מסירות נפש לגויים
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת סנהדרין פרק ג, ה
מבואר שבני נח אינם מחויבים בקידוש השם ובמסירות נפש.
"ר' אבונא בעי רבי אמי עכו"ם מהו שיהו מצווין על קידוש השם. אמר ליה ונקדשתי בתוך בני ישראל ישראל מצווין על קידוש השם ואין העכו"ם מצווין על קידוש השם. רבי ניסי בשם רבי לעזר שמע לה מהדא [מלכים ב ה יח] לדבר הזה יסלח ה' לעבדך וגו'. ישראל מצווין על קידוש השם ואין העובדי כוכבים מצווין על קידוש השם."
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב – עה, א
דן גם הוא בשאלה זו אך מסקנתו אינה ברורה.
"בעו מיניה מרבי אמי: בן נח מצווה על קדושת השם או אין מצווה על קדושת השם? – אמר אביי, תא שמע: שבע מצות נצטוו בני נח. ואם איתא – תמני הויין! – אמר ליה רבא: אינהו וכל אבזרייהו. מאי הוי עלה? – אמר רב אדא בר אהבה, אמרי בי רב: כתיב לדבר הזה יסלח ה' לעבדך בבוא אדני בית רמון להשתחות שמה והוא נשען על ידי והשתחויתי, וכתיב ויאמר לו לך לשלום, ואם איתא – לא לימא ליה! – הא – בצנעה, הא – בפרהסיא."
ביאור הסברה שבן נח יתחייב במסירות נפש או ייפטר ממסירות נפש
תוספות מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
שאלו מה ההו"א שגוי לא יהיה מחוייב במסירות נפש, הרי לא נאמר בו 'וחי בהם'. והציעו תוספות שרק בישראל שהצטוו על מסירות נפש בגילוי עריות ושפיכות דמים הייתה הוו"א ללמוד לשאר המצוות ונצרך 'וחי בהם' למעט זאת.
"בן נח מצווה על קידוש השם – וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפילו ישראל היה מחויב למסור עצמו אפילו בצינעא אי לא דכתיב וחי בהם ויש לומר דדילמא לא איצטריך וחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה דאפילו בצינעא יהרג ואל יעבור לכ"ע."
תוספות הרא"ש מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
כתב זאת בלשון ודאי.
"בן נח מצווה על קדוש השם וכו'. ותימה פשיטא דחייב דהא קרא דוחי בהם בישראל כתיב ולא בגוי, ואפילו ישראל היה מחוייב למסור עצמו ואפי' בצנעה אי לאו וחי בהם, וי"ל דודאי מסברא בלא קרא אינו מחוייב למסור עצמו ולא איצטריך קרא דוחי בהם אלא כי היכי דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורשה דאפי' בצנעה יהרג ואל יעבור."
ערוך לנר מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
מקור הסברא שיהיה אסור לבני נח הוא כי קידוש השם (בכל שבע המצוות) הוא חלק מאיסור ע"ז.
"ברש"י ד"ה בן נח. מוזהר על ע"ז. הא דנקט רש"י ע"ז דוקא ולא סתם ז' מצות דהא בכולהו שייך משום קידוש השם נ"ל שרצה לפרש מהיכי תיתי שמצות ק"ה דכתיבי גבי ישראל תנהוג גם גבי ב"נ טפי משאר המצות ולהכי מפרש דס"ד דבכלל אזהרת ע"ז היא כיון דהטעם דק"ה הוא לפרסם יחוד השם וכמו שכתב הרמב"ם בחבורו וביותר ביאר כן בס' המצות וזה היפך ע"ז לכן שפיר שייך חילול השם לגבי ע"ז ובהכי א"ש מאי דפריך מז' מצות נצטוו ב"נ ואם איתא תמני הוויין ומאי קושיא דלמא לא קחשיב אלא הני דנצטוו ב"נ קודם מתן תורה אבל לא קידוש השם דלא שייך רק משעת מ"ת ואילך דקודם שנצטוו ישראל מהיכי תיתי בב"נ אבל לפ"ז א"ש דבכלל אביזרייהו דע"ז הוא".
שו"ת יד חנוך סימן סא
סיכם יפה כמה הסברים מהי הסברה שלא תנהג מצוות קידוש השם בבני נח:
- בני נח לא מצווים אלא על שבע מצוות ולא על אביזריהן.
- דווקא אביזירייהו כאלו ששייכם במצוות נוספות לא הצטוו. (אבל באביזרים אחרים שיחודיים לע"ז הצטוו)
- רדב"ז (ולשון הירושלמי): מיעוט מיוחד מ'ונקדשתי בתוך בני ישראל'.
- מאיר נתיבים: אינם שייכים כלל לדין ונקדשתי וגם לא לדין וחי בהם והספק הוא רק האם ציווים כלל מצווה למסור את הנפש.
"ט) ולכאורה זהו שאמרו אינהו וכל אביזרייהו גבי שבע מצות בני נח אינו כפי מסקנת הסוגיא דפרק בן סורר (סנהדרין דף ע"ד ע"ב), דאיבעיא לן אי בן נח מצוה על קדושת השם או אינו מצוה על קדושת השם, אמר אביי ת"ש שבע מצות נצטוו בני נח ואם איתא תמני הוויין, א"ל רבא אינהו וכל אביזרייהו, מאי הוו עלה, אמר רב אדא וכו', עתוס' שם (בד"ה בן נח). ומשמע דלפי מה שאנן קי"ל שאין בן נח מצוה על קדושת ה', כמו שפסק הרמב"ם ז"ל (פרק י' מהל' מלכים הלכה ב'), א"כ לא קי"ל כרבא דאמר אינהו וכל אביזרייהו, דהרי חזינן דפטירי מקדושת השם אף שהוא אביזרא דע"ז:
אך יש לומר דאין המכוון במסקנת הש"ס דלא קי"ל אינהו וכל אביזרייהו אלא הכוונה עפמ"ש הנמוקי יוסף פרק בן סורר (שם), וזה לשונו, וא"ת גבי קוקי ודמונקי הרי אביזרא דע"ז הוא ואסור, ונראה דלא מיקרי אביזרא דע"ז אלא בלאווין המיוחדין בהם, אבל קוקי ודמונקי דיהבי להו ליכא איסורא אלא משום לפני עור וגו', והאי לאו בעבודה זרה לחוד איירי אלא כולל כל המצות ולא מקרי אביזרא דע"ז, עכ"ד. והנה סברא זו יש לומר גם בענין קדושת השם שהוא כולל גם שאר מצות ולא בע"ז לחוד, שהרי [היכא] כשמתכוונים להעביר על הדת מחויב למסור נפשו על כל המצות, לפיכך לא הוי אביזרא דע"ז, ואין בן נח מצוה עליה:
שוב עיינתי קצת וראיתי להרדב"ז ז"ל שכתב דהא דפסק הרמב"ם שאין בן נח מצוה על קידוש השם, אין הטעם משום דלא חיישינן לאביזרא דשבע מצות, אלא הטעם משום דבקדושת השם איכא מקרא מפורש דכתיב ונתקדשתי בתוך בנ"י ישרא"ל (ויקרא כ"ב ל"ב), ואמרינן בירושלמי (פרק ד' דשביעית הלכה ב') בני ישראל מחוייבין בקדושת השם ולא הגוים, ולפי זה בשאר המצות שפיר אמרינן אינהו וכל אביזרייהו:
ותביט עיני בשורי הלום להגאון שו"ת מאיר נתיבים (סימן פ"ב) שכתב, וז"ל, האי דמיבעי לן אם בן נח מצוה על קדושת השם לאו אקרא דונתקדשתי קאתינן עלה, דכיון דמצות ונתקדשתי במתן תורה נאמרה מהיכי תיתי לומר שנאמרה גם לבני נח, אלא הכי קאמבעי לן כיון דגבי דידהו לא נאמר וחי בהם, יתכן דאינו מצוה ליהרג ולא לעבור, והא דנקט לשון קדושת ה' שיגרא דלישנא היא דכל הנהרג שלא לעבור על המצוה שם שמים נתקדש על ידו, עכ"ל:
ואני תמה על הדרת קדושתו וגאונו כי רב הוא (חד מבני היכלא היושבים ראשונה במלכות בית מרן קודש הקדשים ר"י בעש"ט ממעזבוש ז"ל ושותי מימיו הנאמנים), איך שישתמיט מניה דברי הירושלמי דשביעית שזכרנו, דמבואר דאי לאו דכתיב בני ישראל ולא העכו"ם גבי קדושת השם הייתי אומר שהגוים מוזהרים בקידוש השם. ומפני כי אני אומר בחפזי בלי עיון, על כן בלי נדר כשאפנה עוד אשנה פרק זה לעת מצוא]. עד כאן ההגה:"
מדוע לא דורשים את 'וחי בהם' גם על גויים?
מהרש"א חידושי הלכות מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
"בד"ה בן נח כו' וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב כו' עכ"ל יש לדקדק מנ"ל הא דוחי בהם בישראל דוקא כתיב הא אמרינן בפרק ד' מיתות דרישא דקרא אשר יעשה אותם האדם וחי גו' בעובד כוכבים נמי כתיב דהכי אמרינן התם כהנים לוים וישראלים לא נאמר אלא האדם מלמד שאפילו עובד כוכבים כו' ע"ש וי"ל דמשמע להו דתלמודא ס"ל דלענין הך דרשא וחי בהם ולא שימות בהם לא הוי עובד כוכבים בכלל האי קרא דאל"כ מאי קמבעיא ליה אי מצווה בן נח על קידוש ה' הא ודאי דלא נצטוה מדכתיב וחי בהם דלא חילק הכתוב בין צינעא לפרהסיא ובישראל נמי אי לאו ונקדשתי וגו' דכתיב בישראל וודאי דהוה מוקמינן קרא דוחי בהם אפילו בפרהסיא אלא על כרחך דלית ליה לתלמודא דרשא דוחי בהם איירי בעובד כוכבים ולהכי קמבעיא ליה שפיר אי מצווה על קדוש השם משום דאינהו וכל אבזרייהו כדמסיק רבא או לא ואהא קשיא להו שפיר דאכתי מאי קא מבעיא ליה הא אפילו בצנעה חייב למסור עצמו מדאצטריך בישראל לכתוב וחי בהם ודו"ק:"
שיירי קרבן מסכת סנהדרין פרק ג הלכה ה
השיב על שאלת המהרש"א שאף שמהאות ה' למדנו ריבוי גם לגויים מלשון 'אדם' עצמה מיעטנו גויים והתלבטות הגמרא הייתה לאיזה עניין למעט ולאיזה לרבות.
"בני נח מהו שיהו מצווין על קידוש השם. בבבלי דף ע"ד כתב תו' בד"ה בן נח מצווה על ק"ה וא"ת והא וחי בהם בישראל כתיב ואפי' ישראל היה מחוייב למסור עצמו אפי' בצינעא אי לאו דכתיב וחי בהם ע"כ. וכתב המהרש"א ר"ל הא אמרינן… לכך נראה דקושיתו מעיקרא לאו קושיא היא דאף דמרבינן ב"נ מה"א דהאדם מ"מ מאדם עצמו ממעטינן עכו"ם וכמ"ש בנזיר דף ל' ע"ב וממילא אין העכו"ם בכלל וחי בהם. וז"ל שם בתו' בד"ה או בקבר כו' והא דתני ר"מ אשר יעשה אותם האדם כו' לרבות ב"נ העוסק בתורה מה"א דהאדם קדריש לרבות ב"נ ואדם איצטרך לאשמועינן הא דכתיב ברישא דקרא ושמרתם את חקותי כו' לא קאי אלא אישראל אבל ב"נ הלומד תורה חוץ משבע מצות חייב מיתה וה"א דהאדם לרבות העוסק בשבע מצות דידהו ע"ש ולפי דרכינו י"ל היינו דאיבעיא ליה אי איצטרך אדם למעט עכו"ם מתלמוד תורה או למעטו מקידוש השם. והא דפשיט ר' אמי ונקדשתי בתוך ב"י ישראל מצווין כו' תימא הא איצטרך ב"י לגזרה שוה וכמ"ש בסמוך. ועוד הא איצטרך ב"י שיהיה דוקא בפני עשרה מישראל כמפורש בבבלי שם אבל למעט עכו"ם מנ"ל."
מהי מסקנת הגמרא?
רש"י וסיעתו גרסו ואם איתא 'לא לימא ליה', ולפ"ז למסקנה ברור שלא הצטוו בני נח על קידוש השם בצנעה אבל המסקנה לגבי פרהסיא לא ברורה.
