דין קרקע עולם
ראשונים שמבואר בהם שכשהיא אונסת את האיש יש יהרג ואל יעבור:
המאור הגדול מסכת סנהדרין דף יח עמוד א
"והא [דלא] מקשי' בגמ' והא אסתר ג"ע הואי אלא כיוון שלא מיחוורא דרשה דלקחה מרדכי לו לבת ועוד י"ל דנבעלת לנכרי להנאת עצמן אין שם מיתת ב"ד אף על פי שהיא אשת איש דאשת רעהו בעינן מש"ה אלימא ליה לאקשויי מפרהסיא דאמרי' בה אפי' מצוה קלה יהרג ואל יעבור ושינויי דאביי ורבא עלה איתנהו לתרווייהו ולא פליגי אהדדי, ואת"ל פליגי בנכרית אי נמי רשעה בת ישראל שאנסה את ישראל לעבירה שהוא אינו קרקע עולם לפי שאין קושי אלא מדעת וסברא למימר דלאביי אסור ולרבא שרי מ"מ קי"ל כרבא דכל להנאת עצמן שרי ודאמרי' אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור ה"מ דקא אנסי ליה אחרים לעבור אבל היכא דאנסה ליה איהי לדידיה להנאת עצמן הוא ויעבור ואל יהרג"
מלחמת ה' מסכת סנהדרין דף יז עמוד ב
"ועוד אביי אמר אסתר קרקע עולם היתה וכו' עד ה"מ כולהו דקא מכוין הנכרי לעבוריה לישראל אבל להנאת עצמו ל"ש הכי ול"ש הכי שרי כו':
אמר הכותב יש לי להשיב ממעשה דרב כהנא דבפ"ק דקדושין דתבעי' ההיא מטרוניתא וסליק לאיגרא ואפיל נפשיה מאיגרא לארעא ומעובדא דר' צדוק נמי דהתם יהרג ואל יעבור ולא מצית למימר לפנים משורת הדין"
האגודה מסכת פסחים פרק ב
"[פסחים כה ע"ב] יח. נערה המאורסה תיהרג ולא תעבור כגון שאמרו לה תביא הבועל עלייך או תיהרג, אבל אם אינה עושה מעשה הוה קרקע עולם, וכן רוצח אם אמרו לו תיהרג או הנח עצמך להפיל על התינוק, יעבור ואל יהרג, אבל אם אמרו לו תהרוג או תיהרג יהרג ואל יעבור."
נימוקי יוסף מסכת סנהדרין דף יח עמוד א
"מיהו נכרית דאנסה ליה לישראל לבא עליה יהרג ואל יעבור שזו ודאי בכלל עריות חמורות היא דהא זימנין דחייב מיתה כגון בפרהסיא וכמעשה שהיה דקנאין פוגעין בו ואם לא פגעו בו קנאין חייב כרת הלכך אפילו בצנעא דליכא כרת יהרג ואל יעבור מדין אבזרהא דהא אשה זו פעמים שהיא ערוה גמורה וחייב עליה כרת"
וכן מוכח משו"ת רדב"ז:
שו"ת רדב"ז חלק ד סימן צב
"ואם היה הדבר בפרהסיא אפילו אשאר עבירות נמי יהרג ואל יעבור אפילו שהיה העכו"ם מתכוין להנאתו והראיה מהנהו עובדי דהנהו רבנן דתבעה להו מטרוניתא ומסרו נפשייהו כדאי' בקידושין והא לאו ג"ע הוא דישראל הבא על הנכרית לאו גילוי עריות הוא וכן כתבו הפוסקים ז"ל"
גם בארחות חיים שחלק על הרמב"ן (או לחילופין: שפירש אותו) וסבר שחיוב מס"נ במטרוניתא הוא משום הפרהסיא זה רק בגלל שאין כאן גילוי עריות אלא רק ביאה על גויה ומשמע שאם הייתה א"א ישראלית היה חייב למסור:
אורחות חיים הלכות ביאות אסורות
"וכתב הרמב"ן ז"ל ישראל הבא על הגויה כיון שהוא מחייבי מיתות שהרי קנאין יכולין לפגוע בו הרי הוא בכלל ג' עבירות. ואפילו הגויה מתכוונת להנאתה יהרג ואל יעבור. ונ"ל דהא דאמר (על) [אל יעבור] היינו דוקא כשבא עליה בפרהסיא אף על גב דההיא דרב פפא דתבעתיה ההיא מטרוניתא ונפל מאיגרא הוה בצנעה בא ללמד שחייב אדם להביא ייסורין עליו או לאחוז צדדין לומר לגויה שלא יוכל לבא עליה. ואם לא יכול לקחת שום צד לינצל מידה מוטב שיעבור ואל יהרג אם היה בצינעה. ואם לא יפגעו בו קנאים [ולא הלקוהו ב"ד] הוא בקללת מלאכי דכתיב יכרת י"י לאיש אשר יעשנה ער ועונה (ב)[מ]אהלי יעקב וגו'. אם ישראל הוא לא יהיה לו ער בחכמים ועונה בתלמידים ואם כהן הוא לא יהיה לו בן מגיש מנחה לי"י. ובצנעה יש בו משום נשג"ז נדה שפחה גויה זונה וכשיורדין לגיהנם כולן עולין והוא אינו עולה דמשכא (עמתיה) [ערלתיה] ולא מבשקרי ליה:"
ובספר עלי זבח ט, ה כתב שזו 'סתימת הפוסקים'.
יסוד סברת קרקע עולם בדין פרהסיא
תלמוד בבלי מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
"והא אסתר פרהסיא הואי! – אמר אביי: אסתר קרקע עולם היתה. רבא אמר: הנאת עצמן שאני. דאי לא תימא הכי – הני קוואקי ודימוניקי היכי יהבינן להו? אלא הנאת עצמן שאני."
האם רבא מסכים להלכה עם התירוץ של קרקע עולם לגבי פרהסיא
יש סוברים שרבא חולק על סברת פרהסיא לעניין פרהסיא אך אינו חולק עליה לעניין גילוי עריות, שהרי מקור חיוב מסי"נ בעריות נלמד מרצח ששם סברתו היא מאי חזית:
כ"כ התוספות ביומא בתירוצם הראשון (היינו שיטת ר"י שם, אבל לר"ת שיטה משלו) ברור שרבא מודה לעניין עריות ורק ספק אם מודה גם לעניין פרהסיא :
תוספות מסכת יומא דף פב עמוד א-ב
"ולמאי דלא גרס תיהרג ניחא דלענין ג"ע ידע שפיר המקשה דמהני קרקע עולם אבל לענין פרהסיא דטעמא משום חילול השם לא אסיק אדעתיה דמהני…ותדע דאיהי דלא עבדה מעשה אין לה ליהרג דהא מרוצח ילפינן ורוצח גופיה דיהרג היינו משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי וכו' וה"מ היכא דעביד מעשה אבל אי לא עביד מעשה כגון שרוצים להפילו על התינוק כדי להורגו ואם יעכב על ידם יהרגוהו… ורבא דפליג בפ' בן סורר ומורה (סנהדרין דף עד:) אשינויא דקרקע עולם ומשני הנאת עצמו שאני פירוש כשאונסין את האדם לעבור בדבר שיש לו הנאה לעצמו ליכא חילול השם לא פליג אלא לענין פרהסיא דלא מהני קרקע עולם אבל לענין גילוי עריות מודה דמהני קרקע עולם אי נמי אפילו לענין פרהסיא לא פליג אלא מוסיף עוד טעם שני."
וכתירוצם הראשון, המחלק בין דין פרהסיא לדין עריות כתב הרמב"ן בשם 'חכמי הצרפתים' והראב"ד:
מלחמת ה' מסכת סנהדרין דף יח עמוד א
"וחכמי הצרפתים אומרים דאסתר ג"ע הואי ומשום קרקע עולם מותר ועיקר הצלה בנפש בדידיה כתיב דהוא איתקש לרוצח ולא הקשו ממנה אלא לאיסור בפרהסיא אין כאן ורבא אמר להעביר אפי' לאשה בפרהסיא אסור לעולם אבל להנאת עצמן מותרת נמצאו באשה שני דברים מתירין לה קרקע עולם ולהנאתן הא באיש יהרג ואל יעבור לעולם וכן פירשה ה"ר אברהם בר' דוד ז"ל."
