאומר אלי אתה נחשב כעובד עבודה זרה וחייב מיתה, היינו רק בהאופן השני. דהיינו שעל ידי האמירה גופא מקבל על עצמו את אלוהות הפסל.
וביאור דברי החזון אי"ש הוא, דאין לך עבודה זרה גדולה יותר מאשר עצם ההכנעה לאלוה וקבלת מלכותו, ואם כן, כשם שהעובדו במעשה מורה על אלוהותו כל שכן גם עצם קבלת מלכותו נחשבת כעבודה זרה."
המסביר כתב שאמנם לרמב"ם עצם האמונה אסורה, אבל לא חייבים עליה מיתה, ועל כן צריך לומר שהמקבל עליו באלוה כבר נחשב עבודה.
המסביר בסנהדרין (חידושי בתרא, תד. הרב חיים דוב אלטוסקי, תשמ"ט):
"מתני' – המקבלו עליו לאלוה והאומר לו אלי אתה. והקשה המסביר דבשלמא להרמב"ן ז"ל הנ"ל בספר המצות ל"ת ה', שחיוב עע"ז הוא מחמת דקיבל עליו את הפסל לאלוה, שפיר יש להבין משנתינו שהמקבלו עליו לאלוה נידון כעובד ע"ז, אבל להרמב"ם ז"ל שם שהחיוב הוא מחמת פעולת עבודה, אבל אין האמונה בהם מחייבם מיתה, אמאי המקבלו עליו לאלוה חייב, וי"ל דאף המקבל חייב מחמת פעולת קבלתו, ולא מחמת אמונתו."