רש"י
"בצנעה – נעמן בצנעה הוה ולא היו ישראל בבית רמון שהוא משתחוה לשם, וגבי קדושת השם בתוך בני ישראל כתיב, ואפילו נצטוו בני נח עליה לא נצטוו לקדשו בתוך הנכרים אלא בתוך ישראל."
וכן הוא ביד רמ"ה
יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב (ומודגש בדבריו שהספק על כל שבע המצוות)
"בעו מיניה מרבי אמי בן נח מצווה על קדושת השם שאם אמרו לו עבור על שבע מצות ואם לאו תהרג יהרג ואל יעבר או אין מצווה על קדושת השם. אמר אביי ת"ש שבע מצות נצטוו בני נח ואם איתא דמצווה על קדושת השם תמאני הוו אמר רבא אינהו וכל אביזרייהו הן וכל תבליהן כלומר הן וכל הדברים הצריכים להם לחזקן כלן בכללן הן כתבלין הללו שניתן בתבשיל להטיב טעמו ואין לתבלין שם בפני עצמו אלא הרי הכל נקרא בשם התבשיל ותבלין נקראין בטיית אבזאר. ואמרינן מאי הוי עלה ואתינן למפשטה מנעמן דקביל עליה דלא למפלח לע"ג דכתיב כי לא יעשה עוד עולה זובחים לאלהים אחרים כי אם לה' ואמר לו לדבר הזה יסלח השם לעבדך כו' כלומר בזכות מה שקבלתי על עצמי יסלח לי השם כשאני משתחוה בית רמון שאני אנוס בדבר שהרי אדוני נשען על ידי ואי אפשר שלא אעשה כאשר אדוני עושה ואמר לו אלישע לך לשלום ואם איתא דבן נח מצווה על קדושת השם אמאי אמר ליה לך לשלום אלמא אודי ליה משום דאנוס היה לית ליה ולפני עור לא תתן מכשול ומפרקינן לא קשיא הא בצינעא אינו מצווה על קדושת השם כישראל אלא מיהו בפרהסיא לא הויא אלא בעשרה ישראל דכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל ונעמן כיון דלא הוו ישראל תמן צינעא קרי ליה ומשום הכי אודי ליה. והני מילי בבן נח אבל בישראל לא שנא בצינעא ולא שנא בפרהסיא יהרג ואל יעבור כדאמרינן לעיל דלא קמפליג רבי יוחנן בין צינעא לפרהסיא אלא בשאר עבירות אבל בע"ג וגילוי עריות ושפיכות דמים לא שנא הכי ולא שנא הכי יהרג ואל יעבור:"
התוספות, רבנו יונה והתוספות רא"ש כתבו שלגירסה זו הגמרא נשארה בספק. לעומת זאת כתב הר"ן שלגירסה זו מסקנת הגמרא שחייבים במסירות נפש בפרהסיא. (לשון כל הראשונים תובא לקמן). [1]
מדוע ברור שבני נח לא נצטוו למסור את הנפש על ע"ז בצינעא?
לדעה זו יש לשאול: מכיוון שמדובר על איסור ע"ז לכאורה שייך גם בצינעא?[2]
ביאר הרמב"ן ביאר שברור שבן נח לא מצווה מדין 'ואהבת' וכד' ולכן אין אצלו חומרא מיוחדת בע"ז, ורק בדין פרהסיא ששייך בכל המצוות – חייב.
מלחמת ה' מסכת סנהדרין דף יח עמוד א
"וכן מעשה נעמן הנאת עצמו היה כדכתיב והוא נשען על ידיו אילו היה ישראל דינו שיהרג ואל יעבור אלא שגר תושב כל בצנעא אפי' בע"ז וג"ע יעבור ואל יהרג ולא החמירה בהם תורה בע"ז וג"ע יותר משאר שלהן שאין להם מקרא מן התורה בזה ולא כתיבי בה קראי אבל על קדושת השם בפרהסיא שהוא דבר הנוהג בכל המצוות נצטוו והיינו דאמרי' לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא:"
אמנם בשיירי הקרבן על הירושלמי נטה מדרך הראשונים וביאר שהגמרא מעולם לא חשבה לחלק בין פרהסיא לצנעא:
שיירי הקרבן סנהדרין ג, ה
"ובבבלי לא מייתי הך פשיטות וה"ג שם מאי הוה עלה אמר ראב"א כתיב לדבר הזה יסלח כו' וכתיב ויאמר לו לך לשלום ואם איתא לא לימא ליה הא בצינעא הא בפרהסיא. ופירש"י נעמן צנעא הוי ולכך לא אמר לו כלום ולעולם בפרהסיא חייב למסור. וקשה הא בע"א קיימינן ואין חילוק בין צנעא בין פרהסיא ודוחק לומר דסוגיא דש"ס אזלא אליבא דר' ישמעאל דהא קיי"ל כר"א. וקושיא זו קשיא נמי למ"ש תו' שם דגרסינן ואם איתא לימא ליה הא בצנעא והא בפרהסיא. דאי מצווין על קידוש השם הרי הן כישראל ומצווין על ע"א בין בצנעא בין בפרהסיא. ונ"ל שהגירסא שלפנינו עיקר וה"פ ואם איתא דב"נ מצווין על ק"ה לא לימא ליה בתמיה לא היה אומר לו אלישע דאסור לעשות כן דהא בצנעא ובפרהסיא שניהם שוין בע"א לאיסור וכיון שכן אף שבית רמון צנעא היה ה"ל לאלישע להשיב לו דאסור אלא ודאי ב"נ אינן מצווין על ק"ה. וסוגיין מסייעא לפירוש זה וכמ"ש בקונט' וכ"כ הרמב"ם פ"ה מה' יסודי התורה:"
אור גדול סי' א (יז, ב ד"ה ולפי)
ביאר שלדעת הרמב"ם שגם עבירה בצנעא היא בכלל 'ולא תחללו' צ"ל שהחילוק בין צנעה לפרהסיא נאמר רק לדעת ר' ישמעאל הסובר שאין חיוב מסירות נפש בצנעא.
"ולפי הנ"ל דדעת הרמב"ם דגם בצנעא שייך קה"ש הא דמיבעיא סנהדרין (עד, ב) בבן נח אי מצווה על קידוש השם קאי גם על צינעא לדידן דפסקינן דלא כר' ישמעאל דלפ"ז לא שייך לחלק כמ"ש הרמב"ן במלחמות כיוון דהכל בכלל 'ונקדשתי', והא דקאמר התם 'הא במצנעא הא בפרהסיא י"ל דאינו אלא אליבא דרבא דסובר כר' ישמעאל בע"ז…"
ובשו"ת מאיר נתיבים הרחיב יותר בכיוון זה, שכן לדעתו לא שייך לחייב גויים כלל מדין קידוש השם אלא רק משום שאולי לא נוהג בהם דין 'וחי בהם' – כלומר הציווי הבסיסי הוא למסור נפש על קדושת השם. וא"כ הסיבה שפטרה הגמרא בצנעה היא רק למ"ד שגם בישראל פטורים בזה ומדין ליכא מידי דשרי לישראל ואסיר לבני נח:
שו"ת מאיר נתיבים סימן פב
"אנכי לא אבין בענ"ד דברי התוספות בסנהדרין דף ע"ה ע"א ד"ה וא"א, במה שכתבו ואפי' למ"ד בצנעא נמי יהרג ולא יעבור ה"מ ישראל אבל נכרי לא עכ"ל. ולדידי תמוה מהי תיתי לחלוק גבי נכרי בין צנעה לפרהסיא כיון דמצות ונקדשתי במתן תורה נאמרה לנו ומהי תיתי לומר דלב"נ נמי נאמרה? וכי מבעיא לן אם ב"נ מצווה על ק"ה בודאי לאו מקרא דונקדשתי קא אתינן עלה אלא משום דגבי דידהו לא נאמר "וחי בהם" קא מבעיא לש"ס אם הוא מצווה ליהרג ולא לעבור וכן נצטווה תחלה שלא לעבוד ע"ז אף באונס נפשות, והא דנקט לשון ק"ה שיגרא דלישנא הוא דכל הנהרג שלא לעבור על המצוה שם שמים מתקדש על ידו וכן כיון דבאמת כשניתנה תורה ונתחדשה הלכה דשלא במקום ק"ה יעבור ואל יהרג ממילא ליכא מידי דלישראל שרי' כו' ולא נשאר החיוב גם על ב"נ כי אם במקום חיוב ק"ה דלישראל מחייבינן, להכי קרי לה הבעיין בלשון ק"ה. ונמצא ע"כ הא דמחלק הש"ס בין צנעה לפרהסיא היינו נמי משום דבצנעא לישראל שרי ליכא מידי וכו' אבל למ"ד דבצנעא נמי בישראל יהרג ולא יעבור א"כ בודאי גבי ב"נ נמי דינא הכי אי אמרינן דבפרהסיא מוזהר…"
מהי פרהסיא?
רש"י כתב שאם מצטוו בני נח על קידוש השם זה רק בפני עשרה מישראל. אמנם הר"ן כתב שלשיטה זו החיוב הוא גם בפני עשרה גויים שאינם עובדי ע"ז:
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עה עמוד א
"ואכתי איכא למידק שאם ב"נ מוזהרים על ק"ה ולמה לי ישראל בעשרה בני נח הוא פרהסיא שלהן דלמה לא יהיה פרהסיא בבני נח כמו בבני ישראל כיון שאף הם מצווין על קדושת השם. וי"ל דאין ה"נ דכל דיש עשרה בני נח כופרים בע"א אם יעבור אפילו באונס בפניהם היינו פרהסיא שלהן ויהרג ואל יעבור אבל גבי נעמן בבית רמון כולם היו עובדים ע"א והי' צנעא שלא היו שם עשרה ב"נ כופרים בע"א. וזה נכון."
שיטת המקלים
בשונה מגירסת רש"י, יש שגרסו בגמרא שהמילים 'הא בצנעא הא בפרהסיא' הם חלק מהקושיא, ולפ"ז למסקנה פשוט שבני נח אינם מצווים בקידוש השם:
תוספות מסכת סנהדרין דף עה עמוד א
"ואם איתא לא לימא ליה – לא היה לו להודות לדבר איסור דא"ל לך לשלום ש"מ אין בן נח מצווה על קידוש השם ומשני הא בצנעה הא בפרהסיא נעמן צנעה הוה דלא היו ישראל בבית רמון וגבי קדוש השם בתוך בני ישראל כתיב ואפילו למאן דאמר בצנעא נמי יהרג ואל יעבור הני מילי ישראל אבל כותי לא ולעולם אימא לך דבן נח מצווה על קדוש השם כגון פרהסיא ולמסקנא זו לא איפשטא בעיין ולשון מאי הוי עלה משמע דמסקנא דפשיטות היא ונראה יותר כספרים דגרסינן ואם איתא לימא ליה הא בצנעא הא בפרהסיא וקא פשיט דלא מפקיד מדאמר ליה סתם לך לשלום."
תוספות הרא"ש מסכת סנהדרין דף עה עמוד א
"ואי איתא לא לימא ליה לך לשלום. לא היה לו להודות לדבר איסור אי איתא דבן נח מצווה על קדוש השם, ומשני הא בצינעא הא בפרהסיא, ונעמן צנעה הוה דלא היו ישראל בבית רמון, ולא איפשיט בעיין, ולשון מאי הוה עלה משמע דמסקנא דפשיטותא היא, ונראה כספרים דגרסי ואם איתא לימא ליה הא בצינעא והא בפרהסיא וקא פשיט דלא מפקיד מדקא"ל סתם לך לשלום."
וכגירסא זו הכריע גם רבנו יונה אף שברוב הספרים מצא כגירסת רש"י:
רבנו יונה
"ה"ג שם רש"י 'ואם איתא לא לימא ליה ומשני הא בצנעא הא בפרהסיא'. ואית דמקשו עליה דא"כ בעיין לא איפשיטא ולא משכחת כה"ג דבעי תלמודא 'מאי הוי עלה' ולא איפשיטא, וגרסי' הכי: 'ואם איתא לימא ליה הא בצנעא והא בפרהסיא כלומר: אם איתא דב"נ מצווה על קידוש ה' לימא ליה הא בצנעא וכו' כלומר היכי א"ל לך לשלום סתמא, לימא ליה 'הא בצנעא וכו' והא בפרהסיא' כלומר בפרהסיא אסור, וש"מ דב"נ אינו מצווה על קידוש ה' וברוב הספרים נמצא כדברי רש"י אבל פירוש אחרון יותר נכון."