וכ"כ הר"ן בשם תוספות:
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
"אבל בתוספו' ז"ל מפרשים דעיקר קושיא ליתא דמקשה ודאי ידע דאפילו ישראל האונס אשת ישראל אין לה למסור עצמה למיתה דמהיכא ילפינן לג"ע שיהרג ואל יעבור מרוצח ורוצח גופא הוי סברא דאמרינן מאי חזית דדמא דידך סומק טפי דילמא כו' שהכוונה בו שאינו בדין שינצל עצמו בדמו של חבירו. וכן נמי י"ל שאין סברא שימסור עצמו למיתה כדי שיציל את חבירו מן המיתה כגון אם יאמר לו הכותי שיהרגנו אם לא יניח לו להרוג את פלוני או אם יאמר הנח עצמך שנדחה אותך על תינוק כדי שימות בדחיפה זאת או אהרוג אותך פשיטא שאין לו למסור עצמו למיתה דמאי חזי' ואם הכותי ידחוהו וימות התינוק בדחיפתו הכותי הוא ההורג ולא הישראל. ומכאן הם למדין שהאשה שאינה עושה מעש' אלא שאומרים לה שתניח להם לעשות מעש' שאין לה למסור את עצמה למיתה. ומ"ה לא מקשו בגמ' והא אסתר ג"ע הואי דפשיטא להו שאין אשה בכלל יהרג מטעם ג"ע. אבל הקשו פרהסיא הואי שהי' המקשה סבור שאע"פ שאינה בכלל ג"ע החמור להיות נהרגת בצנעא משום עריות מ"מ ראוי לומר שלא יהא היתר גמור אלא הרי היא לכל הפחות כשאר כל המצות ובמקום פרהסיא דאיכא חילול השם היתה צריכה למסור עצמה למיתה. ותירץ אביי אסתר קרקע עולם היתה שאינה עושה שום מעש' כלל אפי' בפרהסיא דאיכא חילול השם אין לה למסור את עצמה למיתה שהיא אינה מחללת את השם שאינה עושה שום מעשה. ורבא פליג עליה דאביי ואמר דאשת איש גמורה בצנעא אינ' מחוייבת למסור עצמה מ"מ כשהיא בפרהסיא אף על גב דאינה עושה מעש' ראוי למסור עצמה למיתה מפני חילול השם, אלא טעמא דאסתר לא מסרה עצמה למיתה משום דלהנאת עצמן היתה ולהנאת עצמן אין שם חילול השם."
וכן כתבו באצנ"ת.
וכ"כ רבינו ירוחם:
רבינו ירוחם – תולדות אדם וחוה נתיב יח חלק ג
"והא דאמרי' שבגלוי עריות יהרג דוקא שעושה מעשה ואפילו בצנעא ואפי' שמתכוין הגוי להנאתו לא להעבירו אבל אשה שאינה עושה מעשה היא קרקע עולם ואינה בבל יהרג. וכן בשפיכות דמים כגון שממעך בו את התינוק אם הוא בצנעה אפילו במתכוין להעבירו יעבור ואל יהרג ואם הוא בפרהסיא אם מתכוין להעבירו יהרג ואם להנאתו יעבור ואל יהרג כי דינו כשאר עבירות כיון שאינו עושה מעשה כך פשוט בעבודה זרה. ובפסחים ובסנהדרין."
ויש סוברים שאף לעניין פרהסיא לא חלק רבא אלא רק הוסיף טעם נוסף לדברי אביי:
כן כתבו תוס' יומא שהובאו לעיל בתירוצם השני.
וכ"כ ר"ן:
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
"ותירץ אביי דאסתר קרקע עולם הית' כלומר שלא עשתה שום מעש' וכיון דלא עבדא שום מעש' ואפי' הית' ערוה ממש דאוריית' אין לה למסור את עצמה למית' שאחר שאפשר לאנוס אותה בעל כרחה ולעשו' בה מעשה מה תועיל אם מוסרת עצמה להריג' הרי לא יהרגוה אלא שיעשו בה מעש' בעל כרחה. וכשהקשו והא אסתר פרהסיא הויא ה"נ הוה להו לאקשויי והא אסתר ג"ע הואי אלא דלא פסיקא להו אם הית' אשת איש אם לאו ולרווחא דמילתא קא מקשו פרהסי' הואי. ורבא תירץ הנאת עצמן שאני. לא בא לחלוק אמאי דאמר אביי דקרקע עולם הית' דקושטא הוא וכדכתיבנא. אלא שבא לחדש שאפילו במקום שעושה מעש' כל שהו להנא' עצמו אין לה למסור עצמה למיתה היכא דלא הויא עריו' ממש דאורייתא ואף על גב דהויא פרהסיא"
גילוי עריות בקרקע עולם
לדעת רוב הראשונים אין חיוב על האשה למסור את נפשה בגילוי עריות כאשר היא קרקע עולם.
שאילתות דרב אחאי פרשת וארא שאילתא מב
"אבל איהי לא מחייבא למימסר נפשה לקטלא אלא כשאר עבירות שבתורה דהא אסתר לא מסרה נפשה לקטלא"
(אמנם בשאילתות זה חלק משיטתו הכללית יותר שרק במקום שיש פגם)
רש"י מסכת יומא דף פב עמוד א
כתב בפשטות שאין דין יהרג ואל יעבור בג"ע בקרקע עולם (ולא פירש מה דעת רבא לעניין פרהסיא).
"אף נערה המאורסה – אם יאמרו: בעול ארוסת חבירך או תיהרג יהרג ואל יעבור, אבל היא אינה מצווה למסור את נפשה, דהיא אינה עושה כלום, דקרקע עולם בעלמא היא, וראיה לדבר אסתר."
בתשובות ופסקים, הביא תשובת ר' שמואל בן אברהם הלוי שבשם ר"ת עצמו בספר הישר [לא נמצא בספר הישר שלפנינו] הביא את 3 התירוצים:
תשובות ופסקים (קופפר סי' קע, עמ' 289)
"ומה שמקשה התם דאדרבא דתיהרג ואל תעבור ושפיר עבדן דמסרן נפשייהו שלשה תשובות השיב ר"ת בדבר והנם כתובים על ספר הישר, חדא דבאיש אמרינן יהרג ואל יעבור ולא באשה כדמשני התם אסתר קרקע עולם הייתה, ועוד דלהנאת עצמן שאני דפרי' רב האי גאון גבי ר' יהודה בכל היד דכל שינויי איתנהו ועוד עריות של גוים לא הוו כנערה המאורסה אלא עריות של ישראל…"
תוספות מסכת יבמות דף נג עמוד ב
אין חיוב כיוון שמקור הדין מרוצח ומסברת מאי חזית
"… אבל אם יש קישוי שלא לדעת או שהיה כבר מקושה או שיודע שלא יתקשה אין חייב למסור עצמו כיון שהוא אינו עושה שום מעשה והוי כקרקע עולם כדאמר בבן סורר (ג"ז שם) גבי אסתר דקרקע עולם היתה וטעמא משום דנערה המאורסה ילפינן התם מרוצח ורוצח גופיה קאמר התם דסברא הוא דמאי חזית דדמא דידך סומקא טפי כו' וזה לא שייך אלא במאנסין אותו להרוג בידים אבל אם רוצים לזורקו על התינוק ויתמעך בזה אדרבה איכא למימר איפכא מאי חזית דדמא דחבריה סומקא טפי כו' כיון שאין הורג בידים ולא הוי אלא קרקע עולם בעלמא ואין מצווה להציל חברו בגופו"
תוספות מסכת כתובות דף ג עמוד ב
מדבריו משמע שאפילו היא יוזמת כיעל נחשבת כקרקע עולם
"יש לומר דהכי פריך ולדרוש להו דאונס שרי לפי שהאשה היא קרקע עולם ולא עבדה מעשה כדמשני בפרק בן סורר ומורה אסתר קרקע עולם היתה והא דלא פריך התם גילוי עריות הויא דפשיטא ליה דאיכא לשנויי קרקע עולם היא ואין לה למסור עצמה אבל לענין חילול השם לא היה נראה לו שיועיל טעם דקרקע עולם ומשני קרקע עולם היתה ואפילו חילול השם ליכא ובפרק מצות חליצה (שם קג. ושם) דפריך גבי יעל והא קמתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים שהטיל בה זוהמא ולא משני קרקע עולם היתה."
בעל המאור המאור הקטן מסכת פסחים דף ו עמוד א
"נמצא כתוב בהלכות הרב ז"ל מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה מאורסה תהרג ואל תעבור ואנן לא גרסי' הכי אלא אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור אבל היא קרקע עולם היא ותעבור ואל תהרג וכבר כתבנו בענין זה במס' סנהדרין."
במלחמות ה' שם דחה את דברי המאור שכל סברת קרקע עולם היא כאשר לאשה אין יכולת להתנגד, אבל כשהאשה ברצונה באה אל איש כגון שהעלה ליבה טינא או שגויים אונסים אותה לבוא אל וכד' אין כאן דין קרקע עולם. (ודן הרמב"ן האם חיוב זה רק ברוצים להעבירה על דת או גם בהנאת עצמן, וכפי מחלוקתו הידועה עם בעה"מ בעניין זה) .