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עה עמוד א
"ולפי גרסא זו של רש"י ז"ל משמע דמסקנא דתלמודא דבן נח מוזהר על קדו' השם. אבל גרסת הספרים שלנו ואם איתא לימא לי' הא בצנעא והא בפרהסיא כלומר דמהכא מוכחינן דבן נח אינו מצווה על קדוש השם דאם איתא למה התירו אלישע במוחלט לנעמן לך לשלום היה לו לומר בצנעא מותר בפרהסיא אסור אלא ש"מ מדלא קאמר לי' מידי דבן נח אינו מוזהר על קדוש השם והכי מסקנא דתלמודא וזו גירסא נכונה גרסת ר"ת ז"ל כמו שהעידו בתוס' והכי איתא בהדיא בירושלמי במס' שביעית פ"ג ר' אבינא בעי קומי רבי אמי כותים מהו שיהיו מצווין על קדוש השם ר' ניסא בשם ר' אלעזר שמע לה מן הדא לדבר הזה יסלח י"י לעבדך בבאי בית רמון וגו' ישראל מצווין על קדוש השם כותים אינן מצווין על קדוש השם:"
וכן הרמב"ם כתב שלהלכה אין בני נח מחוייבים במסי"נ:
רמב"ם הלכות מלכים פרק י הלכה ב
"בן נח שאנסו אנס לעבור על אחת ממצותיו, מותר לו לעבור, אפילו נאנס לעבוד ע"ז עובד, לפי שאינן מצווין על קדוש השם, ולעולם אין עונשין מהן לא קטן ולא חרש ולא שוטה לפי שאינן בני מצות."
וכ"כ מאירי:
בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
"בני נח אין מצווין על קדוש השם כלל וכל שנאנסו בשבע מצות שלהם אפילו לעבוד ע"ז פטורים לגמרי ויעבור ואל יהרג:"
מדוע פסק הרמב"ם לקולא?
התוספות הביאו גירסה שלפיה מסקנת הגמרא היה שאין חיוב למסור את הנפש.
ביביע אומר: שתי סיבות מדוע פסק הרמב"ם לקולא: 1. מפני שלדעתו ספיקא דאורייתא לחומרא רק בישראל. 2. מפני שהוא סתם בירושלמי:
שו"ת יביע אומר חלק י – יורה דעה הערות סימן ו
"והנה הרמב"ם (ריש פ"ה מהל' יסודי התורה) כתב, כל "בית ישראל" מצווים על קידוש השם. וכתב הגאון מהרח"א במקראי קודש (דף קו ע"ב) שדקדק רבינו לומר "בית ישראל" לאפוקי בני נח, דהו"ל בעיא דלא איפשיטא (בסנהדרין עד ב). והקשה עליו בספר מראה הגדול ח"א (דף קיח) דהא ספקא דאורייתא לחומרא. ע"ש. ולק"מ, שרבינו לשטתיה דס"ל דהא דספקא דאורייתא לחומרא, היינו רק מדרבנן, ועל ישראל החמירו דשייך בהו לא תסור, משא"כ בבני נח, דליתנהו בלא תסור. וכמ"ש הפרי חדש יו"ד (סי' נה ס"ק טז). וכ"כ הערך השלחן יו"ד (סי' סב סק"ו), שלדעת הרמב"ם דספקא דאורייתא לחומרא הוא רק מדרבנן, ספק אבר מן החי מותר להושיטו לבן נח. ע"ש. וכ"כ הפמ"ג בספר תיבת גומא (פר' תזריע אות ב), דבספקא דאורייתא, בבן נח אזלינן לקולא, ולכן כשיש ספק באבר מן החי מותר להושיטו לבני נח. ע"ש. (ועמש"כ בתשו' לעיל חיו"ד סי' א). וכ"כ הפר"ח במים חיים (דף יד ע"א) דרבינו נתכוון לאפוקי בן נח, שאינו מצווה על קידוש ה'. ובאמת שכן מבואר להדיא ברמב"ם (פ"ה מהל' יסוה"ת ה"ב), שבן נח אינו מוזהר על קידוש ה'. וכ"כ עוד (בפ"י מהל' מלכים ה"ב). ומרן הכסף משנה (שם ה"ב) כתב שהרמב"ם גורס כמ"ש התוס' דהאיבעיא איפשיטא, שאין ב"נ מוזהר על קידוש ה' אפילו בפרהסיא. וכ"כ עוד הכ"מ בהל' מלכים. וכ"כ הגאון פרשת דרכים (ריש דרוש ב). וע"ע בשו"ת חיים שאל ח"ב (סי' מג אות ד). ומיהו אינו מוכרח, שאף אם גירסת הרמב"ם היתה כגירסת רש"י, י"ל דס"ל דבעיא זו איפשיטא בירושלמי פרק זה בורר (סוף הל' ה), דאיתא התם בעי ר' אמי בני נח מהו שיהיו מצווים על קידוש ה', ופשיט מדכתיב ונקדשתי בתוך בני ישראל, ישראל מצווים על קידוש ה', ואין בני נח מצווים על קידוש ה' וכו'. וכבר כתב מרן הכ"מ (פ"ח מהל' תרומות הט"ו) דבעיא דלא איפשיטא בתלמוד דידן ואיפשיטא בירושלמי, נקטינן כפשיטות הירושלמי. וע"ע בשו"ת תורת חסד מלובלין (אה"ע סי' יד אות ד). וע' במנחת חינוך (מצוה רצה). ודו"ק."
מסירות נפש על אכילת איסור במקום סכנה
נחלקו הפוסקים האם לבני נח הותר גם לעבור על איסור באופן יזום כדי להנצל מסכנה. שיש סוברים שהותרו וככל קידוש השם שלא נצטוו, ויש סוברים שכיוון שבני נח לא הצטוו על 'וחי בהם' – אין להם היתר לעבור על איסור אלא במקום אונס אבל לא באופן יזום.
מתירים
שו"ת חתם סופר חלק ב (יורה דעה) סימן ע
במקום סכנה רשאי בן נח לאכול את הנזקק לרפואתו:
"ועוד שמעתי בלאה"נ קושי' ממ"ו הגאון מו"ה נתן אדלר זצ"ל שהק' לו הגאון שאגת ארי' בעברו דרך פפ"דמ מאי נפקא מיניה לב"נ בין במה"ח לאבמ"הח בישראל איכא נ"מ משהו בשר וגידין ועצמות אבל בב"נ דלא נאמר לו שעורא כמ"ש רמב"ם עצמו א"כ על כל כ"ש =כל שהוא= בשר מה"ח נהרג א"כ מה בין אבר לבשר ולמה הוצרך רמב"ם לומר שב"נ מצווה על אבר ועל בשר וכשאני לעצמי אמרתי עכ"פ אם אוכל קצת בשר מאבר שנחתך שלם מהבהמה אית בי' ב' אסורים משום אבר ומשום בשר מה שא"כ כשאוכל קצת בשר שנחתך ולא נחתך אבר שלם ליכא ביה אלא חד איסור והשתא נ"מ כמ"ש תוס' ס"פ בן סורר ומורה דגם בב"נ אמרינן וחי בהם ולא שימות בהם ונמצא כשהוא מסוכן ורפואתו ע"י בשר ויש לפניו במה"ח ואבמ"הח ושביק במה"ח ומרפא עצמו באמה"ח נהרג עליו דאיסור בשמה"ח הותר לו לרפואתו ולא אמה"ח כנלע"ד"
ובדומה לזה במזרחי (רא"ם) שואל מדוע לא מסר משה נפשו על המילה שהרי לא נאמר 'וחי בהם' ומשיב שאף שלא נאמר לבני נח 'וחי בהם', מ"מ הבין משה שאין לו למסור את הנפש משום שעל ידי כך יבוא לביטול שאר המצוות:
מזרחי (רא"ם) שמות פרק ד, כד
"חס ושלום לא נתרשל, אלא אמר: אם אמול ואצא לדרך סכנה היא לתינוק עד שלשה ימים"…אך קשה, היאך התיר לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנת הולד והלא עדיין לא נתנה התורה, דכתיב בה (ויקרא יח, ה ויומא פה ב) "וחי בהם – ולא שימות בהם" עד שיתיר במקום סכנה, ואף על פי שאברהם אבינו קיים כל התורה כולה, כדאיתא ביומא (יומא כח: על בראשית כו, ה)… הוה מצי להחמיר על עצמו לקיים גם המצות שאינן מכלל שבע מצות שנצטוו בהן בני נח, אף על פי שעדיין לא נצטוו בהן, אבל להתיר המילה שנצטוו עליה במקום סכנה, שעדיין לא נתנה התורה להתיר במקום סכנה, מי מצי להקל. ושמא יש לומר, דהאי קולא, קולא דאתיא לידי חומרא הוא, שיותר טוב לבטל מצוה אחת במקום סכנה, שיקיים כל המצות, ממה שיקיים מצוה אחת ויבטל כל המצות."
וב'פרשת דרכים דרך האתרים' הגיע אף הוא למסקנה זו אך חלק על דרכו של הרא"ם שההיתר הוא מסברא שלא יבוא לידי ביטול המצוות:
פרשת דרכים דרך האתרים – דרוש שני
"וראיתי להרא"ם בפרשת שמות אהא דאמרינן אמול ואצא סכנה היא לולד, שכתב אך קשה היאך התיר לעבור על מצות עשה דמילה משום סכנת הולד, והלא עדיין לא ניתנה תורה דכתיב בה וחי בהם וכו', וכבר הבאתי דבריו לעיל בדרוש ראשון, יע"ש.
וזאת אומרת, שדברי הרב הללו לדעתי הם מתמיהים. דנראה דס"ל דהאי דכתב רחמנא וחי בהם ולא שימות בהם, חידוש הוא שחדשה תורה בישראל, אבל בבני נח לא אמרינן וחי בהם, אלא ימות ולא יעבור על שום מצוה דשבע מצות דידהו…
ותימה הוא בעיני, דהא דקי"ל דבמקום סכנה דוחה את כל המצות חוץ מע"ז וג"ע ושפיכות דמים, נפקא לן מדאזהר רחמנא שאם אנסוהו על אחת מכל מצות ה' דיעבור ואל יהרג חוץ מאלו, ומשם למדו גבי חולי גם כן דבכל מתרפאין חוץ מג' אלו, כדאיתא בפרק יום הכפורים דף פ"ב, ובפרק כל שעה דף כ"ה, וכן כתב הרמב"ם בפ"ה מהלכות יסודי התורה דין ו', כענין שאמרו באונסין כך אמרו בחלאים. וזה מבואר שדין אחד לשניהם, וא"כ בבני נח דקי"ל דאפילו בג' עבירות החמורות יעבור ואל יהרג, מהיכא תיתי שיהא מוזהר בן נח לבוא לידי סכנה כדי לקיים שבע מצות דידהו.
ולדידי חזי לי, דבן נח מתרפא אפילו בע"ז וג"ע, כיון שאם אנסוהו לעבור עליהם הדת נתונה דיעבור ואל יהרג, הוא הדין גבי חולי.
והא דכתיב וחי בהם לא לחידושא אתא קרא לישראל, אלא כמו שכתבו התוס' בפרק בן סורר דף ע"ד דאצטריך וחי בהם כי היכא דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה דאפילו בצנעא יהרג ואל יעבור, ע"כ.
ומוכרח הוא לומר כן, דאי לא תימא הכי תקשי מאי בעו בגמ' אי בן נח מצווה על קדושת ה' או לא, והלא וחי בהם בישראל כתיב, וכמו שהקשו התוס' שם, אלא ודאי דוחי בהם אצטריך דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה, וא"כ גבי בן נח דאפילו באלו קי"ל דיעבור ואל יהרג פשיטא דלא הותר לו במקום סכנה לקיים שום מצוה, והרי זה עובר משום רק את דמכם לנפשותיכם אדרוש, וא"כ שפיר עבד משה רבינו לדחות המילה משום סכנת הולד…"
אוסרים
לעומת זאת 'תיבת גמא' לבעל פרי מגדים, הביא צד שלא הותר לתת לבן נח אבר מן החי במקום סכנה:
'תיבת גמא' פרשת שמות אות א
"א בפסוק ויהי כדרך כמלון, ותקח צפרה צר.