אמנם ציין הרמב"ן שבחלק מנוסחאות הרי"ף הגירסא היא 'יהרג ואל יעבור' (ואם כן אין ללמוד מכאן חיוב מסירות נפש לאשה):
מלחמות ה' שם
"כתוב בספר המאור נמצא כתוב בהלכות הרב ז"ל מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור ואנן לא גרסי' הכי אלא אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור אבל היא קרקע עולם היא ותעבור ואל תהרג:
אמר הכותב זאת הטענה אינה, שלא אמר אביי קרקע עולם היא אלא בשאחד אנס אותה לבעלה שמאחר שיכולין לבעול אותה בעל כרחה אם נאמר שתהרג מה הנאה יש לך אבל משכחת לה שתהרג כשהעלה לבה טינא דאמרינן תמות ואל תבעל לו והוא הדין למאי דקי"ל כרבא דאמר הנאת עצמן שאני שכשם שאם העלה לבו טינא ימות אף כשהעלה לבה טינא תמות ואל תבעל ומשכחת לה נמי כגון שנתקשה לאשתו ואמרו לאותה ערוה הנכרים שתדביקנו לעצמה ואם לא תרצה לעשות כן שיהרגו אותה דבכל כי הני גוני לאו קרקע עולם היא…אבל עדיין הגרסא האחרת היתה מחוורת לי מזו שלפי משמעות הכתוב הבועל הוא שהוקש לרוצח ולא נערה מאורסה עד שלמדתי מדברי רבינו חננאל ז"ל שכך אמר הכתוב הנערה הזאת שנאנסה פטורה שהיא דומה באונס שלה לרוצח וראוי לה ליהרג ואל תעבור אבל משתפשה זה ונתחזק עליה אין לה חטא מות ויש נוסחאות מהלכות רבינו ז"ל שכתוב בהן יהרג ואל יעבור:"
שו"ת הרשב"א חלק א סימן י
"ועוד ששאול היה מכריחה בכך והרי היא אנוסה גמורה והיא קרקע עולם היא ועל כרחה נבעלת. וכענין שאמרו באסתר שהיתה נשאת למרדכי ואף על פי כן עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ועומדת בחיקו של מרדכי וכמו שאמרו במגילה."
רא"ש מסכת יבמות פרק ו סימן א
"וי"ל דודאי אי הוי קישוי שלא לדעת אי אפשר שידביקוהו על הערוה ולא יתקשה אפילו למ"ד המשמת /המשמש/ מת בעריות חייב או אם נתקשה לאשתו ואנסוהו עובדי כוכבים והדביקוהו על הערוה ואי אפשר לו להנצל מן העבירה עד שימסור עצמו להריגה אינו מחוייב למסור עצמו כיון דלא עביד מעשה כדאמרי' בפרק בן סורר ומורה (שם ב) גבי אסתר דקרקע עולם היתה והיינו טעמא משום דילפינן לה מרוצח כדאמרינן בסנהדרין (שם) מקיש רוצח לנערה המאורסה מה רוצח יהרג ואל יעבור וכו' ורוצח גופיה לא מיחייב למסור עצמו אלא היכא דעביד מעשה דהא מפרשינן התם טעמא דרוצח משום דמאי חזית דדמא דידך סומק טפי דלמא דמא דידיה סומק טפי והאי טעמא לא שייך אלא היכא שהורג את חבירו בידים אבל אם אמרו לו הנח שיזרקוך על התינוק למעכו או יהרגוך מסתבר למימר מאי חזית דדמא דההוא גברא סומק טפי דלמא דמא דידך סומק טפי שאינו נחשב רוצח בכך במה שהורגין בגופו אלא קרקע עולם בעלמא הוא ואינו מצווה להציל חבירו בנפשו של עצמו דאדרבה חייך קודמים והיקישא דקרא נמי בהורג בידים כתיב כי כאשר יקום איש על רעהו ורצחו נפש אבל כיון דאין קישוי אלא לדעת ויודע בעצמו שאם ידביקוהו אי אפשר לו שלא יתקשה. קישוי דעביד חשיב כעושה מעשה וחייב למסור עצמו"
האגודה מסכת פסחים פרק ב
"[פסחים כה ע"ב] יח. נערה המאורסה תיהרג ולא תעבור כגון שאמרו לה תביא הבועל עלייך או תיהרג, אבל אם אינה עושה מעשה הוה קרקע עולם, וכן רוצח אם אמרו לו תיהרג או הנח עצמך להפיל על התינוק, יעבור ואל יהרג, אבל אם אמרו לו תהרוג או תיהרג יהרג ואל יעבור."
ראשונים שמדבריהם נראה שאף בקרקע עולם תיהרג ואל תעבור
רבינו חננאל מסכת פסחים דף כה עמוד ב
"הוקשה זו הנערה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור כך נערה המאורסה אם יאמר לה הישמעאלי השמעי לי ואם לאו הנני הורגך תהרג ואל תשמע לו ואם תפסה ונתחזק עליה אין לה חטא מות"
וכ"כ הערוך:
ערוך (ערך רצח)
"ונמצאת היא למדה והוקשה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור כך הנערה המאורסת אם יאמר לה השמיעי לי ואם לאו אני הורגך תהרג ואל תשמע לו תפשה ונתחזק עליה אין לה חט מות"
וכן היא הגירסא לפנינו ברי"ף שגם הנערה המאורסה תיהרג ואל יעבור:
רי"ף פסחים ו, א
"ומקיש נערה מאורסה לרוצח מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה מאורסה תהרג ואל תעבור"
ומכאן למד המאור שלדעתו לא אמרינן 'קרקע עולם'.
אך הרמב"ן שהבאנו לעיל דחה דיוקו של בעל המאור שכן יש מציאויות שבהן האשה אינה קרקע עולם ואף אמר שיש גורסים אחרת ברי"ף.
וכן לכאורה עולה מדעת ר"ת הוכיח מסוגיין שאין איסור גילוי עריות לאשת איש עם גוי משום שזרמת סוסים זרמתם (ומדבריו נראה שלא אמרינן להלכה סברת קרקע עולם לגבי גילוי עריות).
תוספות מסכת יומא דף פב עמוד ב
"ורבינו תם היה מפרש בההיא דכתובות ודאסתר דלא מיחייבא למימסר נפשה בביאת עכו"ם שאין ביאתו ביאה ולא מיחייבא מיתה בביאתו דרחמנא אפקריה לזרעיה דעובד כוכבים כדכתיב אשר בשר חמורים בשרם וזרמת סוסים זרמתם ואי כביאת בהמה בעלמא ומתוך כך התיר לבת ישראל שהמירה דתה ונשאת לעכו"ם וחזרה בתשובה והעכו"ם נתגייר לקיימה דאע"ג דאמר כשם שאסורה לבעל כך אסורה לבועל הני מילי בביאת ישראל אבל עכו"ם לא"
וכ"כ אור פני משה:
אור פני משה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב
"ובהאי דינא גופא אם קרקע עולם מהני לענין גילוי עריות שנחלקו בו אבות העולם ר"ת וריב"ם"
אמנם עיין לעיל במה שהביא בשמו בתשוובת ופסקים את כל התירוצים וייתכן שסבר שאינם חולקים.
דעת הרמב"ם
הרמב"ם לא פירש את דעתו, אך מסתימתו למדו כמה אחרונים שיהרג ואל יעבור בעריות גם בקרקע עולם.
רד"ע (בספר הליקוטים של פרנקל עמ' רמ)
"בהגמ"י היינו דווקא באיש וכו' ויש חולקין והרב ג"כ ממה שלא חילק ואנס אשה פירוש פנויה בהכרח…"
וכן כתב תוספת יום הכיפורים, וכתב שכך היא גם סתימת הטור והשו"ע (אף שהביא חילוקים אלו בב"י):
תוספת יום הכיפורים מסכת יומא דף פב עמוד א
"כתבו עוד ותדע דאיהי לא עבדה כו' מדברים הללו מתבאר דהיכא דלא עביד מעשה בכל ג' עבירות הללו אין חייב למסור עצמו כגון בעכומ"ז אם כפפו קומתו לעכומ"ז ובג"ע כגון אשה דהיא קרקע עולם או איש שהוא מתקשה ודבקוהו בערוה וש"ד כגון שזרקוהו על גבי תינוק בכל הנך איינו חייב למסור עצמו וראיתי דהרמב"ם פ"ה מהלכות יסודי התורה לא הזכיר חילוקים הללו גם הטיו"ד סימן קנ"ז לא הזכיר רמז מזה אמנם מרן הב"י שם הזכיר חילוקים הללו בשם התוספות והר"ן אך בש"ע לא כתבם ומשמע לי מדבריהם דהם חולקים על חילוקים הללו של התוספות וסבירי להו דלגבי ג' עבירות חמורות הלנו אפילו דלא עביד מעשה חייב למסור עצמו והא דלא פריך גבי והא אסתר ג"ע הואי ס"ל דזנות עכו"ם עם ישראלית לאו ג"ע הוא כשיטת הרמב"ן שכתב הר"ן והביאו מרן בכ"מ ובב"י יע"ש"
חידושי ר' חיים הלוי הלכות יסודי התורה פרק ה
"הרמב"ם דסתם ולא הזכיר כלל הך דקרקע עולם משמע דחולק ע"ז וס"ל דבכל גווני יהרג ואל יעבור בגילוי עריות"
שו"ת משפט כהן (ענייני ארץ ישראל) סימן קמד
"הנה על הרמב"ם לא קשיא מידי, שהרי הוא ז"ל לא חילק כלל (ברה"ב דפ"ה מיסוה"ת) בין איש לאשה, ונראה דס"ל דרבא שתירץ (סנהדרין ע"ד ע"ב) הנאת עצמן שאני לא ס"ל כאביי בסברת קרקע עולם, ופסק כמובן כרבא."
וכן משמע מדברי הלח"מ שהעמיד שמדובר בפנויה, או שהרמב"ם מתיר משום הנאת עצמו ברמב"ם:
לחם משנה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב
"[ב] בד"א בזמן שהעובדי כוכבים מתכוין להנאת עצמו כגון שאנסו לבנות לו ביתו בשבת או לבשל לו תבשילו או אנס אשה לבועלה וכיוצא בזה וכו'. נראה דהיינו פנויה ונכרי הבא על בת ישראל לאו גלוי עריות הוא וכדברי הרמב"ם ז"ל כדכתב הרב"י ומש"ה מותר להנאת עצמו דאי הך אשה הוי אשת איש הא בכלל עריות הוא ואפילו להנאת עצמו אסור והיכי כתב רבינו בד"א בזמן וכו' דמשמע דלהנאת עצמו מותר. והיה אפשר לומר דאפילו באשת איש מיירי רבינו ואין כונתו לומר דבהך להנאת עצמו מותר אלא כונתו הוא שהוא חילק קודם בין ג"ע לשאר עבירות. ואח"כ ביאר שהענין דמיירי מעיקרא הוא דמתכוין להנאת עצמו ובזה הוא שחילק בין ג"ע לשאר עבירות דבג"ע אסור ובשאר עבירות מותר. וביאר באיזה אופן הוא מתכוין להנאת עצמו בין בג"ע בין בשאר עבירות שהוא הנושא שדבר בו בתחלה וחלק ביניהם וכתב או אנס אשה לבועלה שהוא הנושא של ג"ע והשאר שכתב הוא נושא של שאר עבירות ומותר, והראשון נכון:"
וכן באר באור פני משה (וכתב שלכך כיוון הכס"מ שכתב שהרמב"ם פסק כרבא [אמנם היה אפ"ל שהרמב"ם פסק גם כרבא, שלא בא לחלוק על אביי אלא להוסיף]:
אור פני משה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב
"[ב] בד"א בשאר מצות חוץ מע"ז וג"ע וש"ד וכו' יהרג ואל יעבור. עיין בכ"מ מראה מקור דין בסוגיא דסנהדרין עיין שם ותחלת דברי פיהו הוא ופסק כרבא וכוונתו רצויה מה שלא הזכיר רבינו דאף היכא דמכוין להעביר על דת אם אינו עושה מעשה כמו אסתר דקרקע עולם היתה אינו צריך למסור את עצמו וכתירוצא דאביי אלא על כרחך דס"ל דפליגי ופסק כרבא."
וכן בזיו משנה:
זיו משנה הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב
"[ב] בד"א בזמן שהעכו"ם מתכוין להנאת עצמו וכו' או אנס אשה לבועלה וכו'. עיין כ"מ ולח"מ שהבינו בדעת רבינו דאיירי רק באשה פנויה אבל אשת איש בכלל גילוי עריות היא אפילו לא עבדה מעשה ובאשה פנויה אפי' עבדה מעשה וכרבא דפליג על אביי דאמר אסתר קרקע עולם היתה"
אחרונים שדחו דיוק זה בדברי הרמב"ם:
חזו"א בגיליוניתיו על ר' חיים:
"פה הל"א: כשיעמוד כו' והרמב"ם דסתם ולא הזכיר כו'. אין הכרע בדעת הר"מ כיון דאין הדבר מפורש בגמ'"
וכן משמע מיד דוד (מופיע בספר הליקוטים של פרנקל) שתיקן הגירסא:
יד דוד
"או אנס אשה לבועלה: נ"ב יותר נראה דצ"ל שאנסת ואשה לבועלה ועי' לח"מ."
וכן במאמר מרדכי:
מאמר מרדכי הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב
"ואי קשיא מ"ש רבינו ז"ל או אנס אשה וכו' לא קשיא מידי דס"ל לרבינו ז"ל כמ"ש הרמב"ן ז"ל וכמ"ש הכ"מ והחבי"ב שם ולענ"ד אפי' תימא דאסתר אשת מרדכי היתה כדאמרינן במגילה דף י"ג מ"מ ס"ל לרבינו ז"ל כסברת הרא"ש ז"ל והתוס' בפ' בן סורר ומורה דקרקע עולם היא ועיין במקראי קדש דף ק"ו ע"ב וכיון שאינו עושה מעשה יעבור ואל יהרג ודוק."
וגם ההגהות מיימוניות שהביא חילוק זה על הרמב"ם לא ציין שהוא חולק עליו:
הגהות מיימוניות הלכות יסודי התורה פרק ה הלכה ב
"[ב] היינו דוקא באיש אבל אשה קרקע עולם היא אם לא עשתה מעשה כגון להביא ערוה עליה כדמשמע פרק בן סורר ומורה (דף ע"ד) דפריך והא אסתר פרהסיא הואי ולא פריך גלוי עריות הואי אלא מפרהסיא פריך משום חילול השם ועיין בהלכות איסורי ביאה פרק י"ח ובתוספות בפ"ק דכתובות (דף ג') ופרק כל שעה (דף כ"ה) וסוף פרק בן סורר:"
פסיקת ההלכה
להלכה פסקו הבית יוסף והרמ"א שלא אומרים.
בית יוסף יורה דעה סימן קנז
"כתבו התוספות (ד"ה אף, ובסנהדרין עד: ד"ה והא) והר"ן (ו. ד"ה חוץ וד"ה וקשה) בפרק כל שעה (כה:) דהא דאמרינן דבגילוי עריות יהרג ואל יעבור דוקא הבועל אבל היא תבעל ואל תהרג דקרקע עולם היא כדאמרינן גבי אסתר ומיהו לעשות מעשה כגון שאומרים לה להביא ערוה עליה תהרג ואל תעשה מעשה והאיש אפילו אומרים לו הנח לתקוע אותך בערוה יהרג ואל יעבור דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה דאין קישוי אלא לדעת ומה שהוא מתקשה הוי מעשהג. והיכא שהיה כבר מקושה שיודע שלא יתקשה עוד כתבו התוספות בר"פ הבא על יבמתו (יבמות נג: ד"ה אין) דאינו חייב למסור עצמו כיון דלא עביד מעשה"
להלכה פסק הרמ"א שא"צ למסור עצמו בג"ע ושפ"ד בלי מעשה:
שולחן ערוך יורה דעה הלכות עבודת כוכבים סימן קנז סעיף א
"ודוקא כשאומרים לו לעשות מעשה, כגון שאומרים לאיש לגלות ערוה או שיהרג, אבל אם אונסים לאשה לבא עליה, ח או שרוצים להשליכו על התינוק להרגו, או שהוא כבר מוקשה ורוצים לתקוע אותו בערוה, ט אין צריך ליהרג."
והש"ך הכריע שאפילו בפרהסיא:
ש"ך יורה דעה סימן קנז ס"ק ט
"ט א"צ ליהרג – אלא א"כ הוי בפרהסיא כ"כ רבינו ירוחם סוף ני"ח ומביאו בבדק הבית ותימה מנ"ל הא דאע"ג דכתבו התוספות והרא"ש ס"פ סורר ומורה ורפ"ק דכתובות גבי הא דפריך והא אסתר בפרהסיא הוי ולא פריך דגילוי עריות הוא היינו לס"ד דמקשה אבל למאי דמתרץ התם אסתר קרקע עולם היתה אפילו בפרהסיא א"צ ליהרג מטעם קרקע עולם כדמוכח להדיא בתוס' והרא"ש שם ואפשר סבירא ליה לרבינו ירוחם דרבא דמשני התם הנאת עצמו שאני פליג אאביי וסבירא ליה כדקס"ד דש"ס מעיקרא דמטעם קרקע עולם בפרהסיא יהרג ואל יעבור אבל לא ידעתי מנא לן הא דאפשר דלענין דינא רבא מודה לאביי וכן משמע בהרא"ש וגם הרי"ף הביא פירוקא דאביי ודרבא אלמא ס"ל דתרוייהו קושטא נינהו לדינא וכן משמע בר"ן פ' כ"ש וכ"נ דעת הרב:"
וכן פסק הלבוש:
לבוש יורה דעה סימן קנז, א
"אבל אם אין אומרים לו לעשות מעשה כגון שאונסין את האשה לבא עליה שהיא אינה עושה מעשה דקרקע עולם, היא אינה חייבת לתת עצמה להורגה אלא היא תהא מושכבת והבועל יעשה מעשה, וכן באיש שהוא כבר מקושה ועומד, ורוצים לתקוע אותו בערוה אינו חייב ליהרג. וכן אם אומרים לו הנח להשליך עצמך על התינוק ויתמעך התינוק ויהרג, אינו צריך ליהרג, שהוא אינו עושה כלום. אבל לעשות מעשה, כגון שאומרים לאשה הביאי ערוה עליך, תיהרג ואל תעבור. וכן האיש שאינו מקושה ואומרים לו הנח לתקוע אותך בערוה, יהרג ואל יעבור, דלא מצי למימר לא עבידנא מעשה, שאין קישוי אלא לדעת ומה שהוא מתקשה הוי מעשה."