שאלה בן נח מסוכן אי שרי להושיט לו אבר מן החי לרפואתו? עיין רא"ם בהא ד"אמול ואצא סכנה" (נדרים ל"א ע"ב) וחי בהם (ויקרא י"ח, ה) בישראל דוקא. וליכא מידי שלישראל שרו ולבן נח אסור (חולין ל"ג ע"א) אפשר פיקוח נפש דחויה היא לא משרי שרי עיין או"ח סימן שכ"ח. עיין פרשת דרכים (דף ה ע"ד) ושם דרוש ג ד"ה ודע צידד בש"ד בשפיכות דמים אי בן נח יהרג ואל יעבור. עיין רמב"ם "אנס שאנס לב"נ על אחד מז' מצות אפילו עבודת כוכבים ומזלות פטור", משמע כל ז' מצוות שפיכות דמים גם כן, ומעבודת כוכבים ומזלות אין ראיה כ"כ דלבו לשמים משא"כ שאר מצוות. ולרש"י סנהדרין ע"ד ע"ג לא איפשטא בעיין עיין כסף משנה שם."
וברורים הדברים יותר ברבי עקיבא איגר, שהעלה צד לומר שלא הותר לגוי אבר מן החי במקום סכנה:
רבי עקיבא איגר יורה דעה סימן סב
"(בא"ד) ע"ש וזה ברור. עיין בספר תיבת גומא להגאון פורת יוסף זצ"ל פ' שמות אות א' בב"נ מסוכן אם שרי לשראל להשיט לי אמ"ה לרפאותו די"ל דוחי בהם ולא שימות בהם לישראל נאמר. אבל בב"נ לא הותר במקום פיקוח נפש ואיכא משום לפני עור:"
במנחת חינוך ביאר את הטעם להחמיר במקרה כזה כיוון שהאדם אינו אנוס על האכילה אלא הוא רוצה להציל בה את עצמו, ודייק כך מדברי הרמב"ם:
מנחת חינוך מצוה רצה-רצו אות ג
"והנה לפמש"ל בשם התוס' דאף בלא קרא ולא שימות בהם א"צ למסור נפשו דהוא מצד הסברא רק כדי שלא נילף מרוצח ונערה המאורסה הוצרך הכתוב לכתוב וחי בהם אבל בב"נ אף דלא קאי עליו הפסוק מכל מקום מצד הסברא אין צריך למסור נפשו וכמסקנת הגמרא נראה לפי עניות דעתי לומר גם כן סברא זו דמצד הסברא התורה לא ציותה למסור נפשו עבור העבירה שבא אנס לאנסו כי מה יעשה אדם אם אינו עובר במזיד ובשאט בנפש אבל אם לא נאנס ע"ז רק שהוא חולה ורוצה להציל את נפשו בזו העבירה שיעבור אינו רשאי להציל א"ע בזה. אם כן נלע"ד דין חדש בעזהשי"ת דמבואר בש"ס יומא הנ"ל וכאן בר"מ דכשם שאמרו באנסים כך אמרו בחלאים דחולה שיש לו סכנה הכל נדחה לפניו ובגמרא יליף מקרא וחי בהם ולא שימות בהם דלשמואל משמע ליה מקרא דוחי בהם דאף להציל עצמו בעבירה רשאי אבל בב"נ דלא נפקא לן דמותר לעבור ואל יהרג מקרא דוחי בהם ולא שימות בהם רק מצד הסברא אמרינן כן וכמבואר בתוס' שהבאתי א"כ דוקא אם אנסו אנס לעבור על א' ממצותיו ואם לאו יהרגנו אזי מותר לו לעבור ואל יהרג אבל אם אחזו חולה שיש בו סכנה ואם לא יתרפא עצמו בעבירה א' מז' מצות שלו ימות. בודאי אינו רשאי מצד הסברא להציל א"ע בעבירה זו וכמבואר בח"מ שפ"ח שהבאתי לעיל וזה נכון וברור. וכן נראה מבואר מדברי הר"מ כאן דבישראל כתב כענין שאמרו באנסין כך אמרו בחלאים כיצד מי שחלה כו' וכדברי הש"ס הנ"ל. וביאר בפירוש דגם בחלאים הדין כן דבלא זה הו"א דרק באנסין הדין כן אבל לא בחלאים ובפ"י מה' מלכים בדיני ב"נ כתב ב"נ שאנסו אנס מותר לעבור כו' ולא כתב דאם חלה מותר להתרפאות מא' ממצותיו אע"כ דבאמת אסור לו לרפאות א"ע כי אסור להציל עצמו בעבירה דרק בישראל הנלמד מוחי בהם משמע ליה לשמואל דגם בכה"ג נדחין כל המצות אבל ב"נ דלא קאי גביה וחי בהם רק מצד הסברא א"כ דוקא באונס אבל לא בחולה כנלע"ד נכון בעזה"י."
בשפיכות דמים
הרמב"ם כתב שבן נח אינו חייב להיהרג על אחת משבע מצוותיו, וכן היא לשון המאירי. גם מלשון התוס' עד, ב שהובאה לעיל משמע לכאורה שבני נח לא מחוייבים במסירות נפש גם על שפיכות דמים.
כן למד התיבת גמא שהובא לעיל מלשון הרמב"ם:
תיבת גמא שם
"עיין רמב"ם "אנס שאנס לב"נ על אחד מז' מצות אפילו עבודת כוכבים ומזלות פטור", משמע כל ז' מצוות שפיכות דמים גם כן, ומעבודת כוכבים ומזלות אין ראיה כ"כ דלבו לשמים משא"כ שאר מצוות."
וכ"כ מהר"ש יפה:
יפה תואר בראשית רבה מד, ה
"דאף על גב דמסברא דמאי חזית נפקא, כיון רבני נח לא נצטוו למסור נפשם על עבודה זרה וגילוי עריות כי לישראל נתחדש דבר זה מקראי מסתמא גם על שפיכות דמים לא נצטוו למסור נפשם."
וכ"כ ערוה"ש:
ערוה"ש העתיד י, ד
"…ויש מי שאומר דעל שפיכות דמים מצווה דבשם יש סברא ג"כ מאי הוית דדמא דירך וכו' (מל"מ). ומדברי הרמב"ם לא משמע כן שהרי כתב אפילו לעבוד וכו' דמשמע כ"ש גילוי עריות ושד' וטעמו י"ל דנהי שיש סברא לזה והוא עצמו הביא סברא זו בפ"ה מיסודי התורה מ"מ אם לא רצה למסור נפשו לא כפינן ליה."
ובתהלה לדוד (פארדו) ביאר את הסברה שאין לחלק:
תהלה לדוד (פארדו. בראשית לב, ח)
"ויירא וכו' אם יהרוג וכו' פי' בשלמא לעשו לא היה אכפת ליה אם יהרגנו דדינא הכי' הבא להרגך השכם להרגו, אבל ממה ששמע שהיו ת' איש עמו היה מיצר שמא יהרוג אותן להציל את נפשו ודלמא מתחייב בהריגתם שהם אינם חייבים מיתה לפי שהיו אנוסים… ואע"פ שראיתי להרא"ם ז"ל שכתב דאפ"ה לא היה להם לשמוע לו שהרי נמנו וגמרו על כל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מע"ז וג"ע ושפ"ד ע"ש, אחרי נשיקת עפר כפות רגליו הקדושים נר' דאשתמטיתיה גמרא ערוכה דפ' בן סורר ומורה דף עד דבעי מיניה מר' אמי…אחרי כתבי הראוני תלמידי בס' פרשת דרכים…שרצה לומר דהא דמסקינן בגמרא דב"נ אינו מצווה על ק"ה היינו בע"ז וג"ע דילפינן להו מקראי דיהרג ואל יעבור וקרא לאו בבני נח משתעי אבל ש"ד דאתי מסברא… אין הפרש בין ב"נ לישיראל ונסתייע מדברי הרא"ם דהכא והן אמת…דברי הנראה טעמא דמסתבר הוא מ"מ מאחר שמדברי הרמב"ם מוכח בהדיא דלא כותיה שהרי לא חילק כלום אלא כתב ב"נ שאנסו אנס לעבור על אחת ממצוותיו מותר לו לעבור אפי' נאנס לעבור ע"ז וכו' ע"ש רמינא אנפשין לבקש דלא תקשי מכח הסברא שכתב הרב וראיתי התם בפרק בן סורר ומורה אההיא דמרינן סברא הוא פי' רש"י דכי אמר רחמנא וחי בהם משום דיקרה בעיניו נשמה של ישראל והכא גבי רוצח כיון דס"ס איכא איבוד נשמה למה יהא מותר לעבור מי יודע שנפשו חביבה ליוצרו יותר מנפש חבירו עכ"ל אמור מעתה דהך סברא לא שייכא אלא לגבי ישראל דשייך בהו חביבות נפש לפני יוצרם. ועוד אני מעמיק העיון בזה ואומר הא ודאי ליכא למימר דהא דקי"ל דב"נ אינו מצווה על ק"ה היינו משום וחי בהם וכמו שהוא לגבי ישראל באותם שאמרו בהם יעבור ואל יהרג חדא דאטו וחי בהם בדידהו כתיבא ועוד דעיקר וחי בהם הוא משום חביבות נפשם של ישראל וכדפירש"י והא לא שייך בב"נ אחא ע"כ לומר משום דאניסי ואונס רחמנא שרי להו כיון דמשום אוס הוא ליכא לחלק בהו ממצוה אחת למצוה אחרת דדוקא בישראל משום וחי בהם שייך לחלק כדלעיל."
ובמאורות נריה ביאר עוד את הסברה ע"פ כמה דברי הרב א"א קפלן שבגוי שאין קדושה בחייו אמרינן 'חייך קודמים':
מאורות נריה, ישראל במדינתו עמ' 371 הע' 1
"…ועיין מה שכתב הגרא"א קפלן ז"ל ב"דברי תלמוד" חלק ב – ירושלים ה'תש"ל – עמ' קנט: "ונראה לי באמת שבבן נח אין סברא זו דמאי חזית קיימת דהא עיקר החילוק הוא בין קום ועשה או שב ואל תעשה" [כוונתו היא כנראה לדברי התוספות פסחים כה ב ד"ה אף נערה וכו', ועיין חידושי רבי חיים הלוי ז"ל בראש הספר שהרמב"ם באמת חולק על דעת התוספות ועיין אור גדול עמ' ובית זבול חלק ב סימן א, ועיין מה שכתב הגר"ש טנא ז"ל בספרו ברכת שלמה על הרמב"ם ירושלים ה'תשי"ג עמ' יח-יט] אבל בבן נח דתרווייהו שוו ודאי חייך קודמין""
מאידך יש פוסקים שכתבו שלגבי רצח שמקורו מסברה לא הותרו בני נח גם במקרים של פיקו"נ.
בערוך לנר דחה את הדיוק מדברי התוס':
ערוך לנר מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
"בא"ד. דלא נילף שאר מצות מרוצח ונערה המאורסה. ברוצח דהוי הטעם דיהרג ואל יעבור משום מאי חזית דדמא דידך סומק טפי ודאי מסתבר דגם בב"נ יהרג ואל יעבור דהא טעם זה שייך ג"כ גביה ולכן ע"כ אין כוונת התוס' דמרוצח ילפינן דא"כ גם גבי ב"נ נילף ואפילו בצינעה ואכתי מאי קמיבעיא ליה אלא ודאי מרוצח לא ילפינן דשאני רוצח דטעמא רבה הוא והתוס' לא נקטו רוצח אלא אגב גררא דנערה המאורסה דילפינן מניה ולכן לא נקטו ג"כ ע"ז דגם מע"ז לא שייך למילף שהיא מצוה החמורה בתורה ואין אנו צריכים למש"כ המהרש"א דמשום ר"י לא נקטו ע"ז:"
וכ"כ המשנה למלך:
פרשת דרכים, דרך האתרים הדרוש השני
"ודע דמשמע לי, דהא דאמרינן דבן נח אינו מצווה על קדושת ה', היינו דוקא בע"ז וג"ע, אבל בשפיכות דמים יהרג ואל יהרוג, וטעמא דמילתא משום דבע"ז וג"ע מה שישראל מוזהרין הוא משום דגלי בהו קרא, בע"ז כתיב ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך ובכל נפשך, ודרשינן אפילו הוא נוטל את נפשך, וג"ע דכתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש כן הדבר הזה, מקיש רוצח לנערה המאורסה, מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה וכו'.
הרי דאצטריך קרא לתרוייהו ללמדנו דישראל מוזהרים באלו לקדש את ה', ואם כן איכא למימר דבבן נח דלא גלי קרא בהו איכא למימר דלא הוזהרו על קדוש ה', אבל שפיכות דמים דלאו מקרא נפקא אלא מסברא, דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי אימא דדמא דחברך סומק טפי, בסברא זו מהיכא תיתי דיש חילוק בין ישראל לבן נח.