מהו טעם הפטור בקרקע עולם
כמה ראשונים כתבו שטעם הפטור הוא משום שאין בכוחה למנוע את האיסור ולכן לא נצטוותה ועפ"י זה כתבו שכשיכולה למנוע תיהרג:
תשובות ופסקים לראב"ד סי' ד
"אף נערה המאורשה תהרג ואל תעבור אם אמר לה השמעי לי ואם לאו הריני הורגך תהרג ולא תשמע לו, ואם תפשה ונתחזקה עליה אין לה חטא מות. ומגיהים בספרים: מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורשה יהרג האיש ואל יעבור אבל האשה לא תהרג ואם ישאל שואל מ"ש איש מאשה יש להשיב דלא דמי איש לאשה, דאי שאם אינו רוצה לעשות העבירה לא יעשה שאין קושי אלא לדעת ומ"ה יהרג אבל האשה אמרינן דאונס שרי משום דבעל כורחה דהיא קרקע עולם ומ"ה לא תהרג"
רמב"ן מלחמות פסחים ו, א
"אמר הכותב זאת הטענה אינה, שלא אמר אביי קרקע עולם היא אלא בשאחד אנס אותה לבעלה שמאחר שיכולין לבעול אותה בעל כרחה אם נאמר שתהרג מה הנאה יש לך אבל משכחת לה שתהרג כשהעלה לבה טינא דאמרינן תמות ואל תבעל לו והוא הדין למאי דקי"ל כרבא דאמר הנאת עצמן שאני שכשם שאם העלה לבו טינא ימות אף כשהעלה לבה טינא תמות ואל תבעל ומשכחת לה נמי כגון שנתקשה לאשתו ואמרו לאותה ערוה הנכרים שתדביקנו לעצמה ואם לא תרצה לעשות כן שיהרגו אותה דבכל כי הני גוני לאו קרקע עולם היא.."
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
"אלא דלא קשיא גרסת תהרג ואל תעבור משום דמיירי כגון שאמרו לה אם לא תביאי עליך פלוני תהרג ובכה"ג בדין הוא שתהרג דהא עבדא מעשה. א"נ בשעלה בלבה טינא שאין לה להתרפאות בג"ע:"
שו"ת הרשב"א חלק א סימן י
"ועוד ששאול היה מכריחה בכך והרי היא אנוסה גמורה והיא קרקע עולם היא ועל כרחה נבעלת. וכענין שאמרו באסתר שהיתה נשאת למרדכי ואף על פי כן עומדת מחיקו של אחשורוש וטובלת ועומדת בחיקו של מרדכי וכמו שאמרו במגילה."
בית הבחירה למאירי מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
ביאר שקרקע עולם הוא דווקא כשהאשה אינה עושה דבר והדגיש אפילו אינה הולכת למקום העבירה.
"ויש גורסים מפני זה תהרג ואל תעבור אם רצה זה לאנסה ועל הנערה הוא אומר כן ואף זו לענין פסק כך הוא ואם תשיבנו אסתר על כרחה מוליכין אותה ודברינו אינן אלא למי שאומרין לה לכי מעצמך להבעל לפלוני ואם לאו אנו הורגין אותך אבל מי שמוליכין אותו על כרחו אינו ממין זה ולא אמרו עליה בענין זה תהרג וכו' והוא אצלי שאמר קרקע עולם היתה שלא היתה היא עושה כלום ואף שכר הליכה אין בידה שמוליכין היו אותה על כרחה אבל באיש אפילו הוליכוהו על כרחו הואיל ומעשה בידו או האשה בזמן שיאמרו לה לילך היא מעצמה יהרגו ואל יעבורו"
שו"ת הריב"ש סימן שפז
"נשאל לו: מאין יצא לו התר זה? ואם יאמר: מולנערה לא תעשה דבר; נאמר לו: שאין בדבריו ממש. שאין אנו למדין משם, למי שעובר מחמת פחד, ואפילו פחד מיתה. שהרי הענין בנערה המאורסה אינו כן. אדרבה, אם היה בידה להנצל מן העברה בשתמסור עצמה למיתה, תהרג ואל תעבור. ומהתם, ילפינן לגלוי עריות, משום דאתקש לרוצח. אלא התם, אנוסה היא לגמרי, שא"א לה להנצל מן העברה, בשום ענין: דקרקע עולם היא. וכל אונס שהוא כיוצא בו, שא"א לאדם לקיים המצוה בשום פנים מחמת אותו אונס, ואפילו אם ירצה למסור עצמו למיתה, אנו למדין משם שהוא פטור. לא במי שיכול לקיים המצוה, ועובר עליה מחמת פחד מיתה, שיגיע לו ממנה אם יקיימה. שזה פקוח נפש הוא, ואנן לא ילפינן פקוח נפש מהתם."
אך מדברי התוס' רא"ש ר' ירוחם והאגודה שהובאו לעיל הטעם הוא משום שאינה עושה מעשה, וכמו רצח שהסברה היא מאי חזית, וממילא לא מחוייב לעשות מעשה.
ואף לדעתם נראה שאם היא מביאה עליה את הערוה אסור:
תוספות מסכת יומא דף פב עמוד ב
"והשתא למאי דפרישי' גרס יהרג ואי נמי גרס אף נערה המאורסה תיהרג ניחא ונוקמה כגון דעבדה מעשה שמאנסין אותה להביא הערוה עליה"
האגודה מסכת פסחים פרק ב
"[פסחים כה ע"ב] יח. נערה המאורסה תיהרג ולא תעבור כגון שאמרו לה תביא הבועל עלייך או תיהרג, אבל אם אינה עושה מעשה הוה קרקע עולם, וכן רוצח אם אמרו לו תיהרג או הנח עצמך להפיל על התינוק, יעבור ואל יהרג, אבל אם אמרו לו תהרוג או תיהרג יהרג ואל יעבור."
וכן הוכיח בספר אור גדול מדברי הריטב"א:
אור גדול הלכות יסודי התורה פרק ה, א
"רק בריטב"א על מס' פסחים מצאתי ג"כ דהשווה הא דיהרג וא"י בג"ע להא דמצילין בנפשו, אמנם לא יכולתי לעמוד על סוף דעתו, וז"ל וכתב עוד בשם הרא"ה ז"ל דג"ע דאמרינן להיות בחומרא זו דוקא היכא דאיכא איסורא דאורייתא במיתה או עד [והאי או נראה דט"ס הוא וצ"ל ועד] דאיכא פגם אחרים כגון ישראל שבא על אחת מן העריות או על הנדה וכן ישראל הבא על הגוי' דהא קנאין פוגעין בו ובא על הזכור נמי איכא מיתה ותקלת זכור חשיב כפירה [והאי כפירה ט"ס הוא וצ"ל כפגימה] ולאפוקי הבא על הבהמה או בת ישראל שאמרו להבדיק [ט"ס וצ"ל להדביק] גוי עליה דליכא תקלת אחרים וליכא פגם ולד שהולד כשר ולאפוקי ג"כ חייבי לאוין דישראל דאי איכא פגם ולד ליכא מיתה או כרת כללו של דבר כל שאמרו בסנהדרין שמצילין אותם בנפשם ישנן בחומר ג"ע זה ואידך דינו כשאר עבירות של תורה ויש מי שפי' דאפילו בת ישראל הנבעלת לגוי בפרהסיא כשעושה מעשה בכלל ג"ע היא ותהרג ולא תעבור והרי"ט זה העלה עיקר כסברא הראשונה עכ"ל, ודבריו תמוהין מאוד דאף דהשווה דינא דיהרג ואל יעבור לדינא דמצילין בנפשו אפ"ה ס"ל דגם בדידה שייך תהרג ואל תעבור באומרים לה להדביק ערוה עליה, דדוקא בלהדביק גוי תעבור ואל תהרג מטעם דליכא פגם ולד, אבל בערוה דאיכא פגם ולד תהרג, וכן ישראל הבא על הגוי' הוי ג"ע…"
וכן הוא ביד רמ"ה כיוון שאין כאן מעשה הרי זה קל יותר ודומה לשאר עבירות שבתורה:
יד רמ"ה מסכת סנהדרין דף עד עמוד ב
"ופריק אביי אסתר קרקע עולם הואי שהכל עושין בו מעשה בעל כרחו והוא אינו עושה כלום אף אסתר לא היתה עושה שום מעשה אלא הוא היה עושה בה מעשה בעל כרחה… ואפילו בגילוי עריות דהא אסתר ג"ע הוה וקאמר רבא הנאת עצמן שאני ואפילו ג"ע נמי מסתברא דאפי' להנאת עצמן דהני מילי דומיא דקרקע עולם אבל מעבד מעשה לא. וקואקי ודמנקי דקאמרי' דיהבי' להו משום דלית בהו לגבן דידן אלא משום לפני עור לא תתן מכשול וכיון דלית בה ע"ג ולא גילוי עריות ולא ש"ד שרי למיתב להו בידן דלא עדיף לאו גרידא דלפני עור לא תתן מכשול מאיסור שבת דקאמרינן דגבי הנאת עצמן שרי ודוקא היכא דאיכא ספק נפשות:"
ובערוך תיאר את קרקע עולם באופן מאוד נחרץ:
ערוך – ערך קרקע
"קרקע – סנהדרין עד אסתר קרקע עולם היתה פירוש אסתר היתה צדקת ולא שמה דעתה לעבירה, וכקרקע זו לא זזה ממקומה אלא כאבן שאין לה הופכין."
האם כאשר מצילה את עצמה מסכנה על ידי יוזמת גילוי עריות נחשבת 'קרקע עולם'?
מקרה חריף יותר של פעילות של האשה שאיננה ממש קרקע עולם הוא כאשר העלה ליבה של האשה טינא והיא רוצה להיבעל לאסור לה.
כמה ראשונים אסרו זאת במפורש:
כתוב שם לראב"ד מסכת פסחים דף ו עמוד א
"ורב אחא ז"ל [שאילתות פרשת וארא] תרגמה כגון שעלתה לבה טינא על אהבת אדם דאמרינן [סנהדרין דף עה א] תמות ואל תעבור."
מלחמת ה' מסכת פסחים דף ו עמוד א
"כתוב בספר המאור נמצא כתוב בהלכות הרב ז"ל מה רוצח יהרג ואל יעבור אף נערה המאורסה תהרג ואל תעבור ואנן לא גרסי' הכי[1] אלא אף נערה המאורסה יהרג ואל יעבור אבל היא קרקע עולם היא ותעבור ואל תהרג:
אמר הכותב זאת הטענה אינה שלא אמר אביי קרקע עולם היא אלא בשאחד אנס אותה לבעלה שמאחר שיכולין לבעול אותה בעל כרחה אם נאמר שתהרג מה הנאה יש לך אבל משכחת לה שתהרג כשהעלה לבה טינא דאמרינן תמות ואל תבעל לו"
חידושי הר"ן מסכת סנהדרין (עד, ב)
"אלא דלא קשיא גרסת תהרג ואל תעבור משום דמיירי כגון שאמרו לה אם לא תביאי עליך פלוני תהרג ובכה"ג בדין הוא שתהרג דהא עבדא מעשה. א"נ בשעלה בלבה טינא שאין לה להתרפאות בג"ע:"
נימוקי יוסף מסכת סנהדרין דף יז עמוד ב
"[אף נערה מאורסה] תהרג ואל תעבור. כן הלשון ברוב הספרים ופי' תהרג האשה אף על גב דאשה קרקע עולם כדאמרי' גבי אסתר לקמן היינו כשבאו עליה באונס שאין בידה מה לעשות אבל אם אמרו לה נכרים הדביקי פלוני לעצמך תהרג ואל תדביקנו שאם כן הרי היא עושה מעשה בידים אי נמי כגון שהעלה לבה טינא ואיכא מאן דגריס יהרג ואל יעבור ואבועל קאי:"
וכן כתב נודע ביהודה:
שו"ת נודע ביהודה מהדורא תניינא – יורה דעה סימן קסא
"ואני אומר כיון שאמרו רז"ל בכל מתרפאין חוץ מע"ז וג"ע וש"ד א"כ כשם שאין מתרפאין בשלש עבירות הללו כך אין מצילין בהם נפשות ואונס דרחמנא שריה באשה שקרקע עולם היא היינו שהיא אנוסה על גוף הביאה אבל היכא שאינה אנוסה על גוף הביאה ואדרבה היא משתדלת לזה להציל נפשות לא מקרי קרקע עולם ואשה ואיש שוים ותהרג ואל תעבור ואסתר שאני שהיתה להצלת כלל ישראל מהודו ועד כוש ואין למדין הצלת יחידים מהצלת כלל ישראל מנער ועד זקן מהודו ועד כוש ושם היה בהוראת מרדכי ובית דינו ואולי ברוח הקודש.4 ויש לי בזה כמה פרטי דינים בקצת להיתר ובקצת לאיסור ואין כאן מקום להאריך בזה:"
תוספות מסכת כתובות דף ג עמוד ב
"ובפרק מצות חליצה (שם קג. ושם) דפריך גבי יעל והא קמתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים רעה היא אצל צדיקים שהטיל בה זוהמא ולא משני קרקע עולם היתה משום דהתם לא פריך אמאי לא מסרה עצמה דהא לא היה רוצה להמיתה דאדרבה היה צריך שתשמרהו"
אמנם במהרי"ק משמע שמעשיהם של יעל ואסתר נחשבים קרקע עולם כיוון שנעשו להצלה:
שו"ת מהרי"ק סימן קסז
"ותדע דכן הוא שהרי בבואה לפני המלך שרתה עליה רוח הקדש כדדרשינן התם מותלבש אסתר מלכות ומינה מוכח התם שהיא היתה משבעה נביאות שעמדו להם לישראל שהרי שרתה עליה רוח הקדש באותה שעה אשר הלכה לפני המלך אשר מכח זה נאסרה על מרדכי וחלילה וחס לומר שתשרה רוח הקדש מכח מעשה של גנאי לא תהא כזאת בישראל אלא אדרבה פשיטא ופשיטא שעשתה מצוה רבה מאד ובפרט דקרקע עולם היתה וכן מצינו ביעל אשת חבר הקני ששבחה הכתוב במעשה דסיסר' ושקל אותו מעשה כביאות האמהות עם האבות כדאית' בנזיר"
וכן הוא בתוספות ישנים:
תוספות ישנים יומא פב ע"א
"והא דפריך תלמודא בפרק מצות חליצה שם קג ובנזיר דף כג ובהוריות דף י גבי סיסרא שבא על יעל והא קא מתהניא מעבירה ומשני טובתן של רשעים כו' לא בעי למימר שחייבת למסור עצמה דהא קרקע עולם היא"
בגיליון מהרש"א על על הט"ז כתב שלטעמו של רש"י שאינו עושה מעשה בידיים גם בהעלה ליבה טינא אינה צריכה למסור את הנפש:
גליון מהרש"א יורה דעה סימן קנז
"[יא] [ט"ז ס"ק ד] יכולים לבטלו ממנו. ורש"י [יומא פב, א ד"ה אף] נתן טעם משום דאינו עושה מעשה בידים. ונפקא מינה בין הטעמים בהעלתה טינא בלבה להבעל לו, עיין בנימוקי יוסף [ריש יז, ב] ובמלחמות הרמב"ן [שם ד"ה אמר (הראשון)] בסנהדרין ותמצא, וכן כתוב בהר"ן יומא ריש עלה רכ"ד [ד, א דבור ראשון]:"
ובספר אור גדול חלק על דבריו ואמר שבמקרה כזה גם לדעת רש"י יהיה אסור:
אור גדול הלכות יסודי התורה פרק ה , א
"ויעוי' בגליון רש"א (סי' קנ"ז) על הט"ז ס"ק ד' דהביא מחלוקת הראשונים הנ"ל בביאור קרקע עולם, אך מאי דכתב שם דנ"מ בהעלה לבה טינא, נראה דז"א, דהנה התוס' יומא (פ"ב א') יבמות (ר"פ הבע"י) ע"ז (נ"ד א') הקשו דאיך יליף דאונס רחמנא פטרי' מלנערה לא תעשה דבר הא התם קרקע עולם, ותרצו דלענין זה אין סברא לחלק דהא ברצון חייבת, ודבריהם תמוהים לכאורה, וכבר תמה בדו"ח רע"א זצ"ל ביומא שם, דהא אמרינן לה לעבור לכתחלה, א"כ איך יליף מינה לאיש דעביד איסורא אפשר דאף מיתה חייב, ע"כ נראה בביאור דבריהם, דהשווה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה ובגילוי עריות גופי' כתיב לא תקרבו להזהיר אשה כאיש, וא"כ אם איש הי' חייב מיתה גם אשה היתה חייבת ולא הי' מהני לה טעמא דקרקע עולם, רק משום דגם איש ליכא אלא איסורא בעלמא ולא האזהרה ועונש דעריות, לענין האי איסורא הא לא הוקשו להדדי ושפיר יש לחלק בין אשה לאיש משום דהיא קרקע עולם, וא"כ ברפואה דמבואר ברמב"ם דאיכא חיוב מיתה אם עבר שפיר גם אשה חייבת אף לרש"י ותוס' דפירשו קרקע עולם דלא עבדה מעשה, דהיכא דאיכא חיוב אין לחלק]."
ולענ"ד כן מוכח גם מהתוספות בכתובות.
מקורות להחשבת ביאה אסורה כעינוי
ספורנו דברים פרק כב
"(כד) אשר ענה את אשת רעהו. הענה והשפיל אותה מכשרותה ופסל אותה מהיותה עוד ראויה לבעלה רעהו כענין נשי עמי תגרשון מבית תענוגיה (מיכה ב, ט):"
ובדומה לזה כתב העמק דבר שהעינוי הוא שתתרחק מבעלה (ואפשר לומר שזה שייך בכל גילוי עריות שפוגם את האשה):
העמק דבר דברים פרשת כי תצא פרק כב
"ואת האיש על דבר אשר ענה וגו'. ופי' הרמב"ן על אשר עינה, אע"ג שהי' ברצון מ"מ לא היה בפתוי, וזה תמוה מה לי אם הי' פתוי או לא, ויותר תמוה הא דתניא בספרי כשהוא אומר על דבר עפ"י התראה אין לי אלא בעיר בשדה מנין ת"ל ואם בשדה, מאי מלמדנו התנא והרי זיל קרי בי' רב הוא. אלא עיקר פי' אשר עינה מבואר עפ"י הגמ' יומא דע"ז ב', הא תשמיש גופא איקרי עינוי שנאמר וישכב אותה ויענה, א"ל התם שעינה מביאות אחרות, וביארנו בס' בראשית שם הכוונה, דבמה שטינף את דינה הצטערה שלא תהא יכולה להנשא לאיש הגון לה, והיתה מעונה מביאות אחרות של בעל, וזה הפי' הוא כאן, דמש"ה הוא בסקילה החמורה יותר מביאת נשואה שהוא בחנק, משום שעינה אותה, דהמפתה נשואה מפתה אותה שלא יודע הדבר לבעלה, אבל נערה המאורסה אחר שנתפתית בשעת מעשה היא מצטערת שתהיה אסורה לבעלה כי לא ימצא לה בתולים, ותהי מעונה מביאות אחרות של בעלה, מש"ה החמירה תורה עליו בסקילה"
וכן מצאנו מפרשים שביאת איסור היא עינוי:
בתלמוד בבלי מסכת יומא דף עז עמוד ב
"אמר ליה רב פפא לאביי: הא תשמיש גופה איקרי ענוי, דכתיב וישכב אתה ויענה! – אמר ליה: התם שעינה מביאות אחרות."