ויש סעד לחילוק זה ממה שכתב הרא"ם פרשת וישלח על מה שכתב רש"י ויצר לו שמא יהרוג את אחרים, וז"ל, וא"ת והלא עשו גברא אלמא הוה ושמא הביאם בעל כרחם, ותירץ דאפילו הכי לא היה להם לשמוע לו, שהרי נמנו וגמרו דבע"ז וג"ע ושפיכות דמים יהרג ואל יעבור.
ודברי הרב תמוהים, שהרי בן נח אינו מצווה על קדושת ה' ואפילו בע"ז יעבור ואל יהרג. ולפי מה שכתבנו ניחא דשפיכות דמים שאני, משום דסברא הוא דמאי חזית כו', ואפילו בבן נח יהרג ואל יהרוג.
הן אמת דמהר"ש יפה ז"ל בסדר לך לך פרשה מ"ד סי' ה', ד"ה שהיה, כתב וז"ל, דאע"ג דמסברא נפקא דמאי חזית כו', וכיון דבני נח לא נצטוו למסור עצמם על ע"ז וג"ע כי לישראל נתחדש זה מקראי וכו', מסתמא גם על שפיכות דמים לא נצטוו למסור נפשם, ע"כ.
ומכל מקום הסברא שכתבנו נראה בעיני, ומה גם שיש לו סימנים בדברי הרא"ם כנזכר.
והובאו הדברים גם בהגהה על המגיד משנה:
משנה למלך הלכות מלכים פרק י הלכה ב
"[ב] בן נח שאנסו אנס כו'. (א"ה נתבאר יפה בדברי הרב המחבר בדרשותיו בדרך האתרים (דף ו') וחידש הרב בדין זה דבשפיכות דמים מצווה הבן נח שיהרג ואל יעבור דכיון דמסברא נפקא דמאי חזית כו' אין הפרש בין ישראל לעכו"ם יע"ש באורך. וכתב בספר המצות וז"ל המצוה הט' היא שצוונו לקדש את שמו כו' ובגמ' סנהדרין אמרו בן נח מצווה על קדוש השם או אינו מצווה ת"ש שבע מצות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו הנה נתבאר לך שהיא מכלל מיני המצות כו'. וצריך להבין ראיה זו שהרי בתר הכי דחייה בגמרא אמר רבא אינהו וכל אביזרייהו והיינו לומר דאין טעם למנות קדוש השם למצוה בפ"ע כמ"ש רש"י שם ויש ליישב דלפי שיטת הר"ם דאיפשיטא בעיין דאין בן נח מצווה על קדוש השם ע"כ דלא חיישינן לדיחויא דרבא וסבירא לן דקדוש השם לאו אביזרייהו דשבע מצות הוא):"
וכן עולה מדברי גור אריה, לגבי חיילי עשיו:
גור אריה בראשית פרק לב, ח
"ואין לומר שהיה מתיירא שמא יהרוג את אחרים, דהיינו אותן שהביא עשו עמו (פסוק ו), ואף על גב דבאו להורגו – ואמרינן 'הבא להרגך השכם להורגו', שאני הכא דאנוסים היו, דעשו הכריח אותם לבא עמו, זה לא יתכן, דהא אמרינן בפרק כל שעה (פסחים כה.) דכל עבירות שבתורה יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים דיהרג ואל יעבור, שאם אומרים הרוג את פלוני או אהרוג אותך – יהרג ואל יעבור, ואמרינן (שם ע"ב) טעמא דמילתא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי, דילמא דמא דהאי סומק טפי, ואם כן לא שייך לומר דעשו הכריח אותם בעל כרחם – דהוי להו ליהרג"
תולדות נח פרק ד הערה נ (ספר בן ימינו)
הציע שאף המתירים לבן נח להרוג ולא לההרג יודו שבשפ"ד רשאי למסור נפשו אם רוצה בכך שאין בכך איבוד נפש.
"הנה לעיל הובא דנחלקו המפרשים האם מותר לב"נ למסו"נ על מצותיו או שמא אסור לו כיון שאינו חייב…אבל נראה דלענין רציחת אדם אף אי נימא דלא מחייב למסי"נ דשיעור חיובו במצוות הוא עד למסירות נפש והיה במצות שפיכות דמים אי מוסר נפשו אין עליו טענה של מאבד עצמו לדעת וחובל בעצמו כיון שעי"כ הוא נמנע מהריגת אחר ואין ענין דוקא בו אלא העיקר שלא תאבד נפש….
האמנם שוב חשבתי לפקפק בעצם סברתינו די"ל דלא היא אלא באמת אף דודאי לא חמיר איסור מאבד עצמו לדעת מאיסור רציחת אחר מ"מ אי נקטינן דאין מחוייב למסו"נ על איסור רציחה גדר הדבר דשוא"ת עדיף ואסור לו להרוג אחרים ומאידך אסור לו להרוג עצמו…"
מסירות נפש במקום שלא שייך 'מאי חזית'
יש שכתבו לחלק בבני נח בין מקומות שבהם שייכת הסברה של מאי חזית לבין מקומות שבהם היא לא שייכת.
מנחת חינוך מצוה רצה-רצו אות כח
"והנה נ"פ לפי דברי הכ"מ דהוא קבלה בידינו אך דהש"ס נתנו עוד סברא לזה א"כ בב"נ לפי שפסק הר"מ דא"צ למסור עצמו אפי' על ע"ז דאינם מצווים כלל על קד"ה אך בש"ד כ' המ"ל כיון דהוא מצד השכל גם הוא יהרג כיון דנפש חבירו אבוד אסור לו לעבור מחמת מאי חזית ע"ש והבאנו לעיל א"כ בב"נ כה"ג אם אנס יחדו לא' מהם אף על פי שא"ח מיתה מ"מ כיון דהוא והם נהרגין ע"ש הסברא ואסור למסור נפשם כי ל"ש הסברא וכן אפי' אם לא יחדו כפי מ"ש לעיל דל"ש הסברא הנ"ל דמאי חזית. א"כ בב"נ ימסרו אותו ואין צריך למסור נפשם ואינם רשאים ועוברים מאך את דמכם כו' כנ"ל ברור בעזה"י."
הרב נריה, מאורות נריה ישראל במדינתו מערכות המשפט במדינה אות ו
"אולם גם אם נקבל דעתו של המשנה למלך שבן נח חייב במסירות נפש על שפיכות דמים הנה זה דוקא במצב של יחיד מול יחיד בהתאם לסברת "מאי חזית" אבל כשאנו דנים על מצב של "קטליה לפלוני ואי לא קטלינא לתרווייכו" או כהך דתוספתא דתרומות שרבים עומדים ליהרג, מצב שהוא חורג לגמרי ממסגרת סברת מאי חזית הדעת נוטה לומר שדוקא בישראל שקבלה היתה בידם שבכל גווני של שפיכות דמים יהרג ואל יעבור (ונקטו חז"ל בגמרא סברא המקיפה רוב המקרים האפשריים אף על פי שאין היא ממצה את הטעם בשלימותו כמו שביארנו בדעת הכסף משנה) אבל בבני נח שאין לנו קבלה על חיובם בקידוש השם ורק באנו לחדש דשאני שפיכות דמים מכח סברת "מאי חזית" אין חידוש זה קיים אלא במקום שהסברא קיימת אבל מעבר לתחומה אין לנו שום יסוד לחייבם.
יסוד החילוק בין בני ישראל לבני נח הוא שבני נח נצטוו על הדינין מהדרין ו א יזיינו על נסדרי חיים הנחוצים לקיומו של עולם עיין שו"ת הרמ"א סימ' י ועיין ליקוטי שו"ת חתם סופר חלק ו סימן יד והואיל ואצלם איסור הרציחה עניינו הוא רק הצד החברתי הצד של שמירת קיום המין האנושי הנה רק במקום שהמטרה הזאת מגיעה לידי הישג מעשי היינו שמסירות נפשו הוא תציל את אבירו ממוות ניתן לומר כי גם במצב של אונס נצטוו גם הם ביהרוג ואל יעבור מכח סברת "מאי חזית"…לא כן אצל ישראל עם קרובו מהם נדרשת דרגה יותר נעלה שמלבד השמירה על הנורמה הקובעה של העניין החברתי, יעלו ויתעלו בדרגת המוסר הגבוהה יותר ולכן אפילו במצב שמסירות נפשו לא תציל את השני ממוות, חיובו הוא במסירות נפש במקומו עומד, לא למען הצלת הזולת אלא למען הצלת עצמו ממעשה רציחה."
תולדות נח ד, כח
"ומכיון שדעת הסוברים שברציחה צריך למסו"נ היא מצד סברת 'מאי חזית' נראה דבמקום דליכא סברא זו ממילא אין ב"נ צריך למסו"נ (אף שבישראל צריך למסו"נ בכה"ג) ויל"ד לפי"ז ברציחת עובר או טריפה אי חייב למסו"נ"
שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד
"והנה לדעת הרמב"ן במלחמות שם, דב"נ שאינם מצווים על ק"ה, מותרים גם להתרפאות במקום סכנה בכל איסורים דידהו, וע"ז וג"ע בכלל, אין כ"כ ראי' מעולם חסד יבנה האמור אצל ב"נ, דלא שייכה בהו דרשא דמדרש אגדה הנ"ל. אבל מ"מ יש ראי', שאין ללמוד ממדרש זה על כל הפרטים, והרי שופך דם האדם באדם דמו ישפך נאמר גם לב"נ, וכמו כן מיתה דא"א, וע"ז, ונהי דבש"ד, דאתי' מטעם סברא, סובר כפי הנראה גם הרמב"ן, דלא הותרה לב"נ במקום אונסין ופ"נ, אבל ע"ז וג"ע הותרו להם, ול"ח לאותו המדרש, משום דכיון שכך היא ההלכה לא שייכי טעמי דהמדרש ע"ז, דבאה הוראת ההלכה, שאמרה שאין ב"נ מצווים באופן זה, והוציאה מכלל טעמי הדרש הללו, וק"ו בהוראת למגדר מילתא. ובר מן דין לשיטת בעה"מ, דמחלק בין אונסין לחלאים, וכמו שביארתי דבריו, אין ראי' כלל להתיר לב"נ במקום חולי להתרפאות בג"ע וע"ז. שהרי כל ראית הגמ' היא, בסוגיא דסנהדרין שם ע"ד ב', מאונסו של נעמן, לדבר הזה יסלח ד' לעבדך, א"כ י"ל דבחלאים שורת ב"נ ושורת ישראל שוה, ולא הותר להם להתרפאות בג"ע וע"ז, ומדת עולם חסד יבנה, שמצינו בעריות ב"נ, תהי' לפ"ז ראי' אלימתא לאפשרות הצלת הכלל ע"פ מגדר מילתא גם בג"ע וש"ד. ובש"ד א"צ ראי' כ"כ, כיון דמצד עצם חומר האיסור לא למדנו כלל, דש"ד אינה נדחית מפני פקו"נ, אלא משום סברת מאי חזית, וזה ודאי אפשר להאמר, דדי לנו שנאמר סברת מאי חזית לגבי יחיד ויחיד, וגם לגבי יחיד ורבים, דאולי נפקי מיני' זרעא מעליא שיחשבו כנגד הרבים ויותר, או בענין אחר מופלא מאתנו, אבל אין זה מחייב אותנו לומר דבר זר כזה, שיהי' היחיד שקול יותר מכלל ישראל כולו. ומשרע"ה התחנן מחני נא מספרך, ומסר נפשו בעוה"ז ועוה"ב, עפ"ד חז"ל והמפרשים, בשביל הצלת כלל ישראל. ואם לא נאמר זה למדה קבועה להוראה המסורה ביד כל יחיד, אבל ודאי נתן להאמר שהיא מדה ביד ב"ד לומר בה היתר של למגדר מילתא, ובמקום שאין אפשרות עכ"פ לטול רשות מב"ד, מאיזה טעם, שנאמר דשליחותייהו קא עבדינן, גם אם לא נאמר דדמי ממש לפקו"נ דיחיד בשאר איסורים, דא"צ כלל לטול רשות מב"ד."