מהרש"א חידושי הלכות מסכת יומא דף עז עמוד ב
"בפרש"י בד"ה מביאות אחרות שהיתה מתאוה לו ולא כו' עכ"ל וקשה לפירושו דאכתי הא מצינו בכמה כתובים דתשמיש מקרי עינוי כגון אשר ענה את אשת רעהו ותחת אשר עניתה וכמוהו רבים ומדברי הרמב"ם נראה לפרש דביאה האסורה לה מקרי ביאות אחרות ותו לא מידי ודו"ק:"
פרחי כהונה מסכת יומא דף עז עמוד ב
"ענה את אשת רעהו וכיוצא וכתב דמדברי הרמב"ם נראה לפרש דביאה שאסורה מיקרי ביאות אחרות ע"ש ור"ל דמיקרו עינוי וכן תירץ התיה"כ דביאה אסורה מיקרי"
תוספת יום הכיפורים
"וקשה על פירש"י דהרי אשכחן דתשמיש גופיה איקרי עינוי מדכתיב בפרשת כי תצא "אשר ענה את וגו'", יש לומר דרש"י סבר דביאה אסורה איקרי עינוי וכ"כ המהרש"א בחידושי הלכות"
מעשה בההיא איתתא
עפ"י הירושלמי אם האשה ממשפחה חשובה היא אינה חייבת להנשא לו. (אבל אולי דווקא מכך יש ללמוד שלא הפריע לה לספר עימו):
תלמוד ירושלמי (וילנא) מסכת עבודה זרה פרק ב
"א"ר הונא זאת אומרת שאין מתרפין מגילוי עריות דתני שבת הותרה מכללה נערה המאורסה לא הותרה מכללה שבת שהותרה מכללה לא להתרפות ודכוותה נערה המאורסה לא הותרה ואפילו להתרפות. ולא סוף דבר שאמר לו הבא לי אשת איש אלא אפילו לשמוע את קולה כהדא חד בר נש רחם איתא ביומוי דרבי לעזר וסכן אתון שאלון לרבי לעזר מהו דתיעבור קומוי וייחי אמר לון ימות ולא כן מהו דישמע קלה וייחי אמר לון ימות ולא כן ומה הוות רבי יעקב בר אידי ורבי יצחק בר נחמן חד אמר אשת איש הוויי וח"א פנויה. מאן דמר אשת איש ניחא ומאן דמר פנויה והא בר כוחא נגרא רחם איתתא ביומוי דרבי לעזר וסכן כאן באשת איש כאן בפנויה. ואפי' תימא כאן וכאן בפנויה וכאן וכאן באשת איש תיפתר שנתן עיניו בה עד שהיא אשת איש. אית דבעי מימר איתה רובה הוות ולא הוות משמע ליה וכל מה דהוה מעבד באיסור הוה מעבד בגין כן לא שרא ליה"
פני משה מסכת עבודה זרה פרק ב הלכה ב
"ואית דבעי מימר. דהיינו טעמא שאשה גדולה וחשובה היתה ולא היתה נשמעת לו שישיאנה בהיתר וכל מה שיעשה עמה יהיה באיסור ולפיכך לא רצה להתירה לו:"
מראה הפנים מסכת עבודה זרה פרק ב
"אית דבעי מימר איתא רובה הוות וכו'. ובבבלי סוף פרק בן סורר ומורה גבי ההיא עובדא גופה מעשה באדם אחד שנתן עיניו באשה אחת וכו' דלמ"ד פנויה היתה קאמר רב אחא בריה דרב איקא כדי שלא יהו בנות ישראל פרוצות בעריות והיינו כדקאמר הכא וכ"כ הרמב"ם ז"ל בפ"ה מהל' יסודי התורה הל' ט' שלא יהו בנות ישראל הפקר ויבאו בדברים אלו לפרוץ בעריות. והתם קאמר ולינסבה לא מייתבא דעתיה כדר' יצחק וכו' והכא מוסיף בטעמא דאיתתא רובה הוות ולא הוות מינסבה ליה ותהיה כהפקר אצלו:"
אמנם יש להעיר נקודה חשובה:
העובדה שלא חייבו אותה להתבזות בשבילו לא אומרת שזה יסוד האיסור גם בגילוי עריות. זו נקודה שהובאה באחרונים אך כיסוד בפני עצמו האם צריך להתבזות כדי להציל את חבירו. למשל בכלי חמדה:
כלי חמדה פרשת כי תצא כב, א ס"ק ה (עמ' קצא)
"והנה הג' מהרש"ק ז"ל העיר הערה עצומה מהא דמבואר סנהדרין דע"ה ע"א דפריך בגמ' בהאי עובדא דהעלה לבו טינא ואמרו חכמים אל תספר עמו… ותי' ר"פ משום פגם משפחה…. וקשה מה בכך כיון דגם המשפחה מחויבין להצילו אף שמבזין את עצמו וע"כ דבמקום בזיון ליכא חיוב הצלה וא"כ הוא הדין בזקן ואינה לפי כבודו…"
הכלי חמדה עצמו מחלק בין ביזיון קבוע לביזיון זמני (עמ' קצג שם)
"והבדל גדול יש אם הבזיון הוא רק לפי שעה בזמן הצלתו דאז בודאי אין לחוש לשום בזיון להציל חבירו מן הסכנה אמנם ז"ד שאין בזיונו נמשך אחר ההצלה אמנם פגם משפחה דיהיה הבזיון לכל המשפחה אחר ההצלה וישוחו בהם שהיה עובדא כזאת במשפחתם והיכא דבזיון נמשך אחר מצות ההצלה בזה ס"ל לר"פ דאין חייב להציל חבירו"
וכיו"ב מגדל עוז אבן בחן:
מגדל עוז, אבן בחן אות יא
"ואין האשה חייבת להצילו בגופה ולא משום שאין אומרים לאדם חטוא בשביל שיזכה שבת ד כי בזה באנו למחלוקת רבי ורבן בן גמליאל עיוובין לב דיש לומר כמאן ניחא ליה לחבר דליעבד איסורא זוטא לעביד חבריה איסורא רבא כל שכן במקום נפש אלא משום לתא דהאשה הוא דגופא הוי לפחות ולא מצינו שאדם להציל חברו מן המיתה כבזיון גדול כזה עד הנפש כמו שאינו מחויב להצילו אבר מאיבריו כענין ההוא שתעמוד ערומה וכן באחורי גדר ערומה איירי דבר קשה כמות אף על פי שאין בו אפילו לאו בעלמא לא חיבו חכמים האשה להצילו בנזק עצמה
ואפשר אפילו היתה רוצה מיחו בידה שלא לפגום עצמה. ואי נשואה הואי משום פגם בעלה שאינו מוחל על פכמו ובושתו. משום הכי פשיטא לתלמודא למאן דאמר אשת איש שפיר, דאין בידה למחול על כבודה, ומסיק דאפילו בפנויה איכא משום פגם משפחה או כדי שלא יהיו בנות ישראל פרוצות בעריות כדאיתא התם. או נאמר שיעו חכמינו ז"ל שאין בו סכנת נפש ודאי, אע"פ שאמרו 'ימות' לפי דבריהם של הל רופאים השיבו, שלא השגיחו במשפט הרופאים ולא חשבוהו אמית. איך שיהיה אינודומה במקקום שהוא גרם לעצו יש כח ביד חכמינו ז"ל לקנוסאף שלא מן הדין והוי ליה כמו הוראת שעה. ואף לעולם הדין כן משום מגדר מלתא, לשמור האדם מללכת אחר עיניו"
בחוות יאיר התיר לעני לשלוח את ביתו לקונה גוי שהיה משחק בה שלא ברצונה:
שו"ת חוות יאיר סימן קח