ספר המצוות לרמב"ם מצות עשה ט
"ובגמר סנהדרין (עד ב) אמרו בן נח מצווה על קדושת השם או אינו מצווה תא שמע שבע מצוות נצטוו בני נח ואם אתה אומר כן תמניא הוו. הנה כבר התבאר לך שהיא מכלל מספר המצוות שהם חובה לישראל ולקחו ראיה על מצוה זו מאמרו ונקדשתי בתוך בני ישראל. והנה התבארו משפטי מצוה זו בפרק שביעי מסנהדרין (עד א):"
האם רשאי למסור
האוסרים אף לדעת המתירים לישראל
צפנת פענח למהרי"ט פרשת תולדות דרוש ראשון
אף מי שהתיר למסור נפש על כל המצוות זה דווקא בישראל:
"ואע"פ שכתב הרב נמוקי יוסף (סנהדרין סוף פרק בן סורר ומורה) שאם היה אדם גדול רשאי למסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שילמדו העם ליראה את ה' זה הוא בישראל שמצווים על קדוש השם ברבים שילמדו ממנו לקדש שמו בפרהסיא, אבל בבני נח שאינן מצווים לגמרי מה בצע לחבול בעצמו?[3] ואברהם לא ניצול אלא בזכותן של בני יעקב שעתידין לקבל את התורה ויצטוו על קדוש השם וכדי שילמדו ממנו כמו שאמר כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו וגו' העלה עליו הכתוב כאילו עשה בשבילם וזהו שאמר הכתוב (ישעיה כט כב) לא עתה יבוש יעקב וגר ממה שמסר זקנו עצמו על קידוש השם בראותו שעשתה פירות כי בראותו ילדיו מעשה ידיו כלומר שלמדו ממנו בקרבו דכתיב (ויקרא כב לב) ונקדשתי בתוך בני ישראל והייתי להם לאלהים"
פני יהושע מסכת בבא מציעא דף נט עמוד א
מתייחס לתמר כמו ליהודי, ולכן אומר שאלמלא חומרת הלבנת פנים היה עליה אסור.
"בגמרא ואמר מר זוטרא בר טוביה כו' נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש כו'. נראה לי דמהכא נמי מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא דהא מאבד עצמו לדעת הוא עוון גדול שנאמר בו כל המאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעולם הבא ואפ"ה התירו לו כדי שלא ילבין א"כ מוכח דמלבין אין לו חלק לעולם הבא, אמנם עכשיו שהתירו לו חכמים אין זה מאבד עצמו לדעת שהרי לדעת המקום ודעת חכמים עושה כן, אלא דלולי שמלבין חמור כ"כ לא התירו לו חכמים לאבד עצמו שהרי בכל העבירות שבתורה אמרו יעבור ואל יהרג חוץ מעבודה זרה וגלוי עריות ושפיכות דמים דגלי בהו קרא אבל במלבין לא מצינו קרא על זה, אף על גב דילפינן מתמר מ"מ תקשה תמר גופה מה ראתה על ככה ולא דרשה וחי בהם ולא שימות בהם כמו שהקשו בגמרא על חנניה מישאל ועזריה, אלא על כרחך דמילתא דפשיטא היא דעון זה חמור מכל העבירות כיון שאין לו חלק לעולם הבא והיינו כמו שכתבתי לעיל בשם התוי"ט דמקרא יליף לה וק"ל:"
המתירים למסור אפילו לדעת הרמב"ם
חמדת שלמה (או"ח לח אות לא)
"ולפ"ז י"ל דאף דישראל מחוייב למסור עצמו ואחר [-בן נח] אינו מצווה, אבל אם האחר רוצה למסור עצמו מותר, כיון דהא דהישראל אינו רשאי למסור עצמו כשאינו מחויב הוא משום שנאמר 'וחי בהם' וזה רק לדידיה נאמר, ומדוקדק לשון הרמב"ם (מלכים י, ב) שכ' אם אנסו ולא כ' חייב כמ"ש בישראל (יסודה"ת ה, א) ולפמ"ש ניחא די"ל כיון דוחי בהם לא נאמר כלל גביה ע"כ רשאי להחמיר על עצמו."
משך חכמה דברים פרק לד , ח
"והנה במשה לא כתיב הספד, ועל זה אמרו כולם טעמים כי אין אנו יכולים להספידו כי יש אשר בהתחלף הזמנים, אז יהיו הפעולות אשר היו רמות בערכן במצב העם והזמן החולף, ובמצב הנוכחי של ההספד אין זה פעולה ניאותה. וידוע זה לחכמים כי הטובות הן בהצטרף להזמן והעם, ובפרט מקודם מתן תורה לאחר מתן תורה. כי ישראל נקראו "אדם", ששם "אדם" ייאמר על היחיד ועל המין בכלל, ואינו בא בריבוי – "אדמים" – שכולם הם אדם אחד ומועיל אחד לחבירו, לפי שכולם הם קוים הפונים אל מרכז אחד, הוא הבורא יתברך אשר נקרא לבם של ישראל, וכמו שכתוב (תהלים עג, כו) "צור לבבי וחלקי (אלקים לעולם") [לשון רז"ל] ועל פי דרכי התורה המאחדת אותם…
ולכן מה שהיה נאות קודם מתן תורה, כמו שאם ראה איש מצרי מכה עברי בן דת מאמין בה' אמת ומכיר מציאותו (שמות פרק א), הסתכן עצמו והכניס עצמו לספק מיתה עבור זה, אם כי היא מצוה רבה וחשובה, זה קודם מתן תורה אשר כל אחד היה לעצמו. לא כן אחרי מתן תורה, יש חוק ומשפט ואסור להסתכן עבור זה. כי אם ירצה למסור עצמו, אבל הוא היזק כללי להכלל כולו, וכולם הם מרגישים בהעדרו, ואיך רשאי להזיק להכלל?! וכיוצא בזה הרבה. [ולכן בן נח מותר ליהרג על מצוות שאין צריך ליהרג עליהן, משא"כ בישראל לשיטת הרמב"ם, יעויין שם. ולכן בתמר (בראשית לח, כה) "היא מוצאת", ולא רצתה להלבין פני אדם]. ואם כן איך יוכלו להספיד אותו, אחרי אשר מה שהיה מעלות רמות ונשאות קודם מתן תורה, אחרי מתן תורה אשר הוא חק ומשפט בצרוף הכללי אז הוא אסור לעשות! וזה "צדקת ה' עשה" – אז לפי המקום הזמן והעם, ולפי מה שראה תיקון פרטי נצרך. אולם כעת – "משפטיו עם ישראל", הוא הכלל אשר בצרופו נקרא ישראל, יש משפט מה שאסור להרוס גדר הכללי…"
בראשית רבה (וילנא) פרשת נח פרשה לד
"יכול כשאול, ת"ל אך, יכול כחנניה מישאל ועזריה ת"ל אך"
יפה תואר על המדרש
גוי שמסר נפשו על קדושת השם אינו נחשב כחובל בעצמו ואינו נענש:
"יכול כחנניה מישאל ועזריה. אין להקשות דהא מואהבת את ה' אלוקיך (דברים ו, ה) נפקא, כדדריש בפ' יום הכיפורים (יומא פב, ע"א) בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, דהתם בישראל והכא בבני נח מיירי, לאשמיענו דאי מסרי נפשייהו שלא לעבוד ע"ז לא מחייבי משום חובל בעצמו. ואע"ג דבישראל מצוה היא ולא רשות, אפשר דס"ל דבבני נח אינו אלא רשות…[4]
ולפי מ"ש התוס' גבי אלו נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, דלא הוה ע"ז אלא אנדריטי של מלכים, ניחא טפי, דאשמועינן דאע"ג דאי בעי לא מסר נפשיה הרשות בידו, מכל מקום המוסר עצמו לא מיקרי חובל בעצמו, שלא כדעת קצת הפוסקים שמוסר עצמו כשאינו חייב ליהרג ואל יעבור מתחייב בנפשו דמאבד עצמו לדעת.
(ועיין לקמן בדברי הפרשת דרכים שכתב שלפי מש"כ היפה תואר עצמו בפרשת וארא שבמקום קידוש השם לכו"ע מותר למסור את עצמו אין לכאורה ראיה מכאן שדינם קל מישראל).
יד שאול על שו"ע שמה
כיוון שתמר היא מבני נח היא הייתה רשאית למסור נפשה על הלבנת פנים, כי אין לה איסור בדבר:
"והנה מה שהקשה הפ"י דמנין לתמר הך דין ולא דרשה וחי בהם הנה באמת לפי מה שכתב המזרחי פ' שמות דבב"נ לא דשרינן וחי בהם והבאתיו בחיבורי יד שאול סי' רס"ב א"כ לכך שפיר עשתה. איברא דלפ"ז קשה איך למדנו מזה לדידן אבל לפמ"ש א"ש דבאמת אינו חיוב[5] רק שעכ"פ אינו עובר על 'ונשמרתם לנפשותיכם' שהרי חזינן שתמר עשתה כן וע"כ מצד הסברה עשתה כן"
שו"ת יביע אומר חלק ו – יורה דעה סימן יג
ביאר לפי זה מדוע מסרה תמר את נפשה שלא להלבין פנים:
"ברם חזי הוית להגאון בעל הפמ"ג בס' תיבת גומא (חקירה ה' דע"ה ע"ב) שכ' ע"ד התוס' סוטה, וק"ל דאכתי הו"ל למחשב רבותא אף זה, וגם ביהודה הרי רצה לשרוף את תמר, והתוס' פסחים (כה:) כ' דאף בשפ"ד אם אומרים לו הנח עצמך להשליך אותך על תינוק, לא אמרינן בהא יהרג ואל יעבור, דאדרבה מאי חזית דמא דחברך סומק טפי, כל שאינו עושה מעשה, ובתמר היתה רשאית להציל עצמה, ולפנים משורת הדין עבדה. וצ"ע. ע"כ.
ולכאורה קשה דהתינח לשיטת התוס' (ע"ז כז:) דס"ל שאם רצה להחמיר על עצמו בשאר מצות ליהרג ולא לעבור רשאי, א"ש נמי הא דתמר דלפנים משורת הדין עבדה, אבל מה יענה ביום שידובר בו מ"ש הרמב"ם שכל שהדין יעבור ואל יהרג ונהרג ולא עבר ה"ז מתחייב בנפשו. ועוד שהרי כבר ביארנו לעיל (אות ד), שאפי' לדעת התוס' הנ"ל, הני מילי בעכו"ם שמתכוין להעבירו על דתו, לכן רשאי להחמיר על עצמו לקדש ה', אבל בלא"ה אינו רשאי… ועלה על דעתי ליישב ד' הפמ"ג בתיבת גומא הנ"ל, כי י"ל שאף הרמב"ם דס"ל שהמחמיר על עצמו מתחייב בנפשו, היינו בישראל דכתיב ביה וחי בהם ולא שימות בהם, וס"ל להפמ"ג דמהכא ילפינן איסורא נמי, משא"כ בבן נח י"ל דרשאי להחמיר על עצמו, דלא כתיב ביה וחי בהם. וע' להרא"ם פר' שמות (ד כד) שהקשה שאיך עבר משה רבינו על מצות מילה משום פקו"נ שחשש לסכנת הולד, והלא עדיין לא ניתנה תורה דכתיב וחי בהם ולא שימות בהם. ותי' דמסברא ידע שיותר טוב לבטל מצוה אחת במקום סכנה כדי שיוכל לקיים אח"כ כל המצות. ממה שיקיים מצוה אחת ויבטל כל המצות. ע"כ. מוכח דלגבי ב"נ אין איסור משום וחי בהם ולא שימות בהם. והא דכתיב ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש, היינו שלא במקום מצוה. (וע' בשו"ת חמדת שלמה חאו"ח סי' לח אות לג)…"
וממשיך הרב עובדיה ומביא שדבר זה שנוי במחלוקת הפנ"י וההדברי שאול (את דברי שאול לא מצאתי, במהדורות שלפנינו אין את השורה הזו, הנוגעת לתמר ולדין בני נח)
"אך הפנ"י (ב"מ נט) ס"ל דוחי בהם שייך לגבי ב"נ ג"כ. ולדידיה הדק"ל שאיך היה אפשר לתמר להחמיר ע"ע בזה, אם אין זה מן הדין. וראיתי להגאון בעל שואל ומשיב בס' דברי שאול ויוסף דעת על יו"ד (סי' שמה) שהביא דברי הפנ"י (ב"מ נט) הנ"ל, וכ' לתמוה עמ"ש שהמאבד עצמו לדעת אין לו חלק לעוה"ב שזה שיגרא דלישנא בפי העולם, ואינו מבואר, וגם גוף הקושיא לגבי מלבין פני חבירו לק"מ, דהרי בשפ"ד יהרג ואל יעבור משום סברא דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו', ומכיון שהמלבין כשופך דמים הו"ל כהורגו, ושייך בו הסברא דמאי חזית דמא דידך כו' ולכך יהרג ואל יעבור. ומה שאמרו נוח לו לאדם, ולא אמרו שמחוייב לעשות כן, משום דבאמת מה שהחמירו במלבין כאילו שופך דמים, אינו שופך דמים ממש, רק כאילו שופך דמים, ולכן לא אמרו דרך חיוב אלא דרך רשות דלא הוי כמאע"ל, ואף לרמב"ם שהמחמיר ע"ע מתחייב בנפשו, המלבין דהוי כשפ"ד רשאי להחמיר ע"ע. ומה שהקשה הפנ"י מתמר, שלא דרשה וחי בהם, י"ל כמ"ש הרא"ם פר' שמות דבב"נ לא דרשי' וחי בהם. עכת"ד. הנה גם מהגאון דברי שאול נעלם מ"ש התוס' ור' יונה דדינא הוי, ולא דרך רשות. …"
דינם כדין ישראל
פרשת דרכים, דרך האתרים – דרוש שני
הביא את המחלוקת ונראה שהכרעתו שדינם כדין ישראל במקום שאינם חייבים וכשיטות הראשונים השונות שיש שהתירו למסור בכל מקרה ויש שהתירו רק במקום קידוש השם:
"וראיתי למהרימ"ט בדרשותיו סוף פרשת תולדות שכתב וז"ל, ואף על פי שכתב הרב הנמוקי יוסף שאם היה אדם גדול רשאי למסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שילמדו העם ליראה את ה', זה הוא בישראל שמצווים על קדוש ה' ברבים שילמדו ממנו לקדש שמו בפרהסיא, אבל בבני נח שאינם מצווין לגמרי מה בצע לחבול בעצמו, ע"כ.