"שאלה ב"ב בהקהילה הקדושה היה עני מדוכא מאד רק שהיה לו יניקה ומערופי' תליון הדר קרוב לביתו בעכרו /במכרו/ לו בזול עורות נבילות גם לפעמים מהנה אותו במיני פירות וזרעונים ושכר ובכה"ג. והיתה לו ב"ג בתולה יפה מאד והיא רגילה בבית התליון בעסקי אביה עמו ומ"מ תמיד אמה הזקינה הולכת עמה לבל תתייחד עמו וגם הבתולה צנועה ידועה לכל. רק שהתליון לפעמים משחק עמה בחיבוק ונישוק ומשמוש הרגיל בפתע פתאום על אפה ועל חמתה והיא דחאתו תמיד ממנה בשתי ידים. ופעם אחת כאשר נודע לאביה זה לא רצה לשלחה ושתלך לביתו עוד. וכאשר ראה הערל שנמנעה מלבא אליו כעס ונשבע שלא יהנהו ולא יעסוק עמו עוד ואמרו רבים שאף אם ימות העני ברעב אינו רשאי לשלוח בתו אל התליון כי עובר על אל תחלל את בתך להזנותה. ובודאי לא בדווקא אמרו כי ימות ברעב שהרי לא עביד מעשה ואינו בכלל יהרג ואל יעבור ואפילו אשת איש וביאה ממש תעבור ואל תהרוג רק ר"ל יבקש על הפתחים עם אשתו ובניו +/מהגהות רב"פ/ נ"ב תמוה וכי בכה"ג הותר הלא ליכא הכא אונס הריגה רק מניעת סיב' מזונות בעת הרעבון והיא ממצאת את נפשה לילך לבית הנכרי לטובת עצמה. גם יש כאן עיון אף דליכא איסור דלפני עור ל"ת מכשול [יעוין סנהדרין דף נ"ז ע"ב וברמב"ם פי"ב ופכ"א מהא"ב] כשליכא רק חיבוק ונישוק שאין הנכרי מוזהר ע"ז מ"מ איך יעלה על הדעת שיהי' מותר לאדם לגרות היצר על עצמו. ולמה לא ניחוש דלמא היא תתפתה לו לרוב הקירוב שמתקרב לה בחיבוק ונישוק ומשמוש סחור סחור לכרמא וכו'. ומ"ש שכל טובתן וכו' ז"א אלא גבי צנועות מפורסמות כמו אסתר ויעל [וגם המה לא היו ממציאות א"ע לולא צורך הצלות נפשות] יעוין תוס' כתובות דף כ"ו ע"ב סוף ד"ה וע"י נפשות שכ' בזה"ל ואפי' נראית צנועה שמא אינה.+ ולעד"ן דגם הא לית'. דהא דאל תחלל את בתך להזנותה הוא זנות ממש ובכוונה שמסרה האב ליחיד או מפקירה לכל בשכר שתטול או שיטול. משא"כ פריצות בעלמא הנעשה שלא ברצונו ושלא ברצון הבתולה גם מסתמא לא מתהני' מעבירה שהרי אפילו בביאה לגדול אמרו דלא מקרי הנאה שכל טובתן של רשעים וכו' גבי יעל ואפילו לרמב"ם וסייעתי' דס"ל דקריבה של ג"ע אסור מן התורה ולוקין עליו גם ה"ל בכלל יהרג ועל /ואל/ יעבור עי' בהג"ה בש"ע סי' קנ"ז ובש"כ שם ס"ק י'. היינו באיש ובכוונה להנאתו דרך תאוה ונלמד מלשון לא תקרבו מה שלשון זה לא נכתב אצל אל תחלל לכן אפשר עוד להקל בו רק סגי לן דאין העני מחויב לקפח פרנסת עצמו רק להזהר מן היחוד בלי אמה ומן הריצוי גם תמהר לשוב לביתה במוקדם האפשר ואם מ"מ הערל יהנה ומשביע יצרו ותאותו בכך אין בכך כלום. ואם בני העיר משימים על לב להנות העני וליתן לו כדי פרנסתו בצמצום כדי שימנע מזה. כ"ש בשיש ביד העני להחיות עצמו אף בעמל רב ויגיעה גדולה לחטוב עצים ולשאוב מים תע"ב כ"ש אם אפשר להשכירה למשרתת לב"ב אחר שמחויב לעשות כי קרוב הדבר שלא יתרעם בזה הערל עליו ולא יקפח מחייתו. כנלפענ"ד יאיר חיים בכרך"
ובאבן בוחן (יב) הסביר שסברת החוות יאיר הוא משום שהנכרי אינו מצווה והאשה אינה מעוניינת בעבירה, אך דחה אותו הן משום ביזיון הבת והן משום חשש עבירה:
מגדל עוז, אבן בוחן (יב)
"והרב בעל חוות יאיר בתשובה סימן העלים עין מגמרא זו ויש הוראתו להקל שם כי הוא מתנגד עובדא דהעלה לבו טינא הנזכר התירו אפילו בזיון בעלמא בלי שום וגם במקום סכנת נפשות להציל לא על אחת כמה וכמה שלא מישראל בתו לערל לעבור על דאסור מדאורייתא ומלקין עליה וכל זה לצורך פרנסת אביה היה פקוח נפשות דבר זר ותמוה שסמך להקל בדבר ואף על פי שהאב חשש לעצמו ורצה להמנע
ונראה דהוה סבירא ליה דכיון דהגוי אינו מצווה אלאו דקריבה איהי נמי לא זה כדאי חס ושלום אם כן בדבר נמי נימא הכי אף כי מרגילה לדבר שיצרו תקפו כל כך ומשיג רצונו ליראת אביה מקפוח פרנסה מן הקל יבוא אל החמור ואין אפטרופוס לערוה ולא אפשר להושיב שומר והרי זה עובר ממש אלאו דלא תחלל בתך להזנותה
וגם יש לחוש להבת אפילו שתחלתה קצת סופה ברצון מתוך קלות ראש שנוהג עמה בלי בושה שהוא כאש לנעורת…"
ועי' בעניין זה שו"ת מנחת שלמה:
שו"ת מנחת שלמה חלק א סימן ז
"[כעי"ז ראיתי להגאון מוהר"ש קלוגר ז"ל שכתב בסוף חו"מ שאפי' אם רואה את חבירו טובע בים אין אדם חייב לבזות את עצמו להצילו וכתב "וראיה ברורה לזה מהא דאמרינן בסנהדרין דף ע"ה ע"א אלא למ"ד פנויה היתה מאי כולי האי ומשני רב פפא משום פגם משפחה. וקשה אטו משום פגם משפחה ימות זה – כן נלפענ"ד נכון וברור" עכ"ל, והיינו כמו שרואים מתמר דבזיון חשיב כמיתה, אולם דבריו תמוהים מאד ואי אפשר כלל להשוות בזיון של עצמו להלבנת פנים של אחרים, ועיין בכלי חמדה פר' תצא שהרבה להשיב ע"ז]."
ועוד בעניין מעשה זה:
חוות יאיר ציין שדין זה היה הוראת שעה ואין ללמוד ממנו:
שו"ת חוות יאיר סימן קפב
"ומאותה הגמר' אין ראי' כלל דהוראת שעה היא לא שיהיה אסור מצד הדין מן התורה והכי מוכח לשון מעשה שאמר והוא לענין מעשה באחד שרכב על הסוס בשבת ומעשה באחד שהטיח וכו' דבפ' האשה רבה ופה בס"פ בן סורר לא סיים הש"ס הכי דלאו בהאי ענינא דב"ד מכין ועונשין מיירי."
נספח: מהי הסברה לחלק בין דין מצילין בנפשו לדין יהרג ואל יעבור
בספר אור גדול שאל על כל החולקים על השאילתות וסוברים שגם כאשר האשה מוחלת חובה עליה למסור נפשה, מנ"ל לחלק בין הדברים, הרי שניהם נלמדו מאותו פסוק? והביא שלוש סברות למקור החילוק:
אור גדול הלכות יסודי התורה פרק ה, א
"ומצאתי בת' פני יהושע ח"ב באבה"ע (סי' מ"ד) שהרגיש ג"כ בזה, ותירץ דהתם לענין להצילה בנפשו הראי' דעל פגמה קפיד מהא דעל ע"ז אין מצילין משא"כ הכא לענין יהרג וא"י, ואי"נ דא"כ מה יעשה לר"ש דעל ע"ז ג"כ מצילין בנפשו ואפ"ה לא מצינו דפליג על הא דאפגמה קפיד.
והנראה בזה, דילפינן נערה מרוצח מהיקשא, מה רוצח יהרג וא"י אף נערה כן, א"כ ילפינן לה לגמרי מה רוצח אף ברצון פלוני יהרג וא"י ה"נ בנערה, דברציחה פשיטא דאף ברצון פלוני אסור, דמה מהני רצונו ורשותו, דאף באומר הרגני עכ"ז אסור דגם להרוג את עצמו אסור, כדאמר ב"ק (צ"א ב') מיד נפשותיכם אדרוש את דמכם, א"כ פשיטא דרשותו לא מהני מידי, וילפינן מינה לנערה דאף ברצונה ורשותה אסור, וא"כ מוכרח דאין הטעם משום פגמה דהא בידה למחול על פגמה, וע"כ דמשום חומר האיסור, וממילא דאף בדידה נמי תהרג ואל תעבור.
ובתשובות חמדת שלמה או"ח (סי' ל"ח) תירץ דע"כ לאו משום פגמה דאי נימא דהטעם משום פגם ובידה למחול א"כ היתה מחוייבת למחול על פגמה משום פי"נ של הנאנס. דאיננו דומה לרודף דאינה מחוייבת למחול עבור פי"נ דהרודף, דלאו עושה מעשה עמך הוא, … וע"כ דמשום חומר האיסור הוא."
[1] מדברי המאור שלא תירץ כרמב"ן ניתן אולי ללמוד שלדעתו הדבר מותר. ועיין לקמן בדברי ר' שלמה איגר.