והנה נלמד מדבריו, דאפילו החולקים על הרמב"ם וס"ל דהרשות בידו למסור עצמו על קדושת ה', מכל מקום בבני נח ס"ל דאינן רשאים לחבול בעצמם מהטעם שכתב.
…וסברת הרב הלזו נראה לי דאינה מוסכמת, לפי שראיתי בבראשית רבה סדר נח פרשה ל"ד סי' י"ט, ואך את דמכם, יכול כחנניה מישאל ועזריה תלמוד לומר ואך, ע"כ.
וכתב שם מהר"ש יפה ז"ל וז"ל, אין להקשות, דהא מואהבת את ה' אלהיך נפקא, כדדריש בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך, דהתם בישראל והכא בבני נח מיירי, לאשמועינן דאי מסרי נפשייהו שלא לעבוד ע"ז לא מחייבי משום חובל בעצמו, ואף על גב דבישראל מצוה היא ולא רשות, אפשר ס"ל דבבני נח אינו אלא רשות כמ"ד בסנהדרין דבן נח אינו מצווה על קדושת ה', עכ"ד.
הרי מבואר דאף דבן נח אינו מצווה על קדושת ה', מכל מקום הרשות בידו למסור עצמו על קדושת ה' ולא מיקרי חובל בעצמו…"
ולמסקנה מסביר שאף שבן נח בדר"כ אינו בחיוב מסירה הוא רשאי למסור את עצמו לדעת המתירים החולקים על הרמב"ם, וגם לדעת הרמב"ם במקום שיש קידוש השם כגון שהדור פרוץ. וביאר שהקב"ה סבר שאברהם אבינו בכלל ישראל, אלא שאף לסברת המלאכים שהוא בן נח היה רשאי למסור את עצמו: [ולפ"ז למסקנה דינם כישראל במקום שאינם חייבים]
"…והנה מהר"ש יפה בשמות רבה סדר וארא פרשה י' סי' ג' עלה דהך אגדה דמה ראו חנניה מישאל ועזריה וכו' כתב וז"ל, כבר ידעת שמחלוקת בחכמי הפסק במי שמעבירין אותו על דבר שאינו חייב למסור עצמו עליו, כגון שאר עבירות חוץ מע"ג וג"ע וש"ד ובצנעא, דלכ"ע יעבור ואל יהרג, אם רוצה להחמיר על עצמו ליהרג ולא יעבור אם הוא רשאי, דיש אומרים שהוא רשאי ויש אומרים שהוא מתחייב בנפשו. והנה מכאן יראה לכאורה סיעתא למאן דאמר רשאי, אבל כי מעיינת הוי סיעתא לאידך גיסא, דדוקא משום קידוש ה' וכמ"ש הר"ן משום קדושה, הוא שמסרו עצמם, והיינו דבעי מה ראו חנניה מישאל ועזריה כו' ותירצו מפני שלמדו מצפרדעים לקדש שם שמים ולא קאמר מפני שהחמירו על עצמם כו', יע"ש.
וכן הוא דעת הנמוקי יוסף דבפרק בן סורר ומורה, שאף שהוא בתחלה הסכים לדעת הרמב"ם שכל מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג אם נהרג ולא עבר שהוא מתחייב בנפשו, כתב ואם הוא אדם גדול ורואה שהדור פרוץ בכך רשאי לקדש את ה' ולמסור עצמו אפילו על מצוה קלה כדי שיראו העם וילמדו ליראה את השם כו', והיינו דאמרינן מה ראו חנניה מישאל ועזריה שהפילו את עצמם לכבשן האש, פירוש ולא השתחוו לצלם, שהרי לאו ע"ז היתה אלא אנדריטי של מלכים לכבוד בעלמא, אלא מפני שהיו רובן טועין וסבורים שהיה ע"ז היה קידוש ה' במה שעשו, ע"כ…
וזהו שאמר אברהם אפילו לפי דבריכם שלא יצאתי מכלל בני נח, אפילו הכי אני חומה ומעמיד אני את דברי, לפי שכל כונתו של נמרוד הוא לפרסם הע"ז בעולם ולמעט בכבוד שמים, ועוד שהדור הוא פרוץ הרבה בע"ז, וא"כ אני רוצה לקדש שמו יתברך, ובזה אף הרמב"ם יודה דמצוה רבה היא, וראיה דשדי כמגדלות זה חנניה מישאל ועזריה, דאף שלא היה שם כי אם אנדריטי של מלכים מסרו עצמם על קדושת ה' מטעמים אלו, וכמ"ש הרב הנמוק"י ומהר"ש יפה ז"ל.
הכלל העולה, שאברהם בא לחלוק על המלאכים ולומר, דאף דלא יצא מכלל דבני נח היה מוסר נפשו על קדושת ה', והביא ראיה מחנניה מישאל ועזריה, שאף שלא היה שם ע"ז מסרו עצמם על קדושת ה' וכדכתיבנא…
ולפי זה תיקשי ליהודה, דאיך עלה בדעתו שלא יצאו מכלל בני נח, והלא אברהם מסר עצמו על קדושת ה' וה' הצילו, דזה מורה דיצאו מכלל בני נח, משום דבני נח אינם מצווין על קדושת ה'.
אלא שיהודה יתרץ לזה דלעולם לא יצאו מכלל בני נח, ומה שמסר אברהם עצמו על קדושת ה' הוא, משום דאברהם ס"ל כסברת החולקים על הרמב"ם, ואית להו דאפילו מי שנאמר בו יעבור ואל יהרג רשאי להחמיר על עצמו, או כסברת הנמוק"י ומהר"ש יפה, דאף הרמב"ם מודה היכא דהדור פרוץ או היכא שהאנס כונתו למעט כבוד שמים, שאז איכא קידוש ה' אם מוסר עצמו, זה היה דעתו של יהודה במה שמסר אברהם נפשו על קדושת ה'.
והנה ה' רצה להודות לדבריו וכמו שאמרו רז"ל, שיצתה בת קול ואמרה צדקה ממני, ממני יצאו הדברים כבושים, שגם אני הסכמתי בזה, שלא היתה תמר אשת ער ואונן לפי שלא יצאו מכלל בני נח, ומה שאברהם מסר עצמו הוא מהטעמים הנזכרים. וזה שאמר ה' ליהודה, אתה הצלת תמר ושני בניה, וגזרת אומר שאברהם אף שלא יצא מכלל בני נח, יפה עשה במה שמסר עצמו על קדושת ה'.
גם אני הנני מודה לדבריך, ואני מציל לחנניה מישאל ועזריה מכבשן האש. והוא ראיה לדבריך, שאף שהיו פטורים, שהרי לא היה שם ע"ז כי אם אנדריטי של מלכים, אפילו הכי מסרו עצמם, ולהורות לכל באי עולם שבדין עשו במה שמסרו עצמם על קדושת ה', וצדיקים ילכו בם ושמחת עולם על ראשם."
הסברים רוחניים במהות ההבדל בין ישראל לבן נח
יש מהפרשנים שהסבירו את מהות ההבדל בין ישראל לעמים לעניין קידוש השם.
הקדמה לשו"ת עונג יום טוב
עד מתן תורה לא חל 'שם' איסור על העבירות, אלא הם היו מעשים מגונים וממילא לא שייך לחייב מסירות נפש, משא"כ לאחר מתן תורה חל על האיסור שם 'חפצא' של איסור וממילא יש חילול השם בעבירה עליו:
"…אולם הדבר הזה נתחדש רק מעת נתינת התורה לחוב גמור עלינו אז נקבעו כל פרטי התורה בכל הנמצאים ונתחדש איסור חפצא בכל האיסורים. אבל קודם נתינת התורה לא הי' שם איסור חפצא. ואף מי שבחר לו בתבונתו לילך בדרכי התורה. כמו אבותינו הקדושים שקיימו כל התורה כדאיתא קידושין (ד' פ"ב) עכ"ז לא הי' כל הדברים אצלם באיסור חפצא עד עת בא דברו לפקוד עלינו כל דיני התורה והמצוה. וזהו שאמר במדרש לריח שמניך טובים כל המצוות שעשו לפניך האבות ריחות היו. היינו שלא היה בהן ממש באיסור חפצא רק ריחות בעלמא שמוטל על האדם הדבר באיסור גברא ולא נתפס שום דבר מחפצי העולם בדיני התורה. אבל עכשיו שמן תורק שמך שהמצות כמו עצם השמן להיות בהם ממשות הציווים וקבועים ועומדים בחפצי העולם. וזהו שמסיים ע"כ עלמות אהבוך על – מות דהיינו שנמצא בדיני התורה דברים שמוסרין נפשם עליהן. דבן נח אינו מצווה על קידוש השם כדאיתא בסנהדרין (דף ע"ד) עיי"ש משום דאין המצות עליו באיסור חפצא עד שיצטרך למסור נפשו עליהם. ואנו שנתחדש עלינו קבלת התורה והמצוה כשמן תורק נתחייבנו באיזה מצות למסור נפשינו עליהם. ומעתה יובן מה שאמרו חז"ל תנאי התנה הקב"ה עם מעשה בראשית אם מקבלין ישראל את התורה מוטב וא"ל אחזור את העולם לתוהו ובוהו."
תורה תמימה ויקרא פרק כב
"בתוך בני ישראל – מכאן שבני ישראל מצווין על קידוש השם ואין בני נח מצווין על קידוש השם [ירושלמי שביעית פ"ד ה"ג]:
תורה תמימה הערות ויקרא פרק כב הערה קצט
קידוש השם הוא חלק מהתנאי שהוציא ה' את ישראל ממצרים למענו.
"קצט) י"ל בטעם הדבר אף על פי שעל ברכת השם מצווין כמבואר בפ' בראשית ע"פ המבואר בדרשה הבאה דעל מנת כן הוציא הקדוש ברוך הוא את ישראל ממצרים כדי שיקדשו שמו, וא"כ בעובד כוכבים שאין בהם תנאי זה אינם בכלל מצוה זו. ובבבלי סנהדרין ע"ד ב' חקרו הרבה אם ב"נ מצווין על קדוש השם או לא ולא הובאה דרשה זו, אכן כפי הנראה לי מהמשך לשון הגמרא בבבלי שם ובירושלמי שלפנינו חסר זה המאמר בגמרא סנהדרין שם:"
ובדומה תיאר בשפת אמת כי ההסכמה למסירות נפש קדמה למעמד הר סיני:
שפת אמת
"ואמו"ז ז"ל הגיד בשם הרב מפרשיסחא ז"ל אשר תשים לפניהם להיות משפטי השי"ת קודם לעצמותם כענין הקדמת נעשה לנשמע שהוא למסור נפשו לעשות משפטי השי"ת ע"ש בס' קול שמחה. ובאמת זוכין לפנימיות טעמי התורה ע"י הביטול אליו ית'."
שם משמואל הגדה של פסח שבת הגדול
מסירות נפש שייכת בישראל שהם למעלה מהטבע:
"והנה ענין מסירת הנפש ישנו רק בישראל לבד שהם למעלה מהטבע כי הטבע אינו נותן למסור למות נפשו, וע"כ הגוים שמציאותם הוא בטבע אינם מצווים על קדושת השם כמבואר בש"ס סנהדרין ע"ד:"
בית זבול – הרב חרל"פ חלק ו עמ' 13
הקשה את קושיית תוס' מה ההו"א שגויים יפטרו מקידוש השם הלוא אין בהם דין 'וחי בהם'. ותירץ שאצל ישראל המצוות בעומק הנשמה ולכן המצב הטבעי, אלמלא דין 'וחי בהם' הוא מסירות נפש, משא"כ שהמצב הטבעי הוא לא למסור וספק הגמרא הוא רק לגבי הכלל העמוק ביותר של קידוש השם שאולי לגביו הגויים מחוייבים להחדיר בנפשם:
"בזה נעמוד על מה שמעירים התוס' בסנהדרין עד על איבעיית הש"ס אם בן נח מצווה על קידוש השם או לא דמה זו איבעיא דהא וחי בהם בישראל כתיב ואפי' ישראל היה מחוייב למסור עצמו אי לא דכתיב וחי בהם ע"ש מה שתירצו. ולהמבואר בדברינו הדבר מבואר על נכון כי נבדלים אנו ישראל מבני נח: בנו חדורים כל קיומי המצות בדם התמצית שלנו, ועל כן לולא באמת היה אזהרת התורה "וחי בהם" היינו מוכנים מצד קדושתם להעקד על כל מצוה ומצוה וליהרג על קדושת שמו יתברך, מה שלא כן הוא אצל שאר העמים בני נח שגם המצות שהם מצווין עליהם אינם חדורים אצלם בפנימיותם ולא ירדו המצות לתוך חדרי לבבם עד כדי להרג, ומדריגה זו מהם והלאה היא ועל כן מבעי' לי אם עכ"פ גוגע לכלל הכללים קידוש השם יתעלה אם נם הם צריכים לעמול כדי להחדיר הכרה זו במעמקי חייהם."
הרב נריה, (תורה שבעל פה יד עמ' קכח-ל)
מסביר מדוע לא הצטוו גויים על מסירות נפש על שלוש עבירות חמורות – הוא מביא מספר מקורות שמראים שעניינן של שלוש עבירות חמורות הוא בטומאה שהן מביאות לנפש אף כשהן נעשות באונס. וטומאה זו שייכת רק בישראל שהם קדושים ולא בבני נח [ייתכן וכדאי לקחת ממקורותיו לפרק על קידוש השם] מצטט כאן את המקור הכי מובהק לענייננו מדברי ר' יהושע אייזיק שפירא מסלונים (ליטא, לפני כ170 שנה. ידוע בכינוי ר' אייזיל חריף) בספרו אבי הנחל דרוש ג':
"והנה כל הענין שטומאה פוגמת הוא רק בישראל מה שאין כן בבני נח זהו רק בבחינת אזהרה ואיסור… אבל לא בבחינת טומאה ועל כן לא נצטוו על קדושת השם… ועיין בנזיר סא, ב כל שיש לו טהרה יש לו טומאה וכיון שאין להם טומאה חיצונית אין להם טומאה פנימית… ועל כן נאמר במתן תורה ואתם תהיו לי ממלכת כהנים וגוי קדוש (שמות יט ה)… ועל כן הוזהרו על העבירות שהן בבחינת טומאה וכל שהוא בבחינת טומאה הוא אפילו באונס… אף על פי שהוא באונס מכל מקום מטמא את הנפש וכמו שכתוב "גם בלא דעת נפש לא טוב" (משלי יט ב) וכמו שבארתי וכו' "ממלכת כהנים" ובכהנים אפילו באונס נמי הוי טומאה… וגוי קדוש… ואמרינן בחולין לו, ב "חיבת הקודש מכשרתן לקבל טומאה"… שכל הטומאה היא מצד שהם גבוהים במעלה וקדושה ועל זה אומר הכתוב: "השכן אתם בתוך טמאתם" (ויקרא טז יט כ) ואמרינן ביומא נו, ב אפילו בשעה שהם טמאים השכינה עמהם… דאי לאו הכי לא היו טמאים דכל עיקר הטומאה הוא משום חיבת הקודש"
בהמשך מסביר הרב נריה מדוע אין בני נח מחוייבים גם בקידוש השם בפרהסיא, היסוד הכללי הוא שלישראל יש קשר מיוחד עם ה' וקידוש שמו בעולם:
"והנה מו"ר הגרי"מ חרלפ זצ"ל, אף הוא עמד במקום אחר על ההבחנה בין ישראל לעמים ביחס למס"נ וקידוש השם, אלא שיסוד הקדושה המשמש כבסיס למצות קיה"ש בישראל מופיע אצלו בגילוי נוסף, לא כמטיל חובה, אלא כיוצר רצון. לאמור: לא רק מפני שהוטלו עלינו חובות קדושה על כן נתחייבנו למנוע טומאת עבירות חמורות, אלא מפני שנתעלינו במעלות הקודש, הרי שאותה חיבת הקודש שזכינו לה היא שהעלתה אותנו לדרגת קידוש השם על ידי מסירות נפשף משא"כ בני נח שלא זכו להגיע לדרגא זו אין חובת תיקון עולמם מזכה אותם במעלה רמה זו"
הרב נריה מסביר שהדעות הסוברות שגויים כן מצווים על מסירות נפש סוברים שיש בכך לא רק עניין חיובי של קידוש השם אלא גם בעיה של חילול השם – היינו כביכול יש מקום פנוי ממנו ית' וכפי שביאר נפש החיים:
"ולשיטת הרמב"ן שב"נ מצווין על קידוש השם בפרהסיא נצטרך לומר שגם אם לא ניתן לדרוש מב"נ מצות עשה ד'ונקדשתי' שעיקרה ברצון הפנימי והיא מופנית כלפי פנים הרי לעומת זה הטולה עליהם גם מצות לא תעה ד'ולא תחללו' שתכנה הוא פגיעה בכבוד שמים ונפה מופנה כלפי חוץ. וכך הוגדרה מצוה זו ע"י רבינו הגר"ח מוולוזין ז"ל: (נפש החיים ג ח) "ענין חילול ה' הנא' בכ"מ כעין שפי' בזוהר פסוק מחלליה וכו' שהוא לשון חלל ופניית מקום. כן הענין כאן שמראה ח"ו כאלו המקום שעומד בו הוא חלול פנוי ממנו ית' ואינו חושש מלעבור על מצותיו יתב' וכענין זה מאמרם ז"ל (ספ"ק דקדושי)ן כל העובר עבירה בסתר כאלו דוחק רגלי השכינה:"
[1] הרב נריה (תורה שבעל פה יד עמ' קכה) דייק שגם הרמב"ן סבר שהסוגיה פשטה את המקרה לקולא:
מלחמת ה' מסכת סנהדרין דף יח עמוד א
"וכן מעשה נעמן הנאת עצמו היה כדכתיב והוא נשען על ידיו אילו היה ישראל דינו שיהרג ואל יעבור אלא שגר תושב כל בצנעא אפי' בע"ז וג"ע יעבור ואל יהרג ולא החמירה בהם תורה בע"ז וג"ע יותר משאר שלהן שאין להם מקרא מן התורה בזה ולא כתיבי בה קראי אבל על קדושת השם בפרהסיא שהוא דבר הנוהג בכל המצוות נצטוו והיינו דאמרי' לא קשיא הא בצנעא הא בפרהסיא"
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עה עמוד א בשם הרמב"ן
"ותירץ הרמב"ן ז"ל דכי אמרי דבג' עבירות אלו אפילו בצנעא יהרג ואל יעבור היינו דוקא ישראל שהוזהרו במצות ואהבת את י"י אלהיך אבל כותים אינן מצווין באהבתו אלא שבמקום פרהסיא היתה שאלה אם מצווין על ק"ה אם לאו ועל זה תירצו שבצנעא התיר לו לנעמן ובכה"ג אין בו משום ק"ה."
וכן כתבו בפשיטות גם בהערות מוסה"ק על הר"ן.
לענ"ד יש להתלבט אם ניתן להוכיח מדבריו כי ייתכן והם רק דרך מו"מ ובאו להסביר את הגמרא שנאמרה כדרך דיחוי.
[2] לדעת ר"ת והרמב"ם שתובא לקמן חילוק זה אינו נמצא למסקנת הגמרא. אמנם גם לדעתם יש מקום לשאול קושיא זו על ההו"א של הגמרא.
[3] מפשט לשונו היה נראה שאולי מסייג רק לדעת הנימוק"י ולא לדעת הסוברים שכל אדם רשאי למסור אבל בפרשת דרכים דחה הבנה זו:
"ולכאורה היה נראה דע"כ לא חלק הרב בין ישראל לבן נח, אלא לדעת הנמוקי דאית ליה דאדם גדול שאני, לזה בא הרב לומר שדין זה דאדם גדול לא נאמר כי אם בישראל ולא בבני נח, אבל לדעת החולקים על הרמב"ם וס"ל דכל אדם נמי רשאי למסור עצמו על קדושת ה' אפילו במקום שנאמר בו יעבור ואל יהרג, הנה לסברא זו אין חילוק בין בני נח לישראל, דאף בני נח רשאים למסור עצמם על קידוש ה'.
אך כל הישר הולך יראה שלדעת הרב אפילו למ"ד דכל אדם רשאי למסור עצמו על קדושת ה', מכל מקום בבני נח כיון שאינם מצווים על קדושת ה' אינם רשאים לחבול בעצמם."
[4] בפרשת דרכים דרך האתרים דרוש שני כתב שפשטות לשונו היא שבא להתיר אפילו לדעת האוסרים בישראל למסור אך כתב שניתן לדחות ראיה זו ולומר שלא בא אלא לדעת המתירים, אף מ"מ ברור שחולק על מהרי"ט ומתיר אף לבני נח למסור נפשם:
"ולא עוד אלא שמדברי מהר"ש יפה ז"ל הללו נראה, דס"ל דבן נח רשאי למסור עצמו אף כפי סברת הפוסקים שהמוסר עצמו כשאינו חייב ליהרג מתחייב בנפשו, שהרי כתב הרב, ולפי מ"ש התוס' גבי אלו נגדוה לחנניה מישאל ועזריה, דלא הוה ע"ז אלא אנדריטי של מלכים, ניחא טפי, דאשמועינן דאע"ג דאי בעי לא מסר נפשיה הרשות בידו, מכל מקום המוסר עצמו לא מיקרי חובל בעצמו, שלא כדעת קצת הפוסקים שמוסר עצמו כשאינו חייב ליהרג ואל יעבור מתחייב בנפשו דמאבד עצמו לדעת, עכ"ד.
ומדלא כתב בתירוץ ראשון, דאוקמה בע"ז ממש ובבני נח דרשאי, שהוא שלא כדעת קצת הפוסקים שהמוסר עצמו במקום שאינו חייב דמתחייב בנפשו, וכמו שכתב בתירוץ השני, נראה קצת דלפי התירוץ הראשון דאוקמה בבני נח, אף למאן דאמר שהמוסר עצמו כשאינו חייב דמתחייב בנפשו, זהו דוקא בישראל, אבל בבן נח אף שאינו מצווה על קדושת ה' רשאי למסור נפשו על קדושת ה', וזהו הפך סברת מהרימ"ט מן הקצה אל הקצה.
ומיהו אפשר לדחוק ולומר, דמ"ש מהר"ש יפה ז"ל שלא כדעת הפוסקים וכו', קאי לשני התירוצים, דגם כפי תירוץ ראשון דאוקמה בבני נח, הוא שלא כדעת קצת מהפוסקים שהמוסר עצמו כשאינו חייב מתחייב בנפשו, אך לדעת הרמב"ם פשיטא דגם בן נח המוסר עצמו על קדושת ה' הוי מתחייב בנפשו.
ומכל מקום פליג מהר"ש יפה עם מהרימ"ט במה שרצה לחלק בין בני נח לישראל, ולדעת מהר"ש יפה אין חילוק ביניהם, וכמחלוקת בישראל אם רשאי למסור עצמו במקום שאינו חייב, הכי נמי מחלוקת בבן נח אם רשאי למסור עצמו מאחר שאינו מצווה על קדושת ה', וכדכתיבנא. ועיין לקמן שנראה שזו דעת הפרשת דרכים למסקנה"
[5] היד שאול סובר שכל דין 'נח לו לאדם' הוא 'היתר' ולא 'חיוב'.